יום הולדת לתינוק בן יומו

ענר שהוא מספר ארבע כזכור, נולד כשחבל טבור כרוך על צווארו. איזה שקט היה בחדר לידה. אלוהים. הרופאים עצרו מדיבורם. המילדת אמרה: הילד מבורך, שתדעי.

מיד נמלאנו תחושת נס, וגמרנו אומר לעשות לענר מסיבת לידה שעוסקת בניסים. דמיינו איך כל חברינו המשוררים יכתבו לו שירי ניסים ויספרו סיפורי ניסים וכולנו נרגיש את הנס הגלוי ללא שיהוי. ובכן, איכשהוא לא הספקנו להוציא את התכנית המלבבת הזו לפועל. זה לא כל כך מפתיע לאור זה שהתינוק המבורך נולד שובב אש ומשם זה רק החריף. הוא צווח ומיהר לזחול ובסוף גם מיהר ללכת ולרוץ ברחבי הבית, למשוך כל מה שנמשך, לטפס בספיד על כל שולחן, לקפוץ למטה, ולשחזר שוב ושוב את הנס של השרדותו.

אז מסיבת ניסים ומשוררים לא הספקנו, וזו כשלעצמה מסקנה חשובה שאם רוצים לעשות מסיבה מומלץ אכן לעשות מסיבה, אבל משהו בכל זאת כן הכנו לתינוקנו החדש כדי להותיר לו מזכרת לבואו הראשון אל הבית. הכנו לו את:

אלבום תינוקות המשפחה

ביקשנו מכל בני המשפחה להביא תמונה שלהם כשהם היו תינוקות. מהתמונות עשינו מצגת פאוור פוינט שהוותה את ציר המפגש המשפחתי הראשון לכבוד ענר. במהלכו הקרנו את התמונות, ראינו כמה כולם דומים לכולם, ניחשנו לא בהצלחה מי זה מי, גילינו שתמיד היינו שמנמנים וזה בכלל הגנים ולא יחסינו הלוהטים עם הקרואסונים, יישמנו את הלקחים בכיבוד איכותי, ובסוף היום סידרנו את כל התמונות באלבום למזכרת.

כל אחד מן המוזמנים כתב לענר ברכת הולדת והתבקש לציין מהו הדבר הכי חשוב שלמד בחייו, דבר שהוא נותן כצידה מנטלית לדרך לילד בן יומו.

את שאר הפעילות ביססנו על צילום כולם בתוך פרצוף של תינוק (ע"ע טריק פירוטכני של מסיבת הטירות והאבירים). צפינו בילדים מעיזים ראשונים וממלאים את הבית בזריחה צוהלת, ואחר כך במבוגרים שגילו בהצלחה רגרסיה עד אינפנטום.

עוד רעיונות?

במסיבת הלידה של עופרי (הדיל הוא: אנחנו מסמנים את בואו של התינוק לבית ואז שוכחים ממסיבות בשבילו עד גיל ארבע) אספנו את כל המשפחה למשחק תשע בריבוע. זה משחק מומלץ בחום שתמיד עובד. במקרה של מסיבת תינוק כל הסיפורים בו הם סיפורים מהילדות של המשתתפים. בהמשך חילקנו למוזמנים דפים עם מילים כדי שישירו איתנו את שיר התינוק שהולחן על בסיס שיר מוכר. השיר כלל הכרה בגורלנו האכזר ("אם תרצי תהיי שקטה ואם תרצי- טרומבון/ אם תרצי תבכי הרבה ואם תרצי נלך לישון) עבר דרך מסרים חינוכיים ("אם באוסקר או נובל לנו זה לא אכפת/ העיקר שאת בבית לארוחת שבת") והסתיים בשיא טקסטואלי ורגשי (אבל עופרי, תמיד תהיי עופרי תמיד נאהב אותך"). שני משוררים וזה הטקסט שיוצא. הדור הבא הוא תקוותנו.

נ.ב.

רעיון מקסים שמצאתי באיזה בלוג למסיבה של טרם לידה: ההורים ביקשו מהרופא שלהם שלא להסגיר להם או למישהו ממשפחתם את מין הילוד שלהם, אלא לתת את המידע הזה ישירות לאופה השכונתי. האופה בתורו התבקש להכין מאפינס מלאים בקרם בצבע שמותאם למין הילוד. קרם ורוד לבת, תכלת לבן. כל חברי המשפחה התאספו ובבת אחת נגסו במאפינס, גילו שצפוי להם בן, ושמחו שמחה גדולה. (טוב, הם היו אירופים).

יאללה, שנזכה ללידות ולילדים ובמיוחד לניסים. אמן.