ציורי ילדים- אוקיי ומה אחר כך

רק נגמר החופש והנה שוב אני עומדת מול ערימת ציורים שהבת שלי ציירה בגן. כלומר: דפים על גבי דפים שעליהם שני קווי צבע מקושטים בשלושה גוגואים נשירים, או לחליפין דפים עם צביעה צייתנית רק של המילה שבת, כי באמת, מי בימינו מתייחס לשלום.

כמה נייר כמה. כל כך הרבה עצים היא השמידה בנסיון לצייר עץ אחד נורמאלי. אבל אז, אחת לעשרה ציורים פתאום היא מביאה גם ציור אחד שמצדיק הכל. ציור שכשאני מסתכלת בו, אני נתקפת התרגשות-עומק וקנאה אמיתית.

לעולם, מבוגרת קרושה שכמוני, לעולם לא אוכל להנביע את מה שבתי הנביעה בגן בלי מאמץ. האיזון הצורני הפראי, לא מצומק מרוב שליטה או השתדלות, המסיבה של הצבע.

זה הציור שאני חוטפת מיד ומניחה בתיקייה המכונה- תיקיית הנצח. הגדרה עניינית של אורך התקופה שבמהלכה אני רוצה לשמור אותו. הילדה טוענת כנגדי בטעות שזה הציור שלה ולמה הוא מועבר לתיקיה הגבוהה. נו באמת. אני כמובן מסרבת לתת לה חזרה את יצירתה הטריה, וצופה מעריצה ברפילביאמאטיספיקאסוה שלי מתרעמת,  מנסה להגיע לתיקייה ונכשלת, מוחה ומפתחת התקף זעם.

אמנים זה עם כל כך אקספרסיבי ורגיש.

אוקיי ומה אחר כך? מה עושים עם כל היופי הקמיט הזה?

את התשובה הראשונה ראיתי אצל מישהי שווה במיוחד. היא גיבבה את הציורים של הילדים אחד ליד או אחד על השני לרוחב קיר שלם והדביקה בדבק טפטים. לגמרי לא משנה שהציורים המקוריים לא היו יצירות מופת, הטאפט שהתקבל מחיבור כל שפת הילדים הזו היה הטפט הכי יפה, ואגב, הכי זול שראיתי בחיים שלי. כשאני אגור בבית משלי זה בדיוק מה שאעשה.

וגם: הטריק הזה עובד עם עיתונים. לפני ארבעים שנה ההורים שלי מרחו דבק טפטים על גיליונות של ידיעות אחרונות, הדביקו על קיר דירתם הראשונה, יצרו טפט זול מקורי וגאוני, ומשם כבר כל המשפחה העתיקה.

ומה עוד אפשר?

• אפשר לעשות לציורים למינציה בכל חנות חומרי משרד, ולהפוך אותם למפיות אוכל=פליסמנטים. חשוב לוודא שהניילון של הלמינציה רחב  יותר מהדף, כלומר שהפלסטיק נדבק לעצמו, אחרת ייכנסו מיים ולב הילד ישבר.

• המפית אחרי למינציה מצטלמת אגב מעולה במכונת צילום צבעונית, אז אחרי הפקת הסט המקורי אפשר להפיק בעלות נמוכה שכפולים, כלומר: מתנות פוסט- חג לכל הסבים. אלו כמובן מחייכים בתודה, מאחסנים את הפלייסמנטים המהממים בארון וממשיכים להשתמש במפיות שלהם עם צילומים מהרי הרוקי. בעיה שלהם.

• אפשר לסרוק את הציורים, להדפיס את הקובץ כמו כל תמונה בחנות הצילום, להדביק על מגנט אנסטלטור ויש כיסוי יפה עד תדהמה למקרר או לדלת. אצלנו זה ממש מסתיר צבע מתקלף על הפלדלת.
• 

• כשנועה היתה קטנה ארגנו לה מכירה של מגנטים כאלו בעבודה של אבא.  הדפסנו את הציורים שלה בחנות הצילום ואפילו הגדלנו עשות והדבקנו כל אחד על יריעת מגנט מאיזו חנות יצירה. עלות ההפקה של כל מגנט היתה בערך שישה שקלים ליחידה והילדה הסתובבה במשרד מאושרת ומכרה אותם בשקל. מממ.

• אפשר להגדיל את הציורים על קנבס ולתלות בחדר של הילדים או בסלון.

• אפשר אגב מלכתחילה לתת לילדים לצייר על קנבס גדול. הבעיה היחידה של זה היא שאחר כך יש בארון עשרים קנבסים גדולים וצורך בשירותי אחסון לאמנים.

• אפשר לתלות את הציורים בתוך מסגרות איקאה ולהכריז על אירוע אמנות. מזמינים את המשפחה המורחבת לטקס פתיחת תערוכת הציור. הם מתבקשים אם לא קשה להביא איתם משהו קטן שלוש עד חמש פשטידות. סטארט אפ.

ולרעיונות שמערבים מכונת או תפירה

• לסרוק את הציורים, להקטין בפוטושופ או בכל תוכנה אחרת, ולהדפיס על בדי כותנה למדפסת. כן, אני חולה על המוצר הזה, דפי כותנה למדפסת, אבל איזה שיחוק זה. הציורים יכולים להפוך במחי שתי דקות תפירה של בד אחורי וקצת צמר גפן בפנים לבובות בד קטנות מהממות וברות כביסה. או- וזה רעיון שאני עוד מחכה לממש, לספר בד לתינוק שאחיו ציירו בו את כל התמונות.

• וזה גם רעיון שעוד לא ניסיתי אבל גאונותו הזדהרה אלי מאיזה בלוג. נניח הילדה ציירה אישה. מעתיקים את התוואי של האישה על בד (שמים על חלון את הציור ומעל שמים את הבד ומשרטטטים עליו את תוואי הציור), ורוקמים בתך רציף בדיוק לאורך התוואי הזה. מהבד שנוצר עושים כרית או מותחים על עיגול שנועד למתוח רקמה ותולים לראווה.

• ואלכס מוסיף, את יודעת שיש אתר לאנשים שרוצים שיתפרו להם בובה על פי הציורים של הילדים שלהם? לא ידעתי, עכשיו אני יודעת. עדיין מחפשת את הלינק.

ורעיון אחד למי שבונה בית או חנוכיה

• למי שבאמת רוצה לשמור לסמי נצח: אפשר לצייר על קרמיקות פושטיות. נותנים לילדים לצייר בצבעי פורצלן מכל חנות יצירה ושורפים בתנור הביתי. למתקדמים יש אפילו טושים מיוחדים לציור על קרמיקות. יוצאות מזה יופי של חנוכיות לשנים או אפילו אריחים לקיר.

וקיר באמבטית הילדים (המצלמה קצת התחפפה, עד התיקון חלק מהתמונות לא בפוקוס, סורי)

כל הרעיונות האלו מערבים עמל מסויים, אבל הם מצילים את הציורים מהמדיום הלא עמיד של הנייר. הם הופכים אותם למשהו ראוי.

אני נזכרת עכשיו בסבא ובסבתא שלי שבילדותי הציגו לראווה על מדף בולט בסלון שלהם את רקדניות החימר שפיסלתי באיזה חוג יצירה. רקדניות מכוערות כל כך שכל סבים אחרים היו מעלימים מיד (כל הורה מכיר את זה. נוהל ארגנטינה. הילד הולך לישון והיצירה המכוערת שלו נכפתת, מוצנחת אל הפח ממטוס, ולא נראית יותר לעולם).

הסבים שלי לעומת זאת הציגו את הרקדניות בלי בושה ושידרו משהו חשוב: את חשובה לנו כל כך, עד שלא אכפת לנו מה חושבים עלינו האורחים. את חשובה לנו מספיק עד שאנחנו בכלל לא רואים כל בוקר את גושי החימר חסרי הגמישות שפיסלת, אנחנו רואים אותך מביטה אלינו מבעדם. משמחת אותנו בעצם היותך החשוב מעצם פועלך.

הרקדניות פסו כבר מן המדף, הכיעור האיום שלהן כבר פס איתן, סבתא שלי כבר מכוסה שכחה וסבא שלי מותש ממניין שנותיו, אבל הפעולה הזו של נאמנותם אלי שרירה וצעירה בתוכי. אני אסירת תודה עליה ממעמקי לבי ומקווה לזכות ולהעביר אותה כמכווה של אושר גם לילדי.