הכסאות המשופצים ואיך ליילד עז טלפונית

האיש עם הזקן חלם לגור בסוף העולם. צודק. סוף העולם תמיד יותר יפה מאמצע העולם. אז הוא בנה אוהל וקנה שתי עיזים והיה מאושר. עד שיום אחד הוא גילה שגם העיזה שלו היתה מאד מאושרת עם מה שהתברר כעז הזכר שלה ואפילו קצת התעגלה כמו שתמיד קורה כשמאושרים בזוגיות ולא מקפידים על המשקל, ואפילו הפכה קצת איטית וחולמנית ואחר כך אפילו המשיכה להשמין ובסוף מרב אושר אפילו עמדה ללדת. לאאאא! האיש עם הזקן לא האמין שזה קורה לו. באמצע הלילה הוא התעורר מול עז שצריכה דולה אפידורל ומלונית כשכל מה שיש לו להציע לה הוא את עצמו המבוהל שלא בטוח עד הסוף אם הכניסה הזו או השנייה היא זו שיולדים ממנה. אז התקשרתי, הוא סיפר לי, לחבר שלי שמגדל עיזים. והחבר שלי הדריך אותי.הוא אמר לי תעשה ככה ותלך ככה ותבדוק ככה. לא היתה לי ברירה. עשיתי מה שהוא אומר וזה הצליח. העיזה נולדה והאמת, גם אני נולדתי, מגדל עיזים באמצע העולם שלי. 

טוב, את המשפט האחרון והפיוטי מדי האיש עם הזקן לא אמר לי, אבל כל שאר הסיפור אמת. העז, הטלפון באמצע הלילה שמוחזק ביד אחת, היד השנייה שמצליחה לעזור. מרגע שהוא סיפר לי את הסיפור הזה הבנתי אמת קיומית עמוקה. שהכל, אבל הכל אפשר להסביר בטלפון.

למה אני מספרת את זה? כי לפני שבועיים ממש מתחת לבית מצאו אותי ארבעה כסאות. כסאות מוצאים אותי תמיד כשאני קצת עצובה ומציעים לי משענת. בעלי היפה הסתכל עלי ביאוש ואפילו בלי להתווכח הרים שני כסאות מתוך הערמה והעלה אותם לדירתנו. כעבור עשר דקות התקרבתי אליו ולחשתי לו בקול פתייני: אהובי. בלי להגיד מילה הוא ירד למטה והביא גם את שני הכסאות האחרים.

וככה נדחס כל שטח המחייה של משפחתי בארבעה כסאות נמוכים מדי, מכוערים מדי וישנים מדי. עופרי יצאה מהחדר שלה והבינה שעוד פעם הצנחתי עליה סדנת יזע משפחתית ושאין לה ברירה אלא לעזור לי לקרוע את הריפוד ולהוציא את זיליון המסמרים שחיברו את הכל להכל. זה דווקא ממש כיף היא אמרה כעבור כמה שעות עמל. דווקא?? דווקא?? זה ריפוי בשינוי. אנחנו הופכות קש לזהב כלומר לצהוב ולכחול. אנחנו מאמינות במה שהכיסא יכול להיות במקום במה שהוא. אנחנו הגאולה של המטבח המכוער, אנחנו ההוכחה שמה שלא עשה הצבע יעשה הצבע החדש. אנחנו- הבנתי. קטעה אותי עופרי, אבל איך מרפדים?

צודקת השדה הקטנה. באמת אין לנו מושג. כלומר, ברור שצריך כריות בשביל להגביה את הכסא וברור שצריך לרפד אותן בויניל או בבד רחיץ כלשהו, כי חבורת הפראים בג'ונגל הביתי צריכה שהציביליזציה תנגב אחריה, אבל איך בדיוק למתוח את הבד הקשיח הזה על פינות בלי שהן תבלוטנה ותקלקלנה הכל, זה כבר נשגב מבינתנו. בהתחלה עשינו מה שנראה לנו ויצא הכסא מימין שפינותיו מקווצ'צות ומגובבות:

ואז, מן השמיים כלומר מן המעלית נכנסה סבתא אירה שכולנו מעריצים. סבתא אירה שחבר ממש טוב שלה הוא רפד בקרית שמונה. מיד התחוור מה צריך לעשות: להכנס לאוטו, להכניס איתנו ארבעה כיסאות, לנסוע שלוש שעות, לעבוד שעה עם הרפד הגלילי, ולחזור עוד שלוש שעות. שווה. אלא שאז נזכרתי בסיפור העז ופשוט הגשתי לסבתא אירה את הטלפון. אחרי כמה ברכות ברוסית וכמה תיאורים קצרים של מצבנו החבר שלה אמר לה את המשפט הבא: תחברו קודם את ארבע הפינות בארבע סיכות מאקדח הסיכות, תרפדו את כל השאר ואז תחזרו לרפד עד הסוף את הפינות. הו! הגאולה! אז ככה עושים את זה! סבתא הפשילה שרוולים אני הגשתי לה את את אקדח הסיכות והלידה התחילה.

והנה הם, הכסאות המשמחים בצבעי גלידה שבאמת אפשר למרוח עליהם גלידה. נכון, תווית השם קצת מרוחה כי עופרי בדיוק רחצה ידיים לפני שכתבה את שמות הילדים, ונכון, הברגים לא מוסתרים כי אני לא מוצאת את השקען שלי, ובכלל הגימור לא ממש גמור:

אבל בשורה התחתונה הצלחנו. בעזרת חבר טלפוני עזרנו לכסאות שלנו להפוך לדור הבא של עצמם ועכשיו אנחנו יכולות לעשות בדיוק את מה שעושה האיש עם הזקן: להיות מאושרות במקום שבו אנחנו גרות. 

 וזה, אם תשאלו אותי, מה שהופך גם את אמצע העולם למקום יפה מאד.