הטאבון הקמפינג בסלון והאוהל החם

לפני שנים, כשגרנו בבית עם חצר, עלתה בראשי המחשבה ההגיונית שעלי ללבון לבנים. תהרגו אותי מה היה לי רע במזגן. אני מדגישה: בחוץ יש שמש. הרי אפילו להתקין טלויזיה סרבתי בגלל השם המפחיד של חברת הכבלים (מילה באנגלית, ההפך מקר, שלוש אותיות). אבל עם חשקיו של הלב שלי למדתי לא להתווכח, ארזתי את הילדים והלכנו לקושש קש.

אחרי הקש בא הבוץ, שזה דווקא כן היה כיף. כורים בור, מערבבים בו הכל, קש מים אבנים קטנטנות ומה שבא, את הקובבות שמים בתוך קרטונים ריקים של חלב, ותוך כמה ימים יש לבנים. מסביבן מרבבים עוד קצת בוץ, והופ- בונים עוד חדר לילדה. סתם, בונים טאבון.

שבוע הסתובבתי עם גאווה שאני יודעת לבנות, ועכשיו אני מוכנה לכל פצצה גרעינית ואוכל לשרוד ביערות. מחשבה שבתוך הראש היהודי שלי נשמעת לצערי מאד תדירה ומאד הגיונית, אבל אז הילדים דרשו גם להשתמש בטאבון. אופס, על זה לא חשבתי.

התחנפנו לשכנה רחוקה, שאלנו את הסאג' שלה כדי שיהיה משטח ענק לטגן עליו פיתות, הזמנו חמישה חברים והתחלנו ללוש בצק בקערה ענקית.

ואז הגיע רגע האמת. לשרוד ביערות זה דבר אחד, ולהדליק אש, לבד, זה דבר אחר. שפכתי אולי חצי בקבוק של שמן על ערימת הזרדים שלי עד שבסוף נדלקה מעט אש ורבע טון עשן.

הנחנו את הפיתות וחיכינו.

שעה חיכינו. שיחקנו תופסת צבעים על צבעים כמו ורוד חציל. רק אני ידעתי מה זה ורוד חציל ולסבלנות של בני השבע יש גבול. אף פיתה לא היתה מוכנה והם התחילו להתפזר.

ואז הבריקה בראשי ההברקה ששינתה מאז את חיי. חשבתי: מה אני צריכה בעצם? אש חזקה. האם יש לי אש חזקה? כן. איפה? בבית. בכיריים. חמישה מטר מפה. ניצלתי את מסך העשן העצום, התגנבתי הביתה, טיגנתי את כל הפיתות על מחבת תוך שלוש דקות, החזרתי לסאג' וצעקתי: ילדים, הפיתות מוכנות.

מכאן- שארית חיי. שארית שבה אני חושבת שהקדמה הטכנולוגית היא פלא, אם להיות ספציפיים, שהיא פלא חי שניסיו הגלויים הם כיריים, מכונת כביסה ומזגן, ואני רוצה להיות ליד שלוש הישויות הנעלות האלו פחות או יותר תמיד.

אז איך עושים קמפינג? בסלון.

קמפינג בסלון- כמה רעיונות

פותחים בסלון את האוהל המתקפל שקנינו בתחנת דלק לפני מאה שנה, גוררים סביבו המון שמיכות וצליות (פיקה תלוי בין כונניות הספרים) וכל האחים, או כל בני המשפחה ישנים בסלון.

אפשר להקרין סרט ולהרדם לאור הכוכבים שלו, אבל אפשר גם לשחק. להדליק פנסים ולעשות תופסת פנסים על התקרה (על כל פנס קצת נייר צלופן בצבע אחר כדי שאפשר יהיה לזהות של מי איזה אור), אפשר לצייר על האוהל (הוא מפלסטיק שזה רחיץ. אפילו גואש מותר וזה הופך לאוהל אינדיאני), אפשר לצלות מרשמלו על הגזיה ולהזהר לא לשרוף את מדף ספרי השירה. אפשר לישון סתם מחוץ לאוהל ולנדוד בבוקר למיטות, זה עדיין מאד חגיגי.

מוזר איך שינוי לא גרנדיוזי, ואני שמה לב לזה בכל מיני הקשרים שונים, כולו שינוי של חדר שבו ישנים, יכול לזמן פנאי מסוג אחר, מפתיע, רוח של הרפתקה, וקצת רוח מזגן.

נ.ב

והבת שלי מוסיפה שאלה: כל השנים האלה שאת מייבשת אותנו בלי טלויזיה בבית הן רק כי את לא אוהבת את השם של חברת הכבלים?

תשובתי, אם לקצר את כל הדיון החינוכי:

YES

נ.ב.ב – הערה רצינית

כן. הייתי רוצה להיות החברה שלי שהולכת את נחל ערוגות עם שניים קטנים ואחד במנשא. הייתי רוצה לדעת כמוה איפה זה שביל ישראל ואיך זה להטמין בו מיים. הייתי רוצה להיות כמוה מלח הארץ עם פלפל. אבל אני לא. פעם כן התגייסתי כשקרץ לי אתגר פיזי, חציתי את כל ניו זילנד על אופניים, טיפסתי בקרח על ההר השני בגובהו בניו מקסיקו, אבל היום אני פחות גמישה במפרקים של הנפש. יכול להיות שזה בגלל היעדר ידע על איפה לטייל ומתי,  אבל יותר יכול להיות שזו תנועה טבעית שלי הרחק ממה שנשמע לי מפתה לכיוון מה שבאמת עושה לי טוב. אפילו שזה מצטלם במצלמה הפנימית שלי כפחות הירואי.

נ.ב.ג – הערה מאד רצינית

ויש דברים שבשבילם לא לצאת מהבית זה כן חבל. נניח לתמוך במחאת האוהלים אי אפשר מהאוהל בסלון. אז כן כן, האוהל לא מאמין שזה קורה לו אבל הוא עומד להשתנע השבוע ללילה בחוץ. אם אשרוד את זה עם כל ההנקה וזה, אדע שלפחות אמרתי ייפי היי לאנשים שעושים בימים האלה, הרחק מישועת הישויות החשמליות הנעלות, הרבה מאד מאד.

בכלל, חשבתי להציע לחברי מרובי התינוקות את שיטת האוהל החם. נציג מכל משפחה מאייש אוהל בתורנות. אם מישהו רוצה לאייש בתורנות השבוע שישלח לי מייל. קדימה, אני לוחשת לעצמי ונבהלת, קדימה קדימה אפילו שאני אמא.