(רשומה שלישית מתוך שלוש לבתי המהממת שלבה נשבר)
הדבר הכי חשוב בפרידה המכוערת הזו זה לעכל אותה. ואחרי שתעכלי מה את צריכה?
ברור. נייר טואלט.
ומכאן נגזרת-
המתנה האולטימטיבית ללב השבור
אז לקחתי בשבילך תמונה (לצורך ההדגמה בבלוג השתמשתי בפרצוף שלי אם כי הנייר המקורי בשבילך הוכן כמו שאת יודעת עם הפרצוף הרלוונטי של זה שאת שמו אין לומר) צילמתי במדפסת הביתית, הפכתי מעל נייר טואלט וקשקשתי על גב הנייר בטוש בלנדר.
הסרתי את התמונה המצולמת, והופ. נייר לטואלט הציבור השבור:
עכשיו כל מה שנשאר זה ללכת לשרותים ו – שלום אגרסיות, נתראה בים!
oritgidali.wordpress.com 
כבר כתבו לך את זה בפוסטים הקודמים (שריגשו אותי מאוד), אבל לא אכפת לי, את אמא אליפות! את פשוט לא נותנת לה לפחד מלנסות שוב ושוב, כי אם יהיו עוד פרידות, היא תדע שאת תמיד תמיד תמיד שם בשבילה באופן הכי נכון שיכול להיות, בלי ביקורת ושיפוטיות. בדיוק כל מה שילד צריך. נפלא.
מצויינת את
רק צריך לזכור לעשות את זה לפני ששורפים את כל התמונות של ההוא שאין לומר את שמו
אורית יקרה,
רעיון גאוני, איפה היית כשהייתי צריכה את הרעיון הזה בפעם הראשונה שליבי נשבר ובפעם השניה כשליבה של בתי נשבר ?
אני שוב מעריצה אותך על חכמתך ועל הדרך שבה את תומכת בבתך ככל האפשרבלי שישארו צלקות. את נהדרת !
מעולה!! צחקתי בקול לעצמי מול המקלדת
רגע, ומה עם בובת הוודו המפורסמת מפוסט אחר לגמרי? אוקי, אולי זה מעודד היצמדות מיותרת. אני בעד להכין בובה מיניאטורית, לקפל סירת אוריגאמי וללכת אל מקווה מים קרוב לעשות תשליך. שוט תשוט לה ספינתו ממך והלאה.
ג-דול 🙂
גאוני! שומרת למקרה הצורך (שלא נדע…)
היה לי העונג לקרוא את כל הטרילוגיה ברצף, כך שהכאב שלה ישר התערבב לי עם קריאת התגובה היפה שלה לפוסט הראשון בטרילוגיה, ובמחשבות שעוררה בי האנתולוגיה הקטנה על שירי הפרידה, ובצחוק שהעלה בי נייר הטואלט המשובח שלך… נפלאה!