ספר חדש- מחשבות וירח

באמצע ספר הילדים החדש (יש ספר ילדים חדש! יש!) הזקן מסתכל אל השמיים. הוא מתחיל לספר על הנחיתה על הירח: הספירה לאחור הסתיימה והחללית המריאה אל תוך הכלום. הוא ישב אז, הוא זוכר, ליד רוז'י אהובתו וכשהאסטרונאוטים שייטו בתוך החושך היא לחצה את ידו בין ידיה והוא לחץ את ידה, כאילו הם מברכים זה את זו על הדבר החשוב שהם רואים.

הזקן מתאר את המראה הזה ואז מחזיר את החללית במילותיו כל הדרך הביתה. אצבעו נשארת תלויה עוד רגע אחד באויר, והוא אומר משפט שיקר וחשוב לי פנימית: אנשים נגעו בירח.

מכאן צריך להתחיל את הדיבור. מאנשים אנשים. לא אלים, לא בני אלמוות, לא נשגבי ארץ. אנשים דיאטה, אנשים שירותים, אנשים איפה לחתום, אנשים מי לוקח מהגן, אנשים תגידי, את עוד אוהבת אותי בכלל. אנשים אנחנו. הם העיזו להכנס אל אוטו שמיים, ולהתחיל ולנסוע בתוך מי יודע מה יהיה. קפיצת אמונה שאי אפשר לחזור ממנה גם אחרי שחוזרים.

כן, תבונה אנושית בנתה מכונה שיכולה לחצות אלפי מרחקי חושך לא נודעים. אבל נצחון המדע פה הוא רק אדרת המלך. היו אנשים ראשונים שהסכימו להכנס לגוף המתכת הזה.

הם היו מוכנים להסתכן בפחד שאין שני לו. לחגור את החגורה. לספור אחורה ולשגר את עצמם קדימה. לא לדעת מה יקרה. באופן עמוק לא לדעת מה יקרה. זה נצחון של טמטום ושל אומץ, של אלו שלא חשבו על זה שיש להם אמא ואבא ומה יקרה אם יקרה משהו, אבל חשבו בודאות על זה שיש להם ילדים אז חייבים חייבים לנסות.

אנשים נגעו בירח כי הם האמינו שהם יכולים לגעת בירח. אנשים רגילים שחזרו משם אחרי שריחפו בחליפותיהם וראו אותנו, תושבי כדור הארץ, שטים גם אנחנו על כדור כחול באמצע כלום, זורחים אליהם בחזרה.

עוד על ספר הילדים החדש בימים הקרובים, ובינתיים איורים נפלאים של מאיירת הספר, תמי בצלאלי שהיא שמש של כשרון וירטואוזי, ושנות-אור של מעמקים ומרחבים.

הפעם האחרונה – יומולדת חדקרן

זה היה יום ההולדת האחרון מסוגו לעופריקי שמשנה הבאה תפתח בסדרה אחרת ושונה בתכלית של ימי הולדת שיראו בדיוק אותו דבר. המשחקים, החברות המצחקקות, מסיבת הפיג'מות, ההעלבות באמצע הלילה של חברה מקרית שמסתגרת בשירותים בזעם ונועלת מבפנים, משלחות הפיוס, הצחקוקים, המטבח המלא שוקולד, הרצפה המלאה שוקולד, עוד שוקולד שמתגלה אחרי שבוע מתחת לספריה בסלון, עוד קצת צחקוקים, השוקולד שלא נגלה אף פעם כנראה, המתוק.

אותה מסיבה בדיוק בקיצור, אלא שמשנה הבאה אסור יהיה לי להכנס אליה. זהו. זה נאמר בפירוש. די, נו, אמא, את לא רואה שאת זקנה? רואה רואה, השאלה היא איך את רואה בתי אחרי ששילמתי משכורת חודש על זריקות בוטוקס שהבטיחו לי שיעבדו נהדר.

זה סופי? שאלתי בלי להזיז שריר בפני שבאמת לאחרונה קצת קשה להזיז אותן.

כן. חרצה בתי.

קיבלתי את הכרעתה כמו מבוגרת ויייבבתי כמו תינוקת. נעלתי את דלת השירותים בזעם וסרבתי לצאת. אבל אחרי חצי שעה קצת נמאס לי לחכות למשלחת הפיוס שלא הגיעה, התרוממתי למראה, וביצעתי לעצמי מתיחת בפנים. השנה אני עדיין מוזמנת למסיבת חדי קרן? מוזמנת! אם ממצעים את גילי המנטלי עם גילי הביולוגי אני אפילו בגיל המתאים להחשב מפעילה איכותית. קדימה! בפעם האחרונה! ורוד! לבן! מנצנץ!

מה בתכנית של המפעילה האיכותית? מסיבת פיג'מות שבה מציירים חדי קרן, אוכלים חדי קרן ומפליצים קשתות. כמובן.

ומה הטריק הפירוטכני? הופה כאן מגיעה ההברקה. בחצות כל הבנות הוזמנו לרדת לרחוב ולעצור מול חומת הבטון העצובה והחשופה של בית הספר שלהן. למה אנחנו כאן שאלה חברה מקרית, אנחנו כאן עניתי בקול שלו וסמכותי, כדי לעשות גרפיטי חד קרן ורוד.

בום! העיניים שלהן נדלקו. אבל זה לא חוקי נכון? נכון נכון. איזה כיף זה שבשנה הבאה בנות בוגרות שלי, כבר אפשר יהיה להתלונן עליכן במשטרה.

מאד בוגר מצדי.

ומה עוד היה? אה! חשוב. סירות מנייר פרגמנט שמוארות באורות מנצנצים, שבתוכן נחה כמו בתוך קן ביצת מתנה חד- קרנית.

 

איך?

סירת פרגמנט- לוקחים גליון נייר פרגמנט שעולה חמישה שקלים אבל בעיני הוא החומר הכי נשגב ונדיר בטבע, מקפלים ממנו סירת נייר ענקית, ומניחים מעל לשרשרת אורות נוצצים שמאירה את הסירה מבפנים.

ביצים- מרוקנים ביצים מתחתיתן, שוטפים, מטמינים בתוכן מתנות חד קרן, סוגרים מלמטה בנייר ודבק, מדביקים על ראש הביצה קרן חתוכה מספוגית איפור לבנה, מציירים עיניים ומניחים בתוך סירת הנייר. אפשר גם כמובן להשתמש בריסים מלאכותיים כדי שהריסים יהיו ממש אבל ממש יפים. אני התקמצנתי.

מכינים עשר כאלו ומשיטים בסלון. זה מראה נפלא. סירות ועוד סירות שבתוכן ביצה יפהפיה, ובתוכה, הס פן תעיר- העתיד. העתיד. העתיד כבר מאיר.

 

 

יום הולדת משחקי מחשב אנושיים

אז לא הייתי פה ביום ההולדת של ענר. תהרגו אותי. בעולם מתוקן הייתי מתעוררת מיוסרת בתאריך יום ההולדת. מה מתעוררת, לא ישנה בלילה מרב אשמה, מחפשת איך מתקשרים בוידאו לילד מהארץ הזרה שבה הייתי, קונה לו שלושים מתנות מראש, קונה לו שלושים מתנות בדיעבד וקונה לו כרטיסיית ניקובים לפסיכולוג. ובכן, עשיתי חלק מכל הדברים האלה: חשבתי עליו. ואז חשבתי: מעניין מה יהיה לצהריים היום.

וכשחזרתי? כשחזרתי כבר לא היתה ברירה. היה צריך להרים מסיבה לו ולחברים, והיה גם צריך להכיר במציאות. הילד הזה שרקם איתי ותפר איתי והסכים להתחבק איתי ברחוב, הילד הזה קם בוקר אחד, די לא מזמן, וגילה שהוא בעצם בן. ולא סתם בן אלא בן בן מתרוצץ היפראקטיבי שמת על משחקי מחשב. 

אבל איזה משחקי מחשב יש?  הטעות היתה כמובן לבקש הסבר. כעבור שעה נעורתי מתרדמת ההורים, שזו תרדמת שאוחזת בהורה כשהוא מזהה שטף דיבור קבוע ולא מופרע המאפשר לו להרדם בבטחה לעשר דקות עד שעה בלי שיעלו עליו. אז עושים מיינדקראפט? שאלתי. מיינקראפט אמא, מיינ קראפט. מה זה השם הזה? זה היטלר כתב?

בסוף הסתדר. עשינו תמהיל אתני של מיינדקראפט ועוד משחקי אייטיז שאני כפיתי על המערכת כדי להרגיש שגם אני תורמת, ובנינו כתכנית את כל המשחקים האלה על חי.

הכי כיף- לבנות מבוך פקמן בסלון (מסקנטייפ צבעוני על הרצפה) ולשחק פקמן בגודל אמיתי. איך? מפזרים במבה במבוך, ונותנים לרוח ולפקמן לשחק (כל פעם זוג ילדים אחר). הפקמן זז על ידי אכילת הבמבה. כל במבה נותנת לו נקודה. הרוח זזה בקפיצות ממש קטנות עם שתי הרגליים בקצב איטי. נוצרת תופסת מבוך שמסתיימת כשהרוח תופסת את הפקמן שלוש פעמים.

מה עוד? אנגרי בירדס מכדורי פינג פונג צבועים מושלכים על מגדל קוביות שפוזרו עליו חזירים, גם הם מכדורי פינג פונג צבועים, פרוגר אנושי כשהילדים הם המכוניות שעוברות במסלולים בעת שהצפרדע מנסה לחצות, פינייטה בצורת קונסולת משחקי מחשב, כי אם כבר משחקי-מחשב שמטמטמים את השכל והחושים למה לא גם סוכר ופחמימות, ובקיצור ח-גיגה שאחריה פתיחת מתנות, שביעות רצון כללית, ומנוחה מול- רגע. המחשב.

התפריטים!

נתחיל מהסוף- זה לא הסוף.

למרות שבפועל זו בעצם פעולה סיכומית, להכין לכל הפוסטים עד פה תפריטים. אבל זו כן פעולה של לסדר. ולהתסכל. ולחשוב.

התוצאה משמאל לפוסט הזה. סרגלים צידיים- כלומר רשימות עם לינקים שמארגנים את כל הפוסטים שהיו בג'ינג' לפי נושאים.

יש רעיונות לימי הולדת ('ימי הולדת')- יום הולדת קסמים, ויומולדת פיות ויומולדת גיבורי-על ויומולדת האגם הזורח ויומולדת כתובת אש ועוד כהנה וכהנה חגיגות:

רעיונות למה אפשר לעשות עם הילדים ('שמח עם ילדים') כדי שהחולין ינוקד בכתמי שוקולד ועוגות לבד וערבי סטארים וקעקועים זמניים ותמרוקי אמבטיה עם הפתעות, ו-נו. משמאל. יש את סדרת הים לכל מיני דברים שאפשר לעשות בים (בסרגל משמאל שכותרתו 'ים ים ים'), ואת סדרת הקטנטנים מפימו ('מיניאטורות'), ואנתולוגיות שירה עם המלצות לשירים ('שירה'), והמלצות לפעילויות חגים ('חגים') ולעיצוב הבית והסטודיו ('עיצוב הבית והסטודיו') ולמתנות שוות לאנשים שווים ('מתנות לגדולים'), ושני הפוסטים שמתמצתים את המעט שאני יודעת על איך להראות ממש בסדר ('אופנה'), ויש רעיונות להפקות צילום ('הפקות צילום משפחתיות'):

יש השטויות האלו המשפחתיות שאני לא בטוחה איך קוראים להן אבל העיקר שהן באו, ובקיצור יש את מרבית הפוסטים. ומה לגבי הפוסטים שלא מוינו בסרגלים? הדברים שקרו לי בזמן שהחיים קרו להם? הפרידה מאמא שלי ומסבא ומסבתא? אז אותם לא הכנסתי לתוך המנייה כי רציתי לשמור על הבלוג פרקטי. דרכים שימושיות לומר לילד או לאהוב או להורה: 'אני אוהב אותך, בוא תהיה איתי'.

אני מזכירה את המשפט הזה לעצמי גם בשנה שבה אני עצובה מן הצפוי. לא כתבתי הרבה בשנה האחרונה, אבל נשענתי על השותפות העדינה בינינו שרוטטת בין המסכים.

פעם, לפני שבטים רבים, אולי אלפי שנים אחורה מפה, היתה לי קהילה. ודי היה שאומר- תראו איזה פרח חדש, כדי שמישהו יצא מן השיחים ויסתכל ויחזיק איתי את מה שלא ראוי להחזיק לבד: את ההשתאות. ועכשיו הבלוג נותן לי את זה. אם אני מוצאת משחק צוהל או שיר יפה שקראתי או מחשבה חדשה אני מרימה אותה ואומרת- היי. תראו. ומישהו בא אלי ועוזר לי להיות איפה שאני.

תודה לכל קוראי הבלוג בשש שנותיו על שעזרו לי להיות איפה שאני. תודה לכל מי שהשאיר תגובות למרות שבלתי אפשרי לעשות את זה בממשק של וורדפרס. שמעתי אתכם ורוויתי. חשבתי שבטח נפגשנו לפני אלפי שנים. עמדנו יחד. הסתכלנו שקטים ונרגשים באיזה פרח.

יומולדת חורף בים

אז עופריקי נולדה בחורף. זה כמובן לא מבלבל אותה, וכל שנה בא לה, בדיוק בשיא הקור של ינואר, שניסע לים ונעשה לה מסיבת יום הולדת על החוף.

לחוף הים בחורף, כמובן, לא כל כך בא שעופריקי תיסע אליו, אבל השנה לא סיפרנו את זה לילדה. במקום זה הקדמנו תרופה לצננת בעזרת יום הולדת בתשלומים.

כלומר: עשינו יום הולדת באוגוסט, בלי קשר לתאריך, וביום ההולדת בינואר שיחקנו עם הילדים מחבואים הפוך: "ניצחתם מזמן. עכשיו חפשו אותנו."

אז מה היה ביומולדת ים? כל הטריקים מסדרת הים.

חול צבעוני שבונים ממנו טירות, כפכפי מילים שהבנות רצו איתם על החוף וברכו את כלת יום ההולדת:

והכי: תופסת ביצים. לא אצרף תמונות כי הן כוללות גבר בן ארבעים ומשהו בלי חולצה שהעיף ביצים על ילדות בנות עשר, אבל היה להיט. להיט. כל ילדה קיבלה את הביצה האחת שלה, והיתה צריכה לעבור איתה מסלול מכשולים. התמסרות בביצים במרחקים הולכים וגדלים, ג'אגלינג, כריעה ליד קו החוף וגלגול הביצה להצפה על גל הגאות, אלכס הביא אותה באלתורי משחקים שארכו שעה אל מול עיני הנפערות כחלמון מעוך.

אבל הסיבה האמיתית שאני כותבת על יום ההולדת הזה נעוצה ברעיון הבא: בלילה כיסינו את הטירות באורות מנצנצים, שרשרת אורות כזו עם בטריה, הובלנו את כולם בשביל של פנסים סיניים, והצטלמנו.

למה זה שווה? כי ביום ההולדת עצמו, בינואר, חיכתה לעופריקי על השולחן תמונה של הרגע הזה ולידו, כאילו כהמשך ישיר שלו, שקיות ברכות שהחברות כתבו מבעוד מועד:

((שקיות ברכות? לוקחים שקית חומה, גוזרים ממנה מגזרת נייר, בלייזר או ביד, מדביקים מאחורי נייר פרגמנט, וכותבים על הפרגמנט בטוש מתאים. ממלאים באורות המנצנצים ומחכים לילדת יום ההולדת שקוראת מה החברות כתבו לה לפני חצי שנה ונעלמת שמחה לתוך הוואטספ.))

והסיבה האמיתית האמיתית שאני כותבת את הפוסט הזה? כי יש אנשים שיש להם ילדים שנולדו בחורף. חודש שלם של ים עוד לפנינו. רק אומרת.

מתנה לטיסה

בפסח הזה טסו בני משפחתי לנסיעות במרחקים. ענר ואני נשארנו בבית, די מרוצים מהחופש שכפה עלינו החופש של אחרים, ומשוכנעים שאין שום דבר שאתר תיירות הפנים- המטבח- לא יכול לתת לנו.

והכי: הגילוי המסעיר שלנו שאפשר להכין בתנור ביתי צורות קרמל מתוקות. לא, זה אדיר. מכניסים סוכר, רק סוכר, לתוך תבנית סיליקון זעירה (הופכים תבנית שקעים ומשתמשים בלב הקטן), מחממים על 190 מעלות, מוציאים כשמזהיב. מקררים, אורזים בתוך תיון, והנה ממתיק יפהפה לתה.

זה, בתוספת עוד תיון משובח זו כבר מתנה מדויקת לעולים למטוס שיכולים עכשיו לענות לדיילת: תני לנו רק מים חמים בבקשה, את הטעם הבאנו מהבית.

וריאציות לשימוש בממתקי הקרמל: לכתוב שם באותיות ולנעוץ בעוגה או גלידה, להניח על פני מוס ונילי, ובקיצור- לחגוג את היכולת של הסוכר להשתנות יפה כל כך.

פסח שמח! טיסות טובות. המראות פנימיות טובות. ועד שכל המרחקים יתקבצו שוב אל נקודה אחת- קטע מתוך שיר געגועים.

יום האהבה

שירים שקופים, השקה, ושאלה

אז יש השקה! בואו! השקה לשני ספרי השירה האחרונים שפרסמתי – 'ערש' ו'עשרים נערות לקנא' מבחר שירים במהדורה הדו לשונית, שהתרגום שלו שעשתה מרצלה שולק מועמד לפרס פן האמריקאי.

לא יאמן כמה זמן לקח לי לכתוב את המשפטים האלה. כמה מלחיץ לומר 'אני' בייחד עם המילה: 'בואו'. הרעד הזה של נפש הפרגמנט שעובר בי בכל תנועה, הדפקט הזה שלי שדי שימושי כדי לעשות בו שירה, מרשרש בתוכי פתאום שקוף ודק בכל פעם שצריך לעשות משהו תעוזתי בעולם.

נו. אמרה החברה שלי, המאיירת אפרת לוי.

מה, נו.

מה רע בפרגמנט.

וכך, מתוך שפתיה, התלכדו הבעיה והפתרון. בכלל דיברנו על גלויות שירה – חיפשנו דרך לחלק לבאי ההשקה שורות מתוך השירים שמאוירות באיורים הנפלאים שלה. ואז היא הציעה שנדפיס את השורות והאיורים על נייר פרגמנט. היא הציעה את הדברים בתמימות, בכלל בלי לדעת שזו המטאפורה לנפש שמלווה אותי ביני לביני כבר שנים, ובבת אחת התחשק לי. התחשק לי להגיע להשקה של עצמי. התחשק לי לשמוח בשקוף ובדק שיש.

 

הנה הן גלויות השירה הפרגמנטיות שמצטברות כשהן מונחות זו על זו לשכבות שכבות של איורים ומילים. עכשיו אנחנו מחפשות דרך לאפשר לכל אחד מבאי הערב לאסוף אותן על לוח עץ משל עצמו ולברוא את הקולקציה שמדברת עם הפרגמנט שרועד בתוכו.

לאורך השבוע אעדכן את הפוסט הזה. ננסה להבין איך לבנות לוח, ואיך לחבר דברים אליו. האם מי מכם מכיר מקום שיש בו לחצנים משרדיים ממתכת בצבע זהב או כסף? קליפסים דוגמת אלו, רק יפים. אפרת מוכנה להשבע שיש כאלו בעולם אבל איפה איפה איפה.

כמה מרגש אותי לחפש. כמעט יותר מרגש מלמצוא. צפו לעדכונים.

אה, ואם אתם באים להשקה כתבו לי מייל בכתובת המייל משמאל כדי שאשמור לכם מקום.

סייב דה דייט!

כל הפרטים באריכות – בקרוב!

יום הולדת ציירים

לענר ולי יש הרגל: אחת לחודש אנחנו מעלים על המסך את מזוודת הקסם הזו מאמזון ובוהים בה. יום אחד, ילדי, אני אומרת לו. יום אחד.

התכנית ברורה: אנחנו נתעשר מאד על ידי השקעה בנדל"ן, נקנה את אוצר העפרונות הנחשק הזה, ונצייר ונצייר ונצייר אגב כך שיועצי ההון שלנו ימשיכו להשקיע את כספנו בקניית מוצרים נוספים כמו בלוקים איכותיים של נייר עבה ומסגרות זהב ליצירותינו. כמובן שהצעד הראשון בהגשמת החלום הוא לעבור סוף סוף מהדירה השכורה שלנו ולהתחיל אשכרה לנהל את חיינו באופן מושכל, אבל בינתיים הגשמנו את החלק הכי שווה מכל חלום הצבעים: ציירנו. והמון.

התירוץ הרשמי היה יום הולדת ציירים לענר. והרעיון היה פשוט. כיסינו את כל משטח הסלון בנייר, ויצרנו כן-ציור גדול. בכל יום בשבוע שלפני יום ההולדת הזמנו שני חברים אחרים וכל אחד הוסיף משהו לציור הגדול. כך לאט לאט נבנה יער.

היו בו חיות נהדרות כמו אריה והארי פוטר על מטאטא קסמים, פרפר עם נצנצים, ענק טוב לב ומשהו מכוער ביותר- כנראה פטרית שיטאקי.

בהתחלה כל הילדים ציירו ישר על הציור הענק, אבל אחרי שהספה שלנו התכסתה גם היא בפטריות שיטאקי, עברנו לבידוד האמנים המופרעים בחדר נפרד. את היצירות שלהם הדבקנו בג'ונגל רק אחרי ייבוש הצבע.

במהלך יום ההולדת עצמו שהילדים כבר הגיעו אליו כשותפי-יצירה-  עשינו סרט בתוך הציור הגדול. כלומר: בנינו סיפור מסגרת, השכבנו את הילדים על משטח הג'ונגל, וצילמנו אותם מלמעלה כשהם ממחיזים את הסיפור.

ובכן, אם אני לא מפקטרת פנימה את פגיעות-ההלם של עופריקי ואלכס שהיו צריכים להעסיק את יוצאי הג'ונגל במשחקים בזמן שאני ערכתי את הסרט, אז בסך הכל היה אדיר. אין לי תיעוד של הציור הענקי במצלמה רצינית כי השילוב של ילדים ושליכטות צבע לא משאיר הרבה זמן לצלם, אבל ניחא.  דמיינו שכל דמויות הפלא על יריעת הנייר יפות ועזות בצבעיהן אפילו יותר. הקו הזה, הילדי, שמאזן את את עצמו בין ההגזמה לבין הממש. איזה איזון ללמוד ממנו.

נ.ב

1. לפני מלא זמן היצרן של זה ביקש שאמליץ עליו בבלוג כחומר לניקוי כתמים מספות. אמרתי לו בעדינות שאמות לפני שאנקה ספה ושהבלוג שלי עוסק רק בשירה עילית ובפילוסופיה של יחסי אובייקט-סובייקט, ושבעקרון אני לא מפרסמת אף אחד כי כתיבתי היא אמנות נשגבת. הוא עדיין שלח אלי את החומר כנראה כמחווה הומניטרית. האריזה כפי שאיימתי עוד סגורה על השידה, אבל אני שוקלת להשבר.
2. אוי יש חדשות טובות בלב הימים האלה שהם קשים בחיינו מאד: הספר 'נונה ומחק האויר' נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך. מגניב.