על פרידות

(רשומה ראשונה מתוך שלוש לבתי המהממת שלבה נשבר)

כשהייתי בת עשרים וקצת מצאתי את הגלויה הזו באיזו חנות דוברת צרפתית. מצוטט עליה פבלו פיקסו שאומר: אני לא מחפש. אני מוצא.

איך הוא מחמיץ את העיקר, חשבתי אז, כי הגלויה שהייתי רוצה לקנות, ואת הגלויה הזו בסופו של דבר הכנתי ותליתי מעל שולחן העבודה שלי, הגלויה הזו מתוודה ביושר רב יותר על האמת: אני לא מוצאת. אני מחפשת.

אלו היו ימים קשים שבהם חיפשתי את האיש הנכון בשבילי ושוב ושוב נכזבתי. לא קרה לי הדבר שפיקאסו מדבר עליו שהבחירה הנכונה הזדהרה לקראתי בלי מאמץ מתוך העולם. נסעתי אז לפריז כדי להרגע מפרידה אלימה במיוחד ובשדה התעופה כמו להכעיס שאל אותי הבודק אם ארזתי לבד.

כן, לבד. שוב. והנה כבר התנסחו אצלי שני הפחדים. הראשון- שאפגוש בשנית מישהו כמו הגבר שזה עתה נפרדתי ממנו, גבר עם לב מקולקל. והפחד השני- שלא אפגוש מישהו כמוהו אף פעם. שלא יהיה לי מישהו חכם כמוהו, מרשים כמוהו, דפוק לגמרי אבל כזה שאני רוצה בכל חלקי גופי חוץ מהמח.

בסוף כמו שאת יודעת, בסופו של תהליך החלמה ארוך, מה שחשבתי שלא יבוא כבר אף פעם בא טוב מאי פעם. אבל לא זה העיקר של שיחתנו אלא השאלה איך לשאת את החיפוש. איך להקל עליך עכשיו כשלבך נשבר לראשונה והשאלה מתי והאם תבוא האהבה הטובה מעיבה עליך כמו ליקוי – 

– אולי בעזרת הגלויה האחרת שקניתי באותה חנות בפריז וגם היא כבר מחוררת מרב נעצים על לוחות שעם שעברו איתי בכל הדירות שבהן גרתי, עד שהגיע הבית שבו רציתי להשאר:

כשאני מדברת על העיקר על זה אני מדברת. לא על הגילוי שיוצא אליך מתוך העולם כמו שאומר פיקאסו, אלא על הנפש שמקבלת על עצמה לצאת לעולם ולחפש למרות הפחד שלא למצוא אף פעם. ואז  מתחוור מה שאומר הנרי מאטיס ש-

יש פרחים בכל מקום בשביל מי שבאמת רוצה לראות אותם.

לדעת מהו פרח ומה רק מסתווה כפרח, להצליח לראות באופן מעודן ועדין מיהם ומהם הפרחים שהעולם באמת מציע זו משימה שדורשת התכוונות ותרגול של שנים. אבל זו גם היכולת שמבחינה בסופו של דבר בין אלו שיזכו לבין אלו שבסוף לא יזכו לאושר שהוא בהגדרתו הפשוטה- היכולת לרוות מהיש ולא להתייאש מהאין.

יותר מהכל הייתי רוצה בשבילך את האושר הזה שראשיתו בכך שתלמדי לאט ובהתמדה לראות את הפרחים בכל מקום. נסי שוב ושוב לדייק ולחפש ובינתיים, עד שתמצאי את הפרח שלך, אני מקווה שתגדלי את עצמך עם כל הדשן הארור של הצער שמתפרק בגוף, ועם כל האור שמקיף את מי שיודע לצמוח.

נ.ב

בשני הפוסטים הבאים שמוקדשים לך ולצורה האמיצה שבה את נושאת את הכאב שלך – אנתולוגיה קטנה של שירי פרידה וגם מתנה מצחיקה אחת. תיכף.