קטגוריה: שירה

מתנה לטיסה

בפסח הזה טסו בני משפחתי לנסיעות במרחקים. ענר ואני נשארנו בבית, די מרוצים מהחופש שכפה עלינו החופש של אחרים, ומשוכנעים שאין שום דבר שאתר תיירות הפנים- המטבח- לא יכול לתת לנו.

והכי: הגילוי המסעיר שלנו שאפשר להכין בתנור ביתי צורות קרמל מתוקות. לא, זה אדיר. מכניסים סוכר, רק סוכר, לתוך תבנית סיליקון זעירה (הופכים תבנית שקעים ומשתמשים בלב הקטן), מחממים על 190 מעלות, מוציאים כשמזהיב. מקררים, אורזים בתוך תיון, והנה ממתיק יפהפה לתה.

זה, בתוספת עוד תיון משובח זו כבר מתנה מדויקת לעולים למטוס שיכולים עכשיו לענות לדיילת: תני לנו רק מים חמים בבקשה, את הטעם הבאנו מהבית.

וריאציות לשימוש בממתקי הקרמל: לכתוב שם באותיות ולנעוץ בעוגה או גלידה, להניח על פני מוס ונילי, ובקיצור- לחגוג את היכולת של הסוכר להשתנות יפה כל כך.

פסח שמח! טיסות טובות. המראות פנימיות טובות. ועד שכל המרחקים יתקבצו שוב אל נקודה אחת- קטע מתוך שיר געגועים.

מודעות פרסומת

4 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות, שירה

יום האהבה

%d7%a0%d7%94%d7%a8

5 תגובות

פברואר 14, 2017 · 11:57 pm

שירים שקופים, השקה, ושאלה

אז יש השקה! בואו! השקה לשני ספרי השירה האחרונים שפרסמתי – 'ערש' ו'עשרים נערות לקנא' מבחר שירים במהדורה הדו לשונית, שהתרגום שלו שעשתה מרצלה שולק מועמד לפרס פן האמריקאי.

לא יאמן כמה זמן לקח לי לכתוב את המשפטים האלה. כמה מלחיץ לומר 'אני' בייחד עם המילה: 'בואו'. הרעד הזה של נפש הפרגמנט שעובר בי בכל תנועה, הדפקט הזה שלי שדי שימושי כדי לעשות בו שירה, מרשרש בתוכי פתאום שקוף ודק בכל פעם שצריך לעשות משהו תעוזתי בעולם.

נו. אמרה החברה שלי, המאיירת אפרת לוי.

מה, נו.

מה רע בפרגמנט.

וכך, מתוך שפתיה, התלכדו הבעיה והפתרון. בכלל דיברנו על גלויות שירה – חיפשנו דרך לחלק לבאי ההשקה שורות מתוך השירים שמאוירות באיורים הנפלאים שלה. ואז היא הציעה שנדפיס את השורות והאיורים על נייר פרגמנט. היא הציעה את הדברים בתמימות, בכלל בלי לדעת שזו המטאפורה לנפש שמלווה אותי ביני לביני כבר שנים, ובבת אחת התחשק לי. התחשק לי להגיע להשקה של עצמי. התחשק לי לשמוח בשקוף ובדק שיש.

%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa-%d7%a4%d7%a8%d7%92%d7%9e%d7%a0%d7%98

img_3438

 

הנה הן גלויות השירה הפרגמנטיות שמצטברות כשהן מונחות זו על זו לשכבות שכבות של איורים ומילים. עכשיו אנחנו מחפשות דרך לאפשר לכל אחד מבאי הערב לאסוף אותן על לוח עץ משל עצמו ולברוא את הקולקציה שמדברת עם הפרגמנט שרועד בתוכו.

לאורך השבוע אעדכן את הפוסט הזה. ננסה להבין איך לבנות לוח, ואיך לחבר דברים אליו. האם מי מכם מכיר מקום שיש בו לחצנים משרדיים ממתכת בצבע זהב או כסף? קליפסים דוגמת אלו, רק יפים. אפרת מוכנה להשבע שיש כאלו בעולם אבל איפה איפה איפה.

כמה מרגש אותי לחפש. כמעט יותר מרגש מלמצוא. צפו לעדכונים.

אה, ואם אתם באים להשקה כתבו לי מייל בכתובת המייל משמאל כדי שאשמור לכם מקום.

13 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות, שירה

סייב דה דייט!

%d7%94%d7%96%d7%9e%d7%a0%d7%94-%d7%9c%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%94-%d7%90%d7%95%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%95%d7%9e%d7%a8%d7%a1%d7%9c%d7%94

כל הפרטים באריכות – בקרוב!

%d7%a1%d7%a4%d7%a8%d7%99-%d7%94%d7%94%d7%a9%d7%a7%d7%94

תגובה אחת

מתויק תחת שירה

שיר ליום נישואין

אִם לֹא אַבְטִיחַ –
(אֵיךְ לֹא אַבְטִיחַ,
בִּזְכוּתְךָ מִתְקַיֶּמֶת בִּי תּוֹרָתִי,
דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת יוֹדְעִים אוֹתִי)
אִם לֹא אוֹדֶה בְּמָה שֶׁהִתְרוֹקֵן –
(אֶשָּׁעֵן. גַּם זֶה חֹמֶר)
אִם לֹא אֶקַּח מִמְּךָ כְּדֵי לָתֵת לְעַצְמִי הַגְּבוֹהָה-
(רַק בְּבֵיתֵנוּ אֲנִי בְּבֵיתִי)
לֵךְ גַּם הַבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לוֹמַר:
אַל תֵּלֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, הִשָּׁאֵר אִתִּי.

3 תגובות

מתויק תחת שירה

כל מה שצריך לדעת כדי להתלבש בינוני

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

PeacockHead

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

בית ראשון

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

בית שני

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

בית 3

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

בית 4 חצי

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

בית לפני אחרון

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

בית אחרון

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

20 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות, שירה

אנתולוגיה קטנה של שירי אבל (לקראת)

הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.

כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.

ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.

***

מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:

קתרין פיליפס רק השורה היפה

אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?

ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:

בן גוהנסון הו לו עזבתי כל אבהות כעת

לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.

אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.

אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.

ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.

אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.

מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:

יצחק לאור רק אדם כמו חלון איננו בלי הריק

מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.

טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.

אגי משעול כמו בוטן

עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):

info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040

הזמנה לסיפור פשוט

וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.

5 תגובות

מתויק תחת שירה