פרויקט חלומות

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

 

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.