איך, איך לפתות ילדים אל השירה?

האיש שלי משורר, אני משוררת. הילדים שלנו הם ילדים של משוררים.

כשהייתי אמא צעירה עצמתי את העיניים ודמיינתי מה יקרה לנתוני הפתיחה הנפלאים אלה כשכולם יגדלו קצת.

נניח. כשאמחזר את הפשטידה האחת שאני יודעת להכין בתי תחייך: "גם למראה נושן יש רגע של הולדת". התינוק יצלח את הביקורת בטיפת חלב כי "אני ענק ורק אני ענק", המתבגר יבקש מהמתבגרת להחליש את היוטייוב כדי שירחב בה השקט "כאור בשולי הענן". בבית תהיה "חמדה שלא היתה כמוה", אבותינו התרבותיים יתבוננו בנו מגבוה, כל נשימה תהיה אוי. מענר עד עופרי. מהלל ועד נועה.

כן.

כל מה שיש לי להגיד לעצמי זה "שחקי שחקי על החלומות". מה שהילדים שלי חושבים על שירה זה זה:

לקחנו אותם ליותר מדי ערבי שירה, וזה שעמם אותם, ובתכל'ס לא רק אותם. על המדפים ההולכים ונעלמים של שירה בחנויות אפשר למצוא ובטח תמיד אפשר היה למצוא גם את השירה הטובה הכי טובה שיש, וגם את השירה הגרועה הכי גרועה שיש. זו האמת.

ובכל זאת. יש שורות שהיטיבו איתי באופן מוחלט. נניח שורה של אלתרמן שלימדה אותי להיות מאושרת: "ישנן יפות יותר, אבל אין יפה כמוה". נניח שורה של עמיחי שהעידה שהצלחתי: "בכל יום של חיינו יחדיו קוהלת מוחק שורה מספרו".

מעל זה נבנה אחר כך בניין של אהבת שירה ואולי קצת ידע עליה, אבל זה לגמרי לא העניין. מסירות לטקסט מתחילה ברגע הזה שבו שורה אחת בוחרת אותך. לא אתה אותה. את זה אני רוצה בשבילם ולא מצליחה עדיין לייצר. איך. איך מעבירים לילדים שלי את הדרייב שיש לי ולאבא שלהם לחפש שירה שמזיזה לנו? איך מעבירים להם לא רק את הלפיד אלא גם את הבערה הפנימית למצוא מילים משמעותיות? איך גורמים להם להצרב באהבת שורה אם לא באהבת כל השירה?

בינתיים הרעיון היחיד שיש לי הוא להקיף את הילדים במילים יפות. לפתות אותם אל השירה באופן אגבי.

בחנויות עם שירותי הדפסה וצילום מתקדמים, כאלו שמשרתות גם אדריכלים (למשל מרכז ההדפסות גלסי ברחוב אינשטיין בתל אביב) יש מכונות צילום שיכולות להגדיל פי 400. 

מגדילים שירים ותולים בחדר שלהם. אני מספרת לעצמי שככה לפחות המילים יחלחלו לחלומות. נניח כמו בחדר שעשתה יעלי לבנות שלה:

איזה כיף זה להרדם כששיר של נורית זרחי לוחש לך "כמה אני אוהבת את הילדה שלי":

כשהילדים אוהבים שיר אפשר להפוך להם אותו לוילון:

מדפיסים את השיר על דף איי ארבע בכתב ראי (כל תוכנת עיבוד תמונה תעשה את זה בשבילכם בשניות), מגדילים פי ארבע מאות ואז מניחים-  פנים כלפי מטה – על בד לבן ועוברים על האותיות עם צמר גפן טבול בטינר. הופ- האותיות מדלגות לבד. חברה שלי שעזרה לי להכין את הוילון עם שיר האהבה שבתמונה גם ניסתה את זה על קירות והעבירה אליהם ישירות ציורים מצולמים וטקסטים. תודה לדפנה קפלן על הצילום:

אפשר לכתוב שירים על אריחים ולהניח לקישוט במקום שהילדים רואים אגב הילוכם בבית (נניח pebeo prcalaine 150 אלו טושים לקרמיקות שאפשר לשרוף בתנור הביתי). פה בחרתי להניח שורות ממש, של שירה (אדמיאל קוסמן- בגדי נסיך), לא של שירת ילדים, כי זה מה שהייתי רוצה שיהבהב כמו תזכורת מול עיני, ומאליו מול עיניהם. הצילום הזה קצת מטעה. הוא נראה שלו ורומנטי במיוחד בגלל כוס הפורצלן המעולה שגנבתי מאמא שלי, אבל תאמינו לי, מסביבו יש כמויות של מהומה ומגערת.

אפשר ממש להטביע את האריחים עם השורה היפה בקיר:

ואפשר כתחליף פשוט לכתוב ישירות על הקיר. עושים את זה בעט רגיל של יוניבול או פיילוט. כותבים בשבלונה. פשוט אבל נראה נפלא.

והכי שאפתני- אפשר אפילו להטביע מילים יפות בדלת הכניסה לבית:

והרעיון הבא הוא גם רעיון טוב:

ואני אומרת אותו לעצמי שוב ושוב כדי להשתכנע בו. עלי להניח לילדים. הם אולי לא אוהבים שירה, אבל הם מאד אוהבים לשיר, ולצייר, וחשבון, ואת מה שהנפש שלהם מגלה ועוד תגלה בלי שום גירוי יזום. את האהבה לטקסט אני מנסה להנחיל להם בחיקוי, אבל מה שעולה מהם הוא לא חקייני. הוא מקורי ואמיתי ומרהיב.

אולי עוד כמה שנים בכלל לא אחלוק איתם את האהבות שלהם. אולי אפילו לא אבין אותן (איזו מחשבה קשה) אולי בזקנתנו כל ספרית השירה הנפלאה של אלכס ושלי תתרם על ידם לאנשים זרים (איזו מחשבה קשה). אבל זה לא העניין עצמו.

העניין עצמו הוא לא להתפתות לשיח הפנימי של 'אוי, כמה אנחנו דומים', אלא לתת להם להיות דומים לעצמם.

וגם, אני אומרת לעצמי, כן שירה לא שירה, נראה אותי עוברת איתם את כל השנים האלו ואת המשימה הבלתי אפשרית והמגוונת מדי של ההורות ועדיין רוצה לשיר איתם ולצידם. אם זה יצליח, אם, יכול להיות שמרב אושר וסיפוק לא אצטרך בכלל מילים.