הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.
כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.
ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.
***
מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:
אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?
ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:
לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.
אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.
אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.
ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.
אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.
מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:
מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.
טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.
עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):
info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040
וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.
oritgidali.wordpress.com 
כמה מדויקת את, אורית מופלאה.
לאבל של מוות, ושל החיים שלעתים עוזבים ומותירים חללים פנויים של חרדות.
וכמה שאת מדויקת ככה את צודקת, ומתוך המקום הזה של ההבנה מקרקעית הבטן אני יודעת לסמוך עלייך, ולהושיט יד רועדת ופצועה, אבל להושיט.
תודה על האומץ שאת מפזרת.
תודה על התגובה המחזקת. מושיטה יד בחזרה.
הפוסט הזה הוא שריטה נעימה בלב, אוהבת ומתגעגעת! נועה תלמידתך (מהבית הצפוף בתל אביב)
אורית,
"והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם."
אבל לא זו המסקנה. לו היינו אנשים רציונליים אולי אז "נכווה ברותחין – נזהר בצוננין" היה התשובה הנכונה. אבל מי שבאמת אהב אהבה גדולה- התשובה שלו לכאב של האבל היא לאהוב אהבה גדולה עוד יותר. זה קשה, להושיט שוב את היד הצרובה. מפחיד להסיר את המסיכות, את הכפפות, את כל חומות ההגנה ששמנו באופן הכי טבעי שיש, שישמרו על הכאב, שלא יתפשט. אבל מי כמוך יודעת שהתשובה האמיתית למוות היא הבחירה בחיים, באהבה, בהתמסרות המוחלטת הזו, בלי להשאיר שארית או סייג. כי עד כמה שזה נשמע לא הגיוני, ברגע שנפתח את השערים ונמוטט את החומות, הכאב יתפזר וייעלם, והאהבה תוכל לחזור ולהכות שורש, לעלות ולצמוח, ושוב להאיר את השמיים.
בעקבות מה שכתבת, עלו לי ראש המלים של ח.ל. בורחס על דליה אלנה סאן מרקו, על פרידה מול "נהר-אכרון העצב שאין לגבור עליו", על אמירת שלום שגרתית שהפכה לפרידה אינסופית. כאילו שפרידה מלאה בהוד מצליחה לחלחל במידה שתמס את המשקולת המצולתית הזו.
אחר כך נזכרתי בשיר רגעי קסם של זהר איתן, עם המשפט: לולא היתה זו קלישאה, והרי אסור קלישאות בשירים, הייתי אומר עכשיו: השירים העצובים מכסים על הדברים העצובים באמת (מתוך: שו-האי מתאמן בהטלת כידון).
ושרון אס, מתוך "מוזיקת הנתיב הרחב":
לְאָן אַתְּ הוֹלֶכֶת? לֹא רָחוֹק מִכָּאן.
הָלְאָה בְּמוֹרַד הַמִּסְדְּרוֹן.
שָׁם הַיֵּאוּשׁ יִנְחַל תְּבוּסָה.
וְאֵין לִי כְּנֶגְדּוֹ אֶלָּא גּוּף מֵת שֶׁל אָב.
הַשִּׁירָה (שֶׁעֲדַיִן אֵינִי יוֹדַעַת בְּדִיּוּק מַהִי)
וְצֵל שֶׁמַּחְלִיף מִלֵּדָתִי שֵׁמוֹת.
וחוה פנחס כהן:
לֹא אֵלֵךְ. לֹא אֵלֵךְ אַחֲרֶיךָ אֲהוּבִי לַבּוֹר
לֹא אֵלֵךְ לֹא, כִּי מְשָׁכַנִי הַשָּׂדֶה וְאָרוּצָה אֶל תּוֹכוֹ
ולבסוף, המילים המכאיבות כל כך של ג'ים מור, על פרידה מסוג אחר, מתוך השיר "אהבה בין הריסות" (שנדמה לי ששלחתי לך פעם):
I remember my mother toward the end,
folding the tablecloth after dinner
so carefully,
as if it were the flag
of a country that no longer existed,
but once had ruled the world.