עוד סיפורי אהבה וארבעה חיזורים בקפה

הסיפור הראשוןהסיפור של דור ויעל

מתישהו בשנות התיכון שלהם ישבו דור ויעל בבית קפה חיפאי וקבעו להפגש: באותו תאריך, באותו מקום, באותה שעה, כעבור עשר שנים. זו היתה הבטחה של ילדים אבל שניהם התנהלו סביבה מתוך איפוק בוגר: מרגע שהונחה ההבטחה ביניהם איש לא הזכיר אותה בשנית והיה קשה לדעת מי זוכר מה.

אבל דור זכר. וכעבור עשר שנים, אפילו שהקשר עם יעל ניתק זה מכבר, הוא הגיע אל בית הקפה. הוא חיכה עשר דקות, חצי שעה, שעה, אבל יעל לא נכנסה בדלת. הוא נזף בעצמו על רומנטיקניות היתר, הוא נשבע לא להאמין שוב לעצמו המאמין, הוא קם ללבוש את מעילו ולצאת אל הגשם, ובדיוק אז היא הגיעה. מתנשפת, מתנצלת, שמחה.

זה היה רגע יפה ושלם שאחר כך התפצל להמשכיו: הם היו ביחד, הם היו לחוד, אבל  זה לא העיקר, כי בבית קפה חיפאי מסוים אחד ביום חורף מסוים אחד העולם היה בבת אחת מתמטיקאי ומשורר. דייקן ולירי מאד.

הסיפור השני

הסיפור של הדס

בדייט הראשון הוא כמעט זרק אותה בגין איפור ועקבים. בדייט השני היא כמעט זרקה אותו מסיבות שגם הן כנראה התגלו כלא חשובות כי בסוףבסוף הם התחתנו. אבל זה לא הבסוףבסוף שמעניין, אלא היומיום שאחרי הבסוףבסוף. נגיד – כשהוא נסע השבוע לגרמניה לכנס מקצועי. נגיד – כשהוא שלח לה משם תמונה:

דונאטס שוקולוד

 

אלו דונאטס עם שוקולד. רק היא אוהבת שוקולד. הוא לא סובל שוקולד. תראי, הוא כתב לה: שתיתי קפה ואכלתי לידו את כל הדונאטס בלי השוקולד, אבל את החצי עם השוקולד בגלל שאת לא פה – הייתי צריך לזרוק. איזו דרך שובבה לומר אהבה.

אז מה היה בסיפורים האלו?

קפה. אינטימיות. שניים שמוצאים דרכם זה אל זה דרך השנים ודרך היבשות. ובהשראתם -

ארבע דרכים לחזר בקפה

1: גרפיטי קפה

מכינים שבלונה מנייר גזור עם מסר אהבה או שם של האהוב, ואם רוצים שבלונה ממש מקצועית ומדויקת אז נוסעים לפאבלאב, שזו מעבדה לשירות הציבור שבה אפשר לעשות הכל, אבל באמת הכל בעלויות מצחיקות, וחותכים אחת כזו בלייזר. מכינים קפה מוקצף, מפזרים מעליו דרך השבלונה קצת קקאו ויש קפה שחם פעמיים.

שבלונות

 

אפשר כמובן להכין הזמנה לקפה גם בעזרת תוכנות לעיבוד תמונה. מגניב לא פחות. אבל בכל מקרה תסעו לפאבלאב, זה מקום אדיר ליצירה.

הזמנה לקפה

2: מפית שיר

מדביקים מפית על נייר רגיל ומכניסים למדפסת, כשמפרידים מהנייר נשארת מפית עם שיר. מניחים ליד הקפה ומגשימים את החלום לשבת עם אלתרמן בכסית. אה, ויש שאומרים שאפשר גם לעשות את זה עם נייר פריזר שמגהצים למפית ומקלפים אחרי ההדפסה, וככה לא נשארים אפילו שוליים של דבק:

מפית אלתרמנית

 

3: קונפטי קפה

לוקחים דף סוכר אכיל, או דפים מודפסים לקישוט עוגה (משתמשים בצד האחורי שלהם) ובעזרת מחורר יוצרים מהם לבבות או כוכבים. זה צף בקפה קר או שוקו ועושה נעים בעיניים עוד לפני שזה עושה נעים בפה.

קונפטי לב לקפה ושוקו

4: עוגיות מוחתמות בנברשת עוגיות

ולווין הקפה האחרון הוא גרנדיוזי אבל היי, אח שלי חתן:  נברשת העוגיות שאנשים קוטפים ממנה עוגיות באוהל החתונה. אני מתכננת את הפרויקט הזה בהתרגשות כבר זמן ארוך:  מיספטל מונתה ליועצת הסודית של הפרויקט, שלחה מתכון לעוגיות מתאימות וענתה למיילים בהולים בשעות בהולות (התשובה היא- לא, לא מאחסנים בצק סוכר במקרר), סבתא אירה עזרה בשעות הארוכות של האפיייה וההכנה וטדדדם:

עוגיות לנברשת העוגיות פולארויד

בינתיים אני מצרפת רק את תמונות העוגיות שהוחתמו בספריי זהב אכיל מרוסס דרך שבלונה. התמונות של הנברשת והדיווחים מהחתונה בכלל יגיעו בקרוב אחרי עוד זמן עיבוד ומנוחה. (בקצרה: היתה דחייה אחת של החתונה בגלל המצב, ביטול וכמעט דחייה נוספת- אבל בסוף ביום רביעי הוחלט שהולכים על זה ויהי מה ובשישי הזה  על ראש גבעה דרומית היתה החתונה היפה בתבל). עד אז, ממשיכים בסיפורי אהבה כעדות רוך בלב מציאות קשה.

נ.ב

בלי קשר, אבל אם כבר מדברים. מאיר שלו מגיע לסטודיו של אשכול ושלי ב- 11 לספטמבר. בואו בשמחה. כל הפרטים פה ובמייל:

sadnaothabait@gmail.com

 

4 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

חיזוי עתידות רומנטי

יום אהבה באמצע הפסקת אש. ט"ו שנייה אחרי ה ט'. הכל בלי מרווחים, כי מרווחים הם המצאה אסתטית שאין בינה לבין המציאות שום קשר. ודווקא בהקשר הזה יש לי רעיון שאני מתה לספר עליו אבל ייקח לי זמן עד ש עד ש, אז בינתיים- איפה היינו? בסיפורי אהבה, התזכורת לזה שבמיטבנו אנחנו מטיבים:

הסיפור הראשון

הסיפור של שירי

שירי, שהיא יזמית נדל"ן ובנאדם כותב, כתבה סיפור שהולך ככה: ריטה, גיבורת הסיפור, מגלה במשרד שלה עכבר. היא רצה למסעדה סמוכה, מבקשת עזרה מאחד העובדים, גבר נמוך ושמנמן, וזה עוזר לה בשמחה אבל גם מטלטל את חייה. רומן סוער ניצת ביניהם והיא עוזבת את הבית ונישאת לו. הסיפור מסתיים כשהחברה של ריטה נמכרת ברווח נאה.

יש? כל האלמנטים בידנו: עכבר, גבר נמוך ושמנמן, רומן, מכירת חברה?

אני מתעקשת להדגיש כי תיכף מגיע הספין. כי כעבור שנה שירי שהיה לה אז בן זוג, פגשה גבר נמוך ושמנמן, רומן ניצת ביניהם, שירי עזבה את בן זוגה דאז, והיא ואהובה החדש נישאו וחיים באושר. דיברתי עם שירי ערב מכירת חברת הנדל"ן שלה. איך את כל כך שלווה, שאלתי? אני שלווה היא ענתה לי כי אני יודעת איך נגמר הסיפור. המכירה, כפי שהספרות חזתה באופן לא יאמן בכלל, עברה בהצלחה גמורה.

יש בסדרת סיפורי חיזוי העתיד גם סיפור שני ושלישי, אבל לא קיבלתי להם אישור פרסום פומבי. אז תצטרכו לסמוך עלי ש- א. כתבה סיפור ילדים שחזה את אהובה ואת ארץ מוצאו שנים לפני שפגשה בו, ש- י. הצליח לחזות דווקא בגידה ופרידה דרמטית עוד לפני שהדמויות עצמן ידעו שהן כאלה, ובקיצור שיש דברים שאנחנו יודעים באופן תת מודע על העתיד הרומנטי שלנו ושעולם האמנות מגלה לנו אותם לפנינו. אבל איך אפשר היה לחזות את העכבר אתם שואלים? אי אפשר היה, אני עונה. וזה הקסם. שמאחורי כל חיזוי מסתתרת אלת העתיד והיא קורצת פעם בעין הרעה שלה ופעם בעין הטובה.

ובהקשר הזה, של חיזוי עתידות ועין קורצת, אני רוצה להציע מתנה שאין סיכוי שאצליח להשלים לפני החתונה של אח שלי כי לא אספיק להתארגן על משלוחה מארה"ב. ובכן-

כדור הבדולח-מראה

ספריי מראה פלוס כדור בדולח

קונים כדור בדולח, קונים ספריי שהופך כל משטח למראה ומרססים על הכדור. מה מתקבל? חיזוי העתיד הכי כייפי. אני רואה בעתיד שלי נסיך. מה אתה רואה?

ועוד מתנה שלא צריך ארה"ב בשבילה-

עין טובה קורצת

אני זוכרת שסבא שלי כתב במכתב לבנותיו:"ולבל תיפול עין רעה עלינו". אפילו הוא, התבוני עד אין קץ, ביקש הגנה ממקור לא רציונלי. אז בהשראתו: כדורי פינג פונג (הכל בשקל) שמודבקים אליהם ריסים מלאכותיים (הכל בביוטי קר), עין מפלסטיק (הכל בשקל, תמיד נחמד לחזור) והנה היא: עין כנגד העין. טפו ואושר. טפו ואושר.

 

לעשות עיניים

במקור זו היתה מתנה ליום ההולדת של אלכס, קרטון ביצים מלא עיניים שעושות לו עיניים, והילדים התנפלו על הכדורים, תלשו מהם את העיניים והלכו לשחק פינג פונג במקלט. המדינה הזו, איזה בלגאן.

תגובה אחת

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

למטה או למעלה

נאמי שיהאב נאי העולם הבא של סבא

השיר הזה היפהפה, תרגומו של משה דור לשיר של נעמי שיהאב נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני, השיר הזה אומר את הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר. שמבחינתי ההכרעה היא לא אם אני ממזרח העיר או ממערב העיר, אלא האם אני מאלו שרוצים לחיות למטה, מתחת לאדמה הזו, או מאלו שרוצים לחיות מעליה.

במילים אחרות השאלה החשובה בעיני היא מי העם האמיתי שלי. אנשים שיורים בשלושה ילדים מטווח קצר הם לא העם שלי, ואנשים ששורפים ילד בעודו בחיים הם לא העם שלי. לא העם שלי. אנשים ששרים אחרי הרג הם לא העם שלי, ואנשים שמגנים שר שמנחם אבלים הם לא העם שלי. העם האמיתי שלי, ערבי או יהודי, הוא מי שלא מוכן יותר להפוך את הכל למקלט. מי שלא מוכן יותר לשיר כמו ששר לי אבי האהוב 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה', אלא מבין שאין כזה דבר מלחמות אחרונות ושהשיר היחיד שאפשר לשיר הוא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שאני יותר לא יוצא למלחמה.

כי זה לא יפתר בכח. ולא בעוד כוח ועוד כוח. זה לא ייפתר בממ"דים שהאזרחים יחוייבו לבנות כדי להגן על בטחונם, ובהעדר ממ"דים למי שאנחנו מפציצים. זה ייפתר רק אם נגיד: די. הילדים שלי יפים מדי וחד פעמיים מדי מכדי שאוריש להם מוות שמוליד מוות. ואם צריך שאגור בשטח קטן יותר ושיהיה לי פחות כסף, אשרי. ואם צריך שייקח שני דורות עד שהשנאה תמיר את עצמה ליחסים, אשרי. ואם צריך שהאנחנו, אותו אנחנו של העם האמיתי שלי יצטרך לוותר על חלק מחלומותיו ולבכות מצער הויתור ורק אז לצחוק- אשרי ואשרינו. כי היינו אמיצים מספיק להגיד אנחנו רוצים לחיות מעל האדמה הזו בדרך היחידה שאפשר לחיות מעליה- בלי אלימות, ומתוך צדק הדדי.

צריך כאן קפיצת אמונה, ומה שאנשים מסוממי יאוש ושיתוק, כלומר אני, אינם מסוגלים לעשות זה קפיצת אמונה. אבל אני מרגישה שאין לנו יותר ברירה. מרגע שנהרגו ארבעת הילדים האלו, אין לנו ברירה. שנים אני מחכה למנהיג הנכון שיעשה בשבילי את ההולכה מעבר לתהום הפחדים ההדדיים והשנאה הנוראית, אבל אם אין מנהיג יבוא הדבר מהעם. העם האמיתי שלי.

זה שלא יכול יותר. זה שאין לו ארץ אחרת ולכן הוא יהפוך אותה לאחרת. הוגנת לכל אזרחיה, לא כובשת, כזו שתלד חיים.

את הדברים האלו אמרתי היום לחיים אדור בקול ישראל ולקובי מידן בגל"צ. אני אסירת תודה להם על שהם פתחו בפני את ביתם כדי לומר בו את אשר על לבי. עכשיו אני אומרת את זה פה, בביתי שלי.

38 תגובות

מתויק תחת שונות

מתנת אירוסין

חזרנו מהמקלט, ופנינו אל יום ארוך בבית עם כל הילדים. אז בקצרה כי מקלידים לי דפםכגפםדגםכחדלגחכםפלד געל המקלדת:

אתמול חגנו סביב הצירוף של אלת המקריות ונצנוץ הזהב. המתנה בהשראת שני הכוחות האלו עטופה ומוכנה כבר להמסר-

מתנת אירוסין שהיא קופסת מטבעות. בתוכה: המון המון עשר אגורות כשעל כל מטבע מוטבעים ראשי התיבות של שמות הבנים. את המטבעות האלו יכניסו אחי וגיסי לשימושם השוטף וכך, כדין כל מטבע, יתחילו עיגולי הזהב לעבור מיד ליד ברחבי ישראל. מתישהו, מתישהו ממוזל, אחד המטבעות יחזור לידיהם. יכול להיות שזה ייקח חמישים שנה ויכול להיות שזה ייקח חמש שנים, אבל בכל פעם שמישהו מהם ימצא מטבע חרות זו תהיה סיבה למסיבה זוגית. חו"ל או שמפניה או מסעדת יוקרה, משהו ארכי- מיוחד.

הרעיון הזה משמח אותי כי הוא יחלחל לשיא החולין שלהם. פתאום כל סופרמרקט יהפך להזדמנות וכל עודף לחשוב כמו שטר. ויותר מזה, המטבעות הקטנים יחדדו בשבילם את הנתינות שבלאו הכי כולנו נתונים בה: הנתינות למקריות ולגורל שיכולים לעשות בנו כרצונם. ירצו- לא ימצא המטבע, ירצו- ימצא. מפתיע וממלא עדנה וחי מתחת לשכבות של סתמא.

איך חורתים על מטבעות? אפשר לבקש מצורף ואפשר גם לבקש מאיתנו, כי יש לנו דרמל (תודה לאבא שלי הנדיב באנשים) ויאללה. בואו נמלא את העולם באוהבים שמשליכים את עצמם לזרועות המקריות ומחכים שמשהו טוב יקרה. מגיע לנו משהו טוב. אולי אפילו בעודף הבא.

 

 

 

13 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

סיפורי אהבה- סיפורים ראשונים

בלב מדינה ששוברת לי את הלב, מתחילים את פרויקט סיפורי האהבה.

אלו לא כל הסיפורים שקיבלתי, בחרתי את הדרמטיים מכולם ואספר אותם אחד אחד או שניים שניים, אבל דווקא ההצפה של סיפורי האהבה הלא דרמטיים שחיכו לי במייל היתה זו שהכי שווה לדבר עליה. היא מעידה שהמון פלאים מתרחשים מאחורי דלתות סגורות וחלונות פתוחים. ובזמן שהאנחנו הגדול אולי כבר לא יוכל יוכל לתקון, הרי שהאנחנו הקטן נמלא יום יום בתיקון.

הסיפור הראשון

הסיפור של אילנה

ראשיתו של הסיפור בנער צעיר, בן למשפחה אמידה בעיראק, ובנערה צעירה, בת למשפחה ענייה בעיראק, שהתאהבו ורצו להנשא. אלא שלכלה המיועדת לא היתה נדוניה: ארגז עץ שבתוכו כסתות וכרים, סדינים רקומים ראשי תיבות, כותנות לילה צחורות שתחרה מבצבצת בצידן, מפיות אוכל דקות ועדינות, כל הלבן לבן שנושא את שובל הכלה אל תוך החיים. משפחתה של הנערה כן הצליחה לחסוך ולקנות נדוניה אחת אבל זו נמסרה זה מכבר לאחותה הבכורה.

בעולם של אז לא היה ספק: אין נדוניה אין חתונה, אבל האוהבים הצעירים לא וויתרו. הם נפגשו שבוע אחר שבוע, ובכל שבוע הגניב הנער לידי הנערה עוד מטבע זהוב אחד וביקש שתקנה כרית, ציפית, שמיכה. כך – לאט לאט ומתוך הצירוף הנדיר של תשוקה וסבלנות הצליחו השניים לבנות לנערה נדוניה עד שכבר יכלה להציע עצמה לשידוך.

אני מתה על הסיפור הזה. גם כי הוא אגדת ילדים שקרתה לסבים, וגם כי הסוף שלו טוב. הם התחתנו ועלו ברבות הימים לארץ, וחיו עד מותם באהבה גדולה. נכון, הייתי מעדיפה שהבחורה תגאל את הבחור ולא ההיפך, אבל מי שאהבה נגעה בו יודע שבאהבה בלאו הכי כל המעמדות מתהפכים. נשארת רק גאולה והיא מאד הדדית.

הסיפור השני

הסיפור של מיה

סבא וסבתא של מיה התחתנו בשידוך קומבינה: ערב מלחמת העולם השנייה התחתנו גברים ישראלים עם נשים צעירות באירופה חתונות פיקטיביות שמילטו אותן מאדמתן הבוערת והעלו אותם לארץ ישראל. הדיל היה ברור: נערים צעירים מגיעים לאירופה נושאים את הבחורות, מעבירים אותן את הגבול לפלשתינה, ומתגרשים מהן על חוף מבטחים. מי שלא קרא אגב את הספר יוצא מן הכלל של איילת שמספר מה קורה כששידוך כזה מסתבך- נו באמת שירוץ לקרוא. אבל לסיפור של מיה דווקא יש וריאציה אופטימית. הסבא נשא את הסבתא לאישה וכשהם עברו את הגבול אמרה הסבתא: ראיתי את כל מה שאני צריכה לראות. מן האיש הזה אני לא מתגרשת, והם נשארו ביחד חיים שלמים וטובים. מסתבר ששניים צריכים רק להפגש באמת, אפילו לזמן קצרצר, ומשם כבר לא צריך עוד כלום כדי לדעת.

 

אז מה היה בשני הסיפורים האלו שאני קוראת בהם שוב ושוב ונרפאת?

אולי ובעיקר היה כאן את מגע ידה של אלת המקריות. תרצה- יכירו האוהבים שחוצים את הגבול. ומן העבר השני- מטבעות הזהב, ההכרעה לא להכנע לגורל אלא להתחכם לו, עד שיבוא הנס שאותו רוצים.

ובהשראה של שני אלו- זהב ומקריות- מחר: מתנת אירוסין לאחי ולגיסי האהובים.

 

3 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

סדנאות הבית- האתר!

זה אחד הימים הכי מרגשים אבר אבר אבר- האתר של סדנאות הבית עלה לאווויר לפני כמה שעות:

סדנאות הבית- האתר

לספר את זה ארוך:

אשכול ואני מלמדים יחד את סדנאות הכתיבה שלנו מזה 13 שנה. אנחנו מתים על זה. בחדר הקטן של המפגשים מתחולל מול עינינו שוב ושוב לא רק נס ספרותי, אלא גם נס אנושי: אנשים רוכנים קדימה, מקשיבים, צוחקים, עובדים, מגלים. הם מקיימים בפועל את החברה שטופת הקשב שבה אנחנו רוצים לחיות.

זה ממכר. לא פלא שאנחנו רוצים להמשיך את זה לנצח, אבל לפני שנה החלטנו לצאת החוצה מהבועה הקטנה שיצרנו לנו ולהתחיל לקחת את הקסם הזה, את הכוח שיש לכתיבה לשנות, ולהגיע איתו לקהלים גדולים ומגוונים יותר. ואת זה לא יכולנו לעשות לבד. אז צרפנו אלינו סופרים נוספים שהם בוגרי הסדנאות שלנו, הכשרנו אותם במשך חצי שנה באמנות של המשוב שהיא בקצרה דין שבלבו חסד, שכרנו סטודיו ביפו, ובנובמבר אנחנו פותחים את סדנאות הבית, מקום שיהיה בו שמח. מקום שבו נכתוב ונחשוב, נוציא סדנאות למקומות רחוקים מתל אביב, ונביא לתל אביב את כל השפע שיש לדמיון להציע.

לספר את זה קצר:

!!!

וגם

!

כשתלמידים שלנו משתמשים בטקסט ספרותי בסימני קריאה אנחנו מזדעקים. זה לא אלגנטי וילדותי ונו באמת. אבל בעולם האמיתי זה הדבר הכי חשוב שיש להגיד. וואו.

 

זה האתר:

http://sadnaothabait.co.il/

עיצבה אותו בכשרון עצום מיטל רטיג, ותכנתה מיכל בצר הנפלאה.

 

זה הפייס של סדנאות הבית שנשמח כמובן להפצתו כאילו אין מחר ואיזה כיף שיש כי מחר קמים בבוקר, מתקשרים אחד לשני ולא מאמינים שתיכף, אחרי החגים, זה מתחיל:

https://www.facebook.com/sadnaothabait

 

נ.ב

אחרי פרויקט סיפורי האהבה שהבלוג בימים אלו באמצעו והפוסט הזה הפריע למהלכו – עדכונים על עיצוב הסטודיו של סדנאות הבית  ביפו:

 

נ.ב.ב

מרב התרגשות עולה לי החום ומתחילות הצמרמורות. יש ימים שלא להיות דרמטי בהם זו טעות קטגורית.

15 תגובות

מתויק תחת שונות

צילומי חתן וכלה שלנו בעירום!

סתאאם, עוד אין צילומי חתן וכלה, הפקות לוקחות זמן, וגם אין עירום כי תודה לאל ילדתי והנקתי מלא פעמים ועכשיו סוף סוף יש לי תירוץ לגיטימי לזה שהגוף שלי הוא חורבה בלתי פוטוגנית. אאבבבל- אם כבר תפסתי את תשומת לבכם אני רוצה להכריז על פתיחת עונת החתונה בבלוג. כן! תיכף אח שלי וגיסי מתחתנים והפוסטים הקרובים יעלו באש ההכנות:

 

מה בסדרה? כאמור, הפקת התיקון לפישולי העבר, והכי חשוב, וכאן אתם נכנסים לתמונה- סיפורי אהבה אמיתיים. שלחו לי במייל סיפורי אהבה שבאמת היו, ואני מבטיחה לגזור מהם באסוציאציה משהו שאפשר להכין כמתנת אירוסין או כמתנת נישואי יומיום.

 

אנא שלחו סיפורים לבלוג

אני יודעת שכל מי שעיניו בראשו ולבו המרוסק בחזהו לא ממש בעניין של סיפורי אהבה. לא בעניין של המיתוס של האהבה ולא בעניין של מכשפיו. במיוחד בימים שחורים אלו שבהם אופטימיות היא בוחן מציאות לקוי. קראת עיתון? נוזף בי לבי המכווץ כאגרוף, אז מה את מביאה את המתוק מתוק הזה עכשיו? ובכן, אני עונה, זו דרך להתעקש על תיקון עולם דרך אנשיו שיכולים במירעם למוטט זה על זה את הים, אבל במיטבם יכולים לעזור זה לזה לעבור בחרבה.

כל מי שמורד בשיח הסכריני של האהבה צודק בדרכו, אבל יש סיכוי טוב שגם הוא אדם מאמין. אם התחולל בו הנס של האהבה למשהו או למישהו בחייו אין לו ברירה אלא להאמין. לחכות ששוב משהו טוב יקרה. לנהל על פני השטח רישום של כל הנקודות השחורות שהעולם צובר, אבל מתחת לפני השטח בכל זאת להסכים להמשיך ולשחק. לנוע בזכות הרגעים שבהם האהבה ממלאת את החיים בחיים.

אז יאללה- סיפורי אהבה. ליבת הלב של למה אנחנו פה. מצאו אותם ושלחו לי.

שלכם,

אורית

נ.ב – סתם בשביל להצחיק את עצמי ולעגן את עצמי שוב בהבל עשיתי חיפוש בגוגל על כלות ערומות. המסך התכסה בתמונות.

נ.ב.ב – אהההההההההההההההההההההההההההההה!

נ.ב.ג  – לא! אין לינק! יא סוטים! לאן אתם הולכים? טוב, תחפשו באנגלית. חיפוש בעברית לא נותן תוצאות טובות. טוב, ב–

 

4 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות