הטירה

צריך לצלצל באינטרקום, לעלות במעלית לקומה שלישית,לדפוק על הפלדלת, ולהכנס לטירה. טירה ענקית מהרצפה עד לתקרה, שהיא בקצרה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי בסלון של מישהו:

 

את הטירה הזו בנתה מלי, אמא מהגן של ענר, לכבוד יום ההולדת של בתה. זו תפארת קרטון עוצרת נשימה כל כך עד שאנחנו באים לבקר אותם לפעמים רק כדי לשתוק ולהסתכל עליה.

תיכף אעלה את כל הפרטים. הקובץ המדויק לבניית הטירה, הטלפון של ספק הקרטונים הכי זול שיש, ובקיצור, כל מה שצריך כדי לבנות טירת-שיכון.

אבל לפני כן, רגע. מה שבאמת מעניין לדבר עליו זו התגובה של אנשים להוד הקרטון הזה, ובכלל ליום ההולדת של הבת של מלי. כל העסק היה מושקע מושקע מושקע, ובאמת הדיבור עליו בשבוע שאחרי חרץ: זה מושקע.

כאילו שהמילה 'מושקע', כמו המילה 'מתלהב', הפכה שם גנאי לנתינת- יתר מיותרת.

עכשיו בואו נסתכל על זה רגע. יש בזה משהו. לפעמים נתינה כשהיא גרנדיוזית, מוחקת את מי שנותנים לו. נהיית מפגן- כוח של מבוגר, במקום פשוט מתת של אהבה. יש אי נחת בלראות סחרור הפקתי שמתחולל סביב ילד אהוב, סחרור שמרושש את ההורה והופך אותו לעצבני ותוקפני, ואז מה שווה כל סיפור הגאווה הזה.

אבל כל השאלה היא איך ולשם מה. את הטירה הזו בנתה בפועל משפחה שלמה, אבא אמא ובתם הקטנה. במשך חודש הם שילמו חשבונות, ענו למיילים, ניקו את הבית, קנו אוכל בסופר, ובנו טירה. זה כל כך נפלא בעיני. שמתחת לחיים הקשים והמתישים היה להם זרם מתוק ושובב של חיות. שהקרטונים שהגיעו מהמשלוח מהירקן לא היו הקרטונים היחידים או החשובים באמת בשבילם. שהחולין שלהם הוטבל בחג הכי יפה שיש: החג שהם עצמם המציאו.

וחשוב מזה- זה עבר דרך שתי מילות המבחן הכי חשובות: בייחד ובידיים. הילדה צבעה, שני ההורים תמכו בגופם את הקרטונים, ניסו להבין איך הם מנמיכים את הטירה שהיתה גבוהה יותר מהתקרה ושמחו בקול כשהבינו איך, הסבים באו מדי פעם לבקר ועזרו להדביק הכל. אף אחד מהאנשים בסיפור הזה לא בזבז את הזכות שלו להיות ילד או את הזכות שלו להיות ילד מאושר.

כל כך בקלות אני מוצאת את עצמי טובעת בתוך הסתם. בתוך התשוקה לאוכל ולשינה שהן מספיקות כשלעצמן. ודווקא בגלל זה אני אומרת- אני רוצה להיות חברה במשפחת המושקע. אלו שמגשימים חלומות ילדיים ומטופשים ביחד, אלו שמסיעים קרטונים באוטו ומדביקים ונכשלים וצוחקים ומצליחים. אלו, שכמו מלי, יש להם סוד. והסוד הזה הוא לא רק שהדירה שלהם מלאה בטירה, אלא שיש להם נסיכה. והם נוהגים בשנים המעטות והנדירות שבהן היא עדיין הקטנה שלהם, כמו באוצר המלך.

טירת קרטון בסלון:

1. קונים 30 קרטונים אצל ספק הקרטונים הכי זול שעלה בחיפוש עד כה.

2. מסיעים אותם באוטו לפאבלאב (מתאמים פגישה מראש כמובן) ושם חותכים אותם לפי הקובץ הזה. אם צריך מתקנים לגובה תקרה סטנדרטי.

3. בבית מרכיבים את הטירה: מדביקים מבפנים קרטונים משאריות החיתוך.

4. מקשטים: צובעים את שאר שאריות  הקרטון בצבע על בסיס שמן, ומדביקים מבחוץ ליצירת אלמנטים צבעוניים. בחלונות מוסיפים בדים.

5. לא מפרקים חודשיים. וגם כשמפרקים בסוף, הטירה עדיין נשארת. זה  מה שרציתי לומר. הטירה עדיין נשארת.

נ.ב

ממגניבויות הסטודיו: מחר בערב- סלאם פואטרי. אנשים שעושים מהשירה את החגיגה שהיא צריכה להיות. האירוע הכי כייפי שהייתם בו מאז ביקורכם האחרון בוודסטוק. ובשישי הבא, שושן פורים, סדנת הורים וילדים לכתיבת סיפור ביחד. קסום וחם ועושה חשק לעשות עוד ילד. אוי, מה כתבתי. דחוף לאמץ כלב.