ספר חדש, משבר נישואים, ומילה אחת שמותר לבחור

את עוד לא יודעת, אני אומרת לעצמי של פעם שניבטת אלי מן התמונות שכאן, את עוד לא יודעת אבל החיים עוד מכינים לך הרבה הפתעות. למשל, לקראת גיל חמישים תגלי בתדהמה שאת בעצם יפה. משהו בתפוחי הלחיים המלאים ישקע סוף סוף ובמקום פני האיכרה הפולניה שלך תתגלה במראה אישה מבוגרת עם שמץ אצילות. מצד שני, בלי שום הכנה בבוקר אחד צוחק ישברו לך את הלב. לא יעמוד לזכותך כלום. לא מה שעשית, לא מי שאת, לא מי שרצית להיות.

את תכתבי על זה שירים. על שברון הלב, לא על תפוחי הלחיים. אלו יהיו שירים יפים. את תפרסמי אותם בספר. אנשים יקראו ויחשבו- איזה אומץ יש לך לכתוב את השירים האלה. את תחשבי- זה לא אומץ,  זה שאין לי ברירה. אני משוררת. זו הדרך שלי לדבר.

בלי להודות בזה תחשבי גם- זה השיר שלי אבל זה הסיפור של כולם. וזה ינחם אותך. הקהילה שפעם היתה קהילת הבלוג שלך תשוב להתאסף סביבך. עדיין יש לך שותפי נפש. אנשים שאת דומה להם, שדומים לך, שעוברים איתך דרך השנים וסופגים תקוות ואכזבות, נתינה ופגיעה, חשק ויאוש, ובכל זאת חושבים שיש רק מילה אחת בעולם. המילה היא כמובן 'אהבה', אבל אם מותר לבחור עוד מילה אז את והם עדיין בוחרים במילה 'כן'. להכל. זה מה שהופך אתכם למי שאתם. זה מה שמציל אתכם גם כשפתאום, בבוקר אחד צוחק, באות גם כל שאר המילים ברעש.

הספר 'התאומים, שירי אהבה' בעריכת יערה שחורי בהוצאת מקום לשירה ניתן לקנייה בלינק הזה.

כרגיל, אני מבקשת מהאנשים שלי עזרה בהפצה של הספר, שתפו, צלמו מתוך השירים, עזרו לי להוליך את הקול ולהוליך את האלם.

וזה השיר הראשון מן הספר-

יום

1
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.
אֲנַחְנוּ נוֹשְׁמִים בְּהַתְאָמָה.

זוֹכֵר?
לִפְנוֹת בֹּקֶר רָכַבְנוּ לַחוֹף בְּאוֹפַנַּיִם.
הַשֶּׁלֶט 'הַכְּנִיסָה לְסוּסִים אֲסוּרָה' שִׂמַּח אוֹתָנוּ,
יֵשׁ מִי שֶׁמֵּפֵר אֶת הָאִסּוּר.
הָיְתָה שִׁכְבָה שֶׁל טַל עַל הַיָּם.
נִשַּׁקְתָּ אוֹתִי.

חָזַרְנוּ רְעֵבִים.
הַחַשְׁמַל לָחַץ בְּעוֹרְקֵי הַקִּיר,
וּבְכָל זֹאת אָכַלְנוּ לְאַט.
דִּבַּרְנוּ מִלִּים רְווּיוֹת.
כְּאִלּוּ אֲנִי אֵשֶׁת רֶנֶסַנְס וְאַתָּה צַיַּר הַדְּיוֹקְנָאוֹת
שֶׁהֶחְלִיט שֶׁהַבֹּקֶר הוּא לֹא מְצַיֵּר.

2
אַחַר כָּךְ לָקַחְנוּ תֵּה מֵהַבַּיִת
אֶל הַסַּפְסָל בַּגִּנָּה.
הָאַהֲבָה הִתְגַּלְּתָה כְּמַתָּן בַּסֵּתֶר,
בַּהַחְלָטוֹת מַה לֹּא לְסַפֵּר.

הָעֶרֶב יָרַד.

בַּבֶּטֶן הֶהָרָה שֶׁל הָעַפְעַף
בָּעֲטוּ הַמִּשְׁאָלוֹת.

סוֹדִי הָיָה גָּלוּי לְפָנֶיךָ.
אֵינֶנִּי יוֹדַעַת לְהִזָּהֵר.

3
מָתַי בְּמוֹרַד הַשָּׁנִים
פְּגָמֵינוּ הִשִּׂיגוּ אוֹתָנוּ?
יִתָּכֵן שֶׁהָיוּ שָׁם תָּמִיד,
סַבְלָנִיִּים כְּעַם גָּזוּל.

כָּךְ אוֹ כָּךְ הַלַּיְלָה בָּא בְּאַחַת.
פָּנֵינוּ אֶל הַחַלּוֹן,
הַמִּטָּה בְּגַבֵּנוּ.

אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת
הַאִם אַתָּה מַצְחִיק גַּם אוֹתָהּ.
אֲנִי לֹא שׁוֹאֶלֶת הַאִם גַּם הִיא יְשֵׁנָה אִתְּךָ בַּמְּכוֹנִית
רַק לְשֵׁם הַקִּרְבָה.
לִפְעָמִים לֹא צָרִיךְ לִרְאוֹת מַשֶּׁהוּ בַּחשֶׁךְ,
לִפְעָמִים צָרִיךְ לִרְאוֹת אֶת הַחשֶׁךְ.