אנשים נגעו בירח – אז על מה הספר?

אז על מה ספר הילדים החדש?

הספר הוא על אלטע-זאעכן של זכרונות, אלטע-זכרונות, שקונה ומוכר זכרונות שאף אחד כבר לא צריך. יום אחד עוצר האלטע- זכרונות ליד איש זקן וקונה ממנו זכרון ישן על רוז'י, אהובתו של הזקן, ביום שבו נפגשו בפעם הראשונה.

אלא שרגע אחרי המכירה של הזכרון שלו הזקן מתחרט.

הוא רודף אחרי האלטע-זכרונות, ומבקש את הזכרון שלו בחזרה. אבל עסקה זו עסקה ומה פתאום להחזיר, כל כך קשה למצוא היום זכרונות על אהבה.

מה קורה אחר כך? מה שקורה אחר כך – אבל מה שחשוב לי להעיד עליו הוא דווקא חוץ סיפורי, הוא קשור לפואטיקה של הספר.

רציתי לספר סיפור ארוך בכמה שפחות מילים. לא להסביר הכל. להשאיר מקום לרווחים, לשאלות, לפיוט. איכשהו כשאני מסתכלת על ילדים הם נראים לי כל כך מבוגרים, וכשאני מסתכלת על מבוגרים הם נראים לי כל כך ילדים, ורציתי לכתוב לכל הסוגים האלה של אנשים שהם במידה זו או אחרת אדם מעורב במשורר.

ובאמת – בעבודה על 'אנשים נגעו בירח' התאמצתי בעיקר לשתוק. לקח שבוע לכתוב את הסיפור וארבע וחצי שנים למחוק אותו. השבוע ירד משפט שלם, השבוע ירדה מילה, השבוע העורכות ביקשו להחזיר שתי מילים.

רצוא ושוב, רצוא ושוב, עד שאת המשפטים שנותרו על הדף כבר לא יכולתי למחוק. זה היה ועודנו משחק אימה. פחד לומר יותר מדי מול פחד לא לומר די. רעד עדין כמו רטט של נשימה שאני מקווה שימשיך וירעד, בכל פעם שעוד עיניים ינוחו בעדינות על השורות.

תיכף – מתנות לקוראי הבלוג, ועוד דברים טובים, אבל בינתיים תודות שאיתן אני לא מוכנה לחכות-

תודה לתמי בצלאלי, מאיירת הספר, על ציורים שהנפש נעתקת למראם ועל כל קו קטנטן ודק שעושה לי לבכות ולצחוק ולהתרחב, תודה ליעל מולצ'בסקי שרצתה את הסיפור עוד לפני ארבע שנים כשהוא היה רעיון שנסע מקרטע ומאובק בדמיוני, תודה ליעל גובר שהצליחה להסיע אותו בחכמה עד קצה הלילה, ובכלל תודה לכל אנשי ההוצאה שנוהגים בספר בעדינות ובכבוד, תודה ליועצי הסתרים מיכאל ואורה מחנות הספרים הבוטיקית 'מילתא' ברחובות שקראו עשרות גרסאות של הסיפור והכריעו בכל החלטה קטנטנה כענקית, תודה לאפרת לוי, חברה ומאיירת נפלאה שהזכירה לי שוב שזהב הוא הצבע היחיד שבאמת חייבים להשאיר בעולם, ותודה לאלכס שמסתכל איתי אל החושך וגורם לי בכל זאת להאמין.