צעיף באלף ארבע מאות דולאר

תאמין לי, אמרתי לאלכס אגב כך שהשתלטתי על הכיור הגואה, אני כזאת אשת חלומותי. באמת, כמה קיפולי בגדים הספקתי היום שלא לדבר על הכלים האלה. אשת חייל מי מצא, אלכס. אשת חייל מי מצא.

בעלי המאולף והנבון הנהן למשמע הנאום הממצה שלי, אבל אז, מעשה שטן, עברה בתי הגדולה במטבח. אנשים שרק מדמיינים איזה ילדים יהיו להם חושבים שילדים הם עקרון העונג. אנשים שכבר יש להם ילדים יודעים שילדים הם, וזה עוד המקרה הטוב, עקרון המציאות. את אשת חלומותיך, אמא? שאלה בתי והישירה מבט אל השיער שלי שסופר לאחרונה בשנת המס הקודמת, אל אצבעותי החפות מלק, אל פני האדמומיות, ואז שאלה שוב: את? לא היתה לי ברירה אלא להישיר אליה מבט ולעשות מעשה שישיב לי את כבודה של הנשיות המתפרצת שלי שבאמת מזמן לא התפרצה.

צעד ראשון:  החלטתי להבין סוף כל סוף איך הצרפתיות זורקות על עצמן צעיף ובלי לעשות מזה או-אה נראות אולללה.

חיפוש קצר ביוטיוב העלה סרטון נפלא שמסביר איך לקשור צעיף בהמון דרכים שונות. הושבתי את עופרי בת הארבע על ברכי והתחלנו ללמוד קשירה קשירה. במשך שבוע התאמנו. מדי פעם עלה מאחד החדרים קול חרחור ורצתי לשחרר את הילדה מקשירה שקצת הסתבככה, אבל בכללי היינו מאושרות.

אבל השיא, השיא היה כשנכנסתי לחנות בגדים עם שני מוכרים יפים ממש. רוכשת לפי תומי ניגשתי אל הצעיפים שעל איזה סטנד, הנחתי אחד על צווארי וקשרתי כפי שלימדתני האנורקסית מהסרטון. שאבנג. משני צידי היכל היופי הסתכובבו אלי שני האלים היוונו-ישראלים ושאלו אותי- איך עשית את זה? אותי הם שאלו. את זו שנעלי הטבע נאות שלה כל כך משומשות שהן תיכף באמת מתפוררות חזרה אל הטבע, את זו שחוש האופנה הלוהט שלה גורם לה בעיקר ללבוש שחור כי שחור זה מרזה, אותי. אוי איזה מעמד קסום, עמדתי אל מול מראה גדולה והסברתי להם לאט כדי ליהנות גם מהרגע הזה וגם מהרגע שאחריו, זה שכבר זוכר את הסצינה הזו כמיתולוגית, מתכסה בה כמו בצעיף חם.

הנה הלינק לסרט שהביא את כל הטוב הזה עלי. אם לוחצים על קשירה שאהבתם היא נפתחת לסרטוני הסבר ארוכים ומפורטים יותר.

עשרים וחמש דרכים לקשור צעיף

שכוללות בין השאר את הקשירה האירופאית הבסיסית

קשירת הסובב ומשוך:

וקשירת טריק הקסם:

אני מסתכלת על הסרט וחושבת שלו רק היו לי קצת פחות ילדים וקצת יותר זמן הייתי יכולה להיות ממש מטופחת וזוהרת. דווקא יש לך פוטנציאל נוהגת לומר גיסתי היפה שמגיעה על עקבים (!) לארוחות שישי. באמת, במחי מאמן כושר אישי, אומצת בוקר וכמה חומצות הייתי באמת יכולה להפוך לאשה מהממת. אנשים היו עוצרים את מלאני גריפית ברחוב כדי להגיד לה שהיא דומה לי. גיסתי היתה מבקשת ממני סיבוב על האודם, היה יכול להיות לי סומק טבעי וכל כך הרבה סיבות להסמיק.

כמה קל לפתח אינפלציה סביב העצמי. באיזו קלות אני שוחה בברכת הנרקסיזם עד שאני מגלה שיוצאים ממנה רטובים. איזה שטויות.

אם היה לי יותר זמן לא הייתי מטופחת יותר. מטופחות, מעבר לרמה סבירה של נאותות, זה עניין של מוקד עניין ליבידנלי, לא של זמן. כל עוד דבק פלסטיק יעניין אותי יותר מאשר ניתוחים פלסטיים אשאר כמו שאני. אבל צעיפים – הו, צעיפים. בזה אני מוכנה להשקיע בשמחה ובכל עת.

אפילו רמזתי לאלכס שכדאי לקנות לי את הצעיף המנומר מהסרטון ביוטיוב כאות הערכה לרעיותי הנאמנה. אחר כך בדקתי ברשת כמה הוא עולה. ובכן, אלף ארבע מאות דולאר. לואי ויטון אוריגינל. אז רמזתי לאלכס לקנות לי כרטיסים לסרט ברחובות. אם אתם בקניון תזהו אותי לפי הקשירה הנפלאה של חיתול בד על צווארי. לפעמים צריך להנהיג אופנה במקום להגרר. אחרי.

נ.ב

אגב כך שהקלדתי את הפוסט הזה גיליתי שמרמלדה עשו סקירה של הצעיפים הכי אבל הכי יפים שיש באיזור. השבוע הזה התחיל וכבר הוא מושלם.