סדרת החתונות בבלוג- כל הקישורים

כדי שתהיה לנו תחושה של סוף חגיגי- הנה הוא, תפריט מסכם של סדרת החתונות בבלוג:

הסיפור של אילנה והסיפור של מיה ובהשראתן מתנת אירוסין 

 

הסיפור של שירי ובהשראתו חיזוי עתידות רומנטי

לעשות עיניים

הסיפור של דור ויעל, הסיפור של הדס, ובהשראתם ארבע דרכים לחזר בעזרת קפה

קונפטי לב לקפה ושוקו 

 

הסיפור של ליאור ומיכל

הפסקה כדי לנשום ולחבק ואז:

הצעת הנישואין 

תמונות חתונה באיחור של 14 שנה

והחתונה במדבר וכמה רעיונות קטנים לחתונה

נברשת העוגיות

 

ויש גם מתנה- שיר תיקון מנועה. לכבוד הפספוס של ליאונרד כהן שהתחיל את הכל, שיר בביצוע ביתי בחדר מבולגן:

נועה בן  ארי שרה הללויה 

שיהיו לנו ימים מלאים תיקונים.

 

נ.ב.

חדשות מהסטודיו- אתמול היה אצלנו אתגר קרת ותוך כדי שהוא דיבר לא האמנתי שלא הזמנתי את כל קוראי הבלוג כדי לשמוע את האיש החכם הזה מרגיש בקול. אז כדי שבפעם הבאה לא אצטרך לפרט כאן כל פעילות ופעילות, הוספנו בתחתית האתר של 'סדנאות הבית'  בחלק השמאלי של הסרגל האפור מקום שבו אפשר להרשם לניוזלטר ולעדכונים שוטפים. בהכי קרוב אני ממליצה על שישי כתיבה של רוני גלבפיש ועל שישי כתיבה של אילנה זידמן ושל קרן אייל מלמד. סדנאות חד פעמיות של כתיבה והשראה בשוק הפשפשים עם מנחות נפלאות שמעיפות את הגג המקומר.

2 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

חתונה במדבר

ברגע מסוים, מספר לי שי, חשבתי  שעדיף לי להכחיש שאני מאוהב בגבר, ובלבד שאחייה את החיים הנורמטיביים. אני אפילו זוכר את עצמי אומר לעצמי: זה בסדר לא להיות מאושר. תזזזז כל הסינפסות במוח שלי עושות בייחד רעש של הלחמה מחדש כשהוא אומר את זה. שי, הליבה הקורנת של הנוכחות הרגשית, שי, הצומת הצפוף של החכמה והחום, שי היה מוכן להתפשר על החמצן שבתוך האוויר. לא יאמן.

רגע אחרי שנפגשו הוא ועידו, אח שלי, הם החליטו להפרד. זה היה יותר מדי בשביל שני סטרייטים לכאורה לגלות את החדשות הטובות- יש אהבה בעולם, יחד עם החדשות הרעות- העולם, במקרה של שני גברים שרוצים להיות זה עם זה, לא עומד להתייחס אליה באהבה.

זו היתה הגבעה הראשונה. אחר כך באה הגבעה השנייה שהיה צריך לטפס עליה. עידו עלה עליה ראשון, כשאחרי שלושה חודשים של ניתוק הוא החליט שהוא יוצא מהארון ומחכה לשי. שי החזיק מעמד עוד שלושה חודשים של ניתוק, עד שאלוהים התערב. זה לא היה אלוהים, מתעצבן שי, זה היה צירוף מקרים שאפשר ללמוד ממנו על המציאות. אוקיי. אז אחרי שלושה חודשים אלוהים התגלה לשי בדמות צירוף מקרים שאפשר ללמוד ממנו על המציאות:

איזה כתב בערוץ שתיים ראיין מישהו באוניברסיטה העברית בירושלים. שי שלמד בכלל באוניברסיטת בן גוריון בנגב צפה בשידור במקרה. לגמרי ברקע, ולגמרי שלא במתכוון נתפס בעדשה סטודנט חייכני וגבוה: זה היה עידו וזה היה יותר מדי. כל הביצורים והעיצורים קרסו והבנים החליטו להפגש:

אני לא מוכן להתחבא יותר אמר עידו.

גם אני, ענה שי.

אני לא מוכן לשקר יותר אמר עידו.

גם אני, ענה שי.

אם הולכים על זה אני רוצה ללכת ברצינות ועד הסוף.

גם אני, ענה שי.

 

ומשם את כל שאר הגבעות הם טיפסו ביחד, לספר למשפחה לחברים ולמכרים ולכל מי שמכירים שמסתבר שזה מספר לא קבוע וגדל בהתמדה של אנשים. היו שם אינסוף התמודדויות ותהליכי הצרה והתרחבות אבל בסוף-

בסוף הגיעה הגבעה האחרונה: הגבעה היפהפה במדבר.

שני הבנים עמדו למרגלותיה והחזיקו ידיים וכל הפנים שלהם היו אור על אור על אור. והמשפחה שלהם עמדה מסביבם וכל הפנים שלהם היו אור על אור על אור, והחברים שלהם עמדו מסביבם אור ואור ושרו להם 'באהבתנו גוף הפך מקום' ושני הבנים צעדו לאט במעלה הגבעה ובראשה התחתנו.

מגיעים לחופה

 

אני יודעת בוודאות מוחלטת שגם אמא שלי היתה שם ברגע הזה. ירדה למטה ובאה לראות איך התינוק שלה שכבר גדל להיות ענק וחתיך ואיש פלא, מחזיק בידו של עוד ענק וחתיך ואיש פלא ושניהם נפילים של אושר.

כי בסוף כמו תמיד נשארת רק הליבה. כששניים אוהבים אחד את השני ככה, ישר, העולם יוצר מעגל סביבם. וכל מה שמחוץ למעגל לא חשוב יותר, וכל מה שבתוך המעגל הוא כל כך יקר שאין לאיש ספק שרק הוא העיקר.

 

יום אחרי החתונה התחילו הטלפונים. אנשים אמרו שזה היה הלם של אותנטיות. שהחתונה הזו רוממה לא רק את מי שנישא בה אלא גם את מי שהרשה לה לשאת אותו. לשאול אותו האם הוא חי עם מי שהוא אוהב ואיך שהוא רוצה. שהיה נפלא לראות איך הכל בעבודת יד: החברים שבישלו את הקדירות והפוטיפורים, המשתתפים שטרחו ונסעו עד המדבר ומרביתם גם ישנו בו או סמוך לו את כל הלילה, הטקס שהוכן במיוחד בשביל הבנים, המתנות שהיו מלאות דמיון . שום דבר בחתונה הזו לא היה על אוטומט, כל דבר היה תולדה של מישהו שאמר-אם אני הולך על זה אני רוצה ללכת ברצינות ועד הסוף, של אחר שאמר- גם אני , ושל רבים סביבם שאמרו- גם אנחנו.

זה לא רק שככה צריך להתחתן, ככה צריך לחיות. אני אסירת תודה שהייתי שם כדי לקחת בזה חלק, אני אסירת תודה שהייתי שם כדי שיעטוף אותי דבר שלם.

 ובקטנה- שלושה רעיונות חתונה:

1. תמונות של בעלי השמחה כמסכות

 

Ido_Shai_0304

מגדילים תמונות פנים של החתנים, גוזרים ומדביקים לקרטון וגומי- ומחלקים לנוכחים בחתונה כמסכות פנים. זה יוצר סצינות קומיות נהדרות ועושה שמח.

2.נברשת עוגיות

כבר התחלתי לספר עליה, אז שוב בקצרה. מלחימים גוף נברשת אצל אליאס או שסתם קונים גוף אהיל מוכן, מכינים המון עוגיות שהן גם קשות וגם טעימות להפליא לפי המתכון המעולה של מיספטל בלינק הזה ,קושרים את העוגיות לנברשת או לאהיל בחוט זהב ונותנים למשתתפי החתונה לקטוף כרצונם בזמן האירוע. חגיגה.


נברשת העוגיות

3. עוגיות מזל עם שירים

חולה על עוגיות מזל. חולה עליהן מאז שנסעתי לניו יורק היכל השופינג, וקיבלתי בעוגית מזל את הפתק: בקרוב יהיו לך בגדים חדשים. תודה! תודה! איי אם א בליבר!

אז מכינים עוגיות מזל שיש בתוכן שירי אהבה או שורות אהבה, מחלקים לאורחים ומביטים בהם בוהים באוויר ומהרהרים בשורותיו היפות של ג'לאל א-דין רומי או לחליפין בשאלה איך הם קשורים למשפחה המסובבת הזו.

אפשר להכין עוגיות מזל לבד אבל בשיטה הזו לי אישית יצאו עד כה רק עוגיות בלי מזל, ויש חברות שאפשר להזמין עוגיות מזל דרכן.

האמת שיש עוד המון רעיונות אבל אני לא רוצה לבלבל ביניהם ובין מה שבלב הדבר. שהנה, סיימנו בבלוג את סדרת האהבה והחתונות. מרגע שהתחלנו ועד היום קרו כל כך הרבה דברים. באמצע היתה מלחמה ואימה, באמצע אנשים שאני מכירה נפרדו ובכו והתייאשו, באמצע העולם קרס והתלבה והתאחה ושוב קרס. אבל באמצע בין שתי זרועות הצדפה הגסות של החיים היו פנינים לא נגועות ולא שבירות של אהבה, נגיד החתונה הזו, נגיד סיפורי האהבה ששלחתם ודברים מאחורי הקלעים שהתחוללו בזכותם. וזה שווה הכל.

14 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

תמונות חתונה באיחור של 14 שנה

אז הלכנו על זה- תמונות חתונה באיחור של 14 שנה. איזה כיףףףףף זה היה. השמלה הלבנה בגיל 40 וחצי, האיפור, התספורת, הצילומים, ההליכה מאתר חולין לאתר חולין עם שובל ארוך וחליפה. החגיגה באמצע הסתמא.

פרויקט החתונה

לאורך כל התחנות ליווה אותי המבט של אנשים בדרך: מצד אחד חיוך גדול לראות את התרגשות הכלה המצטלמת בסופרמקט, ומצד שני נבוכות בשבילי על זה שאני הולכת על זה.

ברור שהולכת על זה! החיים קצרים ואפורים מדי מכדי לא להאיר עליהם באור של שמלה לבנה.

רגע מכריע בתהליך:  כשמדדתי את השמלה ומישהי בסטודיו הכלות אמרה לי מזל טוב. עד הרגע הזה תיקנתי את כל מי שאמר לי את זה בראותו את השמלה הלבנה ש- לא, זו לא חתונה באמת. זו רק פעולת תיקון מאוחרת, אבל פתאום הבנתי שאני לא מתכוונת יותר להעמיד איש על טעותו. כי יש פה מזל טוב שלא מגיע רק לכלות בנות עשרים עם זרועות רזות ולב קל. להיפך, מזל טוב הוא הברכה שצריכה להגיע לנשים עם גוף מרוט מלידות שבאות מתוך החיים, המלחמה, היאוש. זה המזל להיות בתוך הכל כולל הכל, ולהגיד- חוגגים עכשיו ושהאחר כך יבוא, כי הוא הרי יבוא, אחר כך.

והיה שם עוד משהו- אנשים נבוכו בשבילי כי ללבוש שמלה לבנה כשאין לזה סיבה מעוגנת טקסית זה דבר חשוף כל כך. הודאה פשוטה מדי ברצון ובמשאלה. ולזה – בדיוק לזה- אני אומרת כן כן וכן. הלואי שגם בגיל שמונים אני אהיה מספיק ילדה כדי פשוט לרצות ומספיק מבוגרת כדי פשוט לממש.

ועד שאזכה לשמונים- פרוייקט החתונה טטדדם! צילמה אותו דנה ישראלי אהובתי שהיא משוררת באור, השמלה הושאלה בנדיבות על ידי נועה ואיילת שעושות שמלות וינטאג' שבא למות מרב שהן הו, השיער רולרל בידיו הנפלאות של יאיר, והאיפור נמשח על ידי ליאורה  שהפכה זה מכבר למאפרת הבית. הדוגמנים הם ילדי בן ארי דרך סוכנות גידלי, והנה זה בא.

קונספט התמונות- בהתחלה התמונה בזום אין שבה יש את ממוש וממי ואחר כך התמונה בזום אאוט שבה יש את איך שזה באמת.

לפני אחרי- כביסה

כשהצטלמנו בסופר, אגב, אלכס ניצל את זה כדי להשלים קניות:

לפני אחרי-סופר

ותמונה אחרונה בסדרת התמונה הקטנה והגדולה- הנשיקה הרומנטית באוטו:

לפני אחרי- אוטו

היו עוד כמה תמונות מדליקות של הבלגאן האמיתי של מאחורי הקלעים:

DSC_6517

 

DSC_6577

ובסוף גם כמה תמונות קיטש שאין גבול לאושרי מהן:

DSC_6677DSC_6660

ובקיצור-

דווקא היה כיף בועות

 

DSC_6503!

42 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

מה שרק אני צריכה

 

הבטחה קטנה לעצמי לשנה החדשה: לכתוב שירים לילדים, זה עושה אותי מאושרת. בתור התחלה אתמול ביקשתי מאיה גורדון נוי לאייר את השיר הזה על מפית בבית הקפה (קשה לראות אבל מהראש של הילדה יוצאים תלתלים עם משאלות, היא גאונה האיה הזאת, נו).

שתהיה שנה טובה!

נ.ב

עד יום ראשון אספיק לארגן את תמונות החתונה המאוחרת ואעלה אותן לבלוג. איזה כיף.

12 תגובות

מתויק תחת שונות, שירה

התנשא לי?

הצעת הנישואין המקורית של אלכס ושלי הלכה ככה:

אורית: אולי נתחתן

אלכס: טוב

לא שאני מזלזלת בטקסט התמציתי והיעיל הזה, אבל איכשהו ציפיתי לאיזה צירוף של יונים ובלונים. אין בעיה, אמר אלכס. אני אארגן לך את כל זה. רק תני לי זמן. אז נתתי לו.

נתתי לו ארבע עשרה שנה. שלחתי אליו לינקים רלוונטיים והמלצות רשת כחומר רקע. העלתי את הנושא בשיחות נפש. העלתי את הנושא בשיחות רפש. כלום. ולכן החלטתי לקחת את הטבעת לידיים, ובאותה תנופה שבה אני מתקנת את פיאסקו העדר תמונות החתונה גם לתקן את פיאסקו העדר הפרופוזל.

חברה שלי שמעה את זה והתעצבנה. למה שאת תציעי לו נישואין, כל החיים זה ישאיר אותך מרירה. אבל זה לא מדויק. התחתנתי עם הגבר הזה בגלל מי שהוא, ואם הוא לא בנוי לדרמטיות משום סוג אוי ואבוי אם אני אשכנע אותו להיות דרמטי. בום! כתופעת לוואי תשתנה השלווה הממרוכזת שלו, ואז מה ירגיע אותי כשאני יורקת אש אחת לשעה? מה? מה? מה יאזן את העלייה החדה של טמפרטורת המוח שלי? מה לעזאזל-

טוב, טוב, מה את יורקת אש, אמרה חברה שלי. רוצה להציע- בסדר. וכך יצאה לדרך-

הצעת הנישואין טדדדדם!

גיבוש המפרט הטכני של הצעת הנישואין התחיל כשראיתי את החומר הזה וידעתי שנועדנו. חומר פלא שדוחה מיים מכל משטח. בתווך היתה את הבעיה שהוא קצת רחוק ממני, אבל שלחתי אותו בדואר ארה"ב לאורנה אהובתי שהסיעה אותו לחברה שלה שהגניבה אותו בניגוד לתקנות הבטיחות למזוודה והטיסה אותו בטראנס אטלנטי ואז שלחה אותו בדואר ישראל אלי שמשם אחרי שעה המתנה בתור אספתי אותו. מה לא מובן.

השבלונה

עכשיו צריך היה להכין שבלונה, לרסס את חומר הפלא השקוף על הבטון שבגן השעשועים שמתחת לבית, ולחכות. לחכות למה? לחכות לרגע שבו כל הבטון יירטב. כי אז פתאום במקום  לראות כלום שזה מה שרואים כשהכל יבש, רואים משהו אדיר. כל הבטון הופך אפור כהה ורק האותיות שלא יכולות לספוג מים נשארות אפרפרות בהירות. יפה.

ומתי הבטון נרטב? בשבועות חג המיים. שאז כל ילדי השכונה מתרוצצים מתחת לבית ויורים אחד על השני באקדחי השפרצות ענקיים וכל גן השעשועים בריכה.

אלא שבשבועות הזה חיכיתי וחיכיתי ולא קרה כלום. ירדתי לגן ושאלתי כמה חברים של הלל, תגידו מה העניינים, מתי מתחילה מלחמת המיים? אין מלחמת מיים הם ענו לי. המורה שלנו דיברה איתנו והסבירה לנו שזה לא אקולוגי. אתם נורמאליים? צווחתי. אתם נורמאאאאאליייייםםם? אני אתן לכם את כל דלי המיים שחסכתי מאליו כשלא שטפתי כלים שבוע. אני אארגן לכם רובי מיים לכל הכיתה מהכל בשקל בחמישה שקל, רק בבקשה בבקשה תרססו את הגן. אין מצב. ענו לי הילדים המרושעים והלכו לעשות מלחמת מיים בגן הרחוק שבו המורה שלהם לא יכולה לראות אותם.

אז לא היתה ברירה. היה צריך לחכות לשעת כושר ובינתיים לאט לאט להסביר לכל בני הבית למה הם ממש רוצים לרדת למלחמת מיים מתחת לבניין. בסוף זה הצליח. אולי נלך למקום פחות פומבי ? שאל אלכס הלא דרמאטי, אבל כל הילדים שהיו בסוד העניינים סרבו בתוקף "לא, אבא, אני החלקתי פה לפני שנה ואמא רוצה לשחזר את זה" שלפה נועה. המהירות שבה הגאונה הקטנה הזו ממציאה שקרים היא כנראה מחמאה להורות המתערבת שלי, אבל תכל'ס- זה עבד. נשארנו על רחבת הבטון והמשחקים התחילו.

כעבור חצי דלי המיים שהוקצב לעניין כי הכנרת וזה, סומנו כמה רגעי שיא: אלכס משתמש בבן של השכנים שסתם עבר שם כמגן אנושי בפני השפרצותיו של הלל, ענר יורה על קשישה נחמדה כי היא מטרה איטית ונוחה לכיוון, ההתנצלות נמסרה כמובן, ונועה שמחה שעכשיו לא שבועות ושהיא לא לובשת חולצה לבנה.

ובין לבין הצעת הנישואין התכסתה במיים והאותיות נגלו מתוכם:

כתם אהבה

התאספנו סביב ההצעה, ועם ענר על הידיים כרעתי טוב לא כרעתי, קראתי לפני אלכס את הכתוב ולמרבה השמחה- הוא אמר לי כן. הוא אמר לי כן!

אחר כך עלינו הביתה, שטפנו את אימת הכלים שכאמור לא שטפנו שבוע, ונתנו לילדים להתקלח במקלחון שלנו כי זה יום חג. אחר כך ארוחת חג ושוב כלים והשכבות ומשאים ומתנים. כמו תמיד היומיום השפריץ את עצמו עלינו בלי לרחם אבל בכל זאת הציצו מתחתיו כמה חיוכים שלא משנה מה תשפריץ עליהם, הם ישארו בצבע הזוהר והבהיר של עצמם.

 

29 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

הפילים

את סיפור האהבה האחרון סיפר לי ליאור: סיפור על הצעת נישואין שהוא יפה כל כך ועצוב כל כך שאני מביאה אותו בלשונו.

הסיפור מתחיל למרגלות הר האברסט, כשליאור ישב בלב אחד הנופים היפים בעולם ובכל זאת בכה. הוא היה מוכה געגועים לאישה שאיתו, וגמר אומר שברגע שינחת שוב בארץ יציע לה נישואין (כרקע חשוב לציין שלפילים היתה משמעות מיוחדת בשביל הזוג, הם היו חלק מטקס הלילה טוב הקבוע שלהם):

רציתי לתת לה טבעת עם פילים. שורה של פילים, מחזיקים חדק בזנב, מסביב לאצבע. היתה לי תמונה מאד ברורה בראש של איך היא נראית, הטבעת הזו. והייתי בטוח שבנפאל, עם כל הדוכנים הקיטשיים באזורים התיירותיים, ועם טיולי ה"ספארי על פילים" שמפורסמים בכל פינה בקטמאנדו, אני אמצא את הטבעת הזו בקלות. אבל לא מצאתי. אף לא פיל אחד על טבעת לא ראיתי, בשום דוכן בנפאל. ובערב שנחתתי בארץ, ומיכלי באה לאסוף אותי מהשדה, וביקשתי ממנה שניסע לחוף סידני עלי לפני שאנחנו מגיעים הביתה ("כי אני צריך לראות קצת ים אחרי כל ההרים האלו", או איזו שטות לא משכנעת בסגנון הזה), ועמדנו מחובקים על שפת המים, הייתי צריך להתנצל בפניה שאני מציע לה נישואין בלי טבעת. ואחרי שהתשובה הכי ברורה שקיבלתי היתה "כנראה שכן", נסענו הביתה והתחלנו לתכנן חתונה.

משך כל החודשים שאחרי, עד החתונה עצמה, כל הזמן התבדחנו שבעצם אני לא הצעתי כמו שצריך, כי לא הבאתי טבעת, והיא בכלל לא הסכימה, ושכל רגע אנחנו אמורים לבטל את העניין. אבל המשכנו בכל זאת, וכמה ימים אחרי שהיינו אצל מעצבת התכשיטים ובחרנו לעצמנו טבעות, התקשרתי למעצבת בלי שמיכלי תדע, ושאלתי אותה אם אפשר לבוא אליה לבד, ואם היא תוכל לשמור על דיסקרטיות. סיפרתי לה את סיפור הפילים והטבעת, והיא הסכימה לעזור (היא סיפרה לנו אחרי זה על ערב אחד שהיא חזרה מאירוע אחרי חצות, וראתה בזווית העין שיש סרט תיעודי על פילים בערוץ שמונה, אז היא נשארה לראות עד שתיים בלילה). וככה, פחות משבוע לפני יום החתונה, הצעתי שניסע לחוף הים בפלמחים, כדי לנקות קצת את הראש. ובעודנו יושבים על הסלעים, נהנים מהבריזה של לפנות ערב ומריחים את המלוח של הים, הוצאתי מהכיס את הקופסה הקטנה ("יו! מה זה?!") ונתתי לה את הטבעת, טבעת הפילים כמו שדמיינתי אותה, והיא הסכימה. כמעט ברגע האחרון.

החתונה היתה מדהימה. שישי בערב, חופה עם שקיעה, וטקס שחלקים נכבדים ממנו כתבנו בעצמנו. עד היום אנשים אומרים לי שזו החתונה הכי יפה והכי מרגשת שהם היו בה. אבל טבעת הפילים נגנבה לנו מהבית (יחד עם טבעת הנישואין), ולמרות שתמיד אמרנו שאנחנו צריכים לחזור למעצבת שתכין טבעות חדשות, אף פעם לא הגענו לזה. במהלך השנים מיכלי גילתה את עולם היצירה על כל גווניו (מכרטיסי ברכה עד תחפושות לפורים וכל מה שבאמצע) ובין השאר מאד נהנתה לצייר. כשנולד בננו השני היא ציירה את משפחת הפילים הזו, עם שני הורים ושני פילפילונים, והשאירה מקום "לעוד פילפילון או פילפילונת או שניים, ליתר בטחון".Pilim

 

אחרי חמש שנים ושלושה ילדים, כשהקטנה היתה בת חודשיים, מיכלי אובחנה כחולה בסרטן גרורתי. כשקניתי לה כן ציור כמתנת יומולדת (אחרי כשנה של טיפול שעזר לה מאד), מיכלי הוסיפה לציור את הפילפילונת השלישית. חודשים ספורים אחר כך היא נפטרה.

ליאור ומיכלי

היום עלה הפילפלילון הגדול שבציור לכיתה ב'. בשבוע הבא תאריך יום ההולדת של מיכלי ולכבוד שני האירועים האלו הפוסט עולה היום.

מיכלי היתה קוראת של הבלוג הזה. ליאור קורא אותו עכשיו במקומה. אני אסירת תודה לו שחלק איתי את הסיפור הזה: סיפור מחולל השראה על שנייים שלא מוצאים את הטבעת ואז מתעקשים למצוא אותה, שנגזלים על ידי הגנבים ואז על ידי המוות ובכל זאת האהבה שלהם חיה ונעה ונושמת וממשיכה להיות מסופרת.

19 תגובות

מתויק תחת שונות

עוד סיפורי אהבה וארבעה חיזורים בקפה

הסיפור הראשוןהסיפור של דור ויעל

מתישהו בשנות התיכון שלהם ישבו דור ויעל בבית קפה חיפאי וקבעו להפגש: באותו תאריך, באותו מקום, באותה שעה, כעבור עשר שנים. זו היתה הבטחה של ילדים אבל שניהם התנהלו סביבה מתוך איפוק בוגר: מרגע שהונחה ההבטחה ביניהם איש לא הזכיר אותה בשנית והיה קשה לדעת מי זוכר מה.

אבל דור זכר. וכעבור עשר שנים, אפילו שהקשר עם יעל ניתק זה מכבר, הוא הגיע אל בית הקפה. הוא חיכה עשר דקות, חצי שעה, שעה, אבל יעל לא נכנסה בדלת. הוא נזף בעצמו על רומנטיקניות היתר, הוא נשבע לא להאמין שוב לעצמו המאמין, הוא קם ללבוש את מעילו ולצאת אל הגשם, ובדיוק אז היא הגיעה. מתנשפת, מתנצלת, שמחה.

זה היה רגע יפה ושלם שאחר כך התפצל להמשכיו: הם היו ביחד, הם היו לחוד, אבל  זה לא העיקר, כי בבית קפה חיפאי מסוים אחד ביום חורף מסוים אחד העולם היה בבת אחת מתמטיקאי ומשורר. דייקן ולירי מאד.

הסיפור השני

הסיפור של הדס

בדייט הראשון הוא כמעט זרק אותה בגין איפור ועקבים. בדייט השני היא כמעט זרקה אותו מסיבות שגם הן כנראה התגלו כלא חשובות כי בסוףבסוף הם התחתנו. אבל זה לא הבסוףבסוף שמעניין, אלא היומיום שאחרי הבסוףבסוף. נגיד – כשהוא נסע השבוע לגרמניה לכנס מקצועי. נגיד – כשהוא שלח לה משם תמונה:

דונאטס שוקולוד

 

אלו דונאטס עם שוקולד. רק היא אוהבת שוקולד. הוא לא סובל שוקולד. תראי, הוא כתב לה: שתיתי קפה ואכלתי לידו את כל הדונאטס בלי השוקולד, אבל את החצי עם השוקולד בגלל שאת לא פה – הייתי צריך לזרוק. איזו דרך שובבה לומר אהבה.

אז מה היה בסיפורים האלו?

קפה. אינטימיות. שניים שמוצאים דרכם זה אל זה דרך השנים ודרך היבשות. ובהשראתם -

ארבע דרכים לחזר בקפה

1: גרפיטי קפה

מכינים שבלונה מנייר גזור עם מסר אהבה או שם של האהוב, ואם רוצים שבלונה ממש מקצועית ומדויקת אז נוסעים לפאבלאב, שזו מעבדה לשירות הציבור שבה אפשר לעשות הכל, אבל באמת הכל בעלויות מצחיקות, וחותכים אחת כזו בלייזר. מכינים קפה מוקצף, מפזרים מעליו דרך השבלונה קצת קקאו ויש קפה שחם פעמיים.

שבלונות

 

אפשר כמובן להכין הזמנה לקפה גם בעזרת תוכנות לעיבוד תמונה. מגניב לא פחות. אבל בכל מקרה תסעו לפאבלאב, זה מקום אדיר ליצירה.

הזמנה לקפה

2: מפית שיר

מדביקים מפית על נייר רגיל ומכניסים למדפסת, כשמפרידים מהנייר נשארת מפית עם שיר. מניחים ליד הקפה ומגשימים את החלום לשבת עם אלתרמן בכסית. אה, ויש שאומרים שאפשר גם לעשות את זה עם נייר פריזר שמגהצים למפית ומקלפים אחרי ההדפסה, וככה לא נשארים אפילו שוליים של דבק:

מפית אלתרמנית

 

3: קונפטי קפה

לוקחים דף סוכר אכיל, או דפים מודפסים לקישוט עוגה (משתמשים בצד האחורי שלהם) ובעזרת מחורר יוצרים מהם לבבות או כוכבים. זה צף בקפה קר או שוקו ועושה נעים בעיניים עוד לפני שזה עושה נעים בפה.

קונפטי לב לקפה ושוקו

4: עוגיות מוחתמות בנברשת עוגיות

ולווין הקפה האחרון הוא גרנדיוזי אבל היי, אח שלי חתן:  נברשת העוגיות שאנשים קוטפים ממנה עוגיות באוהל החתונה. אני מתכננת את הפרויקט הזה בהתרגשות כבר זמן ארוך:  מיספטל מונתה ליועצת הסודית של הפרויקט, שלחה מתכון לעוגיות מתאימות וענתה למיילים בהולים בשעות בהולות (התשובה היא- לא, לא מאחסנים בצק סוכר במקרר), סבתא אירה עזרה בשעות הארוכות של האפיייה וההכנה וטדדדם:

עוגיות לנברשת העוגיות פולארויד

בינתיים אני מצרפת רק את תמונות העוגיות שהוחתמו בספריי זהב אכיל מרוסס דרך שבלונה. התמונות של הנברשת והדיווחים מהחתונה בכלל יגיעו בקרוב אחרי עוד זמן עיבוד ומנוחה. (בקצרה: היתה דחייה אחת של החתונה בגלל המצב, ביטול וכמעט דחייה נוספת- אבל בסוף ביום רביעי הוחלט שהולכים על זה ויהי מה ובשישי הזה  על ראש גבעה דרומית היתה החתונה היפה בתבל). עד אז, ממשיכים בסיפורי אהבה כעדות רוך בלב מציאות קשה.

נ.ב

בלי קשר, אבל אם כבר מדברים. מאיר שלו מגיע לסטודיו של אשכול ושלי ב- 11 לספטמבר. בואו בשמחה. כל הפרטים פה ובמייל:

sadnaothabait@gmail.com

 

6 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות