השאלון- או: שיר ליום האהבה

לִרְשׁוּתֵךְ שָׁלוֹשׁ דַּקּוֹת.

 

אַתְּ וְ-X בְּיַחַד

1. 17 שָׁנִים.
2. בְּמִצְטַבֵּר יוֹם חַיִּים שֶׁל פַּרְפַּר.
3. אֵין כָּזֶה דְּבַר הִצְטַבְּרוּת. הַגּוּף סוֹפֵר בִּינָארִי, 0 אוֹ 1.

 

סַמְּנִי רֶגַע יָפֶה בִּמְיֻחָד מֵעֲבַרְכֶם:

1. פַּעַם קַמְתֶּם בְּעִיר זָרָה. קִרְבָה מֻכֶּרֶת. נִשְׁאַרְתֶּם לְהִצְטוֹפֵף. אַחַר-כָּךְ נְשָׂאתֶם מַיִם גַּם חֲזָרָה אֶל הָאֲגַם.
2. פַּעַם אָמַר: אִם אֶקְרָא לְאַט אָנָה לֹא תָּמוּת. סָלַחְתְּ לוֹ אָחוֹרָה עַל כָּל הַפְּעָמִים שֶׁלֹּא מִהֵר דֵּי הַצֹּרֶךְ לְטַעֲמֵךְ.
3. הוּא קִפֵּל אֶת מִשְׁקָפָיו וְהֵנִיחַ רֹאשׁ עַל בִּרְכַּיִךְ. הַשִּׂמְחָה הִקִּיפָה אוֹתָךְ כְּמוֹ שֶׁהָאוֹר מַקִּיף אֶת הַפָּנָס, כִּמְעַט עַד הַסּוֹף.

 

כֵּיצַד הֵבַנְתְּ שֶׁתִּרְצִי לְהִתְחַתֵּן עִם X ?

סִימַן הַשְּׁאֵלָה נָפַל לְיָדֵךְ כְּמוֹ חַיַּל הַתּוֹפֵס אֶת בִּטְנוֹ אַחֲרֵי הַיְּרִיָּה.

 

פָּרְטִי:

זָכַרְתְּ אֶת הֶדֶף-הַיֹּפִי שֶׁמסבוֹת לָךְ עֵינָיו, וּבְכָל זֹאת כְּשֶׁהוּא פָּקַח אוֹתָן בְּסָמוּךְ אֶל פָּנַיִךְ נִרְתַּעְתְּ מֻפְתַּעַת. הֲיִיתֶם בַּדִּירָה שֶׁלָּךְ בִּירוּשָׁלַיִם. אָמַרְתְּ לוֹ שֶׁלֹּא תַּעַזְבִי אֶת יְרוּשָׁלַיִם לְעוֹלָם.

 

מָה שִׁלַּמְתְּ בַּעֲבוּר הַיְּחָסִים עִם X ?

שִׁלַּמְתְּ הַרְבֵּה, אֲבָל לֹא חָשַׁבְתְּ שֶׁזֶּה יָקָר.

הוּא הִצִּיל אוֹתָךְ מֵהָאֶפְשָׁרוּת שֶׁלֹּא תִּפָּגְשׁוּ אֵי פַּעַם.

 

מָה הִפְסַדְתְּ בְּיוֹם חֲתֻנַּתְכֶם?

אֶת הַזְּכוּת לִפְגֹּשׁ אוֹתוֹ שׁוּב בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה.

 

מָה הִרְוַחְתְּ?

לָמַדְתְּ לְזַהוֹת אֶת פִּסְגַּת הַחֶרְמוֹן גַּם כְּשֶׁלֹּא הָיְתָה מֻשְׁלֶגֶת.

 

בִּשְׁנוֹתֵיכֶם הָרִאשׁוֹנוֹת, מָה X אָהַב אֶצְלֵךְ?

דַּי הָיָה לוֹמַר לָךְ עֵץ כְּדֵי שֶׁתְּדַמְיְנִי חַמְצָן.

 

 

מָה לֹא אָהַב ?

הָיְתָה ה ________ שֶׁלָּךְ וה________, אַחַר כָּךְ הָיָה גַּם אֶת ______

וְאֶת הָעֶלְבּוֹן מ ________ . לְאֹרֶךְ הַשָּׁנִים זֶה נִצְבַּר וְנִצְבַּר.

 

כָּל אֶחָד מְקַבֵּל אֶת הַגֵּיהִנֹּם שֶׁל גַּן הָעֵדֶן שֶׁלּוֹ.

 

פָּרְטִי:

פַּעַם לֹא עָשָׂה מָה שֶׁרָצִית, הָיוּ לוֹ סִבּוֹת טוֹבוֹת וְזֶה הִכְעִיס אוֹתָךְ אֲפִלּוּ יוֹתֵר.

עָמַדְתְּ לְיַד הַכִּיּוֹר רוֹשֶׁפֶת. הַמִּלִּים שֶׁלָּךְ לֹא הִסְתִּירוּ אֶת עַצְמָן בְּמִלִּים.

לֹא הָיִית חֲכָמָה יוֹתֵר מִמִּדַּת טִפְּשׁוּתֵךְ.

אַחֲרֵי מַעֲשֶׂה הִתְבַּיַּשְׁתְּ.

 

הַאִם בָּכִית בְּנוֹכְחוּתוֹ שֶׁל X?

הַשּׁוֹפָר הוּא קוֹל הַגַּעְגּוּעִים אֶל רֹאשׁוֹ הַשָּׁלֵם שֶׁל הָאַיָּל.

 

הַאִם X גִּלָּה לָךְ אֶת כָּל סוֹדוֹתָיו?

כְּשֶׁרֹאשׁ השב"כ הַשֵּׁנִי אִיזִידוֹר רוֹט נִדְרָשׁ לְעַבְרֵת אֶת שֵׁם מִשְׁפַּחְתּוֹ, הוּא שִׁנָּה אוֹתוֹ לאִיזִי דּוֹרוֹת וְכָךְ צִיֵּת לַהוֹרָאָה בְּלִי שֶׁשְּׁמוֹ יִשָּׁמַע אַחֶרֶת.

 

הַאִם הָיְתָה מִי שֶׁהֵיטִיבָה לְהָבִין אֶת X יוֹתֵר מִמֵּךְ?

כֵּן.

 

הַאִם X בָּגַד בָּךְ פַּעַם?

מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ גּוּף שֶׁיִּשְׂמַח שֶׁיֵּשׁ לוֹ גַּם רָעָב.

 

מָה אַתְּ זוֹכֶרֶת מֵהַתְּקוּפָה הַזּוֹ?

שְׁנֵי שַׂקְנָאִים נִמְצְאוּ יְרוּיִים. אֶחָד בְּחוֹלוֹת רִאשׁוֹן, וְאֶחָד קָרוֹב לִמְטוּלָה. רָשׁוּת שְׁמוּרוֹת הַטֶּבַע שִׁקְּמָה אֶת שְׁנֵיהֶם וְשִׁכְּנָה אוֹתָם זֶה לְצַד זוֹ בְּאוֹתוֹ אֲגַם. בְּעוֹנַת הַנְּדִידָה אֶחָד מֵהֶם נִסָּה לָעוּף וְגִלָּה שֶׁכְּנָפָיו אֵינָן מְאַפְשְׁרוֹת לוֹ.

 

אֵיךְ הִכְרַעְתְּ אֶת הָעֶלְבּוֹן?

נָתַתְּ לוֹ לְהַכְרִיעַ אוֹתָךְ.

 

פָּרְטִי:

כְּשֶׁרַגְלוֹ שֶׁל גֶּנֶרַל אנטוֹניוֹ נִקְטְעָה בַּקְּרָב ב 1838 הוּא הוֹרָה עַל הַלְוָיָה צְבָאִית מְלֵאָה בַּעֲבוּרָהּ.

 

הַאִם סָלַחְתְּ לְ- X עִם חֲלוֹף הַזְּמַן?

הַסִּפְרוּת לִמְּדָה אוֹתָךְ שֶׁאֲנָשִׁים מִשְׁתַּנִּים.

הַפִיזִיקָה לְעֻמַּת-זֹאת לִמְּדָה אוֹתָךְ שֶׁאַף פַּעַם אִי אֶפְשָׁר לָדַעַת.

הָאִינְטֶרְנֶט הֵצִיף אוֹתָךְ בְּעֻבְדּוֹת שֶׁרַק חֶלְקָן אֱמֶת.

בַּסּוֹף הָלַכְתְּ אֶל הַמּוּזִיקָה, בַּסּוֹף תָּמִיד הוֹלְכִים אֶל הַמּוּזִיקָה.

 

כֵּיצַד X וְאַתְּ צִיַּנְתֶּם אֶת חֲזָרַתְכֶם?

נְסַעְתֶּם לְלוֹנְדוֹן, רְאִיתֶם שַׂחְקָן מְפֻרְסָם מְשַׂחֵק בְּ 'מוֹתוֹ שֶׁל סוֹכֵן'.

צָרִיךְ לִהְיוֹת שַׂחְקָן גָּדוֹל כְּדֵי לְשַׂחֵק אָדָם בֵּינוֹנִי.

 

אֵילוּ נְסִיעוֹת נוֹסָפוֹת שֶׁלָּכֶם אַתְּ זוֹכֶרֶת?

קְרִיאָה אַחֲרוֹנָה בְּהֶחְלֵט לְנוֹסְעִים שֶׁאֵינָם טָסִים.

 

מָה לִמְּדָה אוֹתָךְ הַקִּרְבָה?

לֹא לְהָפִיק עֹנֶג פְּרָטִי מִן הַתֹּפֶת שֶׁל הַכְּלָל.

לְהַאֲמִין לַבָּצָל שֶׁבְּכוֹחוֹ לְהָנֵץ.

 

הַאִם אַתְּ עֲדַיִן אוֹהֶבֶת אֶת X ?

כֵּן. מְאֹד.

 

הַאִם אַתֶּם עֲדַיִן קְרוֹבִים?

כֵּן.

 

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁתִּפָּרְדוּ?

חֲבַצָּלוֹת הַמַּיִם מְנִיחוֹת אֶת רֹאשָׁן עַל כָּרִית הָאֲגַם.

 

סַכְּמִי אֶת אַהֲבַתְכֶם בִּקְצָרָה:

בָּעֶרֶב שַׂמְתְּ דִּיסְק שֶׁל מַנְגִּינוֹת יְשָׁנוֹת. עֲמַדְתֶּם מְחֻבָּקִים בַּסָּלוֹן. שְׁנֵי אֲנָשִׁים שֶׁלֹּא מֵיטִיבִים לִרְקֹד מֵיטִיבִים לִרְקֹד בְּיַחַד.

 

מַהִי עֲצָתֵךְ לָאוֹהֲבִים?

בִּשְׁנַת 1962 שָׁלוֹשׁ נְעָרוֹת מִבֵּית סֵפֶר בְּטַנְגָּנַיְקָה פָּרְצוּ בִּצְחוֹק חֲסַר מַעֲצוֹרִים, הִדְבִּיקוּ אֶת כָּל בֵּית הַסֵּפֶר וּלְאַחַר מִכֵּן 217 אֲנָשִׁים בַּכְּפָר וְתַלְמִידִים בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר בָּתֵּי סֵפֶר קְרוֹבִים. בָּתֵּי הַסֵּפֶר נֶאֶלְצוּ לְהִסָּגֵר בְּשֶׁל הֶתְקֵפֵי הַצְּחוֹק הַנִּרְחָבִים שֶׁנִּמְשְׁכוּ חֳדָשִׁים אֲרֻכִּים.

 

מָהֵם בְּעֵינַיִךְ יְחָסִים?

ישוּ לֹא הִתְחִיל מִלָּלֶכֶת עַל הַמַּיִם, הוּא הִתְחִיל מִלְּהַאֲמִין בְּנִסִּים.

 

בְּחֶשְׁבּוֹן אַחֲרוֹן, מָה נִשְׁאַר בֵּינֵךְ לְבֵין X?

הַכֹּל חַי. הַסְּלָעִים פָּשׁוּט טוֹבִים יוֹתֵר בִּלְשַׁקֵּר.

 

עַל מָה גַּאֲוָתֵךְ בַּיְּחָסִים עִם X ?

נָתַתְּ אֶת הַגַּל וְלֹא רַק אֶת הַחֶלְקִיק.

 

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ?

כֵּן.

 

הַאִם חֵרַפְתְּ אֶת נַפְשֵׁךְ הַיּוֹם?

וּמָה, הַשְּׁאֵלָה הַבָּאָה הִיא הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בְּעֶשֶׂר הַדַּקּוֹת הָאַחֲרוֹנוֹת וְאָז הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי בַּדַּקָּה הָאַחֲרוֹנָה? בּוֹאוּ נַעֲצֹר כָּאן.

תּוֹדָה, וַאֲנִי אוֹמֶרֶת אֶת זֶה בְּפַשְׁטוּת, עַל הַזְּמַן שֶׁטְּרַחְתֶּם לְנַסֵּחַ אֶת הַשְּׁאֵלוֹן. הָעִנְיָן שֶׁלָּכֶם בִּי מְשַׂמֵּחַ אוֹתִי, אֲפִלּוּ שֶׁמִּסְתַּתֵּר מֵאֲחוֹרָיו עִנְיָן טָהוֹר בְּאַהֲבָה, כְּלוֹמַר עִנְיָן טָהוֹר בְּעַצְמְכֶם, בְּמָה שֶׁיֵּשׁ אוֹ אֵין לָכֶם.

פַּעַם, בְּמִסְגֶּרֶת הֲכָנָה לְמִבְחָן רָחוֹק הִמְלִיצוּ לִי שֶׁלִּקְרַאת סוֹף הַזְּמַן הַמֻּקְצָב לִי אַשְׁחִיר עִגּוּלִים אַקְרָאִיִּים סְבִיב תְּשׁוּבוֹת שֶׁלֹּא הִסְפַּקְתִּי לִקְרֹא. הָרוֹבּוֹטִים הַבּוֹדְקִים יִתְּנוּ לִי נְקֻדּוֹת אִם הַהִמּוּר יַצְלִיחַ.

עִם הַשָּׁנִים לָמַדְתִּי שֶׁאֲנִי מַעֲדִיפָה דַּוְקָא לַחְזֹר, לִקְרֹא לְאַט אֶת הַדְּבָרִים שֶׁבָּהֶם אֲנִי בְּטוּחָה. לְהַרְוִיחַ אֶת הַנְּקֻדּוֹת שֶׁכְּבָר יֵשׁ לִי.

הַאִם חֵרַפְתִּי אֶת נַפְשִׁי הַיּוֹם? כֵּן. וַאֲחָרֵף אֶת נַפְשִׁי גַּם מָחָר. אֲנִי רוֹצָה לְהִכָּנֵס אֶל הַמִּטָּה וּלְהַקִּיף אֶת אָלֶכְּס בְּיָדַי. זוֹ, אַגַּב, אֵינָהּ מֶטָאפוֹרָה שֶׁתַּכְלִיתָהּ לְהַזְכִּיר עִגּוּל סְבִיב תְּשׁוּבָה נְכוֹנָה, זוֹ הַסְכָּמָה לְאַבֵּד הַכֹּל, אֲבָל לֹא לְאַבֵּד הַכֹּל עַכְשָׁו.

אֵיזֶה חֹשֶׁךְ זוֹכֵר הָעִוֵּר מִן הַיָּמִים שֶׁעוֹד רָאָה? מָה רוֹאֶה זֶה שֶׁעוֹצֵם אֶת עֵינָיו בַּחֶדֶר כְּדֵי לְרַכֵּז אֶת מַבָּטוֹ בָּעִקָּר?

 

 

 

פגיעות

יש שני אחוז של אנשים בעולם שהם ממש פגיעים. מתוך שני האחוז האלה יש שני אחוז שהם ממש ממש פגיעים. מתוכם יש עוד אחוז זעיר שהוא פגיע שזה לא להאמין, פגיע מוחלט, פגיע הכל, פגיע תמיד, פגיע למישהו יש מספר של פסיכולוג עזבו נפגעתי מזה ששאלתם, פגיע פתטי,  ובקיצור- אני.

ולכן, כשדפנה התקשרה וביקשה שנדבר על פגיעות, עיני התמלאו דמעות. גם התרגשתי מאד וגם נעלבתי שהיא לא ביקשה קודם.

יופי, אמרה דפנה, זו בדיוק התגובה שציפיתי לה. יום רביעי הקרוב, בית מיכל, רחובות, שמונה וחצי בערב. תעשי שם משהו שיעמיד אותך במצב פגיע.

משהו כמו לקרוא סיפור ילדים לחדר שמלא רק במבוגרים?

כן, משהו כזה.

קבענו. הנה הפרטים.

ומה חוץ מסיפור ילדים למבוגרים? נדבר על שירה. תיכף אעלה שיר חדש שאקרא בערב, מתוך כתב היד שבעבודה בימים אלו.

מתנה לטיסה

בפסח הזה טסו בני משפחתי לנסיעות במרחקים. ענר ואני נשארנו בבית, די מרוצים מהחופש שכפה עלינו החופש של אחרים, ומשוכנעים שאין שום דבר שאתר תיירות הפנים- המטבח- לא יכול לתת לנו.

והכי: הגילוי המסעיר שלנו שאפשר להכין בתנור ביתי צורות קרמל מתוקות. לא, זה אדיר. מכניסים סוכר, רק סוכר, לתוך תבנית סיליקון זעירה (הופכים תבנית שקעים ומשתמשים בלב הקטן), מחממים על 190 מעלות, מוציאים כשמזהיב. מקררים, אורזים בתוך תיון, והנה ממתיק יפהפה לתה.

זה, בתוספת עוד תיון משובח זו כבר מתנה מדויקת לעולים למטוס שיכולים עכשיו לענות לדיילת: תני לנו רק מים חמים בבקשה, את הטעם הבאנו מהבית.

וריאציות לשימוש בממתקי הקרמל: לכתוב שם באותיות ולנעוץ בעוגה או גלידה, להניח על פני מוס ונילי, ובקיצור- לחגוג את היכולת של הסוכר להשתנות יפה כל כך.

פסח שמח! טיסות טובות. המראות פנימיות טובות. ועד שכל המרחקים יתקבצו שוב אל נקודה אחת- קטע מתוך שיר געגועים.

יום האהבה

שירים שקופים, השקה, ושאלה

אז יש השקה! בואו! השקה לשני ספרי השירה האחרונים שפרסמתי – 'ערש' ו'עשרים נערות לקנא' מבחר שירים במהדורה הדו לשונית, שהתרגום שלו שעשתה מרצלה שולק מועמד לפרס פן האמריקאי.

לא יאמן כמה זמן לקח לי לכתוב את המשפטים האלה. כמה מלחיץ לומר 'אני' בייחד עם המילה: 'בואו'. הרעד הזה של נפש הפרגמנט שעובר בי בכל תנועה, הדפקט הזה שלי שדי שימושי כדי לעשות בו שירה, מרשרש בתוכי פתאום שקוף ודק בכל פעם שצריך לעשות משהו תעוזתי בעולם.

נו. אמרה החברה שלי, המאיירת אפרת לוי.

מה, נו.

מה רע בפרגמנט.

וכך, מתוך שפתיה, התלכדו הבעיה והפתרון. בכלל דיברנו על גלויות שירה – חיפשנו דרך לחלק לבאי ההשקה שורות מתוך השירים שמאוירות באיורים הנפלאים שלה. ואז היא הציעה שנדפיס את השורות והאיורים על נייר פרגמנט. היא הציעה את הדברים בתמימות, בכלל בלי לדעת שזו המטאפורה לנפש שמלווה אותי ביני לביני כבר שנים, ובבת אחת התחשק לי. התחשק לי להגיע להשקה של עצמי. התחשק לי לשמוח בשקוף ובדק שיש.

 

הנה הן גלויות השירה הפרגמנטיות שמצטברות כשהן מונחות זו על זו לשכבות שכבות של איורים ומילים. עכשיו אנחנו מחפשות דרך לאפשר לכל אחד מבאי הערב לאסוף אותן על לוח עץ משל עצמו ולברוא את הקולקציה שמדברת עם הפרגמנט שרועד בתוכו.

לאורך השבוע אעדכן את הפוסט הזה. ננסה להבין איך לבנות לוח, ואיך לחבר דברים אליו. האם מי מכם מכיר מקום שיש בו לחצנים משרדיים ממתכת בצבע זהב או כסף? קליפסים דוגמת אלו, רק יפים. אפרת מוכנה להשבע שיש כאלו בעולם אבל איפה איפה איפה.

כמה מרגש אותי לחפש. כמעט יותר מרגש מלמצוא. צפו לעדכונים.

אה, ואם אתם באים להשקה כתבו לי מייל בכתובת המייל משמאל כדי שאשמור לכם מקום.

סייב דה דייט!

כל הפרטים באריכות – בקרוב!

שיר ליום נישואין

אִם לֹא אַבְטִיחַ –
(אֵיךְ לֹא אַבְטִיחַ,
בִּזְכוּתְךָ מִתְקַיֶּמֶת בִּי תּוֹרָתִי,
דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת יוֹדְעִים אוֹתִי)
אִם לֹא אוֹדֶה בְּמָה שֶׁהִתְרוֹקֵן –
(אֶשָּׁעֵן. גַּם זֶה חֹמֶר)
אִם לֹא אֶקַּח מִמְּךָ כְּדֵי לָתֵת לְעַצְמִי הַגְּבוֹהָה-
(רַק בְּבֵיתֵנוּ אֲנִי בְּבֵיתִי)
לֵךְ גַּם הַבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לוֹמַר:
אַל תֵּלֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, הִשָּׁאֵר אִתִּי.

כל מה שצריך לדעת כדי להתלבש בינוני

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

אנתולוגיה קטנה של שירי אבל (לקראת)

הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.

כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.

ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.

***

מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:

אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?

ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:

לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.

אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.

אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.

ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.

אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.

מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:

מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.

טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.

עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):

info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040

וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.

לבשל מילה

יום רביעי בבוקר:

יש אנשים כאלה שנוחתים מניו-יורק ודופקים לי ישר בדלת של המטבח. בלי לעבור באינטרקום או במעלית, בלי נימוסי גישוש, הם נכנסים ישר לתוך הבית של הבית.

יובל הוא איש כזה, ובכל פעם שהוא והלב הצלול שלו באים אלי לביקור אנחנו נעמדים בטקסיות זה מול זו וכותבים על פתק שתי שורות שיר. כל אחד והשורה שהוא רוצה לתת במתנה לאחר, לא משנה של איזה משורר. ואז אנחנו שולפים קערה או כובע, חותכים מעליהם את שורות השיר למילים, מערבבים ומגרילים מילה אחת, וזו זו המילה שצריך לבשל.

זה לא פשוט לבשל מילה. קודם להעביר אותה בבלוטות המשמעות ורק אז בבלוטות הטעם, לפענח מה יש בה שהופך אותה לעקרונית ואז לתרגם את זה לסוכר ולקמח ולשמרים. אבל המשחק הזה, כמו כל משחק, הוא עניין רציני ושווה את המאמץ של הפענוח. דוגמאות? בישלנו כבר את המילה 'ראשון', וחשבנו על בננה, אוכל רך של תינוק, רק שבין ידיו של יובל היא התרככה לאט בחמאה ואז עלתה באש והתקרמלה, וטעמתי אותה בהשתאות השמורה לדברים שראויים, שוב, להיות הראשונים שלי. ובישלנו את המילה 'הכל' ויצאה מזה את היכולת לקבל הכל, אפילו את האניס שאני לא סובלת, ולגלות מתוכו מתכון שיובל עידן לכדי נס.

שמתי-לב שכתבתי 'יובל' די הרבה פעמים בפסקה האחרונה שתיארה חוויה של 'אנחנו'. וזה נכון. יובל הוא הקוסם ואני רק שוליית-האושר. תפקידי רק להביט בו זז יפה כל כך (אוף אתכם, רקדנים, את כל המילים הייתי נותנת בשביל תנועה חלקה כל כך במרחב), ולהדהם לגלות כל פעם כמה הוא משתהה. כי זה בעצם הסוד של האוכל הנפלא באמת: שהוא דוחס אהבה אל תוך החומר דרך המזרק של הזמן. הזמן שבבישול עדין על הסיר, או הזמן של ההכנה הזהירה, המדקדקת, או הזמן של המחשבה שקודמת לפעולה. אני, עם כל הקופצנות שלי, יכולה לקוות להגיש לנו לכל היותר צימוקים. מי שיש לו אורך-רוח לחכות לפעפוע המתון, להשתנות הדקה, הוא כבר יכול לקוות ליין.

היום יובל עומד להגיע שוב. הפעם נדברנו להגריל מילה מתוך הספר שלי, 'ערש', וזה לא הולך להיות קל. אאלץ להתבונן ישירות לתוך הגעגוע לאמא שלי שמורגש בכל חדר מחדרי הבית אבל במטבח הוא בוער ממשאלה:

אבל אם אביט באומץ אראה גם איך יובל מדליק שוב את אש התמיד של הגז, ומתקן את הצער הזה של היתמות במילים היחידות כמעט שיכולות לו: 'ראשון'. 'הכל'.

יום רביעי בערב:

הרגע הגרלנו את המילים. קיבלנו את המילה 'במהופך' שהיא מתוך השיר 'כל התשובות במהופך'. מה זה אומר? שאלתי את יובל ושתקנו. ואז זה עלה מלפנינו. הפעם נשחק במהופך. במקום לבשל יחד ולאכול יחד נשנה את הכללים. נכין את הרעיון בארץ אחת ונבשל אותו באחרת. כלומר, אני אתרום את המרכיבים, את שמות המרכיבים: נעשה רשימה של כל מה שיש במקרר, שזה מה שיובל עושה ברגע זה, וכשהוא יגיע לניו יורק ורק שם, ורק מהרשימה שהגדרנו, יכין דבר שיש בו היפוך. זה חייב להיות מתכון קשה, כלומר, כזה שבכל רגע יכול להתהפך לכשלון, מאזן את עצמו בין אהבה לבין אסון. הציר השביר שאנחנו כל הזמן נעים עליו. לא זוכרים כמה הוא אחד.

יום רביעי בלילה:

ובכל זאת הכנו משהו לאכול יחד במפגש. רק שיהיה לנו מה לעשות בזמן שאנחנו מתכננים את ה'במהופך'. רק כדי למרוד גם בכללים ששוב הצלחנו לייצב.

יובל עבד לאט, עדין. חתך אבוקדו, פילח פירות הדר, זרה מעל אדממה ולימון ומאש. ואחרי שיחה ארוכה נפרדנו בחיבוק, ונשארתי מול הצלחת הריקה כמו אדם גזול. מה קרה פה? איך זקיפי הטעם שלי פעלו גם הפעם מהר מדי? כבר כשצעקת ההשתאות החליקה החוצה מן הלשון, הם נשלחו מתוכה והתחילו לפרק הכל פנימה, ולא השאירו אותי עם העונג, הו העונג הזה, אלא כזכרון.

 

והכנסתי את הכלים הריקים למדיח. ושמחתי שיש לי דמעות בעיניים. כן, דמעות. אני יודעת שזו קלישאה אבל הדמעות שלי לא יודעת שהן קלישאה, והן באו טריות והניחו את עצמן על העיניים שלי כמו זגוגית, שדרכה ראיתי שוב את ידיה המבשלות של אמא שלי מקימות לי ממלכה של צבע ושל חיבורים ושל שובבות בצלחת. ומפלטות אשכולית ומניחות לאט ומתוך תשומת-לב את מה שבתוך תרמילי האפונים, ומבטיחות לי שבמקומות שאני לא רואה, במרחק מטוסים או אניות, בערים גדולות אבל קרובות משנדמה, יש עוד דברים שמחכים לי שאטעם.

_____________________________________________

זה הלינק לבלוג של יובל עם הסיפור מהזווית שלו, עוד תמונות דוברות שירה (חוץ מאלו שפה, שגם אותן הוא צילם כמובן), והכי: עם המתכון של המקרונים במילוי תמרים שהוא הכין בסוף. הייתי ממליצה לכם לנסות את כל המתכונים בבלוג כי הם סופר- אחראיים ומבטיחים תוצאה מדויקת ומענגת, אבל ההמלצה האמיתית שלי היא בכלל במהופך. כי מי שיש לו כזה יובל, שלא יבזבז אף רגע בבישולים. שישב על הכיסא ויתבונן.