אנתולוגיה קטנה שנייה: שירים שכתבו ילדים על הוריהם

נדמה שזה ממש המשך ישיר. לפני חודש אספתי אנתולוגיה של שירים שכתבו הורים על ילדיהם ואגב כך הביעו כלפיהם תערובת של חמלה, שפע, הוקרת תודה והשתוקקות. והנה- עכשיו האנתולוגיה המשלימה, ילדים שכותבים על הוריהם ומביעים תערובת של, רגע, תערובת של מה? תערובת של כעסים ומשאלות שלא מומשו, אכזבות, ורק בסוף, כשההורה נלקח אל חיק המוות, געגוע שאין לו תיקון.

אני מתבוננת בשירים והעיניים שלי נמלאות דמעות, כי נפרש לפני גם כוחו המשחית של הזמן. נדמה שגם הורה שמשתדל בכל כוחו נידון בסופו של דבר לאכזב את ילדיו, שתובעים את מה שלא נתן ולא מחשיבים את עמלו הלא הירואי. את העליה בהר יום יום כדי לדחוף מישהו קטן וחסר ישע אל הפסגה של עצמו. ומן העבר השני נדמה שגם ההורים נכשלים שוב ושוב בפעולה הפשוטה של האהבה הארוכה, כלפי אותו ילד, בכל הכוח, כל הזמן.

שלושה דברים אני מאחלת לעצמי לאור הקריאה של האנתולוגיה הלא קלה הזאת.

ראשית, לשכוח הכל. לגדל את ילדי כאילו הקסם שיש היום בינינו לא ישחת ולא נשחת בגלל אכזבות ותביעות שאין להן קץ. להתמסר לריח של ענר שהוא באמת נפלא בדיוק כמו שהקלישאה על ריח של תינוקות אומרת, להתמסר לצחוק של עופרי, לתאוות הידע של הלל, לחיות הכובשת של נועה, לאוצרות האלה שפועלים עלי עכשיו וממלאים אותי בכוחם, עכשיו הם ממלאים אותי, ולעזאזל האחר-כך.

הדבר השני שאני מאחלת לעצמי הוא לזכור מה כיוון הנביעה. לא מידי ילדי אקבל תמורה על ההורות. מידי החיים אקבל את התמורה הזו, כשאבוא איתם חשבון אחרון. מה שלא יהיה, אני יודעת שאני משתתפת, לוקחת חלק במעשה האנושי באופן לגמרי לא מוגן. רצה ביערות הסופרמרקט, שוטפת ומבשלת ומסיעה ומקשיבה, כל הגוף שלי מגויס ועובד וחי. כל ההון הרגשי שלי מסור בידי אנשים שאינם אני. כשאשאל את עצמי בבוא היום מה היה הדבר שעשיתי, אענה לעצמי- פשוט עשיתי. כל יום עשיתי.

והדבר השלישי שאני מאחלת לעצמי הוא להיות בת טובה יותר. כל כך הרבה שפע אני מקבלת מההורים שלי, אולי הגיע הזמן שאתחיל גם קצת לתת חזרה. טלפון כל יום. כמו שהם מבקשים תמיד. לא לחכות שיתקשרו אלי, להתקשר ראשונה. כל יום. בינתיים השירים.

רפי ויכרט בשיר שבחמש עשרה מילים שובר לי את הלב בכל פעם מחדש:

ושיר של אלכס, האיש שלי, שהוא גם המשורר הצלול והעז אלכס בן ארי:

ואיזה חשבון נפש בכיוון ההפוך של ילד ששואל מה נתן לאמו. שיר כואב של ארז ביטון:

ואל מול פני המוות, געגוע אמיתי ושוטף. כמו בשיר הנפלא של אגי משעול:

ואחרון- קטע מתוך שיר של תיאו דונגן שמשוחח עם אביו אחרי מותו. אותו אב שסחב צמיגים כבדים כדי לפרנסו. אני, אומר הבן לאב, הפכתי משורר. ראה מה אני עושה בקורבנך. אבל בסוף השיר, דווקא השירה היא שסוגרת את המעגל ומקרבת את הבן אל האב. התרגום הוא של אגי משעול, זה הבית האחרון והנהדר אל מול המקור שלו:

ועוד לא הזכרתי את שיריו של יצחק לאור לאביו שהם פלא של עוצמה שירית מהפנטת, את שיריו של אורי ברנשטיין לאמו, של נתן זך לאמו, של כל אלו שעומדים אל מול האין-הורה ומבקשים להיות שוב ילד או לפחות להיות מבוגר שיש לו נחמה. אני כל כך מקווה שלא אחכה עד שתמרק אותי העוצמה הצלולה של העדר ההורה, אלא אשאל את השאלות ששואלים שיריהם עכשיו. לא כי בעתיד לא יהיה לי זמן, אלא כי עכשיו, באופן מהותי, יש זמן.

אמרו לי הורי מה עלי לעשות כדי להיות ילדתכם, אמרו לי ילדי מה עלי לעשות כדי להיות אמכם, אמור לי אהובי מה עלי לעשות כדי להיות, עכשיו, אהובתך.

מודעות פרסומת

24 תגובות

מתויק תחת שירה

24 תגובות ל-“אנתולוגיה קטנה שנייה: שירים שכתבו ילדים על הוריהם

  1. קרן

    אמרי לי מה לעשות עכשיו כדי להיות חברתך.
    אופס אבל אני כבר חברתך
    אבל איך להיות יותר
    כי כולי געגוע מתמשך
    את מהפנטת אותי ועושה לי מהלב אוריגמי

  2. נדיה מניו יורק

    אני קוראת אותך ועם כל מלה נוספת אני חושבת בקדחתנות עם מי אני יכולה לחלוק את המילים והתובנות הכל כך קולעות שלך. ואז ראיתי שיש את הכפתור שמאפשר לשתף אותך בפייסבוק, אז מותר, נכון?

    • ברור. חברה שלי הורתה לי לפתוח פייסבוק ואמרתי כן כן אבל אני לא לגמרי יודעת איך. אז זה נשמט. אני מבטיחה לעדכן כשיקרה אם יקרה.

  3. אני קוראת את הפסקה האחרונה שכתבת וחושבת, שלכתוב על כל היחסים האלה זה קצת כמו לקפל כביסה. הידיים מחליקות על החולצה שהלכה איתו לעבודה בבוקר שהתחיל בוויכוח מיותר, על השמלה שנפלה עם הגדולה במגרש המשחקים כשלא הסתכלתי, על הפיג'מה שהתחבאה עם הקטנה מאחורי הווילון ביום של הגשם הראשון. הידיים מסדרות בערימות של טקסטיל זיכרונות ופלאשבקים, מלטפות את רשמי המסע שנשמטו ואת מאורעות הדרכים, שלעולם לא אדע עליהם.

    וספציפית לגבי הורים וילדים, הנה איתן נ. גלס, שכתב הרבה על אמא שלו:

    מתכונים
    אמא יורדת משמים להכתיב לי מתכונים
    ישנים שלא כתבה בספר הבישול שלה במטבח
    ומתכונים חדשים, "שעלו לי רק בזמן האחרון
    בראש, וקשה לי בלי הטעם בפה, בני, אפילו שיכולה
    אמא לקרוא מתכון ולדמין את הטעם בפה, אין כמו שום
    מהמטבח, מהדג שעכשיו מתבשל בו, תוסיף עלה דפנה, צ'יקיטיקו!
    קשה לי עוד יותר לתפוס אותך
    בזמן האחרון, כי אתה טרוד, ובלי גוף ויד חמה
    ומגרדת ומשחקת באפון החמוד שלך, בשפתיך
    האלוהיות, ושהיא תתפוס את הזין שלך באהבה, עם פה,
    כי אחרת מה שווים המתכונים, בלי אישה?"

  4. מיר

    אם הייתי צריכה לבחור דבר אחד מכל הפוסט הזה, זה המשפט על כיוון הנביעה.
    אני חושבת שצריך להדפיס אותו על קירות, וילונות, חולצות ושלטי חוצות.

    מעבר לזה אגי משעול עשתה לי וואחד צמרמורת

  5. אורלי

    להגיד "אין לי מילים" למשוררת זה ממש מפדח, אבל זאת האמת.. לפחות את לוקחת את שברי המילים שיש לי בראש ומנסחת את המשפטים בצורה כה מדוייקת למחשבות שבדיוק היום אני חושבת. תודה רבה על המילים, המשפטים והמחשבות, את פשוט נפלאה.
    מודה גם למרמלדה שחשפו אותי לבלוג הזה בטיימינג המושלם הזה – Time is my everything.

  6. מאיה

    אורית, זה מקסים. אבל נורא עצוב. אין שירים שמחים-מרגשים של ילדים על הוריהם, רק עצובים-מרגשים?

  7. פינגבק: איש אינו אוהב אותי כך | משפחה | סלונה

  8. mws

    תודה רבה אורית.
    תודה שאת.
    מיכל

  9. תודה על האוסף העצוב והנהדר.
    וגם רחל חלפי בכותבים על הוריהם – הקדישה ספר שלם להתכתבויות פנימיות מול אמה הגוססת.

  10. אנה

    כל הפוסט הזה הוא שיר

  11. איזה אוסף קורע לב. וגם ההקדמה הנפלאה. אני אוהבת מאוד גם את אמא של אהוד מנור. ולתמונת אמא של לאה גולדברג.

  12. דורית

    תודה אורית. רשומה נהדרת.

  13. חברים, תודה כל כך על ההפניות ששלחתם אותי אליהן. אני מתרגשת מהשותפות הזו. תודה. אורית.

  14. דינה שגב

    אוריתי,
    הפוסט המ-ד-ה-י-ם שלך הגיע בדיוק אחרי שערב קודם ביליתי שעות ארוכות בשיחה עם חברי הbook club שלי, על הורות – על הסיזיפיות, ההקרבה, הציפיות שבאות עם שובל האכזבות הקבוע.. הספר שקראנו היה "בבקשה תשגיחי על אמא" של סופרת קוריאנית בשם קיונג סוק שין. האמא המבוגרת נעלמת, והספר כולו הוא מונולוגים של ילדיה ובעלה, בהם הם מביעים את תחושות ההחמצה, הגעגע, האשמה.. ולאורך כל הספר שזורים חרוזי ה"מובנת מאיליה" שהאם היתה עבור כולם. ספר ממש מיוחד.
    מישהי גם הביאה את השיר של חמוטל בר יוסף – "מתנה", על מילים קשות שאמרה האם לביתה בת התשע, והבת נושאת את המילים האלו בליבה ו 'עונה' לה בשיר הזה, לאחר חמישים שנה..
    כמה כוח יש למילים- הן לבנות והן להרוס.
    אוריתי, כמה כוח יש במילים שלך.
    הפוסטים שלך כל כך מחזקים ומדוייקים, וישר בא לי לבוא אליך ולחבק אותך.
    חיבוק.
    דינה.

  15. השיר של בן זוגך הזכיר לי שיר של יהודה עמיחי. הנה:

    זכר אבי עטוף בניר לבן
    כפרוסות ליום עבודה.

    כקוסם, המוציא מכובעו ארנבות ומגדלים,
    הוציא מתוך גופו הקטן – אהבה.

    נהרות ידיו
    נשפכו לתוך מעשיו הטובים.

    דניאלה ל.

  16. עונג צרוף…
    היום קיבלתי מאמא שלי משימה לשאת ספיץ' באזכרה של אבא שלי, אוטוטו שנה. הפוסט הנפלא הזה (נפלא וענוג בלי שום קשר) עוזר לי להתמרכז…

    • איזה מזל שדניאלה הכניסה לאוסף שכאן גם את השיר של יהודה עמיחי כי הוא לפיד של אור שיוכל קצת להאיר לך. אני מקווה שיתגלו לך דברים אגב כתיבת הספיץ', ושהדברים האלו ירפאו אותך באיזה אופן עמוק. בינתיים אהבה.

  17. מאירה וייס

    את נפלאה, אורית. התובנות, והמיתוס של סיזיפוס–אני רוצה לבכות. תודה, יקירתי. אוהבת אותך.

  18. שי

    טוב. מבוכה. גם כי אני מגיב באיחור, וספק אם מישהו יראה את זה, וגם כי זו הולכת להיות תגובה שכל כולה לינק.

    http://www.haaretz.co.il/misc/1.876057

    זהו. זה הכל. רשומה מטלטלת של שרי אנסקי, מתוך מוסף על אבות ובנים, שהארץ הוציא בערב פסח של 2004.

    יש לה קטעי פרוזה, משובצים בספרי המתכונים, גבישים נדירים של יופי.

    תודה על הפוסט הממיס.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s