יום הולדת הפחדות ואימה בעצם יום הולדת קומזיץ כימי מטורף בעצם יום הולדת טיול בהכי סולידי

אז בהתחלה זה בכלל היה אמור להיות:

יום הולדת הפחדות ואימה

כזה שבני התשע שומעים בו צ'יזבטים ואז הולכים בלילה בשביל אומץ שהוא שביל חשוך בפרדס, חלקי גוף כרותים עשויים גומי עפים עליהם והם צורחים ונהנים מאד. בהתאם, הלל ואני הזמנו מאמזון כל מיני מפחידונים. מעיים ששופכים דם מזויף:

גרזן שנראה כאילו הוא תקוע בגולגולת ועוד כל מיני המצאות של אנשים עם ראש פתוח:

כעבור שבוע קיבלנו אימייל מסבתא אירה ששימשה מטה ארצות הברית: קיבלתי בדואר חתיכת רגל, זה שלכם? וגיחכנו מול המסך כמו שני ילדים בני תשע שכנראה לאחת מהם יש משבר גיל הארבעים.

רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי יעלי שהיא פסיכולוגית ילדים מצליחה מדי. סיפרתי לה את תכנית יום ההולדת וזהו. הכל היה אבוד. החדר נמלא בתחזית קודרות שלה למה באמת יקרה: ילדים צורחים, סיוטי לילה של המשתתפים ותביעות ייצוגיות של הוריהם. אימה אמיתית, שכמו שאני יודעת כבר מזמן, מתחילה הרבה אחרי האימה שבפועל.

אז נאלצנו לשנות את תימת יום ההולדת וכך נולד הרעיון ל:

יום הולדת קומזיץ כימי

ניסע לשדה פתוח, נדליק מדורה, נכין נקניקיות ספירלה כל כך מהממות עד שכמעט נשכח שהן בשר, נמיס מרשמלו על האש ממולא שוקולד , נכין פיתות על הסאג' שהפעם בניגוד לסיפור המקורי כן יצליחו וגם מקלות סוכר מטוגנים ועוגה בתוך תפוז.

אחר כך נחפור בור ונמלא אותו בגחלים מהמדורה, נכסה בחול ותהיה לנו מיטה חמה שכל ילד יוכל לשבת עליה ואם הוא רוצה גם ללדת בלי כאבים, והכי הכי, נעשה ניסויים עם כל מיני חומרים כימיים ונראה לילדים איך לעשות אש צבעונית:

אש צבעונית! הנה הטריק הפירוטכני! יומיים הסתובבתי בעולם מרוצה ואפילו מצאתי מקום בתל אביב שבו אפשר לקנות את כל מה שנחוץ לכימיה שבתמונה. רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי ריבי שהיא מדענית מצליחה מדי. שלחתי לה לינק של הניסוי האדיר הזה וזהו. הכל היה אבוד. כעבור שעה היו לי שלוש שיחות שלא נענו ושש הודעות טקסט: אורית, שלא תעיזי לעשות את זה זה רעיל. אורית, קיבלת את ההודעה הקודמת שלי? זה אשכרה מסוכן. אורית, אני מבינה שאת בדרך לחנות הכימיקלים ואני מבקשת שתחזרי אלי. אורית? מישהו מפקח עליך? אורית?אוריייייייתתתתתת.

טוב

אז חזרתי אליה,  הודיתי לה בחיוך על שהצילה את חיינו וסגרתי את הטלפון בוכה. לא מעיים שפוכים, לא אש מסוכנת. מה יהפוך את האירוע של הלל למסיבה לבני תשע? ואז עלה בדעתי רעיון. קמפינג. סתם קמפינג. הרי הילד היפה שלי רגיל לגמרי שאמא שלו קונה דברים בחנויות לאפקטים, מעלה באש דברים וכו', אבל אוהל! עצים! שיחים! פרחים! שמיים כחולים! הו, זה ייראה לו ביזאר ונפלא. יחיד סגולה וחד פעמי.

וכך סוף סוף נולד:

יום הולדת קמפינג

 כולם ייסעו לאיזה יער, יחנו בלילה וילכו לישון מתי שהם רוצים כלומר למחרת בבוקר. דוד עידו ודוד שי יוקפצו כחיות השטח המשפחתיות, הם יהיו הגאונים הלוגיסטיים שיאפשרו לכל זה לקרות, וכולנו נטה את אוהלינו המלאים בבנים רועשים ושמחים שלא יודעים בכלל מאיזו יד גומי מדממת וכרותה ומאיזו  מדורת רעל צבעונית הם ניצלו. 

וככה בדיוק עשינו

והאמת- היה לא רע בכלל. הילדים המתוקים והמחונכים כלומר שקי הטטוסטרון הפסיכים שרצים וקופצים זה על זה אגב צרחות ודחיפות מרפקים גילו לי שאם נותנים להם לעשות מה שהם רוצים קורה משהו די מדהים. הם בעצמם ממציאים צ'יזבט מהמם. אחד מהם אפילו מתחבא מראש בשיחים ורץ בצרחות פנימה ברגע השיא ואני זו שבסוף משתינה (באמת משתינה, אני אחרי מלא לידות) מרב פחד. הם בעצמם מגלים שאפשר להעיף את כל הסטיקלייטים בייחד באוויר וזה יוצא יפה לא פחות מאש צבעונית עפה.

הם בעצמם מגלים לי שלא זה, ולא כל המשחקים השווים שהכנתי, ולא האוכל המגניב ולא כלום לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שמישהו מהם יעיז לאכול מרשמלו עם שוקולד וקטשופ ואז כל השאר יבלו את שארית השבת בתחושה של התעלות רגשית. זוכרים איזה מגעיל היה? אחלה טיול.

ומה עם כל הקניות מאמזון?

כשפרקנו את האוטו התגנבתי מאחורי עידו ושי שיהיו עסוקים בלנקות את האוטו משיירי הבוץ וצרחתי אגב כך שאני מעיפה מתוך מעי השפוכים דם מלאכותי. הם לא הרימו את הראש ורק שאלו אם חברתי הפסיכולוגית מקבלת גם מבוגרים ואם חברתי המדענית יכולה להמליץ לי על חומר שעושה נעימי ורגוע. רק כשעליתי הביתה גיליתי שלא בזבזתי את הוני לשווא, כי החבר של נועה התגנב מאחוריה וחיבק אותה עם יד גומי כרותה. כחחחח. איזה גאון. יום הולדת שמח.