אנתולוגיה קטנה שנייה: שירים שכתבו ילדים על הוריהם

נדמה שזה ממש המשך ישיר. לפני חודש אספתי אנתולוגיה של שירים שכתבו הורים על ילדיהם ואגב כך הביעו כלפיהם תערובת של חמלה, שפע, הוקרת תודה והשתוקקות. והנה- עכשיו האנתולוגיה המשלימה, ילדים שכותבים על הוריהם ומביעים תערובת של, רגע, תערובת של מה? תערובת של כעסים ומשאלות שלא מומשו, אכזבות, ורק בסוף, כשההורה נלקח אל חיק המוות, געגוע שאין לו תיקון.

אני מתבוננת בשירים והעיניים שלי נמלאות דמעות, כי נפרש לפני גם כוחו המשחית של הזמן. נדמה שגם הורה שמשתדל בכל כוחו נידון בסופו של דבר לאכזב את ילדיו, שתובעים את מה שלא נתן ולא מחשיבים את עמלו הלא הירואי. את העליה בהר יום יום כדי לדחוף מישהו קטן וחסר ישע אל הפסגה של עצמו. ומן העבר השני נדמה שגם ההורים נכשלים שוב ושוב בפעולה הפשוטה של האהבה הארוכה, כלפי אותו ילד, בכל הכוח, כל הזמן.

שלושה דברים אני מאחלת לעצמי לאור הקריאה של האנתולוגיה הלא קלה הזאת.

ראשית, לשכוח הכל. לגדל את ילדי כאילו הקסם שיש היום בינינו לא ישחת ולא נשחת בגלל אכזבות ותביעות שאין להן קץ. להתמסר לריח של ענר שהוא באמת נפלא בדיוק כמו שהקלישאה על ריח של תינוקות אומרת, להתמסר לצחוק של עופרי, לתאוות הידע של הלל, לחיות הכובשת של נועה, לאוצרות האלה שפועלים עלי עכשיו וממלאים אותי בכוחם, עכשיו הם ממלאים אותי, ולעזאזל האחר-כך.

הדבר השני שאני מאחלת לעצמי הוא לזכור מה כיוון הנביעה. לא מידי ילדי אקבל תמורה על ההורות. מידי החיים אקבל את התמורה הזו, כשאבוא איתם חשבון אחרון. מה שלא יהיה, אני יודעת שאני משתתפת, לוקחת חלק במעשה האנושי באופן לגמרי לא מוגן. רצה ביערות הסופרמרקט, שוטפת ומבשלת ומסיעה ומקשיבה, כל הגוף שלי מגויס ועובד וחי. כל ההון הרגשי שלי מסור בידי אנשים שאינם אני. כשאשאל את עצמי בבוא היום מה היה הדבר שעשיתי, אענה לעצמי- פשוט עשיתי. כל יום עשיתי.

והדבר השלישי שאני מאחלת לעצמי הוא להיות בת טובה יותר. כל כך הרבה שפע אני מקבלת מההורים שלי, אולי הגיע הזמן שאתחיל גם קצת לתת חזרה. טלפון כל יום. כמו שהם מבקשים תמיד. לא לחכות שיתקשרו אלי, להתקשר ראשונה. כל יום. בינתיים השירים.

רפי ויכרט בשיר שבחמש עשרה מילים שובר לי את הלב בכל פעם מחדש:

ושיר של אלכס, האיש שלי, שהוא גם המשורר הצלול והעז אלכס בן ארי:

ואיזה חשבון נפש בכיוון ההפוך של ילד ששואל מה נתן לאמו. שיר כואב של ארז ביטון:

ואל מול פני המוות, געגוע אמיתי ושוטף. כמו בשיר הנפלא של אגי משעול:

ואחרון- קטע מתוך שיר של תיאו דונגן שמשוחח עם אביו אחרי מותו. אותו אב שסחב צמיגים כבדים כדי לפרנסו. אני, אומר הבן לאב, הפכתי משורר. ראה מה אני עושה בקורבנך. אבל בסוף השיר, דווקא השירה היא שסוגרת את המעגל ומקרבת את הבן אל האב. התרגום הוא של אגי משעול, זה הבית האחרון והנהדר אל מול המקור שלו:

ועוד לא הזכרתי את שיריו של יצחק לאור לאביו שהם פלא של עוצמה שירית מהפנטת, את שיריו של אורי ברנשטיין לאמו, של נתן זך לאמו, של כל אלו שעומדים אל מול האין-הורה ומבקשים להיות שוב ילד או לפחות להיות מבוגר שיש לו נחמה. אני כל כך מקווה שלא אחכה עד שתמרק אותי העוצמה הצלולה של העדר ההורה, אלא אשאל את השאלות ששואלים שיריהם עכשיו. לא כי בעתיד לא יהיה לי זמן, אלא כי עכשיו, באופן מהותי, יש זמן.

אמרו לי הורי מה עלי לעשות כדי להיות ילדתכם, אמרו לי ילדי מה עלי לעשות כדי להיות אמכם, אמור לי אהובי מה עלי לעשות כדי להיות, עכשיו, אהובתך.