אנתולוגיה קטנה של שירה מרפאת

הדבר הכי מפתיע בלהיות חולה שבועיים (ש-ב-ו-ע-יי-ם!) הוא לגלות שלא נורא. הכל הסתדר דווקא מצוין בלעדי, וגם אני, אם להודות על האמת, הסתדרתי די בסדר בלעדי. כל מה שהיה ממש דחוף התארגן לחכות, כל מה שהיה ממש חשוב התארגן להתאפק ולמרות מה שחשבתי יכולתי לעצור את הסחרחרה הזו של החיים ולרדת ממנה לאיזה רגע בלי לקבל סחרחורת. אני חייבת לזכור את זה בפעם הבאה שבא לי סתם חופש ואני לא לוקחת אותו מתוך מחשבה שאוי ואבוי מה יקרה. לא יקרה. רק לאלו שמתייחסים לזמן מתוך איזו רווחה, רק אליהם הזמן מתייחס יפה ומתרחב.

ועד החופש הבא

בעודי מדמדמת במיטה חשבתי שאדם חולה הכי צריך מרק ושירים שעושים טוב, כאלו קצרים שאפשר לשאוף אותם עמוק ומהר ולהתמלא באוויר הנקי של ההרים הפנימיים. ולכך מוקדשת האנתולוגיה הזו- שבעה שירים שאפשר לתת לחברים חולים בתור תרופה יומית שלוקחים בכל יום מימות השבוע. אפשר אפילו להגיש להם את הכל בתוך מחזיק כדורים שבתוכו מקופלות במקום כדורים מילים קצרות עם השפעה ארוכת טווח.

השיר הראשון הוא שיר שקרה לי איתו משהו  יפה. לפני שנים באיזו סדנת כתיבה שלמדתי בה התבקש כל משתתף להביא שיר כלשהו למשתתף אחר בסדנא. בחרתי להביא לבחור החכם עם המשקפיים את השיר הזה של איתן נ. גלס שכותרתו- אושר. הוא, מכל השירים בעולם, בחר להביא לי שיר של קארבר שכותרתו זהה. לא מפתיע שמאז אנחנו מלמדים יחד כבר המון שנים. שותף שלך הוא בנאדם שמסכים איתך על הנחת היסוד שאם יש מילה אחת לבחור, צריך שהיא תהיה אושר:

איזה הגדרה יפה לאושר. לשמוע ז'ורז' בראסאנס בדיוק כשבא לך לשמוע ז'ורז' בראסאנס.

ואילו רילקה, שחושב דווקא שאושר הוא 'רווח בהול של הפסד קרוב', מציע באלגיה התשיעית שלו מתוך אלגיות דואינו סיבה אחרת להיות (התרגום המופתי של זנדבנק אלא מי):

זה ממש חטא רגשי להביא רק בית מתוך האלגיה הזו המחזקת, אבל אני בכל זאת מסמנת לי קטע אחד כדי להצליח לזכור אותו בעל פה.

וכמו תשובה בעברית לשאלה לשם מה כל זה שרילקה שואל בגרמנית, שיר נפלא של סיון הר-שפי שנכנס אל המשמעות שלא דרך השפה:

שיר משגע של תמיר גרינברג על רגע של שמחה:

ושיר מוכר ובדולחי של זלדה. אני מאחלת לעצמי להפסיק להכיר את השיר הזה כדי להקשיב לו שוב:

 שיר מצחיק של צביקה שטרנפלד. אין דבר יותר מבריא מלהיות צודקת:

ושיר שלצערי לא מצאתי לו תרגום אז אני מביאה אותו באנגלית. שיר של אליזבת בישופ שמתסכלת על תחנת דלק מזוהמת. זה הולך וצובר את עצמו עד לסוף השיר שבו כבר נדמה לך שהשיר עצמו מלכלך לך את הידיים מרוב שמן מכונות, עד שפתאום, מתוך כל האיכס זוהרת התגלות צלולה ויפה ומטהרת:

אולי אלף פעם מלמלתי לעצמי somebody loves us all ובכל פעם, אולי בגלל שידעתי מאיזה רפש המילים האלו נולדו, האמנתי להן מחדש.

                                                                             *

שבעה שירים, אחד לכל יום. ובגלל שהם יפים כל כך הם ממשיכים אחר כך בפנים הרבה אחרי שכל התרופות כבר מתפוגגות. כי מילים במיטבן יכולות לעשות מה ששום רופא לא יכול לעשות. לא רק להדוף את המחלה אלא גם לתת סיבה טובה להבריא.