עיצוב הסטודיו- הספריה

הרגע הכי יפה היה כשהרמתי את ענר בידיים והסתכלנו על המדבקה על הדלת. זהו. השם של סדנאות הבית היה מודבק שם ברור, ופתאום, בבת אחת, היה סטודיו בעולם.

 

זה היה סוף של תהליך ארוך: חודשיים שבמהלכם הסלון הרחובותי שלנו היה סדנת יזע לילדים ולחבריהם שגויסו להדביק לצבוע ולהרכיב אביזרים גדולים וקטנים לסטודיו הכתיבה. הבטחתי כבר מזמן לפרט מה בנינו אז הנה אני מפרטת: דברים שנולדו לכבוד רחוב נועם שתיים בשוק הפשפשים. המקום עם המדבקה על הדלת.

 

שני הפרויקטים הגדולים לסטודיו היו נברשת העפרונות ופרגוד השירה, שכל אחד מהם היה כל כך מורכב מצחיק מייאש ומשמח שאקדיש לו פוסט בנפרד.

את הפוסט בבוקר הזה אקדיש לספריה בכניסה לסטודיו  שמורכבת משני ספסלים זה על זה, תמונה של אישה קוראת במתנה מדנה המהממת, וציטוט יפהפה של רילקה.

מה שלא רואים בתמונה זה שבנוסף למיטב הספרות יש על הספריה גם פזים קטנים שקוראים ספרות יפה. מה? פזים קטנים קוראים ספרות יפה. מה? טוב נו-

הקונספט- פז קורא ספר

הפז הראשון היא מיני מאוס (תודה למוטי קיקיון חברי האהוב על התמונה) שקורא את 'של עכברים ואנשים' או בשמו המעודכן 'של אנשים ועכברים':

 

ולידו עוד שלושה פזים שקוראים ספרים מיניאטוריים. אלו פזים רגילים עם תוספת של ידיים מפימו,  ספר שנחתך מפינה של מגזין, כריכה שהודפסה כתמונה רגילה ונגזרה, והכל הודבק על חתיכת עץ אליפסית:

הקטע הוא כמובן במה שהפזים קוראים. ובכן- ספרים שכתבו בוגרי סדנאות שהם גם מנחים בסדנאות הבית: התוכי קורא את יונה חצי לבנה של אילנה זיידמן, הארנב קורא את הכל זריז של שרי שביט, והנמר קורא את להעיר אריות של איילת גונדר.

לא אלאה אתכם באיך נכנסתי לעולמם הקסום של אספני הפזים כדי למצוא פזים רלוונטיים, או בשיחותי הארוכות לתוך הלילה (תמכור לי את הפז של פיגלט הוא כל כך מתאים לסיפור קטן ומלוכלך של רוני גלבפיש, בבקשה, נו) אבל בשורה התחתונה יש ארבע חיות משכילות אצלי בספריה. נכון, כל המיצב הזה קצת דבילי, ואני לא בטוחה שרילקה היה שמח מהסמיכות שבין הגותו העמוקה לבינו, אבל אני בונה על זה שרילקה בגן עדן ואין משם שיחות יוצאות, ואותי זה משמח. לשאוף חמצן זה אחלה, אבל עוד יותר אחלה להעשיר אותו בבועות.

נ.ב

הממתקים הקרובים: ביום שישי הזה בבוקר כנרת רוזנבלום שהיא גם חכמה וגם יפה וזה כל כך מעצבן שמזלה שהיא גם מהממת- עושה שישי כתיבה חד פעמי בנושא שלישיות רומנטיות ושלישיות בחיים בכלל.

בדצמבר מתחילה סדנא של שלושה מפגשים שעוסקת בהומור עצמי בכתיבה. בכוכבים: דניאלה לונדון דקל שאחרי 'חמודי', 'אחת משלנו', 'המילון המשפחתי', סתום מי שלא חושב שהיא גאון. אין גבול להערצתי אותה, דבר שהוצהר בבלוג לא פעם, ולכן מייד ציוותתי את עצמי כמנחה במפגש שלה. מה עוד? רענן שקד ועומר ברק השנונים והעמוקים במפגש על הומור עצמי ופרסונה כותבת, ובועז פינקוביץ במופע מצחיק שאיזה כיף שאני הולכת לראות שוב. שורה תחתונה- סודות ההומור של כל אחד מהמצחיקים האלה. עוד שורה תחתונה- סימן קריאה.

 

סודות קטנטנים: אוצרות שיש בבית

בעצם הכל התחיל כשהכנתי מתנה לשלוש בנות של חברים אהובים, ואחר כך לאחיין המהמם שלי ואחר כך הטרפת כבר איכלה כל יום הולדת שנקרה בדרכה. ממש לא היה חשוב שהחברים שלי ביקשו שאקנה להם ספרים במתנה (י. אהובתי- תני לי לסכם לך את 'ילדים האתגר'- ילדים הם אתגר), הכנתי להם מיניאטורות. מה.

מקיסמי- עץ

לידידה הכותבת הכנתי עפרונות מקיסמים מחודדים וקצת צבע:

משרשרת מפורקת

לידידה התופרת הכנתי משתי טבעות שהיו פעם שרשרת וקצת ואשי- חישוק רקמה. המספריים משני ראשי הסיכות הארוכות האלו, אפשר גם להכין משני ראשי סיכת טיקטק, והחוטים הם חרוזי המה שליפפתי עליהם חוטי רקמה:

מכני חנוכיות מזכוכית-

ולחברה הבשלנית- מכני חנוכיות עם מכסים מכפתור גדול שבתחתיתו מודבק כפתור קטן צנצנות עוגיות יאמי יאמי:

ומאותם כני זכוכית צנצנת ריבה לחג:

מפייה אנתרופוסופית ששוב לא תעוף-

ואחרון: מתנת תנחומים לילדי. פעם הייתי אחלה אמא, תיכף אני חוזרת. בינתיים תלשתי לכם קצת צמר ורוד מגוף הפיה האנתרופוסופית שקנינו פעם באיזה יריד של אנשים לוחשים והנה צמר גפן מתוק לשאר הבובות ההמומות- אתנן עד שאשוב:

ו… זהו!

בקיצור ובשורה התחתונה- הפוסט הזה הוא המלצה להלאים כל מה שיש בבית ולהפוך אותו למיניאטורה. ככה העולם כבר לא נראה כמחולק לסדר ולאי סדר אלא כערובביה של הזדמנויות. כל טלויזיה זרוקה בצד הדרך היא פוטנציאל להוציא מלוחות האלקטרוניקה שלה חלקים שנראים בול אבל בול כמו מלחיה פלפליה וצנצנות ריבה, כל קצה עט פלסטיק הוא כוס וכל חנוכיה מתפרקת היא שמחה ליהודים.

ובהמלצה זאת נראה לי שסיימנו. מה היה בתפריט?

סודות מיניאטוריים- פימו נוזלי

סודות מיניאטוריים- טקסטורה

סודות מיניאטוריים- צבע

עכשיו אפשר לחזור ולשחק עם הילדים בפלסטלינה, ובתום השימוש למעוך אותה לגוש חום ולחשוב, שיואו. איזה משעמם.

היה כיף. תודה שבישלתם איתי. ביי!

נ.ב מחר ביקשו ממני לדבר על מקורות ההשראה שלי. מצוין. אלנקק לכל מיני הדרכות פימו מהרשת כדי לשכנע סופית את מי שעוד לא חושב שמיניאטורות זו התשובה לבעיית הדוקהה בעולם.

נ.ב.ב אם אחרי הלינקים האלו עדיין לא ברור איך להכין איזו מיניאטורה תגידו ואסביר בתגובות. או שאזמין אתכם אלי ונעשה ביחד. אף אחד מילדי לא מוכן כאמור לשחק איתי במיניאטורות, אין לי ברירה אלא לפנות לרחמי המבוגרים.

סודות קטנטנים: צבע

עקרון יסוד בבישול פימו הוא שמה שלא עשה הצבע יעשה הצבע. במילים אחרות:

קודם כל בעזרת הגוון המקורי של הפימו מגיעים לצבע יסוד משביע רצון. יש את טבלת ערבובי הפימו שמאפשרת להגיע לגוונים נאים ומרובים. בשלב השני מוסיפים צבעי פסטל או צבעי אקריל כדי לדייק ולהעמיק את המראה האמיתי.

צבע יסוד לבצק פימו:

מערבבים פימו לבן עם פימו שקוף ביחסים של 1:1 ומוסיפים טיפטיפונת פימו צהוב. נוצר בצק בז' בהיר שאחרי האפייה נראה בול כמו בצק.

ועכשיו לצביעה בפסטל גיר:

בשלב השני, עדיין לפני האפייה מוסיפים מגע של פסטל גיר. אלו המקלות האלו שאפשר למצוא בכל חנות לצרכי אמנות. כשרוצים ליצור רוטב כזכור מגררים מהם אבקה ומערבבים עם פימו נוזלי, וכשרוצים צביעה, מלטפים אותם עם מברשת איפור ישנה כדי לפזר היטב את הצבע, וקדימה.

צבע הבסיס ללחמים ומאפים הוא צהוב אוקר. הוא נותן את העומק הביצתי של האפייה ואיתו צובעים בשכבה ראשונה ונדיבה. אחר כך מוסיפים כמה שכבות של חום ולמהדרין גם מגע של אדום. את החלקים הכהים במציאות צובעים יותר ואת הבהירים פחות ולאט לאט הפימו הופך למשהו שצריך להתאפק שלא לנגוס. אני לא אלופה בצביעה וזה בדיוק מה שהמם אותי, שמספיק שאני מלטפת את הבצק עם כמה שכבות של צבע ואיכשהו זה מסתדר :

כאן פסטל גיר מוריק את קצה הבננה ומסמיק את המשמש:

במהלך האפייה פסטל הגיר מתחבר עם הפימו ונטמע בו. גם  אחרי האפייה אגב אפשר להשתמש בפסטל גיר כדי להשחים את קרום הבגט למשל, אבל זה כבר דורש צביעה נחושה יותר:

אם רוצים ליצור גוונים מטאליים אפשר לצבוע באבקה פיגמנטית שפימו עצמם משווקים. אין לי הרבה נסיון עם זה כי אוכל לא מת כל כך על צבע כסף וזהב, אבל אם מישהו רוצה לייצר פסלון אוסקר מיניאטורי, את זה אני כבר ממש יכולה להבין.

ואפשר גם עם צבעים אקריליים:

אחרי האפייה צבעים אקריליים הם להיט. פימו הוא מצע מצוין עבורם כמו למשל בצלחות שכאן:

הצלחות שבתמונה אגב הן מעיגולי פימו שהושטחו ונאפו על כיפת נורת זכוכית. במהלך התקף המיניאטורות רק חיכיתי שתפקע איזו נורה בבית ומיד רצתי והחלפתי אותה כדי שתהיה לי עוד תבנית לצלחת. אלכס לא הבין מאיפה זה בא לו האישה החרוצה הזו. היחסים בינינו היו מגיעים לפסגה לו לא הייתי מקצינה ומתחילה להחליף נורות שטרם פקעו. מממממ. שורה תחתונה- תנסו את זה בבית אבל  כדאי שתתחילו בשעות האור. בי מחר.

סודות קטנטנים: טקסטורה

טקסטורה מסתבר היא מה שגורם לפימו להפסיק להראות כמו פימו. מרגע שקולטים את זה לא מפסיקים לחספס ריגושים. הופ מעלימים לילדים את מברשת השיניים (טפיחות קלות על בצק הפימו ונוצר יופי של מרקם עוגיות) הופ מעלימים את נייר האלומיניום שעל הפשטידה (מגע עדין של גולגולי נייר כסף קטנים והקרום של לחם הפימו מושלם) הופ מתחילים לחטט בארגזים שזרקו השכנים כי מי זורק את הלבנים האלו נו הספוגים הדקיקים שמשמשים לאריזה (הו, מרקם קליפות של תפוזים זעירים. לא יאמן).

בקיצור, שבוע משחקים בכל מה שיש לסקוטצ' ברייט להציע ואז מגיעים גם למרקמים למתקדמים. נגיד:

אבקת אפייה-

אופים בצק אוורירי של פימו מעורבב במים, בפימו נוזלי ובאבקת אפייה ונוצר לחם שנראה בול אבל בול כמו לחם. נכון שצריך להקים סניף לחם בונסאי של לחם ארז? נכון. כאן ההדרכה המדויקת איך בדיוק לחולל את הפלא:

מלח גס-

עוד מרקם מצוין מקבלים אם מערבבים פימו עם מלח גס ואחרי האפייה משרים במים כדי שהמלח יתמוסס. יוצר למשל יופי של גבינה:

פימו אפוי מגורר לתוך פימו טרי-

את גבינת העובש שבתמונה אפשר ליצור אם מגררים פימו ירוק אפוי ומערבבים עם הפימו הצהוב לפני אפייתו. הטריק הזה של לאפות פימו ולגרר אותו אחרי האפייה עובד נפלא גם כדי ליצור כאן את הציפוי הכתום לאינסייד אאוט הסושיי הזה:

או כאן כדי ליצור פירורים המצפים את כדורי השוקולד:

בקיצור אפשר ואי אפשר שלא לשחק עם מרקמים. תראו למשל את ההדרכה המתוקה הזו- די בסיכה קטנה אחת שדוקרת את הפימו בתנועות סיבוביות כדי להפוך את משלוש הפלסטיק לפרוסת עוגה חיה ונושמת. רק שצריך לזכור שפימו הוא לא לאכילה, אז לטובת מי שבאמת חי ונושם כדאי להפריד את המגררת מכלי המטבח, ולא להחזיר את מברשת השיניים לילדים. מממ מעניין כמה זמן ייקח להם לשים לב.

סודות קטנטנים: פימו נוזלי

גיבור הגיבורים למבשלים בפימו הוא פימו נוזלי. ידעתי שהוא קיים אבל לא הבנתי עד כמה הוא קיומי.

בקצרה את השורה התחתונה: אתם רוצים פימו נוזלי. אתם משתוקקים לפימו נוזלי. לו אפשר היה למלא את ורידיכם בפימו נוזלי, טוב די.

אז מה עושים עם השקוף שקוף הזה?

רוטב

שופכים קצת פימו נוזלי על חתיכת נייר, ובעזרת סכין יפני מגררים מעליו קצת אבקה מתוך מקל של פסטל גיר בצבע לבחירתכם. מערבבים ומקבלים רוטב גורמה. רוטב אדום לפיצה, רוטב זהוב למרק ורוטב חום לפנקייק:

קצפת

מה עוד אפשר להשיג עם פימו נוזלי. הו! מלכת המלכות- הקצפת. לוקחים פימו רגיל בצבע לבן ומערבבים לתוכו פימו נוזלי. זה לוקח כמה דקות נמרצות וקשות של ערבוב אבל בסוף באיזו דרך ניסית נוצרת קצפת:

עכשיו זה כבר משחק של סמיכויות. אפשר לשים יותר פימו נוזלי על כל יחידה של פימו רגיל ואז נוצרת קצפת רכה, ואפשר לשים מעט ונוצרת קצפת קשה שאפשר לראות עליה את תנועת הנזילה כמו בגלידה שפה:

ודבק

אחרון: פימו נוזלי הוא גם דבק מעולה. מורחים אותו כנוזל  בין שתי שכבות פימו והוא מתקשה באפייה ומחבר ביניהן. כך אפשר לענג את הבגט המיניאטורי בעלי חסה שנדבקים אליו בלי לחץ ומעיכה, אפשר לחתוך סלט לתוך הקערה ואפשר לפסל את כל מה שצריך להתחבר ולהצטבר.

על בסיס אותו עקרון אפשר לחבר בין פימו לבין תוספות קולינריות אבקתיות. למשל, למרוח על בצק הסופגניה שכבת פימו נוזלי ולגרר מעליה אבקת סוכר עשויה מפסטל גיר לבן.

בקיצור, אם אחרי כל זה עוד לא רצתם אל ספק הפימו הקרוב אל ביתכם ועוד לא התחננתם שיביא לכם בקבוקון קסמים עזבו אתכם. הפוסט הזה נועד רק לאלו שלבם רך כחמאה אבל הסלט שלהם (תודות למי? ע"ע) קשה כאבן.

הטרפת חוזרת- בישול מיניאטורי

–ילדים בואו מהר עושים פיצה.

שלושים שניות הילדים בסלון.

–מינאטורית. פיצה מינאטורית.

–אוי.

ילדי הביטו בי ביאוש הזה של אלו שכבר לא נלחמים על זכותם לחיים נורמטיביים, אני הסתערתי על חבילת פימו והתחלתי ללוש בצק, וכך התחיל אחר הצהריים של ההתקף החוזר של אפייה בפימו. 

התקפים חוזרים יש להם כרוניקה ידועה מראש. הנגמל, להלן– אני שנגמלתי למשך כמעט שנה מבניית מיניאטורות אחרי שאפילו בתי הקטנה הכריזה שמיניאטורות זה משעמם– הנגמל מחליט לעשות רק עוד מיניאטורה אחת קטנה ודי.

מה כבר יכול לקרות אם אכין לחם קטן מפימו. פרוסה אחת. קצת בצל. בקטנה. 

ובכן, מה שיכול לקרות זה מה שקרה: הילדים הסתכלו על המיניאטורה שצילמתי פה ואמרו – מגניב, אפשר לקחת את השקל? – הלכו לחדר וכמעט שלא יצאו ממנו עד שוך זעם. אני לעומת זאת נשארתי בסלון וחטפתי בולימיית מיניאטורות. 

כלפי חוץ אי אפשר היה להעריך את מימדי האסון שתקף אותי. נראיתי כאדם חושב וכותב ואוהב אבל בעצם זו היתה רק המזכירות שלי שהחזיקה את האשנב פתוח אבל בפנים כינסה את כולם לישיבה דחופה שכותרתה: פימו נוזלי- אתגרים וסכנות. או: קצפת מינאטורית- הלנו או לצרינו? או: מיניאטורות ברשת- המגפה וההזדמנות. 

ילדי שבדרך רגילים לרמה סבירה של נאותות הורית לא האמינו שזה קורה להם. במקום אמא קיבל את פניהם צבר תנועות טרופות סביב התנור וצווחות: אל תחממו שם כלום, פימו זה רעיל. כדי לקבל משהו מתשומת הלב שלי היה עליהם להמשיג את עולמם במונחים מזעריים: 'אמא, תראי קיבלתי ציון קטן במבחן המיצב הקטן' או 'אמא, את רוצה לבוא בקטנה לאסיפת ההורים הזעירה שיש היום?' וכו'.

ימים קשים עברו עלינו, ימים קשים כפימו מושלם אחרי שהוא יוצא מהתנור. אבל בסוף, בעיקר כי פחדתי שישלחו אותי לבית קטן וחמוד, עם חלוקים לבנים וחמודים, גם ההתקף הזה נגמר. 

וכעת, עם שוך הכל, עייפה ומרוטה, קצפת מיניאטורית על שפתי, אני מוטלת על הספה וחושבת- היי. בעצם למדתי די הרבה בשבועיים של ההתקף. אולי אכתוב על זה סדרת פוסטים.

על פניו, יש לי מוטיבציה אלטרואיסטית. לעזור לאחי ההורים לצלוח חופש חנוכה מוצלח בעזרת פעילות יצירה מעולה עם הילדים. אבל בעומק, המוטיבציה שלי אחרת לגמרי. אם אעשה סדרת פוסטים על מיניאטורות לכבוד חנוכה, נכון שיהיה מותר לי לעשות רק עוד סופגניה קטנה אחת? סופגניונת קטנה מה כבר יכול לקרות?

אז… מחר מתחילים. הכינו את הפימו ואת התנורים והפרדו מכל מי שאוהב אתכם. בתפריט הבישולים:

בישול בפימו נוזלי- הנס והפלא

בישול עם טקסטורה- איך אפשר לעשות משהו שבאמת נראה כמו משהו

בישול עם צבע- כי זה מסתבר הסוד הגדול

ואוצרות שיש בבית- איך לעשות מיניאטורות מדברים שבדרך כלל אין להם שום כוונה לעשות יופי בעולם.

כל יום פוסט, עד סוף החופש. מי שבניגוד אלי יש לו חיים בשבוע הקרוב ומעצבן אותו שיש פוסט כל יום שידע שגם הוא מעצבן אותי. ביי!

 

אביזרי ים לבובה שאפשר להציף באמבטיה ולסגור עניין

אז נכון שבהתאם לגילי יותר התאים שאלך לראות את ברברה מאשר שאתעסק עם ברבי, אבל די להתווכח עם מה שהלב שלי מגדיר כבידור איכותי. אביזרים לים לבובה. הנה זה בא.

גלגל ים וגלשן . את הספוגיות לגלגל הים, אלו שנועדו במקור להפרדת האצבעות בעת מריחת לק, מוצאים בביוטי קר או  בשאר החנויות שבהן גם המוצרים מקבלים שכר מינימום.  ולגבי הכנת הגלשן- מציירים על קלקר תבנית של גלשן וחותכים בסכין מטבח שחוממה על האש עד להלהטה. החומר נחתך בשניות.

דלי ים וכף ים:

כדורי ים:

מזרני ים להנאת ברבי וברב:

מיץ תפוזים (עדיף לערבב את קוקטייל הדבק והצבע ישר בים כדי שלא יישפך על השטיח)

עוגות פטיסרי עם מפת לבד כדי שכלום לא יתלכלך מהחול:

וכיסא נוח, שאיך בדיוק הוא בנוי אפשר לראות באתר הנגרות הזה ולהעתיק את המבנה בקטן:

ועכשיו ברבי יכולה לדוג:

להוכיח לכל העולם שהיא לא סתם ברונטית יפה אלא מאד מעודכנת במה חם ספרותית:

והכי כיף-  להשתזף בערום ולגלות שגם מתחת לתחתונים יש לה עוד תחתונים:

את כל אביזרי הים האלו אפשר לשים באמבט שמולא במים פלוס צבע מאכל כחול, לתת לילדים לשכשך עד שנורא מאוחר כבר לנסוע לים, ולסגור עוד יום עם השמש הפנימית. איזה כיף.

מיניאטורה ביום: כיצד להכין חדר אוצר לבנים?

1. תודה לאל.

2. בזמן שהתת מודע מקרין לי תמונות מתוך השבוע הזה, שבוע שבו הרגשתי הכי מיוסרת בישראליותי והכי מאושרת בישראליותי אי פעם, אני יכולה להעסיק את הידיים בשטויות משמחות. חדר אוצר קדימה.

ובכן, החדר הזה נולד כשהבן שלי תבע שאכין לו חדר מיניאטורות בלי ורוד של בנות. למה למה למה. שנים שבהן הלבשתי אותו בבגדים ורודים שהורישה אחותו, תיקי-גן של בראץ עם נצנצים מאותו מקור, כל אותן הפעמים שבהן פשוט צבעתי לו בטעות בכביסה את חולצות החג באדמדם בהיר מאד, כל אלו נכשלו כשלון חרוץ. בלי ורוד.

היתה לי ברירה?לא היתה לי. כשלא עושים מה שהוא רוצה הוא מתחיל לצרוח כמו ילדונת קטנה.

מעניין למה.

חדר אוצר בלי שום ורוד. איך?

הקופסא: מסגרת תמונה עמוקה מאיקאה. אפשר להשתמש בקופסת נעליים באותה מידה, זה אפילו יוצא יותר יפה כי נוצר פער דיסוננטי בין החוץ המג'וייף של הקופסא לפנים מלא הפלא.

האוצרות: חרוזים בצבע פנינים וחרוזי אלק-סברובסקי, קריסטלים משוק הפשפשים וגם- עיגולי עץ קטנים צבועים בזהב.

החייל: מסניף של הפנינג.

תיבת האוצר: הורכבה משני מארזים של חתיכות עץ קטנות שיש בכפר השעשועים או בהכל בדולר.

החלק התחתון: קופסא מלבנית. הודבקה ממלבנים ומריבועים. המלבנים לצלעות המאורכות והריבועים לצלעות הקצרות.

החלק העליון: עיגול עץ חתוך לשני חצאים. לאורך הרכס העליון של שני החצאים מודבקים מקלות קרטיב שחתכתי לאורך המתאים. האם אני ברורה? אם לא תגידו ואוסיף איור הסבר.

את הכל צבעתי בצבע זהב ואז חיברתי את החלק העליון לחלק התחתון בעזרת ווי התמונה החביבים עלי כדי שאפשר יהיה לפתוח ולסגור:

הדבר החשוב לומר על בנייה בכפיסי עץ היא שהם נחתכים מצוין במספריים, ואפשר לשייף אותם בנייר זכוכית לכדי גימור מעוגל ויפה. כלומר- אפשר להגיע לתוצאות מעולות בלי יותר מדי מאמץ ובלי כלים מיוחדים.

הלל היה מרוצה מאד, וגם עופרי. במשך כל היום הוא שיחק במיניאטורות הורודות שלה והיא בחדר האוצרות. אולי בכל זאת לחינוך יש ערך.

וזהו. בזאת השלמנו את סדרת המיניאטורות שלנו לסוכות. ששה זערורים כשברקע משהו גדול משאפשר לתפוס. איזה חג שמח לנו.

מיניאטורה ביום: איך עושים בקבוקוני בושם קטנים 

מיניאטורה ביום: איך להכין סלסלה קטנטנה

מיניאטורה ביום: איך עושים עציצים קטנים ומקסימים

מיניאטורה ביום: איך עושים לוח מודעות קטנטן

מיניאטורה ביום: איך עושים ספרון קטנטן

מיניאטורה ביום: איך עושים לוח מודעות קטנטן

החנות הזו שיש בה חומרי יצירה בשני שקל? זו שמשיצאתם מהכל בשקל אתם מחשיבים כיקרנית?

תחזרו, תחזרו. לכו למדף של כל הפיצפקעס בניילונים קטנים ושם גם תמצאו חבילה של ריבועי שעם דקיקים.

קנו וחזרו הביתה כמוצאי שלל רב.  גזרו מכל ריבוע מלבן קטן, קשטו בנייר צבעוני והוסיפו כל מה שבא לכם לתלות. ציורים מוקטנים, פתקים, שירים:

קצת דבק, תפילה קצרה שיודבק ישר על קיר חדר המיניאטורות או על כרטיס הברכה שהכנתם או – מה לא – והנה לוח המודעות מוכן. קראו לילדה הכי יפה בגן לראות מה הכנתם לה והודו בלבכם שיש רגעים נדירים שבהם כן נעים שהגן שלנו סגור, ואפשר לראות אותה תוך שתי שניות בסלון מתרגשת עכשיו ולא אחר כך.

מיניאטורה ביום: איך עושים עציצים קטנים ומקסימים

כמה שזה קלישאה לתת במתנה עציץ גדול, ככה זה לגמרי רענן לתת עציץ מיניאטורי. הגשתי פעם שני עציצים כאלו כתשורה למורה שממש הערכתי, והרגשתי שהנה בוראת המטאפורה את עצמה למול עיני. היא הצמיחה אותי ואני הודיתי לה בירוק קטן, מחייך. בדיוק את זה רציתי להגיד.

שלא לדבר על זה שעציץ קטן הופך כל פינה בבית בובות לטיפה יותר צרפתית וטיפה יותר מתוקה:

טוב אז איך?

לעציצים עצמם: קונים כנים שמשמשים ילדי גן להכנת חנוכיות. יש כאלו בשפע בכל חנויות היצירה. (אגב, אם אין כנים מאיזו סיבה, אפשר גם להשתמש בפעמוני מתכת קטנטנים הפוכים על גבם). בתחתיתם שמים חתיכה קטנה של דבק בלו-טאק או חתיכה קטנה של פלסטלינה. מעל ממלאים את העציץ בקפה נמס מעורבב בדבק פלסטי. יש לנו עציץ ואדמה. עכשיו מקשטים מבחוץ בצבעים אקריליים. להכנת העציצים שבתמונה תחמתי את איזור הצביעה במסקנטייפ וצבעתי בשכבת ירוק בהיר שמעליה משיחות לא סדירות של צבע זהב.

לגבעול העץ: קוטפים ענף יבש מאיזה צמח בגינה ליד הבית וקוטמים מתוכו פיסה קטנה ישרה יחסית.

לראשי העצים: קונים כדורי קלקר קטנטנים (בשקל סטור) או חרוזים קטנים. טובלים בדבק פלסטי ואז בדשא. אני מזכירה, אפשר לקנות דשא למודלים של אדריכלים בחנויות כמו ארטא בנחלה או באקוורל, ואפשר לייצר אותו לבד מפימו מגורר בפומפיה (לא לערבב עם הפומפיה היעודית לאוכל, זה רעיל) ומוקשה בתנור.

נועצים את גבעול העץ בראש העץ, ואת כל העסק בפיסת הפלסטלינה ששיקענו מבעוד מועד בעציץ. וזהו.

נכון פשוט? ונפלא ליצירה עם ילדים, כי הם מבלים חצי שעה בקישוט העציץ הקטן, שלוש דקות במריחת הצבע שנשאר להם על הידיים על כל מתחם הסלון, ועוד שלוש שעות עם אמא בנסיון לנקות. במצטבר העברנו עוד בוקר. מה רע.