לא הלכתי להופעה של ליאונרד כהן. התקמצנתי, הייתי עמוסה מדי, לא קישרתי בין החשק העמום להגיע להופעה לבין הצורך להתקשר למשרד הכרטיסים. נו. היו המון סיבות. בשורה התחתונה לא הייתי שם לפני חמש או ארבע שנים כשהוא שר הללויה וכל אלפי האנשים ענו לו: הללו-או-או-או-או-או-או-יה.
הו! אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתרגשת מלדמיין את הסצינה הזו, ועם התתרגשות הזו אפשר לעשות שני דברים: להלקות את עצמי על חדלוני או לפצות את עצמי על אובדני. מתוך חשש מוצדק מנטייתי להצליף בלשוני כשהכעס עולה לי לג'ינג', אני לא מסתבכת איתי ובוחרת באפשרות השנייה.
ובהתאם, וניסיתי את זה כבר פעמים רבות, אני עושה לעצמי הופעות פיצוי פרטיות. בנסיעות ליליות שבהן רק אני באוטו, אני סוגרת את כל החלונות ובקול העורב הנורא שלי אני שרה הללויה ועונה לעצמי הללו-או-או-או-אוו-או-יה. זה נפלא. האוטו זז אופקית על הכביש אבל אני זזה למעלה, כאילו גוש שכינה חרש אבל טוב לב ממלא את האוטו ונושא אותי הלאה וגבוה משם.
ומה אני רוצה לומר? שיש יצירות בתרבות שהן צומת צפוף של השראה. די באזכור שלהן כדי להתמלא. די בקול של עורב, באוטו סגור שהוא מחולל ניסים בפני עצמו כי שום קרבה לא יכולה לברוח ממנו, ובגעגוע למשהו שלא היה.
ומה באמת אני רוצה לומר? שהחמצות אפשר לתקן. ושהגעגוע למה שלא היה יוצר לפעמים פיצויים שהם בתצורת הנפש של המתגעגע והם יפים בדרכם וראויים.
ומה באמת באמת אני רוצה לומר? שאני רוצה להצטלם בשמלת כלה.
מה? מה אמרתי הרגע?
נתחיל מההתחלה: אלכס ואני התחתנו והכל, אבל לא הצטלמנו לפני החתונה. אלכס חשב שזה דבילי ואני חשבתי שאלכס חכם. וככה התמונה הכי זוגית שלנו מהחתונה היא זו: אני מסתכלת עליו אבל הוא לא בפריים –
ארבע עשרה שנה שאני מיללת על זה. כל פעם שעוד אמריקאית מאושרת מעלה לפינטרסט תמונה שלה מאושרת בלבן אני נמלאת בעלבון הנחות: העלבון על מה שלא היה לי. ובכן, נמאס לי. אז שכנעתי את אלכס להצטלם איתי בתמונות חתונה ארבע עשרה שנה באיחור.
מי שמכיר את אלכס לא מאמין. האיש הנדיר והעדין הזה, הצנוע והביישן הסכים להסתובב איתך ברחוב בחליפה ליד שמלת כלה ולהצטלם בתמונות קיטש?
אז התשובה היא- כן. אחרי שאהובתך מייללת לך 14 שנה שעשית משהו לא בסדר, כשהיא מציעה תיקון אתה סוגר את החלונות של האוטו ואומר רק מילה אחת:
הללויה.
תיכף הצילומים. היכונו.
oritgidali.wordpress.com 
זה היה מצחיק! את גדולה 🙂
יפה יפה המורה 🙂
צודקת, החמצות צריך ואפשר לתקן. אולי יום אחד אנחנו נתחתן באמת ולא על הדרך בשביל הוויזה. בכל פעם שאני לובשת לעבודה את הטוניקה שבה הופעתי מתחת לחופה בסלון של חברים, דקות לפני שאני כורעת לחתל את בתי השניה בת החודש, עידן אומר – או, זו שמלת החתונה שלך. ואני מסננת, שמלת הפארסה שלי, אתה מתכוון. מעניין איך שהרגשות שלך לגבי אירועים משמעותיים בחייך מצליחות לבצבץ מבעד לטיח שהזמן ושגרת היומיום מנסות לכסות במשיחות של קאמופלז'. אני חושבת שרובנו מסתפקים בחלומות-מתקנים, כאלה שבהם אנחנו בוחרים בדרך ההיא שפחדנו ממנה או אומרים לבוס ההוא מה שרצינו לומר לו, וזה כל כך מקסים שאת לא מסתפקת אלא מעצבת את המציאות. .
ברור שהוא הסכים וכל הכבוד לך שעשית זאת. מכירה כמה נשים שמסיבה זו או אחרת לא התחתנו בשמלה מפוארת ומתכננות יום אחד לתקן את זה – בין אם במסיבה שלמה ובין אם ביום צילומים בסטודיו. בינתיים אף אחת מהן עוד לא הגשימה את המשאלה אבל עליך אפשר לסמוך שתהפכי חלומות למציאות כי כזאת את (-:
אני תמיד רציתי שאהובי יציע לי נישואין בסקרה-קר כשכל פריז נפרשת לרגלינו (קיטשי, אני יודעת) והוא לא עשה זאת. התחתנתי איתו בכל זאת כי הוא שווה לאללה גם בלי זה (כל יום מחדש) וגם לא יצא לנו להיות בפריז מאז אותה נסיעה כשעוד היינו חברים לפני די הרבה שנים. מעניין אם וכאשר יצא, איך ארגיש לגבי הגשמת מאוויים רומנטיים ישנים.
אני דרך אגב, הייתי בהופעה של לאונרד כהן בעיקר כי לא אני שילמתי – מה שאמר גם שישבנו קרוב קרוב לבמה בכסאות האלה שעלו 1200 ש"ח לכרטיס. היה משהו. אבל גם לשמוע את הללויה באוטו כשבחוץ חושך, הכביש ריק למדי והמושב האחורי נטול ילדים זה משהו.
ולרגע חשבתי שאת הולכת לספר שאת הולכת להופעה של לאונרד כהן באיזשהו חו"ל, וקינאתי בך המון המון (ראינו אותו כשלוש פעמים, כולל הפעם הזו בארץ, והאיש הזה מופלא בכל פעם מחדש, מהסוג שעושה צמרמורות בגב). ובעצם, את יכולה לשלב את צילומי החתונה עם הופעה של לאונרד כהן בחו"ל- ולהרוויח שתי ציפורים במכה אחת!
איזה כיפי הבלוג הזה שלך, זה משהו (:
מזל טוב לכם, אשה יקרה ויפהפייה (מבפנים ומבחוץ) שכמוך!
מחכה לתמונות!
באיחולים של שלווה ושפע
אור
דיייייי! את גדולה! עכשיו אני לא יכולה להגיד מילה על זה שנעלמת כי אי אפשר להתלונן על כלה….
נהדר. אני התחתנתי בחצאית לבנה יפה אבל כזו שאפשר היה להשתמש בה גם בערבי שישי שאחרי, ובחולצה שהגדרתי ככפרית, אבל היתה הודית, מעט יותר עדינה מחולצות הודיות טיפוסיות. אני חולמת ללבוש שמלת כלה נהדרת ביום הנישואין ה-30 (בעוד שנתיים וקצת), אבל לא בטוחה מה יהיה כשתעלה שאלת הרכישה ועוד פחות-מה יהיה כשאנסה לשכנע את הגבר בנעלי הגומי וחולצת טריקו ללבוש בגד פחות נוח.
לילה ותיכף אני מתעלפת לישון- והופ, פתחתי את הבלוג וכמה פרגוניישן- איזה כיף! עכשיו יש לי תנופה להמשיך את התנופה. תודה.
לרגע חשבתי שבגלל שלא היית אצל לאונרד פינקת את עצמך בג'סטין טימברלייק….
כל הכבוד לך על האומץ להודות שבעצם את כן רוצה תמונות חתונה רגילות ולא מסתתרת מאחורי בועות שיכנוע עצמי של 'החתונה שלי היתה מוצלחת בגלל שלא נכנענו לתכתיבים'…
וכל הכבוד לאלכס! גם על האומץ. וגם על הזרימה. ובכלל- הוא נשמע לי איש מיוחד מאוד, וממש ממש מתאים לך:)
באמת כל הכבוד לאלכס. (מקווה שהוא קורא תגובות בבלוג הזה*) כל הכבוד לאלכס! כל הכבוד לאלכס!