התנשא לי?

הצעת הנישואין המקורית של אלכס ושלי הלכה ככה:

אורית: אולי נתחתן

אלכס: טוב

לא שאני מזלזלת בטקסט התמציתי והיעיל הזה, אבל איכשהו ציפיתי לאיזה צירוף של יונים ובלונים. אין בעיה, אמר אלכס. אני אארגן לך את כל זה. רק תני לי זמן. אז נתתי לו.

נתתי לו ארבע עשרה שנה. שלחתי אליו לינקים רלוונטיים והמלצות רשת כחומר רקע. העלתי את הנושא בשיחות נפש. העלתי את הנושא בשיחות רפש. כלום. ולכן החלטתי לקחת את הטבעת לידיים, ובאותה תנופה שבה אני מתקנת את פיאסקו העדר תמונות החתונה גם לתקן את פיאסקו העדר הפרופוזל.

חברה שלי שמעה את זה והתעצבנה. למה שאת תציעי לו נישואין, כל החיים זה ישאיר אותך מרירה. אבל זה לא מדויק. התחתנתי עם הגבר הזה בגלל מי שהוא, ואם הוא לא בנוי לדרמטיות משום סוג אוי ואבוי אם אני אשכנע אותו להיות דרמטי. בום! כתופעת לוואי תשתנה השלווה הממרוכזת שלו, ואז מה ירגיע אותי כשאני יורקת אש אחת לשעה? מה? מה? מה יאזן את העלייה החדה של טמפרטורת המוח שלי? מה לעזאזל-

טוב, טוב, מה את יורקת אש, אמרה חברה שלי. רוצה להציע- בסדר. וכך יצאה לדרך-

הצעת הנישואין טדדדדם!

גיבוש המפרט הטכני של הצעת הנישואין התחיל כשראיתי את החומר הזה וידעתי שנועדנו. חומר פלא שדוחה מיים מכל משטח. בתווך היתה את הבעיה שהוא קצת רחוק ממני, אבל שלחתי אותו בדואר ארה"ב לאורנה אהובתי שהסיעה אותו לחברה שלה שהגניבה אותו בניגוד לתקנות הבטיחות למזוודה והטיסה אותו בטראנס אטלנטי ואז שלחה אותו בדואר ישראל אלי שמשם אחרי שעה המתנה בתור אספתי אותו. מה לא מובן.

השבלונה

עכשיו צריך היה להכין שבלונה, לרסס את חומר הפלא השקוף על הבטון שבגן השעשועים שמתחת לבית, ולחכות. לחכות למה? לחכות לרגע שבו כל הבטון יירטב. כי אז פתאום במקום  לראות כלום שזה מה שרואים כשהכל יבש, רואים משהו אדיר. כל הבטון הופך אפור כהה ורק האותיות שלא יכולות לספוג מים נשארות אפרפרות בהירות. יפה.

ומתי הבטון נרטב? בשבועות חג המיים. שאז כל ילדי השכונה מתרוצצים מתחת לבית ויורים אחד על השני באקדחי השפרצות ענקיים וכל גן השעשועים בריכה.

אלא שבשבועות הזה חיכיתי וחיכיתי ולא קרה כלום. ירדתי לגן ושאלתי כמה חברים של הלל, תגידו מה העניינים, מתי מתחילה מלחמת המיים? אין מלחמת מיים הם ענו לי. המורה שלנו דיברה איתנו והסבירה לנו שזה לא אקולוגי. אתם נורמאליים? צווחתי. אתם נורמאאאאאליייייםםם? אני אתן לכם את כל דלי המיים שחסכתי מאליו כשלא שטפתי כלים שבוע. אני אארגן לכם רובי מיים לכל הכיתה מהכל בשקל בחמישה שקל, רק בבקשה בבקשה תרססו את הגן. אין מצב. ענו לי הילדים המרושעים והלכו לעשות מלחמת מיים בגן הרחוק שבו המורה שלהם לא יכולה לראות אותם.

אז לא היתה ברירה. היה צריך לחכות לשעת כושר ובינתיים לאט לאט להסביר לכל בני הבית למה הם ממש רוצים לרדת למלחמת מיים מתחת לבניין. בסוף זה הצליח. אולי נלך למקום פחות פומבי ? שאל אלכס הלא דרמאטי, אבל כל הילדים שהיו בסוד העניינים סרבו בתוקף "לא, אבא, אני החלקתי פה לפני שנה ואמא רוצה לשחזר את זה" שלפה נועה. המהירות שבה הגאונה הקטנה הזו ממציאה שקרים היא כנראה מחמאה להורות המתערבת שלי, אבל תכל'ס- זה עבד. נשארנו על רחבת הבטון והמשחקים התחילו.

כעבור חצי דלי המיים שהוקצב לעניין כי הכנרת וזה, סומנו כמה רגעי שיא: אלכס משתמש בבן של השכנים שסתם עבר שם כמגן אנושי בפני השפרצותיו של הלל, ענר יורה על קשישה נחמדה כי היא מטרה איטית ונוחה לכיוון, ההתנצלות נמסרה כמובן, ונועה שמחה שעכשיו לא שבועות ושהיא לא לובשת חולצה לבנה.

ובין לבין הצעת הנישואין התכסתה במיים והאותיות נגלו מתוכם:

כתם אהבה

התאספנו סביב ההצעה, ועם ענר על הידיים כרעתי טוב לא כרעתי, קראתי לפני אלכס את הכתוב ולמרבה השמחה- הוא אמר לי כן. הוא אמר לי כן!

אחר כך עלינו הביתה, שטפנו את אימת הכלים שכאמור לא שטפנו שבוע, ונתנו לילדים להתקלח במקלחון שלנו כי זה יום חג. אחר כך ארוחת חג ושוב כלים והשכבות ומשאים ומתנים. כמו תמיד היומיום השפריץ את עצמו עלינו בלי לרחם אבל בכל זאת הציצו מתחתיו כמה חיוכים שלא משנה מה תשפריץ עליהם, הם ישארו בצבע הזוהר והבהיר של עצמם.

 

29 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

הפילים

את סיפור האהבה האחרון סיפר לי ליאור: סיפור על הצעת נישואין שהוא יפה כל כך ועצוב כל כך שאני מביאה אותו בלשונו.

הסיפור מתחיל למרגלות הר האברסט, כשליאור ישב בלב אחד הנופים היפים בעולם ובכל זאת בכה. הוא היה מוכה געגועים לאישה שאיתו, וגמר אומר שברגע שינחת שוב בארץ יציע לה נישואין (כרקע חשוב לציין שלפילים היתה משמעות מיוחדת בשביל הזוג, הם היו חלק מטקס הלילה טוב הקבוע שלהם):

רציתי לתת לה טבעת עם פילים. שורה של פילים, מחזיקים חדק בזנב, מסביב לאצבע. היתה לי תמונה מאד ברורה בראש של איך היא נראית, הטבעת הזו. והייתי בטוח שבנפאל, עם כל הדוכנים הקיטשיים באזורים התיירותיים, ועם טיולי ה"ספארי על פילים" שמפורסמים בכל פינה בקטמאנדו, אני אמצא את הטבעת הזו בקלות. אבל לא מצאתי. אף לא פיל אחד על טבעת לא ראיתי, בשום דוכן בנפאל. ובערב שנחתתי בארץ, ומיכלי באה לאסוף אותי מהשדה, וביקשתי ממנה שניסע לחוף סידני עלי לפני שאנחנו מגיעים הביתה ("כי אני צריך לראות קצת ים אחרי כל ההרים האלו", או איזו שטות לא משכנעת בסגנון הזה), ועמדנו מחובקים על שפת המים, הייתי צריך להתנצל בפניה שאני מציע לה נישואין בלי טבעת. ואחרי שהתשובה הכי ברורה שקיבלתי היתה "כנראה שכן", נסענו הביתה והתחלנו לתכנן חתונה.

משך כל החודשים שאחרי, עד החתונה עצמה, כל הזמן התבדחנו שבעצם אני לא הצעתי כמו שצריך, כי לא הבאתי טבעת, והיא בכלל לא הסכימה, ושכל רגע אנחנו אמורים לבטל את העניין. אבל המשכנו בכל זאת, וכמה ימים אחרי שהיינו אצל מעצבת התכשיטים ובחרנו לעצמנו טבעות, התקשרתי למעצבת בלי שמיכלי תדע, ושאלתי אותה אם אפשר לבוא אליה לבד, ואם היא תוכל לשמור על דיסקרטיות. סיפרתי לה את סיפור הפילים והטבעת, והיא הסכימה לעזור (היא סיפרה לנו אחרי זה על ערב אחד שהיא חזרה מאירוע אחרי חצות, וראתה בזווית העין שיש סרט תיעודי על פילים בערוץ שמונה, אז היא נשארה לראות עד שתיים בלילה). וככה, פחות משבוע לפני יום החתונה, הצעתי שניסע לחוף הים בפלמחים, כדי לנקות קצת את הראש. ובעודנו יושבים על הסלעים, נהנים מהבריזה של לפנות ערב ומריחים את המלוח של הים, הוצאתי מהכיס את הקופסה הקטנה ("יו! מה זה?!") ונתתי לה את הטבעת, טבעת הפילים כמו שדמיינתי אותה, והיא הסכימה. כמעט ברגע האחרון.

החתונה היתה מדהימה. שישי בערב, חופה עם שקיעה, וטקס שחלקים נכבדים ממנו כתבנו בעצמנו. עד היום אנשים אומרים לי שזו החתונה הכי יפה והכי מרגשת שהם היו בה. אבל טבעת הפילים נגנבה לנו מהבית (יחד עם טבעת הנישואין), ולמרות שתמיד אמרנו שאנחנו צריכים לחזור למעצבת שתכין טבעות חדשות, אף פעם לא הגענו לזה. במהלך השנים מיכלי גילתה את עולם היצירה על כל גווניו (מכרטיסי ברכה עד תחפושות לפורים וכל מה שבאמצע) ובין השאר מאד נהנתה לצייר. כשנולד בננו השני היא ציירה את משפחת הפילים הזו, עם שני הורים ושני פילפילונים, והשאירה מקום "לעוד פילפילון או פילפילונת או שניים, ליתר בטחון".Pilim

 

אחרי חמש שנים ושלושה ילדים, כשהקטנה היתה בת חודשיים, מיכלי אובחנה כחולה בסרטן גרורתי. כשקניתי לה כן ציור כמתנת יומולדת (אחרי כשנה של טיפול שעזר לה מאד), מיכלי הוסיפה לציור את הפילפילונת השלישית. חודשים ספורים אחר כך היא נפטרה.

ליאור ומיכלי

היום עלה הפילפלילון הגדול שבציור לכיתה ב'. בשבוע הבא תאריך יום ההולדת של מיכלי ולכבוד שני האירועים האלו הפוסט עולה היום.

מיכלי היתה קוראת של הבלוג הזה. ליאור קורא אותו עכשיו במקומה. אני אסירת תודה לו שחלק איתי את הסיפור הזה: סיפור מחולל השראה על שנייים שלא מוצאים את הטבעת ואז מתעקשים למצוא אותה, שנגזלים על ידי הגנבים ואז על ידי המוות ובכל זאת האהבה שלהם חיה ונעה ונושמת וממשיכה להיות מסופרת.

18 תגובות

מתויק תחת שונות

עוד סיפורי אהבה וארבעה חיזורים בקפה

הסיפור הראשוןהסיפור של דור ויעל

מתישהו בשנות התיכון שלהם ישבו דור ויעל בבית קפה חיפאי וקבעו להפגש: באותו תאריך, באותו מקום, באותה שעה, כעבור עשר שנים. זו היתה הבטחה של ילדים אבל שניהם התנהלו סביבה מתוך איפוק בוגר: מרגע שהונחה ההבטחה ביניהם איש לא הזכיר אותה בשנית והיה קשה לדעת מי זוכר מה.

אבל דור זכר. וכעבור עשר שנים, אפילו שהקשר עם יעל ניתק זה מכבר, הוא הגיע אל בית הקפה. הוא חיכה עשר דקות, חצי שעה, שעה, אבל יעל לא נכנסה בדלת. הוא נזף בעצמו על רומנטיקניות היתר, הוא נשבע לא להאמין שוב לעצמו המאמין, הוא קם ללבוש את מעילו ולצאת אל הגשם, ובדיוק אז היא הגיעה. מתנשפת, מתנצלת, שמחה.

זה היה רגע יפה ושלם שאחר כך התפצל להמשכיו: הם היו ביחד, הם היו לחוד, אבל  זה לא העיקר, כי בבית קפה חיפאי מסוים אחד ביום חורף מסוים אחד העולם היה בבת אחת מתמטיקאי ומשורר. דייקן ולירי מאד.

הסיפור השני

הסיפור של הדס

בדייט הראשון הוא כמעט זרק אותה בגין איפור ועקבים. בדייט השני היא כמעט זרקה אותו מסיבות שגם הן כנראה התגלו כלא חשובות כי בסוףבסוף הם התחתנו. אבל זה לא הבסוףבסוף שמעניין, אלא היומיום שאחרי הבסוףבסוף. נגיד – כשהוא נסע השבוע לגרמניה לכנס מקצועי. נגיד – כשהוא שלח לה משם תמונה:

דונאטס שוקולוד

 

אלו דונאטס עם שוקולד. רק היא אוהבת שוקולד. הוא לא סובל שוקולד. תראי, הוא כתב לה: שתיתי קפה ואכלתי לידו את כל הדונאטס בלי השוקולד, אבל את החצי עם השוקולד בגלל שאת לא פה – הייתי צריך לזרוק. איזו דרך שובבה לומר אהבה.

אז מה היה בסיפורים האלו?

קפה. אינטימיות. שניים שמוצאים דרכם זה אל זה דרך השנים ודרך היבשות. ובהשראתם -

ארבע דרכים לחזר בקפה

1: גרפיטי קפה

מכינים שבלונה מנייר גזור עם מסר אהבה או שם של האהוב, ואם רוצים שבלונה ממש מקצועית ומדויקת אז נוסעים לפאבלאב, שזו מעבדה לשירות הציבור שבה אפשר לעשות הכל, אבל באמת הכל בעלויות מצחיקות, וחותכים אחת כזו בלייזר. מכינים קפה מוקצף, מפזרים מעליו דרך השבלונה קצת קקאו ויש קפה שחם פעמיים.

שבלונות

 

אפשר כמובן להכין הזמנה לקפה גם בעזרת תוכנות לעיבוד תמונה. מגניב לא פחות. אבל בכל מקרה תסעו לפאבלאב, זה מקום אדיר ליצירה.

הזמנה לקפה

2: מפית שיר

מדביקים מפית על נייר רגיל ומכניסים למדפסת, כשמפרידים מהנייר נשארת מפית עם שיר. מניחים ליד הקפה ומגשימים את החלום לשבת עם אלתרמן בכסית. אה, ויש שאומרים שאפשר גם לעשות את זה עם נייר פריזר שמגהצים למפית ומקלפים אחרי ההדפסה, וככה לא נשארים אפילו שוליים של דבק:

מפית אלתרמנית

 

3: קונפטי קפה

לוקחים דף סוכר אכיל, או דפים מודפסים לקישוט עוגה (משתמשים בצד האחורי שלהם) ובעזרת מחורר יוצרים מהם לבבות או כוכבים. זה צף בקפה קר או שוקו ועושה נעים בעיניים עוד לפני שזה עושה נעים בפה.

קונפטי לב לקפה ושוקו

4: עוגיות מוחתמות בנברשת עוגיות

ולווין הקפה האחרון הוא גרנדיוזי אבל היי, אח שלי חתן:  נברשת העוגיות שאנשים קוטפים ממנה עוגיות באוהל החתונה. אני מתכננת את הפרויקט הזה בהתרגשות כבר זמן ארוך:  מיספטל מונתה ליועצת הסודית של הפרויקט, שלחה מתכון לעוגיות מתאימות וענתה למיילים בהולים בשעות בהולות (התשובה היא- לא, לא מאחסנים בצק סוכר במקרר), סבתא אירה עזרה בשעות הארוכות של האפיייה וההכנה וטדדדם:

עוגיות לנברשת העוגיות פולארויד

בינתיים אני מצרפת רק את תמונות העוגיות שהוחתמו בספריי זהב אכיל מרוסס דרך שבלונה. התמונות של הנברשת והדיווחים מהחתונה בכלל יגיעו בקרוב אחרי עוד זמן עיבוד ומנוחה. (בקצרה: היתה דחייה אחת של החתונה בגלל המצב, ביטול וכמעט דחייה נוספת- אבל בסוף ביום רביעי הוחלט שהולכים על זה ויהי מה ובשישי הזה  על ראש גבעה דרומית היתה החתונה היפה בתבל). עד אז, ממשיכים בסיפורי אהבה כעדות רוך בלב מציאות קשה.

נ.ב

בלי קשר, אבל אם כבר מדברים. מאיר שלו מגיע לסטודיו של אשכול ושלי ב- 11 לספטמבר. בואו בשמחה. כל הפרטים פה ובמייל:

sadnaothabait@gmail.com

 

6 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

חיזוי עתידות רומנטי

יום אהבה באמצע הפסקת אש. ט"ו שנייה אחרי ה ט'. הכל בלי מרווחים, כי מרווחים הם המצאה אסתטית שאין בינה לבין המציאות שום קשר. ודווקא בהקשר הזה יש לי רעיון שאני מתה לספר עליו אבל ייקח לי זמן עד ש עד ש, אז בינתיים- איפה היינו? בסיפורי אהבה, התזכורת לזה שבמיטבנו אנחנו מטיבים:

הסיפור הראשון

הסיפור של שירי

שירי, שהיא יזמית נדל"ן ובנאדם כותב, כתבה סיפור שהולך ככה: ריטה, גיבורת הסיפור, מגלה במשרד שלה עכבר. היא רצה למסעדה סמוכה, מבקשת עזרה מאחד העובדים, גבר נמוך ושמנמן, וזה עוזר לה בשמחה אבל גם מטלטל את חייה. רומן סוער ניצת ביניהם והיא עוזבת את הבית ונישאת לו. הסיפור מסתיים כשהחברה של ריטה נמכרת ברווח נאה.

יש? כל האלמנטים בידנו: עכבר, גבר נמוך ושמנמן, רומן, מכירת חברה?

אני מתעקשת להדגיש כי תיכף מגיע הספין. כי כעבור שנה שירי שהיה לה אז בן זוג, פגשה גבר נמוך ושמנמן, רומן ניצת ביניהם, שירי עזבה את בן זוגה דאז, והיא ואהובה החדש נישאו וחיים באושר. דיברתי עם שירי ערב מכירת חברת הנדל"ן שלה. איך את כל כך שלווה, שאלתי? אני שלווה היא ענתה לי כי אני יודעת איך נגמר הסיפור. המכירה, כפי שהספרות חזתה באופן לא יאמן בכלל, עברה בהצלחה גמורה.

יש בסדרת סיפורי חיזוי העתיד גם סיפור שני ושלישי, אבל לא קיבלתי להם אישור פרסום פומבי. אז תצטרכו לסמוך עלי ש- א. כתבה סיפור ילדים שחזה את אהובה ואת ארץ מוצאו שנים לפני שפגשה בו, ש- י. הצליח לחזות דווקא בגידה ופרידה דרמטית עוד לפני שהדמויות עצמן ידעו שהן כאלה, ובקיצור שיש דברים שאנחנו יודעים באופן תת מודע על העתיד הרומנטי שלנו ושעולם האמנות מגלה לנו אותם לפנינו. אבל איך אפשר היה לחזות את העכבר אתם שואלים? אי אפשר היה, אני עונה. וזה הקסם. שמאחורי כל חיזוי מסתתרת אלת העתיד והיא קורצת פעם בעין הרעה שלה ופעם בעין הטובה.

ובהקשר הזה, של חיזוי עתידות ועין קורצת, אני רוצה להציע מתנה שאין סיכוי שאצליח להשלים לפני החתונה של אח שלי כי לא אספיק להתארגן על משלוחה מארה"ב. ובכן-

כדור הבדולח-מראה

ספריי מראה פלוס כדור בדולח

קונים כדור בדולח, קונים ספריי שהופך כל משטח למראה ומרססים על הכדור. מה מתקבל? חיזוי העתיד הכי כייפי. אני רואה בעתיד שלי נסיך. מה אתה רואה?

ועוד מתנה שלא צריך ארה"ב בשבילה-

עין טובה קורצת

אני זוכרת שסבא שלי כתב במכתב לבנותיו:"ולבל תיפול עין רעה עלינו". אפילו הוא, התבוני עד אין קץ, ביקש הגנה ממקור לא רציונלי. אז בהשראתו: כדורי פינג פונג (הכל בשקל) שמודבקים אליהם ריסים מלאכותיים (הכל בביוטי קר), עין מפלסטיק (הכל בשקל, תמיד נחמד לחזור) והנה היא: עין כנגד העין. טפו ואושר. טפו ואושר.

 

לעשות עיניים

במקור זו היתה מתנה ליום ההולדת של אלכס, קרטון ביצים מלא עיניים שעושות לו עיניים, והילדים התנפלו על הכדורים, תלשו מהם את העיניים והלכו לשחק פינג פונג במקלט. המדינה הזו, איזה בלגאן.

תגובה אחת

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

למטה או למעלה

נאמי שיהאב נאי העולם הבא של סבא

השיר הזה היפהפה, תרגומו של משה דור לשיר של נעמי שיהאב נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני, השיר הזה אומר את הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר. שמבחינתי ההכרעה היא לא אם אני ממזרח העיר או ממערב העיר, אלא האם אני מאלו שרוצים לחיות למטה, מתחת לאדמה הזו, או מאלו שרוצים לחיות מעליה.

במילים אחרות השאלה החשובה בעיני היא מי העם האמיתי שלי. אנשים שיורים בשלושה ילדים מטווח קצר הם לא העם שלי, ואנשים ששורפים ילד בעודו בחיים הם לא העם שלי. לא העם שלי. אנשים ששרים אחרי הרג הם לא העם שלי, ואנשים שמגנים שר שמנחם אבלים הם לא העם שלי. העם האמיתי שלי, ערבי או יהודי, הוא מי שלא מוכן יותר להפוך את הכל למקלט. מי שלא מוכן יותר לשיר כמו ששר לי אבי האהוב 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה', אלא מבין שאין כזה דבר מלחמות אחרונות ושהשיר היחיד שאפשר לשיר הוא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שאני יותר לא יוצא למלחמה.

כי זה לא יפתר בכח. ולא בעוד כוח ועוד כוח. זה לא ייפתר בממ"דים שהאזרחים יחוייבו לבנות כדי להגן על בטחונם, ובהעדר ממ"דים למי שאנחנו מפציצים. זה ייפתר רק אם נגיד: די. הילדים שלי יפים מדי וחד פעמיים מדי מכדי שאוריש להם מוות שמוליד מוות. ואם צריך שאגור בשטח קטן יותר ושיהיה לי פחות כסף, אשרי. ואם צריך שייקח שני דורות עד שהשנאה תמיר את עצמה ליחסים, אשרי. ואם צריך שהאנחנו, אותו אנחנו של העם האמיתי שלי יצטרך לוותר על חלק מחלומותיו ולבכות מצער הויתור ורק אז לצחוק- אשרי ואשרינו. כי היינו אמיצים מספיק להגיד אנחנו רוצים לחיות מעל האדמה הזו בדרך היחידה שאפשר לחיות מעליה- בלי אלימות, ומתוך צדק הדדי.

צריך כאן קפיצת אמונה, ומה שאנשים מסוממי יאוש ושיתוק, כלומר אני, אינם מסוגלים לעשות זה קפיצת אמונה. אבל אני מרגישה שאין לנו יותר ברירה. מרגע שנהרגו ארבעת הילדים האלו, אין לנו ברירה. שנים אני מחכה למנהיג הנכון שיעשה בשבילי את ההולכה מעבר לתהום הפחדים ההדדיים והשנאה הנוראית, אבל אם אין מנהיג יבוא הדבר מהעם. העם האמיתי שלי.

זה שלא יכול יותר. זה שאין לו ארץ אחרת ולכן הוא יהפוך אותה לאחרת. הוגנת לכל אזרחיה, לא כובשת, כזו שתלד חיים.

את הדברים האלו אמרתי היום לחיים אדור בקול ישראל ולקובי מידן בגל"צ. אני אסירת תודה להם על שהם פתחו בפני את ביתם כדי לומר בו את אשר על לבי. עכשיו אני אומרת את זה פה, בביתי שלי.

38 תגובות

מתויק תחת שונות

מתנת אירוסין

חזרנו מהמקלט, ופנינו אל יום ארוך בבית עם כל הילדים. אז בקצרה כי מקלידים לי דפםכגפםדגםכחדלגחכםפלד געל המקלדת:

אתמול חגנו סביב הצירוף של אלת המקריות ונצנוץ הזהב. המתנה בהשראת שני הכוחות האלו עטופה ומוכנה כבר להמסר-

מתנת אירוסין שהיא קופסת מטבעות. בתוכה: המון המון עשר אגורות כשעל כל מטבע מוטבעים ראשי התיבות של שמות הבנים. את המטבעות האלו יכניסו אחי וגיסי לשימושם השוטף וכך, כדין כל מטבע, יתחילו עיגולי הזהב לעבור מיד ליד ברחבי ישראל. מתישהו, מתישהו ממוזל, אחד המטבעות יחזור לידיהם. יכול להיות שזה ייקח חמישים שנה ויכול להיות שזה ייקח חמש שנים, אבל בכל פעם שמישהו מהם ימצא מטבע חרות זו תהיה סיבה למסיבה זוגית. חו"ל או שמפניה או מסעדת יוקרה, משהו ארכי- מיוחד.

הרעיון הזה משמח אותי כי הוא יחלחל לשיא החולין שלהם. פתאום כל סופרמרקט יהפך להזדמנות וכל עודף לחשוב כמו שטר. ויותר מזה, המטבעות הקטנים יחדדו בשבילם את הנתינות שבלאו הכי כולנו נתונים בה: הנתינות למקריות ולגורל שיכולים לעשות בנו כרצונם. ירצו- לא ימצא המטבע, ירצו- ימצא. מפתיע וממלא עדנה וחי מתחת לשכבות של סתמא.

איך חורתים על מטבעות? אפשר לבקש מצורף ואפשר גם לבקש מאיתנו, כי יש לנו דרמל (תודה לאבא שלי הנדיב באנשים) ויאללה. בואו נמלא את העולם באוהבים שמשליכים את עצמם לזרועות המקריות ומחכים שמשהו טוב יקרה. מגיע לנו משהו טוב. אולי אפילו בעודף הבא.

 

 

 

13 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

סיפורי אהבה- סיפורים ראשונים

בלב מדינה ששוברת לי את הלב, מתחילים את פרויקט סיפורי האהבה.

אלו לא כל הסיפורים שקיבלתי, בחרתי את הדרמטיים מכולם ואספר אותם אחד אחד או שניים שניים, אבל דווקא ההצפה של סיפורי האהבה הלא דרמטיים שחיכו לי במייל היתה זו שהכי שווה לדבר עליה. היא מעידה שהמון פלאים מתרחשים מאחורי דלתות סגורות וחלונות פתוחים. ובזמן שהאנחנו הגדול אולי כבר לא יוכל יוכל לתקון, הרי שהאנחנו הקטן נמלא יום יום בתיקון.

הסיפור הראשון

הסיפור של אילנה

ראשיתו של הסיפור בנער צעיר, בן למשפחה אמידה בעיראק, ובנערה צעירה, בת למשפחה ענייה בעיראק, שהתאהבו ורצו להנשא. אלא שלכלה המיועדת לא היתה נדוניה: ארגז עץ שבתוכו כסתות וכרים, סדינים רקומים ראשי תיבות, כותנות לילה צחורות שתחרה מבצבצת בצידן, מפיות אוכל דקות ועדינות, כל הלבן לבן שנושא את שובל הכלה אל תוך החיים. משפחתה של הנערה כן הצליחה לחסוך ולקנות נדוניה אחת אבל זו נמסרה זה מכבר לאחותה הבכורה.

בעולם של אז לא היה ספק: אין נדוניה אין חתונה, אבל האוהבים הצעירים לא וויתרו. הם נפגשו שבוע אחר שבוע, ובכל שבוע הגניב הנער לידי הנערה עוד מטבע זהוב אחד וביקש שתקנה כרית, ציפית, שמיכה. כך – לאט לאט ומתוך הצירוף הנדיר של תשוקה וסבלנות הצליחו השניים לבנות לנערה נדוניה עד שכבר יכלה להציע עצמה לשידוך.

אני מתה על הסיפור הזה. גם כי הוא אגדת ילדים שקרתה לסבים, וגם כי הסוף שלו טוב. הם התחתנו ועלו ברבות הימים לארץ, וחיו עד מותם באהבה גדולה. נכון, הייתי מעדיפה שהבחורה תגאל את הבחור ולא ההיפך, אבל מי שאהבה נגעה בו יודע שבאהבה בלאו הכי כל המעמדות מתהפכים. נשארת רק גאולה והיא מאד הדדית.

הסיפור השני

הסיפור של מיה

סבא וסבתא של מיה התחתנו בשידוך קומבינה: ערב מלחמת העולם השנייה התחתנו גברים ישראלים עם נשים צעירות באירופה חתונות פיקטיביות שמילטו אותן מאדמתן הבוערת והעלו אותם לארץ ישראל. הדיל היה ברור: נערים צעירים מגיעים לאירופה נושאים את הבחורות, מעבירים אותן את הגבול לפלשתינה, ומתגרשים מהן על חוף מבטחים. מי שלא קרא אגב את הספר יוצא מן הכלל של איילת שמספר מה קורה כששידוך כזה מסתבך- נו באמת שירוץ לקרוא. אבל לסיפור של מיה דווקא יש וריאציה אופטימית. הסבא נשא את הסבתא לאישה וכשהם עברו את הגבול אמרה הסבתא: ראיתי את כל מה שאני צריכה לראות. מן האיש הזה אני לא מתגרשת, והם נשארו ביחד חיים שלמים וטובים. מסתבר ששניים צריכים רק להפגש באמת, אפילו לזמן קצרצר, ומשם כבר לא צריך עוד כלום כדי לדעת.

 

אז מה היה בשני הסיפורים האלו שאני קוראת בהם שוב ושוב ונרפאת?

אולי ובעיקר היה כאן את מגע ידה של אלת המקריות. תרצה- יכירו האוהבים שחוצים את הגבול. ומן העבר השני- מטבעות הזהב, ההכרעה לא להכנע לגורל אלא להתחכם לו, עד שיבוא הנס שאותו רוצים.

ובהשראה של שני אלו- זהב ומקריות- מחר: מתנת אירוסין לאחי ולגיסי האהובים.

 

3 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות