אני מדמיינת את בן הזקונים של האדם הקדמון, זה שעמד עם חיתול העור שלו הביט לשמיים, הצביע למעלה אל שמיים זרועי כוכבים ושאל את אבא שלו – תגיד, אבא, אז מה יש שם באמת?
אבא שלו גירד בקצה הנבוט ושתק. כי מה הוא יגיד? שיש שם חושך ושממה וחדלון? סלעים עפים ולבה רותחת? ושריינר מריה רילקה, שאותו האדם הקדמון מאד מחבב כמשורר, אמר את האמת: המוות הוא הפרי והחיים הם רק הקליפה?
אז האדם הקדמון רק הנהן ואמר: אני לא יודע, ילד שלי שעיר, אני לא יודע. אבל עזוב אותך. גילינו את הלהיט הזה אש. ואמא שלך מבשלת לך ממותה, ושנינו רוצים שתגדל ושהעיניים שלך ינצצו כמו שני כוכבים.
ובן הזקונים של האדם הקדמון התחבק עם האדם הקדמון ואכל ממותה והלך לישון מוגן. לא נחוץ היה לו לדעת את התשובות לשאלות הגדולות באמת. היה נחוץ לו לדעת מה התשובות לשאלות הקטנות שהתשובה עליהן היא כן.
ועד היום אני מסרבת לשאלה הגדולה- אז מה יש שם באמת בעולם? לטובת השאלות הקטנות יותר, שהתשובה עליהן משמחת אותי. בעיקר כי התשובה לשאלה הגדולה היא מצערת ומאכזבת ודלה. למשל ימי הולדת. ותסלחו לי שאני משנה קנה מידה מדיבור על כוכבים וכל צבאם לדיבור על איפה איפה איפה העוגה, אבל זה בדיוק העניין. שבכל הרמות כולן מונחת לפני הבחירה המודעת שנהיית יותר ויותר קשה עם השנים ועם החזרה המונוטונית של הטקס המוכר מדי. אז למשל ימי הולדת.
ימי הולדת זה בקצרה- תפאורות מאולתרות מקרטונים ודבקים, חומרי מאכל שכנראה באמת מאכלים משהו בגוף, רעש, הצירוף הנורא ילדים של אחרים פלוס סוכר, והצירוף העוד יותר נורא- ילדים של אחרים פלוס ילדים של אחרים פלוס ילדים של אחרים. אלא שביום ההולדת, ברגע השמחה הסינטטית והמתוזמנת מדי, איכשהו אני מצופה למשמע את הכל כשמח.
וזה עובד.
לא, לא! זה לא דבק ועיתונים! זה דגם מופלא של מערכת השמש! לא, לא! זו לא עיסת נייר שקרסה פנימה! זה מכתשים על פני הכוכב! לא לא זה לא עוגה בינונית בגובה חצי סנטימטר עם קרם לא אחיד נוזל, זה שוקולד!
ובמקום שאני אמלא בבוז עצמי על כל המאמץ היופומיסטי הזה, בבת אחת נהיה שמח. משהו בהעמדת הפנים שלי באמת מעמיד את הבפנים ומקבל אחריות על האושר. מחולל אותו.
אני לא מדברת על חור ורוד שמסתיר בכח חורים שחורים של הנפש ושל הקיום. להחליט מראש שהכל נהדר זה אלים ועיוור בדיוק כמו להחליט מראש שהכל חסר פשר. אני מדברת על הזיהוי של הרגע שבו אפשר להפוך משהו סחרחר למשהו חג. על הזדקפות ברגע הזה, על מאמץ לעצור ולהניח את המבט המחייב על העולם כדי לתבוע את מה שיכול להיות שלי. העיניים המטריפות של ענר למשל כשהוא עלה על זה שאפשר לבנות פינייאטה של חללית מתחתית שקופה של עציץ ומלא נורות צבעוניות מהבהבות. העיניים השמחות של אחים שלו כשהם החרישו את כל האוריאוס שנשארו אחרי המסיבה, העיניים השמחות של אלכס ושלי כשסיימנו לנקות את השוקולד מהסלון, ונתנו לעצמנו ציון על עוד יומולדת. זה היה ציון עובר בקושי, כי באמת היו לנו מיתולוגיים בתחום ובינוניים בתחום, אבל מה זה משנה. היינו שם להגיד מזל ונהיה טוב. נהיה טוב.
ועל זה גם ספר הילדים החדש שהיום הגיע לחנויות. במהלך השבוע בין כל המטאורים העפים מחלליות החיים- אשב לכתוב עליו עוד משהו. בינתיים רק אומר שעומר הופמן אייר אותו ועומר הופמן גאון.
להגיד לילדים- נכון קסום? נצנצים וחדי קרן וחלליות ועוגות וקרם ומלא מלא קשתות, הנה, החדר מלא בכל טוב ובכל הצבעים ובכל האורות, ואולי בעצם מה שיש הוא לא סתם תפאורה שבה אנחנו משחקים את אלו שנעים בקו ישיר מיום לידתנו ליום מותנו, אלא יש איזה ריקוד קטן. שמחה.
oritgidali.wordpress.com 
יוהו ! מקווה לקנות את הספר עוד השבוע ! שום מוות=פרי. ספרים ועוגות וילדים זה החיים.
טוב, בצורה שערורייתית משהו הפוסט ההו-כה-נהדר הזה המתין לי בסבלנות עד עכשיו, ולא קראתי ולא קראתי ולא קראתי והנה עכשיו כן. והוא נפלא כל כך. בדיוק סיימתי ללמד את התלמידים שלי יחידה שלמה שנקראת 'גישות לאמונה', ובא לי לכלול אותו בפנים, בחיי.
(ורק שתדעו שהמחברת כאן, שכותבת ש"עד היום אני מסרבת לשאלה הגדולה- אז מה יש שם באמת בעולם?", מכניסה אותנו לצע"ג ((שזה בלשון הישיבות: צריך עיון, ולא סתם עיון, אלא צריך עיון גדול)), כי מול זה יש גם את הסיומת המהממת של השיר 'ילד' שהיא עצמה ((!)) כתבה ובו "יֵשׁ מַשֶּׁהוּ אַחֲרֵי הֶחָלָל, יֶלֶד, רַק שֶׁתֵּדַע",
ולפעמים כשאני תולה עיניים נוגות בחלל המכוכב הזה, שאולי הוא באמת רק חידלון וכלום ודי, ה'רק שתדע' הזה פורש עלי שמיכת פיקה דקה שעוזרת הרבה יותר מכל הפוך הכבד שכתבו כל כך הרבה אנשים במשך כל כך הרבה זמן).
נפלא.