ענר הילד מישראל

מילה על קשיים: יש.

אם להרחיב- המשפחה הקטנה שלנו בעיצומם של ימים מאד מאד מטלטלים שגורפים תחתיות נפש. ולכן, כל מי שמכיר את המצב ופוגש את אלכס ואותי נקרעים מצחוק בבית הקפה לא מבין. איך ייתכן שאתם צוחקים?

כאילו אנשים שקשה להם צריכים להיות דוגמנים של צער. לא לקרוע להם מפתחים של רווחה, לא להתנגד עם הידיים כשהלב הכבד משקיע אותם אל קרקע האוקיינוס. אבל ללהתנגד עם הידיים יש שם פועל: לשחות. וזה קריטי למדי, כפי שאיה כורם בשיר השקט והיפהפה שלה ניסחה בפשטות- מה מבין איש טובע? הוא מבין שאוויר זה דבר הכרחי.

אז במסגרת הלהתנגד עם הידיים, אחד מפרויקטי הקיץ המשמחים שלנו היה להפיק ספר לצריכה ביתית. כל מי שראה את הסרט של דבורית שרגל או כל מי שאוהב כמונו את סדרת ילדי העולם מכיר ומכור לנוריקו סאן מיפן, נואי מתאילנד, סיאה מאפריקה, דירק ההולנדי ו-בעצם- אפשר להוסיף לזה גם את ענר הילד מישראל, שבדרך נס נקרא בשם מקראי שורשי, ובחדר שלו יש מיטה אותנטית מהשוק הססגוני אתר 'אגורה', וספרים בכתב עברי עתיק המגלם תרבות של עם. אין, אין, העת בשלה.

בדרך לטיקאופ המושלם ועל בסיס ניתוח שאר ספרי הסדרה, הבנו שחשוב מאד לכתוב עלילה קלושה. כל העניין הוא לתת מקום לתמונות המרהיבות, שלא רק תופסות רגע אלא מקפיאות מכח היופי את הרגעים שסביבו.

אז כתבנו עלילה במהירות, שילבנו כמה מילים ארכאיות כמו 'הבה' ו'אויה', והזעקנו את מוטי קיקיון. חבר שלנו, צלם בחסד, ששלף את הפילם, הכניס למצלמה הידנית, פלט אנחה של אוויר שלדעתי נאגר בפה שלו עוד משנות השבעים, והתחיל לעבוד.

על הקליק הראשון של המצלמה הגדולים גילו שבדיוק הם לא יכולים להשתתף בפרויקט, אבל הקטנים קהל שבוי. כנועים ומתוקים הם דיגמנו יום אותנטי שבמהלכו כמו בכל יום הם הכו בתופים, ניגנו בחלילית כנענית, הביטו ימינה לאופק במבטי שחור לבן, ועצרו רק כשאחת השחקניות הראשיות היתה חייבת ללכת לקניון לראות גאליס.

ביום הראשון לגן ענר רץ לגננת וסיפר לה שלאמא שלו יש ספר חדש. הגננת כבר נזהרת עם הילד, שכן הדיאלוג שלהם לפני שנתיים היה:

ענר: אמא שלי כתבה את נונה קוראת מחשבות

הגננת: נכון חמודי, אני לגמרי מאמינה לך.

אז היא נכנעה מראש הפעם והזמינה אותי לשעת סיפור לכל הילדים עם היצירה הנפלאה שהזהרתי אותה שיצאה בהוצאה מוגבלת של ספר אחד.

כן. אני קצת מצטערת עכשיו על הקטע עם העלילה הקלושה, אבל גם זה פתיר. לפעמים, למקטעין, זה עניין של הגייה וה'אויה' הופך ל'הו יה!'.

ועל זה, בעצם, הפוסט הזה.