למטה או למעלה

נאמי שיהאב נאי העולם הבא של סבא

השיר הזה היפהפה, תרגומו של משה דור לשיר של נעמי שיהאב נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני, השיר הזה אומר את הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר. שמבחינתי ההכרעה היא לא אם אני ממזרח העיר או ממערב העיר, אלא האם אני מאלו שרוצים לחיות למטה, מתחת לאדמה הזו, או מאלו שרוצים לחיות מעליה.

במילים אחרות השאלה החשובה בעיני היא מי העם האמיתי שלי. אנשים שיורים בשלושה ילדים מטווח קצר הם לא העם שלי, ואנשים ששורפים ילד בעודו בחיים הם לא העם שלי. לא העם שלי. אנשים ששרים אחרי הרג הם לא העם שלי, ואנשים שמגנים שר שמנחם אבלים הם לא העם שלי. העם האמיתי שלי, ערבי או יהודי, הוא מי שלא מוכן יותר להפוך את הכל למקלט. מי שלא מוכן יותר לשיר כמו ששר לי אבי האהוב 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה', אלא מבין שאין כזה דבר מלחמות אחרונות ושהשיר היחיד שאפשר לשיר הוא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שאני יותר לא יוצא למלחמה.

כי זה לא יפתר בכח. ולא בעוד כוח ועוד כוח. זה לא ייפתר בממ"דים שהאזרחים יחוייבו לבנות כדי להגן על בטחונם, ובהעדר ממ"דים למי שאנחנו מפציצים. זה ייפתר רק אם נגיד: די. הילדים שלי יפים מדי וחד פעמיים מדי מכדי שאוריש להם מוות שמוליד מוות. ואם צריך שאגור בשטח קטן יותר ושיהיה לי פחות כסף, אשרי. ואם צריך שייקח שני דורות עד שהשנאה תמיר את עצמה ליחסים, אשרי. ואם צריך שהאנחנו, אותו אנחנו של העם האמיתי שלי יצטרך לוותר על חלק מחלומותיו ולבכות מצער הויתור ורק אז לצחוק- אשרי ואשרינו. כי היינו אמיצים מספיק להגיד אנחנו רוצים לחיות מעל האדמה הזו בדרך היחידה שאפשר לחיות מעליה- בלי אלימות, ומתוך צדק הדדי.

צריך כאן קפיצת אמונה, ומה שאנשים מסוממי יאוש ושיתוק, כלומר אני, אינם מסוגלים לעשות זה קפיצת אמונה. אבל אני מרגישה שאין לנו יותר ברירה. מרגע שנהרגו ארבעת הילדים האלו, אין לנו ברירה. שנים אני מחכה למנהיג הנכון שיעשה בשבילי את ההולכה מעבר לתהום הפחדים ההדדיים והשנאה הנוראית, אבל אם אין מנהיג יבוא הדבר מהעם. העם האמיתי שלי.

זה שלא יכול יותר. זה שאין לו ארץ אחרת ולכן הוא יהפוך אותה לאחרת. הוגנת לכל אזרחיה, לא כובשת, כזו שתלד חיים.

את הדברים האלו אמרתי היום לחיים אדור בקול ישראל ולקובי מידן בגל"צ. אני אסירת תודה להם על שהם פתחו בפני את ביתם כדי לומר בו את אשר על לבי. עכשיו אני אומרת את זה פה, בביתי שלי.

37 תגובות

מתויק תחת שונות

מתנת אירוסין

חזרנו מהמקלט, ופנינו אל יום ארוך בבית עם כל הילדים. אז בקצרה כי מקלידים לי דפםכגפםדגםכחדלגחכםפלד געל המקלדת:

אתמול חגנו סביב הצירוף של אלת המקריות ונצנוץ הזהב. המתנה בהשראת שני הכוחות האלו עטופה ומוכנה כבר להמסר-

מתנת אירוסין שהיא קופסת מטבעות. בתוכה: המון המון עשר אגורות כשעל כל מטבע מוטבעים ראשי התיבות של שמות הבנים. את המטבעות האלו יכניסו אחי וגיסי לשימושם השוטף וכך, כדין כל מטבע, יתחילו עיגולי הזהב לעבור מיד ליד ברחבי ישראל. מתישהו, מתישהו ממוזל, אחד המטבעות יחזור לידיהם. יכול להיות שזה ייקח חמישים שנה ויכול להיות שזה ייקח חמש שנים, אבל בכל פעם שמישהו מהם ימצא מטבע חרות זו תהיה סיבה למסיבה זוגית. חו"ל או שמפניה או מסעדת יוקרה, משהו ארכי- מיוחד.

הרעיון הזה משמח אותי כי הוא יחלחל לשיא החולין שלהם. פתאום כל סופרמרקט יהפך להזדמנות וכל עודף לחשוב כמו שטר. ויותר מזה, המטבעות הקטנים יחדדו בשבילם את הנתינות שבלאו הכי כולנו נתונים בה: הנתינות למקריות ולגורל שיכולים לעשות בנו כרצונם. ירצו- לא ימצא המטבע, ירצו- ימצא. מפתיע וממלא עדנה וחי מתחת לשכבות של סתמא.

איך חורתים על מטבעות? אפשר לבקש מצורף ואפשר גם לבקש מאיתנו, כי יש לנו דרמל (תודה לאבא שלי הנדיב באנשים) ויאללה. בואו נמלא את העולם באוהבים שמשליכים את עצמם לזרועות המקריות ומחכים שמשהו טוב יקרה. מגיע לנו משהו טוב. אולי אפילו בעודף הבא.

 

 

 

12 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

סיפורי אהבה- סיפורים ראשונים

בלב מדינה ששוברת לי את הלב, מתחילים את פרויקט סיפורי האהבה.

אלו לא כל הסיפורים שקיבלתי, בחרתי את הדרמטיים מכולם ואספר אותם אחד אחד או שניים שניים, אבל דווקא ההצפה של סיפורי האהבה הלא דרמטיים שחיכו לי במייל היתה זו שהכי שווה לדבר עליה. היא מעידה שהמון פלאים מתרחשים מאחורי דלתות סגורות וחלונות פתוחים. ובזמן שהאנחנו הגדול אולי כבר לא יוכל יוכל לתקון, הרי שהאנחנו הקטן נמלא יום יום בתיקון.

הסיפור הראשון

הסיפור של אילנה

ראשיתו של הסיפור בנער צעיר, בן למשפחה אמידה בעיראק, ובנערה צעירה, בת למשפחה ענייה בעיראק, שהתאהבו ורצו להנשא. אלא שלכלה המיועדת לא היתה נדוניה: ארגז עץ שבתוכו כסתות וכרים, סדינים רקומים ראשי תיבות, כותנות לילה צחורות שתחרה מבצבצת בצידן, מפיות אוכל דקות ועדינות, כל הלבן לבן שנושא את שובל הכלה אל תוך החיים. משפחתה של הנערה כן הצליחה לחסוך ולקנות נדוניה אחת אבל זו נמסרה זה מכבר לאחותה הבכורה.

בעולם של אז לא היה ספק: אין נדוניה אין חתונה, אבל האוהבים הצעירים לא וויתרו. הם נפגשו שבוע אחר שבוע, ובכל שבוע הגניב הנער לידי הנערה עוד מטבע זהוב אחד וביקש שתקנה כרית, ציפית, שמיכה. כך – לאט לאט ומתוך הצירוף הנדיר של תשוקה וסבלנות הצליחו השניים לבנות לנערה נדוניה עד שכבר יכלה להציע עצמה לשידוך.

אני מתה על הסיפור הזה. גם כי הוא אגדת ילדים שקרתה לסבים, וגם כי הסוף שלו טוב. הם התחתנו ועלו ברבות הימים לארץ, וחיו עד מותם באהבה גדולה. נכון, הייתי מעדיפה שהבחורה תגאל את הבחור ולא ההיפך, אבל מי שאהבה נגעה בו יודע שבאהבה בלאו הכי כל המעמדות מתהפכים. נשארת רק גאולה והיא מאד הדדית.

הסיפור השני

הסיפור של מיה

סבא וסבתא של מיה התחתנו בשידוך קומבינה: ערב מלחמת העולם השנייה התחתנו גברים ישראלים עם נשים צעירות באירופה חתונות פיקטיביות שמילטו אותן מאדמתן הבוערת והעלו אותם לארץ ישראל. הדיל היה ברור: נערים צעירים מגיעים לאירופה נושאים את הבחורות, מעבירים אותן את הגבול לפלשתינה, ומתגרשים מהן על חוף מבטחים. מי שלא קרא אגב את הספר יוצא מן הכלל של איילת שמספר מה קורה כששידוך כזה מסתבך- נו באמת שירוץ לקרוא. אבל לסיפור של מיה דווקא יש וריאציה אופטימית. הסבא נשא את הסבתא לאישה וכשהם עברו את הגבול אמרה הסבתא: ראיתי את כל מה שאני צריכה לראות. מן האיש הזה אני לא מתגרשת, והם נשארו ביחד חיים שלמים וטובים. מסתבר ששניים צריכים רק להפגש באמת, אפילו לזמן קצרצר, ומשם כבר לא צריך עוד כלום כדי לדעת.

 

אז מה היה בשני הסיפורים האלו שאני קוראת בהם שוב ושוב ונרפאת?

אולי ובעיקר היה כאן את מגע ידה של אלת המקריות. תרצה- יכירו האוהבים שחוצים את הגבול. ומן העבר השני- מטבעות הזהב, ההכרעה לא להכנע לגורל אלא להתחכם לו, עד שיבוא הנס שאותו רוצים.

ובהשראה של שני אלו- זהב ומקריות- מחר: מתנת אירוסין לאחי ולגיסי האהובים.

 

3 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

סדנאות הבית- האתר!

זה אחד הימים הכי מרגשים אבר אבר אבר- האתר של סדנאות הבית עלה לאווויר לפני כמה שעות:

סדנאות הבית- האתר

לספר את זה ארוך:

אשכול ואני מלמדים יחד את סדנאות הכתיבה שלנו מזה 13 שנה. אנחנו מתים על זה. בחדר הקטן של המפגשים מתחולל מול עינינו שוב ושוב לא רק נס ספרותי, אלא גם נס אנושי: אנשים רוכנים קדימה, מקשיבים, צוחקים, עובדים, מגלים. הם מקיימים בפועל את החברה שטופת הקשב שבה אנחנו רוצים לחיות.

זה ממכר. לא פלא שאנחנו רוצים להמשיך את זה לנצח, אבל לפני שנה החלטנו לצאת החוצה מהבועה הקטנה שיצרנו לנו ולהתחיל לקחת את הקסם הזה, את הכוח שיש לכתיבה לשנות, ולהגיע איתו לקהלים גדולים ומגוונים יותר. ואת זה לא יכולנו לעשות לבד. אז צרפנו אלינו סופרים נוספים שהם בוגרי הסדנאות שלנו, הכשרנו אותם במשך חצי שנה באמנות של המשוב שהיא בקצרה דין שבלבו חסד, שכרנו סטודיו ביפו, ובנובמבר אנחנו פותחים את סדנאות הבית, מקום שיהיה בו שמח. מקום שבו נכתוב ונחשוב, נוציא סדנאות למקומות רחוקים מתל אביב, ונביא לתל אביב את כל השפע שיש לדמיון להציע.

לספר את זה קצר:

!!!

וגם

!

כשתלמידים שלנו משתמשים בטקסט ספרותי בסימני קריאה אנחנו מזדעקים. זה לא אלגנטי וילדותי ונו באמת. אבל בעולם האמיתי זה הדבר הכי חשוב שיש להגיד. וואו.

 

זה האתר:

http://sadnaothabait.co.il/

עיצבה אותו בכשרון עצום מיטל רטיג, ותכנתה מיכל בצר הנפלאה.

 

זה הפייס של סדנאות הבית שנשמח כמובן להפצתו כאילו אין מחר ואיזה כיף שיש כי מחר קמים בבוקר, מתקשרים אחד לשני ולא מאמינים שתיכף, אחרי החגים, זה מתחיל:

https://www.facebook.com/sadnaothabait

 

נ.ב

אחרי פרויקט סיפורי האהבה שהבלוג בימים אלו באמצעו והפוסט הזה הפריע למהלכו – עדכונים על עיצוב הסטודיו של סדנאות הבית  ביפו:

 

נ.ב.ב

מרב התרגשות עולה לי החום ומתחילות הצמרמורות. יש ימים שלא להיות דרמטי בהם זו טעות קטגורית.

15 תגובות

מתויק תחת שונות

צילומי חתן וכלה שלנו בעירום!

סתאאם, עוד אין צילומי חתן וכלה, הפקות לוקחות זמן, וגם אין עירום כי תודה לאל ילדתי והנקתי מלא פעמים ועכשיו סוף סוף יש לי תירוץ לגיטימי לזה שהגוף שלי הוא חורבה בלתי פוטוגנית. אאבבבל- אם כבר תפסתי את תשומת לבכם אני רוצה להכריז על פתיחת עונת החתונה בבלוג. כן! תיכף אח שלי וגיסי מתחתנים והפוסטים הקרובים יעלו באש ההכנות:

 

מה בסדרה? כאמור, הפקת התיקון לפישולי העבר, והכי חשוב, וכאן אתם נכנסים לתמונה- סיפורי אהבה אמיתיים. שלחו לי במייל סיפורי אהבה שבאמת היו, ואני מבטיחה לגזור מהם באסוציאציה משהו שאפשר להכין כמתנת אירוסין או כמתנת נישואי יומיום.

 

אנא שלחו סיפורים לבלוג

אני יודעת שכל מי שעיניו בראשו ולבו המרוסק בחזהו לא ממש בעניין של סיפורי אהבה. לא בעניין של המיתוס של האהבה ולא בעניין של מכשפיו. במיוחד בימים שחורים אלו שבהם אופטימיות היא בוחן מציאות לקוי. קראת עיתון? נוזף בי לבי המכווץ כאגרוף, אז מה את מביאה את המתוק מתוק הזה עכשיו? ובכן, אני עונה, זו דרך להתעקש על תיקון עולם דרך אנשיו שיכולים במירעם למוטט זה על זה את הים, אבל במיטבם יכולים לעזור זה לזה לעבור בחרבה.

כל מי שמורד בשיח הסכריני של האהבה צודק בדרכו, אבל יש סיכוי טוב שגם הוא אדם מאמין. אם התחולל בו הנס של האהבה למשהו או למישהו בחייו אין לו ברירה אלא להאמין. לחכות ששוב משהו טוב יקרה. לנהל על פני השטח רישום של כל הנקודות השחורות שהעולם צובר, אבל מתחת לפני השטח בכל זאת להסכים להמשיך ולשחק. לנוע בזכות הרגעים שבהם האהבה ממלאת את החיים בחיים.

אז יאללה- סיפורי אהבה. ליבת הלב של למה אנחנו פה. מצאו אותם ושלחו לי.

שלכם,

אורית

נ.ב – סתם בשביל להצחיק את עצמי ולעגן את עצמי שוב בהבל עשיתי חיפוש בגוגל על כלות ערומות. המסך התכסה בתמונות.

נ.ב.ב – אהההההההההההההההההההההההההההההה!

נ.ב.ג  – לא! אין לינק! יא סוטים! לאן אתם הולכים? טוב, תחפשו באנגלית. חיפוש בעברית לא נותן תוצאות טובות. טוב, ב–

 

4 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

לוח המונדיאל האמיתי

לתומי עיינתי בלינק ששלחה לקוראיה רונית כפיר שהיא מעצבת אישיות ואושיה שמעוללללללה בלמצוא ממתקי רשת. הפעם לכבוד פרוץ פסגת הכדורגל העולמית כיכב בפוסט שלה לוח משחקי מונדיאל מעוצב.

סיריוסלי? הגי'נג' הצית את עצמו במחאה. לא מספיק שאוהד המונדיאל הביתי מגיע בעשרה לשבע רץ לטלויזיה ונעלם עד סוף הערב, הוא גם צריך משהו מעוצב שעוד ישפר את תנאיו? תיקון עכשיו!

צילמתי בעצבנות תמונה עקומה מהעיתון, פיטשפתי בזעם את כל המידע הלא רלוונטי, וארגנתי לי את הלוח שבאמת צריך היה להציע: לוח החירום שמסמן עד איזו שעה האוהד זמין רגשית ומאיזו שעה אין עם מי לדבר.

בהתחלת המשחקים אני תמיד שוכחת כמה חמורה התופעה ומנסה לדבר עם אלכס על היום שהיה תוך כדי הבעיטות המשעממות עד יאוש. אבל עיניים אטומות מסתובבות אלי: יש מונדיאל אין חשמל. וכך, במגע מסי, אני הופכת לאמא חד הורית לארבעה ילדים שגם הם לא משהו, כי למשך חודש המשחקים התקנו בבית טלויזיה ואחרי צריכת יתר של מכשיר האימים הם מוכנים לדבר איתי רק אם אני מתקשרת בקול רם ונלהב ומציעה להם ביג חביתה ברק תשעה שקלים ותשעים ותשע אגורות.

כן, ידוע. הבלוג פותח תיכף את סדרת החתונות והאהבה. אבל באהבה הכי חשוב לדעת מתי. הנה מתי: תיעוד השעות שבהן האוהד ידבר והשעות שבהן רק ינהם. יהי האל עמנו. אלא אם כן גם הוא בדיוק צופה.

 

לוח זמינות רגשית מונדיאל 2014

 

*  חשוב לציין שכעבור 45-48 דקות מתחילת המשחק יש רבע שעה של זמינות רגשית למצבי חירום בלבד.

** להורדת הלוח יש ללחוץ קליק ימני ולשמור את התמונה. להדפיס, לתלות על המקרר, להבהל, ולפתוח מיד את המקרר כדי למצוא משהו מתוק שכן זמין ליחסים.

19 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

הללויה

לא הלכתי להופעה של ליאונרד כהן. התקמצנתי, הייתי עמוסה מדי, לא קישרתי בין החשק העמום להגיע להופעה לבין הצורך להתקשר למשרד הכרטיסים. נו. היו המון סיבות. בשורה התחתונה לא הייתי שם לפני חמש או ארבע שנים כשהוא שר הללויה וכל אלפי האנשים ענו לו: הללו-או-או-או-או-או-או-יה.

איזה קטע

הו! אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתרגשת מלדמיין את הסצינה הזו, ועם התתרגשות הזו אפשר לעשות שני דברים: להלקות את עצמי על חדלוני או לפצות את עצמי על אובדני. מתוך חשש מוצדק מנטייתי להצליף בלשוני כשהכעס עולה לי לג'ינג', אני לא מסתבכת איתי ובוחרת באפשרות השנייה.

ובהתאם, וניסיתי את זה כבר פעמים רבות, אני עושה לעצמי הופעות פיצוי פרטיות. בנסיעות ליליות שבהן רק אני באוטו, אני סוגרת את כל החלונות ובקול העורב הנורא שלי אני שרה הללויה ועונה לעצמי הללו-או-או-או-אוו-או-יה. זה נפלא. האוטו זז אופקית על הכביש אבל אני זזה למעלה, כאילו גוש שכינה חרש אבל טוב לב ממלא את האוטו ונושא אותי הלאה וגבוה משם.

ומה אני רוצה לומר? שיש יצירות בתרבות שהן צומת צפוף של השראה. די באזכור שלהן כדי להתמלא. די בקול של עורב, באוטו סגור שהוא מחולל ניסים בפני עצמו כי שום קרבה לא יכולה לברוח ממנו, ובגעגוע למשהו שלא היה.

ומה באמת אני רוצה לומר? שהחמצות אפשר לתקן. ושהגעגוע למה שלא היה יוצר לפעמים פיצויים שהם בתצורת הנפש של המתגעגע והם יפים בדרכם וראויים.

ומה באמת באמת אני רוצה לומר? שאני רוצה להצטלם בשמלת כלה.

מה? מה אמרתי הרגע?

נתחיל מההתחלה: אלכס ואני התחתנו והכל, אבל לא הצטלמנו לפני החתונה. אלכס חשב שזה דבילי ואני חשבתי שאלכס חכם. וככה התמונה הכי זוגית שלנו מהחתונה היא זו: אני מסתכלת עליו אבל הוא לא בפריים -

ארבע עשרה שנה שאני מיללת על זה. כל פעם שעוד אמריקאית מאושרת מעלה לפינטרסט תמונה שלה מאושרת בלבן אני נמלאת בעלבון הנחות: העלבון על מה שלא היה לי. ובכן, נמאס לי. אז שכנעתי את אלכס להצטלם איתי בתמונות חתונה ארבע עשרה שנה באיחור.

מי שמכיר את אלכס לא מאמין. האיש הנדיר והעדין הזה, הצנוע והביישן הסכים להסתובב איתך ברחוב בחליפה ליד שמלת כלה ולהצטלם בתמונות קיטש?

אז התשובה היא- כן. אחרי שאהובתך מייללת לך 14 שנה שעשית משהו לא בסדר, כשהיא מציעה תיקון אתה סוגר את החלונות של האוטו ואומר רק מילה אחת:

הללויה.

תיכף הצילומים. היכונו.

11 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות