מבצע מצה

אחת לשנה לכבוד סדר פסח אנחנו מדפיסים הגדה אחת בחברות האלה שמאפשרות להכין הגדה עם תמונות של המשפחה. בין ציורי העבדים בפרך – אנחנו מפזרים תמונות של ילדינו המחייכים. ליד ציורי האביב המתפרץ – שמים את התמונה של הטיול האחד שאמנם עשינו ליד הבית אבל מה, הנה, מרבדי פריחה. ליד איפה שכתוב באותיות גדולות הלל – משבצים אכן תמונה של הלל, ועוד כהנה וכהנה בדיחות מילוליות משובחות. בסוף מציינים על הכריכה את השנה שבה נערכה ההגדה, וככה בעבור השנים צוברים אוסף הגדות/תחליף אלבומים משפחתי גדל והולך שמתעד את ההיסטוריה של כל מה שקרה לא רק לאבותינו אלא גם לנו.

אלא מה. את ההגדות האלה אפשר להדפיס עד שבועיים לפני החג אחרת הן לא מגיעות עד ליל הסדר. מי מי מי יכול לתכנן כל כך הרבה זמן מראש? כל שנה, אבל כל שנה יוצא שאני מתחננת לפקידים הטלפוניים שיפסיקו להקשות את עורפם ואולי ידפיסו לי במשלוח מיוחד ואולי בכלל אני אבוא לשלח את עמי באיסוף עצמי. אבל כלום. עד שהשנה החלטתי להקדים תרופה לעשר המכות.

מוקדם מספיק הכרזתי על מבצע מצה. המבצע שבו כל אחד מבני המשפחה מתבקש להצטלם עם מצה שמחליפה אובייקט יומיומי, ולהנציח לעד כמה מרגעיו הגדולים או הגדולים למדי:מתחילים ברך מסיימים בטראחאלכס גנב את הרעיון מאיזה פרויקט שבו צרפתים הצטלמו עם בגט בכל מיני פוזיציות יומיומיות. אבל בגט! חמץ! מיד ייצרנו את הגרסא הישראלית:

קולאז' מצה

מבצע מצה

הפרודקשן וליו של מרבית התמונות נמוך להחריד. שטויות, העיקר המלחמה בחולין הממאיר שנתנו לו נוק-אאוט יפה במיוחד כשגיסתי הגתה את רעיון חיילי הלגו מצה. תפרנו חולצות, איפרנו פנים ומיהרנו לצלם את התמונות בשלושים השניות עד שהילדים אכלו את הקסדות כולל הדבק החם:חג פסח שמח במשך כל חודש הפרויקט היו לנו פירורי מצה בכל מקום בבית, בפרט כשצילמנו את הלל קורא ספר מעל סלון מרוצף במצות, והילד שקע בספר ולא קם לנקות. לא נורא. עדיף להפסיד לפירורי המצה מאשר להפסיד לאבק שמצטבר על החיים.

בסוף החודש אוסף התמונות היה מוכן. הבוקר התקשרתי לחברת ההגדות. כמובן שגם השנה איחרתי את המועד.

ובכן, העם שלי ידוע בעיכובים של ארבעים שנה. זה מה יש כולל מה שאין. חג שמח! 

12 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

מסיבת ההווה הורוד

אולי היא נגמרה. התקופה הזו, שהיה בה יותר מדי מנחוס. כאילו מישהו שם עלינו עין ולא עשה הפסקות כדי למצמץ. זה היה שילוב של המון דברים שבסופם פשוט לא היה לי חשק לשמוח:  צער רגשי שילדי עברו, המון החלטות בכל אחת מהחזיתות שמרכיבות אותי כאדם,  והכי- היה האשפוז של סבא שלי עם דלקת ריאות בגיל 94.

מיד עם האשפוז התקשר אלי אח שלי כדי להכין אותי. אדם בגילו של סבא, הוא אמר, נכנס עם דלקת ריאות לבית החולים ולא יוצא. אני מציע שתסעי להפרד. כבר הייתי אצלו הבוקר, אמרתי לו, ומר מר המוות בפי.

אלא שאז קרה נס, וסבא שלי, שכינו אותו יוסף הקטן כשבילדותו הוא עשה שליחויות על האופניים שלו, אבל בשבילי הוא אחד הגדולים של חיי , סבא שלי הצליח לצאת מזה. הוא השתחרר מבית החולים, ואפילו שהזקנה כבר לקחה ממנו את כל המילים היפהפיות שהיו לו פעם, הוא הצליח לרכז את כוח הדיבור שלו ולהוציא מילה אחת. אתה רוצה לחיות עד מאה? שאלה אותו המטפלת שלו, והוא ענה בפשטות וברצינות את המילה היפה: בוודאי.

ומכח הבווודאי הזה שרוצה בחיים גם כשהם קשים ולא נדיבים, התחילו להצטבר בחיינו עוד ניסים קטנים. כמו אור שנדלק בהתחלה במסדרון הבניין ואז מתקדם אל תוך הבית לאט לאט. הילדים התייצבו, אי הודאויות נסגרו אחת אחת, ואז גם הגיעה הודעה בחצות שנועה קיבלה מילגה יוקרתית שהיא מאד רצתה. איזו הקלה. אחרי שנה קשה כל כך לנסיכה היפה הזו - ילדה זורחת שהרפתקה נהדרת מצפה לה וממלאה אותה ורוד.

נוני המלכה


סוף סוף
! ורוד! לראשונה מזה כמה חודשים התחשק שוב לחגוגוכך כונסה מסיבת ההווה הורוד.

בתכנית: מלא דברים טעימים וורודים:

גבינת עיזים איזה איכס


צילומים עם אביזרים ורודים, צביעת פסים ורודים בשיערוגולת הכותרת של מסיבת הורוד:

 

עוגיות כתמי רורשאך ורודות!

שולחן רורשאך בואו מהר

 

עוגיות בצורת כתמי רורשאך, המבחן ההשלכתי הקלאסי שכל מי שמתסכל עליו צריך להגיד מה הוא רואה. במקרה שלנו- הו:

הווה  ורוד ורוד

היה כיף, ושמח, ובעיקר: חזר החשק. אחרי הרבה זמן בלי לעשות שטויות (יעיד הבלוג השותק), היה אפשר לנשום.

זה לא שחזרתי למלוא כוחי הילדותי והשוצף, עדיין אני טרודה בהרבה עניינים, ועדיין הרבה דברים בחיי ובחיי ילדי מדאיגים אותי, אבל אני יודעת שיהיה בסדר. 

איך אני כל כך בטוחה? יש לי סיבה לגמרי שולית. בסוף של המסיבה עשיתי עם אלכס זוג או פרט על מי שוטף כלים. אני מתה על זוג או פרט. עוד בראשית יחסינו המצאתי את הזוג או פרט על בסיס אמון שאני עושה בטלפון עם השותף המקצועי שלי, אבל זו היתה הפעם הראשונה שנועה ראתה אותי עושה את זה. מהעיניים שלה ניתז מבט של הפתעה תהומית. אוי ואבוי אמא, את כזאת תינוקת לפעמים.

ובכן, מעניין שהיא לא חשבה את זה כשרצתי אחריה ברחבי הסלון עם צבע ורוד לשיער וניסיתי לשכנע אותה לא לעצור בבלונד המחומצן. אבל כך או כך הסתובבתי אליה ואמרתי לה: כן, לגמרי .

בגלל זה אני יודעת שיהיה בסדר. כי גם בימים האלו שבהם רוחות גדולות עוברות בחיי , גם רוח השטות חזרה להתחולל. ורוח השטות היא זו שרוויה במיוחד בחמצן. היא זו שתישא אותי ממני והלאה, היא זו שתגרום לשיער שלי ושל אהובי להתנופף כשפס ורוד מציץ מתוכו, והיא זו שבזכותה אני בטוחה שגם אם תשאר לי רק מילה אחת מכל המילים היפות כולן, גם המילה שלי תהיה: בוודאי.

 

נ.ב הילדה אגב סרבה בסוף לפס הורוד (תודה לנועלו שהיתה בכלל הראשונה לחשוב על פס ורוד בשיער ולהדביק אותי בשגעת, ולאילנושקה על החומרים) מזל שגיסתי היפה שהגיעה אלינו כן הלכה עד הסוף, איזה מהמם יצא.פס ורוד בשיער jpg

 

28 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

יום האהבה- הרהור מאוחר

אז עידו ושי, אחי וגיסי האהובים אהובים עברו לדירה חדשה והיו צריכים שלט לדלת. מה יותר מתאים אם ככה מאיזה כיתוב רומנטי וקריצה שרמנטית? בעזרת דנה היפה שביקשתי ממנה שתשנה את הגרפיקה שלה לכבוד האירוע, נולד השלט הבא המודפס על בד:

הומו סוויט הום

איך בדיוק מודפס על בד? פטנט המילניום: לוקחים נייר מדבקה בגודל A4 שאפשר לקנות בחבילות משרדיות ממש בזול, מדביקים על בד, גוזרים את הבד כך שיתאים לגודל המדבקה, מכניסים למדפסת כמו דף רגיל, ואז מקלפים את המדבקה ונשארים עם הבד. אדיר. יש עוד כמה דרכים להעביר טקסט על בד ואם תשאלו אפרט אותן, אבל רגע, הייתי באמצע הסיפור על אח שלי וגיסי והשלט הגאוני שישאר על הדלת שלהם לנצח נצחים נגעתי בורוד.

אז זהו שלא. הבנים חשבו שהשלט הרומנטי שרמנטי הוא בעצם פתטי לא פואטי. אולי תתלו בשירותים? שאלתי בעדינות, והם חייכו והסכימו מיד ובחפץ לב לב, אגב כך שהם מחשבים כמה פעמים כבר אסע לבקר אותם בבאר שבע, וכמה לא נורא יהיה לתלות כשאני מגיעה ולהוריד כשאני נוסעת את חתיכת העץ הקטנה עם הכיתוב שבטח ידהה תוך חודשיים.

אז עברתי לרעיון הבא. במגירות שלי כבר מוכנים שני קורצני עוגיות של חתן וחתן שאני מייעדת לחתונה שלהם שצפויה לנו בקיץ, וזו היתה הזדמנות טובה להשתמש בקורצנים כבר עכשיו ולהכין איתם שלט דו צדדי. בצד אחד של הדלת רציתי שהם יתלו את התמונה הבאה, תמונה של כל הקורצנים לפני האפייה:

בית מקורצני עוגיות

ובדיוק באותו מיקום אבל בצד השני של הדלת, תמונה של האחרי: בית מעוגיות גברים בתהליך ההכנה העוגיות קצת נשרפו. לא נורא לא נורא אמרתי לילדים, שי באמת שחום. דבר לא יפריע לתכניתנו להגיש לדודים שלכם את הדו"צ המעולה הזה.

אלא שאז קפצתי לחנות הצילום כדי להדפיס את התמונות, וכבר בחנות ואז בדרך חזרה הביתה שמעתי הערות הומופוביות. אני גרה ברחובות, אפילו לפלאפל קוראים פה פלאפל ויצמן מרב שהוא מדעי וחכם אז מאיזה קרן מחקרית הגיעו התגובות הלא מאד חכמות האלו? 

ואז חשבתי מחשבה שהבהילה אותי בפחדנותה:  אולי לא כדאי שהבנים יתלו את השלט משני צידי הפלדלת שלהם. כי אולי גם בבניין שלהם מישהו שחושב ששני גברים לא יכולים לחלוק את אותו בית יחכה להם במסדרון, ואולי בכלל עדיף בלי למשוך תשומת לב בכלל. וככה מצאתי את עצמי במוצאי יום האהבה חושבת שאת האהבה הזו אולי עדיף להסתיר. לא כי היא לא ראויה אלא כי העולם עדיין לא ראוי לה.  

ואין לי משהו חכם לומר כדי לנחם אותי. העולם מתפכח לאט מהרבה סוגים של עיוורון מוסרי והעיוורון המוסרי ביחס לזוגות חד מיניים הוא אחד מהם. ייקח עוד זמן עד שהשאלה העיקרית שתעניין את כל באי המסדרון בכל עיר ועיר ללא יוצא מן הכלל תהיה רק טיבם של השכנים ולא מינם. 

ומה לעשות עד שזה יקרה? להודות שאח שלי צדק. לאורך שנים טענתי כנגדו שעצם ההסכמה לצעוד בכל מיני מצעדי גאווה פיזיים ומטאפורייים היא בעצם הפנמה של השיח הפוגעני, שלילה של הזכות לנורמאליות של בני הזוג שבמקרה הם מאותו מין. אלא שדווקא עכשיו מול השלט ומול העוגיות הבנתי שהנורמאליות הזו היא לא אופציה. כל עוד תהיה נבערות מעבר לדלת לא תהיה ברירה אלא לפתוח את הדלת ולשנות אותה גם במחיר של הפיכת האינטימי במיוחד לציבורי מדי. עד שיותר אנשים יבחרו את מי הם אוהבים ופחות אנשים יבחרו את מי הם שונאים ועד ששכחה ברוכה תכסה על הכל. שכחה שהיא מבחנו של שינוי מוצלח שיהיה כבר כל כך טבעי עד ששוב לא יהיה ברור למה בכלל נלחמנו עליו בכזה להט. 

ומה עוד בינתיים? בינתיים מתחילים את ההכנות לחתונה שבטח ידווחו בהרחבה בבלוג. כל רעיון יצירתי יתקבל בברכה, בפרט הנחיות על איך להכין נברשת עוגיות לב שהיא שאיפתי הנוכחית.

ומה עוד בינתיים? איחול עמוק וגורף לעצמנו. שאהבה טובה תזרה מעל ימינו כמו אבקת סוכר מעל עוגיות, תהא צורתן אשר תהיה.

15 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

יום האהבה

משאלה

שיר האהבה הזה שכתבתי לאלכס בלב הימים מלאי הסחרחורת שאנחנו עוברים הוא אחד משישה שירים בפרויקט הגלויות היפה של נעמה בצלאל שכל הכנסותיו תרומה לאגודת מסל"ן. במארז הגלויות שנעמה הרכיבה יש גם שירים נפלאים של אלכס, של ענת לוין, של עדי עסיס, של גלעד מאירי ושל שרית שמיר.

אני מתה על יום האהבה, אפילו שהיטב היטב אני יודעת שהוא הומצא על ידי אנשים שרצו שנקנה שוקולדים ופרחים. אבל שוקולדים ופרחים הם לא המצאה. הם משהו ממשי וטעים וריחני, והלוואי שכל יום נציף את עצמנו בהם ונחגוג את מה שצריך באמת לחגוג. לא רק מלחמת המכבים ולא רק טבח בשושן, לא רק מצרים טובעים בים ולא רק נדודים מוכי יאוש במדבר. אלא ניסים טובים של עם קטן, שני אנשים כל פעם, שהם אחד בשביל השני משאלה שמתמלאת כמו קסם.

21 תגובות

מתויק תחת שונות, שירה

הבית בגליל- עדכונים

אז ביקשתי את עזרתכם ובאופן פלאי התגייסתם, והפצתם את שמעו של הבית היפהפה בגליל בפייסבוק ובמיילים, ולא האמנתי כשראיתי את זה. ישבתי מול המסך והסתכלתי על התמונות של אלו שעשו share, וגיליתי שיש לי אנשים בעולם הזה ושככה הם נראים. עליתי בשבת להראות את הבית למתעניינים ותוך שעתיים. שעתיים. היה לבית קונה והתחלנו חוזה.

הבית בגליל

מאז עברו שלושה חודשים של טיוטות ותיקונים ושפות של עורכי דין והשבוע הגיעה החתימה. אלא שאז הקונה פתאום התחרט. הכי פתאום. מסתבר שכל הזמן הזה היה ויכוח מאחורי הקלעים ואשתו בכלל לא רצתה בית עם שני מפלסים כי הם מבוגרים, ובמאני טיים היא הכריעה.

אני רוצה להשתהות על התגובה הראשונית שלי. כי היא היתה תערובת של הקלה גדולה ואכזבה גדולה. מצד אחד, צריך להיות לא שפוי כדי למכור בית כל כך יפה, והנה מישהו נתן לנו את כרטיס היציאה מכל התהליך הזה. אלא שאז האכזבה גילתה לי שאני מוכנה לגמרי לשלב הבא של חיי. לדירה הקטנה ברחובות שאקנה במקום הבית היפהפה, להסכמה לחיות בסתם בית שהילדים שלי רוצים בו והילדים שלי הם לא סתם, לניסים הבאים.

כמה שנים שלא הרגשתי את זה אבל זה ככה. רגע אחרי מעשה, אחרי פרידות או אחרי החלטות או במקרה הזה רגע אחרי אי החתימה, דווקא אז מגלים מה רוצים באמת מבעד לסבך האמביוולנטיות. קצת דרמטי אבל גם חזק. אני עייפה, ועצובה על הזמן שאבד, אבל קיבלתי בהירות גדולה יותר והשלמה גם עם החלום שלא אגשים. ויאללה. מוכרים את הבית המשגע.

מנורה בלילה

אז התקשרנו לשני הקונים האחרים שאמרו כן כן כן לפי הסדר של מי שרצינו שיגור בבית, אבל הסתבר לנו שבחודשים שעברו הם כבר התחייבו למסלולים אחרים ומשפחה אחת אפילו כבר חתמה חוזה במקום אחר, וככה, ממצב של שלוש משפחות שרוצות תוך יום חזרנו לנקודת ההתחלה. אהההה. אני כל כך רוצה לספר לעצמי שהחיים הם שיר, אבל לפעמים הם כזה סיפור.

והנה אנחנו השבוע. לוקחים אוויר, יודעים שיש לנו בית מטריף ביד אבל אין ברירה. נצטרך לעבור איתו שוב את הבלגאן של הפרסום והשאלות והחלומות וההתאמות והאנשים המתנשפים בטלפון והאנשים המקסימים שפוגשים בדרך והבחירות וההתרגשות והעמל. ושוב אני צריכה אתכם מאד. חוללתם כבר נס בתהליך הזה, בבקשה חוללו אותו בשבילי שוב. גשרו את הגשר שמאפשר למצוא את מי שרוצה ואולי אמן גם הפעם זה ייסגר תוך שעתיים מרגע שאנחנו עולים אל ההר.

שירים שמוטבעים בקיר

מה זה אומר אופרטיבית? שגם אם אתם לא יודעים לאן בדיוק זה יגיע, אנא עשו share בפייסבוק של הפרטים והתמונות החדשים בצירוף מילים שלכם, ונתחיל לחפש לבית את האהבה הבאה שלו ולנו את שלנו.

זה הפייסבוק עם הפרטים שלנו:

הפייסבוק לבית בגליל

וזה האתר עם כל הסיפורים והפרטים:

הבית בגליל- האתר 

וגם בקשה שהצטערתי שלא ביקשתי אותה בפעם הקודמת. כשאתם עושים share תגידו לי בהודעה אישית. שאוכל להודות לכם. לחישת תודה מול תמונה על המסך של מישהו שאני לא מכירה אישית אבל ערב לי זה לא מספק רגשית. די לאלמוניות בידידות הזו שלנו המוזרה והאדירה.

תודה.

אורית

28 תגובות

מתויק תחת שונות

יום הולדת פטריות וגמדים

גמדות יפות ביום ההולדת

זה התחיל מזה שלפני שלוש שנים קנינו דרבוקות, הושבנו את כל הילדים במעגל, והזמנו מורה לתיפוף. קיווינו שמוזיקה כל כך נפלאה תפרוץ מבין ידינו עד שגמלים יצלצלו באינטרקום,  קפה שחור יחלחל אל הסימילאק, וענר, שהיה אז תינוק, יפצח בזחילת ריקודי בטן בסלון. בפועל מה שקרה היה שענר נתלה לי על המכנסיים וליחך לי את הרגל כשניסיתי לנגן, הרווחים בין מכות התוף היו כל כך גדולים שלכולם היה זמן להתעדכן בפייסבוק ובטוויטר – מה, קצב מהיר צריך ללמוד לאט – ובכללי הקקפוניה מלאת התשוקה שבה הלמנו בכלי הנגינה האומללים גרמה למורה לתופים לסנן אותי בטלפון ולא לקבוע איתנו לעולם אף שיעור נוסף. דווקא פגשתי אותו במקרה ברחוב כעבור חודשיים. כן, הוא אמר, פשוט החלפתי מספר. והכתיב לי מספר חדש ולא נכון.

לא נורא, דרבוקות זה דקורטיבי אמרתי וידעתי שכל דרבוקה ביג'י יומה. ובאמת בסופו של דבר סבלנותי האוריינטלית השתלמה כשהתחלנו להכין פטריות ליום ההולדת. את הקטע של הלמעלה של הפטריה תפרנו בעזרת הטכניקה הישנה והאהובה: שעוונית אדומה מנוקדת, עיגול מקרטון ביצוע, קצת מילוי מכריות מרוטשות והופ ראש פטריה שמח. אבל אז נותרה שאלת הרגליים לפטריות. אח שלי אמר שאצלו דווקא פטריות מסתדרות מעולה עם רגליים. מצחיק. כלומר, לא מצחיק. ראש הפטריה נפל מכל בסיס שניסינו לשדך לו, בפרט שענר שבגר בינתיים לא איבד את כשרונו להתלות וללחך, וכבר כמעט שהתייאשנו עד שדרבוקה נשכחת נתקעה לנו בזרת כשעברנו בזעף בסלון.

כן! זה היעוד של דרבוקות שהיעוד שלהן לא להיות דרבוקות! להיות רגל פטריה יציבה ויפה. וכך הומצאו במשפחתנו פטריות הדרבוקה ליום הולדת הפטריות והגמדים:

פטריות  דרבוקה

על אחת הפטריות הנחנו מכנסי גמדים ממולאות בצמר גפן והכנו פינת צילום: כל מי שנעמד מאחור עם חולצה תואמת נראה מכווץ. מגניב.

השלב הבא היה לתכנן את פעילות יום ההולדת. בדעתי חשבתי לקיים את יום ההולדת ביער, לחלק לבנות סלסלות מתוקות, ולבקש שיקטפו אורניות. שמחתי מאד שלא יורד גשם ולא יהיה קר ביער, אבל אז חברה הפנתה את תשומת לבי לעובדה המפתיעה שלא ירד גשם. אין אורניות וזהו. לא נורא, חשבתי בלבי, אמנם ויתרתי על סצינה חלומית של פיות מדלגות ביער, אבל מצד שני  גם ויתרתי על פטריות רעל קטנטנות והבנות יחיו, שזה יתרון מסוים לאווירה.

פטריות מוכנות לקטיף

וכך, המצאנו את פטריות הלבד שעומדות על קיסם. את הקיסם תקענו באדמה של גן השעשועים שמתחת לבית והבנות דילגו וקטפו פטריות ואף מצאו את המתנה שחיכתה ליד כל אחת מהן.

גמדות חוצות כביש

קטיף פטריות

עוד הפתעות בדרך כללו את נוני וחברה שלה שניגנו בגיטרה ובגיטרה גמדית לבנות, פינייטה בלתי שבירה שבסוף הורינו להלל לשחק מלוכלך אבל לרסק אותה בכל מחיר, ומלא הפעלות יצירה שחלקן צלחו: הכנת צנצנת עם מיים ונצנצים שמתפזרים סביב חיות יער מתוקות, הכנת קופסת תכשיטים מקופסת גפרורים צבועה שמרופדת בדשא ורועה עליה במבי, וריקודים של כל הגמדות עם כובעי הגמדים ביער הקסום והלבן לאורה הזורח של נורת האולטרה סגול האהובה עלינו מקדם.

גיטרות גמדיות והפעלות לגמדות

היה אדיר ומתיש לחלוטין, ועכשיו אנחנו באחרי בבית מבולגן שבאמת סתור כמו יער, מול כיור שמגדל אזוב. תגידי, אומר אלכס, מי נדמה לנו שיסדר? ואני עונה לו בשמחה, מה זאת אומרת אהובי, הגמדים.

הגמדים

נ.ב כן! כמובן! היו טריקים פירוטכניים- פנינת אור קטנה שנדלקת ומהבהבת כמו מתוך יער פיות. הנה הלינק. וגם-  צבעי גוף שזורחים באור נורת ה-UV ומאפשרים לבנות להוכיח שהן באמת גמדים אמיתיים כי מצוייר להן על היד לב זורח שהוא הוא הסיסמא כדי להכנס לבית של הגמדים. איזה שטויות. איזה אושר.

13 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

הדאגה ושאר דברים שאפשר לדעת

ואו, כמה סיפורים שמעתי בסוף השבוע הזה. סיפורים על לידות והתעוררויות וגילויים ובגידות וגורל, כל כך הרבה תשובות יפות קיבלתי לשאלה מה אני יודעת על החיים, והכי בא לי לספר את הסיפור על הדאגה.

זה הולך ככה: לפני עשר שנים יצאה חברה שלי לטיול במקום שרק טיילנים יודעים להגיד את השם שלו, וכשהיא הגיעה למפל גדול במיוחד רגליה פקו והיא החליטה שלא לרדת. לא עזרו השידולים. היא עמדה שם וחיכתה עשר שעות עד ששותפה לטיול יסיים את המסלול ויחזור ויקח אותה הביתה ויבטיח לה שלא עושים דברים כאלה שוב אף פעם. אלא שאף פעם זה תמיד עניין יחסי ואחרי עשר שנים היא היתה צריכה לעשות את זה שוב.  את כל המסלול עם כל עמיתיה לעבודה.  הבוס ביקש כלומר הורה כלומר אין ברירה. כמה דאגה נצברה בה. כל צעד שעשתה לכיוון המפל לווה בצעד פנימי, נסוג. אבל שכשהיא הגיעה למפל הסתבר דבר אדיר. מתישהו בעשר השנים שעברו נחצבו מדרגות בסלע ואפילו סולמות היו שם ואפשר היה לרדת בקלות.

אני אומרת את זה כי רב הזמן אני עובדת בלדאוג. מה זה עובדת אני משרד התמ"ת של הדאגה, אני זו שהדאגה פונה אליה כשאף אחד אחר לא מוכן כבר לשכור אותה, אני זו שדואגת לדאגה לתנאים סוציאליים נאותים, אני ריסורט הנופש של הדאגה, ריסורט שבו בוודאות יש מפל בלי מדרגות.

זה הסעיף הראשון ברשימת הדברים שכדאי לי לדעת על החיים, שאולי אני סתם דואגת ואולי בסוף יהיו שם מדרגות. חשוב לזכור את זה, וחשוב לזכור עוד המון דברים שסיפרו לי למשל: שכהורה ליצור ואקום חשוב לא פחות מלפעול/שהדייט האידיאלי הוא בין שניים ולזה כבר מזמן אני מסכימה/שיש אנשים בחיי שלא רואים במה אני אחת ועדיין ערבים לי באמת/שלא תמיד מה שאני זוכרת שקרה בוודאות באמת קרה/שרב הבעיות הן סימפטומים לפחות מדי אהבה/שאפשר להתאהב באנשים באופן תהליכי/שאני לא רוצה שסתם יאהבו אותי, אני רוצה שיאהבו אותי מהסיבות הנכונות/שאפשר להפסיק לאהוב מישהו/שאנשים הם איך שהם נוהגים עטופים באלמוניות הכביש/שיש דברים שאני מעדיפה לא לדעת/ שהכל גם לטובה וגם לרעה/שגם בגיל שמונים כשנפגשים עם חברות הילדות צוחקים על המורים מכיתה ט'/שתמיד צריך הורים/ והאמת, יש עוד מלא דברים. שלא לדבר על התגובות שכתבו קוראי הבלוג שמי שלא קרא אותם שיקרא מיד וישתל באדמה של החכמה. 

יש עוד הרבה אבל משהו בי מורד. יודע שכל פרויקט הלדעת הזה לא יתקון.  משה  פלדנקרייז, וזו תרומתה של חברתי שאמונה על שיטתו, אמר: מרבית האנשים לא יודעים שהם לא יודעים. חלק קטן מהאנשים יודע שהוא לא יודע. אני יודע שאני יודע.

כיף לו. אבל האמת שבסופו של דבר ודווקא מתוך הנסיון להגיד מה אני כן יודעת אני יודעת שבתכל'ס, לי אין מושג. וזו בעיני התחלה מעניינת, נקייה, לחצי השני של החיים.

10 תגובות

מתויק תחת שונות