אנשים נגעו בירח – מתנות והשקות

נתחיל בהכי כיף: השקה למוזמנים

יש השקה! מהממת! לגמרי! בתשיעי ביוני, יום שבת, באחת עשרה בבוקר בסטודיו היפואי של סדנאות הבית.

מה בתכנון? אורי להב, אדם יפה יפה עם קול צלול צלול שמרעיד את התקרה הגבוהה גבוהה תשיר ותנגן שירים על ירח ועל אהבה. תלווה אותה הגיטרה הוירטואוזית של ערן לבנת.

אני אספר את הספר בליווי האיורים המשגעים של תמי בצלאלי שגם תהיה באירוע, תשחק השחקנית מעיין חסידוב שמבינה את הספר כל כך לעומק עד שלפעמים בא לי לשאול אותה למה התכוונתי, עודד נעמן יביים וינצח בכשרון רב על הכל, נשוחח ונעשה יחד פעילות על זכרונות וחברות. בוטיקי ומלא מלא לב. איך בא לי שזה יגיע כבר.

מי מוזמן? זוגות של הורים וילדים או סבים וילדים (לא יותר משני ילדים למבוגר אחד, אין בעיה שיבואו שני מבוגרים ואז אפשר שלושה או ארבעה ילדים).

גילאים? שש עד שמונה הכי טוב. אפשר גם חמש אבל אין מצב לפחות מזה, אפשר להביא גם ילדים גדולים יותר, הספר הוא ספר לילדים ולמבוגרים. כשאתם נרשמים תגידו לנו מה שמותיכם ושמות הילדים כדי שנחכה לכם עם ערכת זכרונות.

איך נרשמים? הו. בגלל שהפעילות שווה שווה ויש בה מקומות סופר- מוגבלים (15 זוגות הורים וילדים) אז חייבים להרשם מראש ויש עדיפות וראשוניות לקוראי הבלוג. שלחו אלי מייל ל- oritgidali בג'ימייל דוט קום. הכתובת פה משמאל אם אני לא ברורה. (שימו לב שלא להרשם דרך המייל של סדנאות הבית, לא להרשם בתגובות לפוסט, אלא להרשם במייל הפרטי שלי ולחכות לאישור על שמירת מקום)

כמה עולה? לא עולה. זו השקה למוזמנים. אתם.

וגם- חשוב:

החזית שאני צריכה בה הכי הרבה עזרה היא חזית ההפצה ברשתות. אז-

אפשר להפיץ גלויות עם ציורים וציטוטים מתוך הספר. לחצו כאן כדי להגיע לגלויות בפייס שלי ולעשות לאחת מהן share. היום אעלה גלויה ראשונה, מחר את כל השאר.

אפשר להוריד את הגלויות מכאן, כדי לשמור על המחשב ולהפיץ באינסטגרם, טוויטר, וכו'. 

השיטו באניות אלקטרוניות את הידיעה שהספר ממש ממש עכשיו בחנויות, כתבו עליו דברים, או שתצטלמו איתו ועם הילדים שלכם. מה שתרצו, מה שטוב ומיטיב.

ונסיים- במתנה (תודה תמי!)

האיור האהוב עלי מתוך הספר שאיירה תמי בצלאלי. הוא מהמם לקישוט חדר ילדים או ספריה, ואפשר להוריד אותו בלינק הזה. האיור הוא האיור של רוז'י והזקן מתבוננים בנחיתה על הירח.

יאללה.

 

ספר חדש- מחשבות וירח

באמצע ספר הילדים החדש (יש ספר ילדים חדש! יש!) הזקן מסתכל אל השמיים. הוא מתחיל לספר על הנחיתה על הירח: הספירה לאחור הסתיימה והחללית המריאה אל תוך הכלום. הוא ישב אז, הוא זוכר, ליד רוז'י אהובתו וכשהאסטרונאוטים שייטו בתוך החושך היא לחצה את ידו בין ידיה והוא לחץ את ידה, כאילו הם מברכים זה את זו על הדבר החשוב שהם רואים.

הזקן מתאר את המראה הזה ואז מחזיר את החללית במילותיו כל הדרך הביתה. אצבעו נשארת תלויה עוד רגע אחד באויר, והוא אומר משפט שיקר וחשוב לי פנימית: אנשים נגעו בירח.

מכאן צריך להתחיל את הדיבור. מאנשים אנשים. לא אלים, לא בני אלמוות, לא נשגבי ארץ. אנשים דיאטה, אנשים שירותים, אנשים איפה לחתום, אנשים מי לוקח מהגן, אנשים תגידי, את עוד אוהבת אותי בכלל. אנשים אנחנו. הם העיזו להכנס אל אוטו שמיים, ולהתחיל ולנסוע בתוך מי יודע מה יהיה. קפיצת אמונה שאי אפשר לחזור ממנה גם אחרי שחוזרים.

כן, תבונה אנושית בנתה מכונה שיכולה לחצות אלפי מרחקי חושך לא נודעים. אבל נצחון המדע פה הוא רק אדרת המלך. היו אנשים ראשונים שהסכימו להכנס לגוף המתכת הזה.

הם היו מוכנים להסתכן בפחד שאין שני לו. לחגור את החגורה. לספור אחורה ולשגר את עצמם קדימה. לא לדעת מה יקרה. באופן עמוק לא לדעת מה יקרה. זה נצחון של טמטום ושל אומץ, של אלו שלא חשבו על זה שיש להם אמא ואבא ומה יקרה אם יקרה משהו, אבל חשבו בודאות על זה שיש להם ילדים אז חייבים חייבים לנסות.

אנשים נגעו בירח כי הם האמינו שהם יכולים לגעת בירח. אנשים רגילים שחזרו משם אחרי שריחפו בחליפותיהם וראו אותנו, תושבי כדור הארץ, שטים גם אנחנו על כדור כחול באמצע כלום, זורחים אליהם בחזרה.

עוד על ספר הילדים החדש בימים הקרובים, ובינתיים איורים נפלאים של מאיירת הספר, תמי בצלאלי שהיא שמש של כשרון וירטואוזי, ושנות-אור של מעמקים ומרחבים.

הפעם האחרונה – יומולדת חדקרן

זה היה יום ההולדת האחרון מסוגו לעופריקי שמשנה הבאה תפתח בסדרה אחרת ושונה בתכלית של ימי הולדת שיראו בדיוק אותו דבר. המשחקים, החברות המצחקקות, מסיבת הפיג'מות, ההעלבות באמצע הלילה של חברה מקרית שמסתגרת בשירותים בזעם ונועלת מבפנים, משלחות הפיוס, הצחקוקים, המטבח המלא שוקולד, הרצפה המלאה שוקולד, עוד שוקולד שמתגלה אחרי שבוע מתחת לספריה בסלון, עוד קצת צחקוקים, השוקולד שלא נגלה אף פעם כנראה, המתוק.

אותה מסיבה בדיוק בקיצור, אלא שמשנה הבאה אסור יהיה לי להכנס אליה. זהו. זה נאמר בפירוש. די, נו, אמא, את לא רואה שאת זקנה? רואה רואה, השאלה היא איך את רואה בתי אחרי ששילמתי משכורת חודש על זריקות בוטוקס שהבטיחו לי שיעבדו נהדר.

זה סופי? שאלתי בלי להזיז שריר בפני שבאמת לאחרונה קצת קשה להזיז אותן.

כן. חרצה בתי.

קיבלתי את הכרעתה כמו מבוגרת ויייבבתי כמו תינוקת. נעלתי את דלת השירותים בזעם וסרבתי לצאת. אבל אחרי חצי שעה קצת נמאס לי לחכות למשלחת הפיוס שלא הגיעה, התרוממתי למראה, וביצעתי לעצמי מתיחת בפנים. השנה אני עדיין מוזמנת למסיבת חדי קרן? מוזמנת! אם ממצעים את גילי המנטלי עם גילי הביולוגי אני אפילו בגיל המתאים להחשב מפעילה איכותית. קדימה! בפעם האחרונה! ורוד! לבן! מנצנץ!

מה בתכנית של המפעילה האיכותית? מסיבת פיג'מות שבה מציירים חדי קרן, אוכלים חדי קרן ומפליצים קשתות. כמובן.

ומה הטריק הפירוטכני? הופה כאן מגיעה ההברקה. בחצות כל הבנות הוזמנו לרדת לרחוב ולעצור מול חומת הבטון העצובה והחשופה של בית הספר שלהן. למה אנחנו כאן שאלה חברה מקרית, אנחנו כאן עניתי בקול שלו וסמכותי, כדי לעשות גרפיטי חד קרן ורוד.

בום! העיניים שלהן נדלקו. אבל זה לא חוקי נכון? נכון נכון. איזה כיף זה שבשנה הבאה בנות בוגרות שלי, כבר אפשר יהיה להתלונן עליכן במשטרה.

מאד בוגר מצדי.

ומה עוד היה? אה! חשוב. סירות מנייר פרגמנט שמוארות באורות מנצנצים, שבתוכן נחה כמו בתוך קן ביצת מתנה חד- קרנית.

 

איך?

סירת פרגמנט- לוקחים גליון נייר פרגמנט שעולה חמישה שקלים אבל בעיני הוא החומר הכי נשגב ונדיר בטבע, מקפלים ממנו סירת נייר ענקית, ומניחים מעל לשרשרת אורות נוצצים שמאירה את הסירה מבפנים.

ביצים- מרוקנים ביצים מתחתיתן, שוטפים, מטמינים בתוכן מתנות חד קרן, סוגרים מלמטה בנייר ודבק, מדביקים על ראש הביצה קרן חתוכה מספוגית איפור לבנה, מציירים עיניים ומניחים בתוך סירת הנייר. אפשר גם כמובן להשתמש בריסים מלאכותיים כדי שהריסים יהיו ממש אבל ממש יפים. אני התקמצנתי.

מכינים עשר כאלו ומשיטים בסלון. זה מראה נפלא. סירות ועוד סירות שבתוכן ביצה יפהפיה, ובתוכה, הס פן תעיר- העתיד. העתיד. העתיד כבר מאיר.

 

 

יומולדת חורף בים

אז עופריקי נולדה בחורף. זה כמובן לא מבלבל אותה, וכל שנה בא לה, בדיוק בשיא הקור של ינואר, שניסע לים ונעשה לה מסיבת יום הולדת על החוף.

לחוף הים בחורף, כמובן, לא כל כך בא שעופריקי תיסע אליו, אבל השנה לא סיפרנו את זה לילדה. במקום זה הקדמנו תרופה לצננת בעזרת יום הולדת בתשלומים.

כלומר: עשינו יום הולדת באוגוסט, בלי קשר לתאריך, וביום ההולדת בינואר שיחקנו עם הילדים מחבואים הפוך: "ניצחתם מזמן. עכשיו חפשו אותנו."

אז מה היה ביומולדת ים? כל הטריקים מסדרת הים.

חול צבעוני שבונים ממנו טירות, כפכפי מילים שהבנות רצו איתם על החוף וברכו את כלת יום ההולדת:

והכי: תופסת ביצים. לא אצרף תמונות כי הן כוללות גבר בן ארבעים ומשהו בלי חולצה שהעיף ביצים על ילדות בנות עשר, אבל היה להיט. להיט. כל ילדה קיבלה את הביצה האחת שלה, והיתה צריכה לעבור איתה מסלול מכשולים. התמסרות בביצים במרחקים הולכים וגדלים, ג'אגלינג, כריעה ליד קו החוף וגלגול הביצה להצפה על גל הגאות, אלכס הביא אותה באלתורי משחקים שארכו שעה אל מול עיני הנפערות כחלמון מעוך.

אבל הסיבה האמיתית שאני כותבת על יום ההולדת הזה נעוצה ברעיון הבא: בלילה כיסינו את הטירות באורות מנצנצים, שרשרת אורות כזו עם בטריה, הובלנו את כולם בשביל של פנסים סיניים, והצטלמנו.

למה זה שווה? כי ביום ההולדת עצמו, בינואר, חיכתה לעופריקי על השולחן תמונה של הרגע הזה ולידו, כאילו כהמשך ישיר שלו, שקיות ברכות שהחברות כתבו מבעוד מועד:

((שקיות ברכות? לוקחים שקית חומה, גוזרים ממנה מגזרת נייר, בלייזר או ביד, מדביקים מאחורי נייר פרגמנט, וכותבים על הפרגמנט בטוש מתאים. ממלאים באורות המנצנצים ומחכים לילדת יום ההולדת שקוראת מה החברות כתבו לה לפני חצי שנה ונעלמת שמחה לתוך הוואטספ.))

והסיבה האמיתית האמיתית שאני כותבת את הפוסט הזה? כי יש אנשים שיש להם ילדים שנולדו בחורף. חודש שלם של ים עוד לפנינו. רק אומרת.

יום הולדת ציירים

לענר ולי יש הרגל: אחת לחודש אנחנו מעלים על המסך את מזוודת הקסם הזו מאמזון ובוהים בה. יום אחד, ילדי, אני אומרת לו. יום אחד.

התכנית ברורה: אנחנו נתעשר מאד על ידי השקעה בנדל"ן, נקנה את אוצר העפרונות הנחשק הזה, ונצייר ונצייר ונצייר אגב כך שיועצי ההון שלנו ימשיכו להשקיע את כספנו בקניית מוצרים נוספים כמו בלוקים איכותיים של נייר עבה ומסגרות זהב ליצירותינו. כמובן שהצעד הראשון בהגשמת החלום הוא לעבור סוף סוף מהדירה השכורה שלנו ולהתחיל אשכרה לנהל את חיינו באופן מושכל, אבל בינתיים הגשמנו את החלק הכי שווה מכל חלום הצבעים: ציירנו. והמון.

התירוץ הרשמי היה יום הולדת ציירים לענר. והרעיון היה פשוט. כיסינו את כל משטח הסלון בנייר, ויצרנו כן-ציור גדול. בכל יום בשבוע שלפני יום ההולדת הזמנו שני חברים אחרים וכל אחד הוסיף משהו לציור הגדול. כך לאט לאט נבנה יער.

היו בו חיות נהדרות כמו אריה והארי פוטר על מטאטא קסמים, פרפר עם נצנצים, ענק טוב לב ומשהו מכוער ביותר- כנראה פטרית שיטאקי.

בהתחלה כל הילדים ציירו ישר על הציור הענק, אבל אחרי שהספה שלנו התכסתה גם היא בפטריות שיטאקי, עברנו לבידוד האמנים המופרעים בחדר נפרד. את היצירות שלהם הדבקנו בג'ונגל רק אחרי ייבוש הצבע.

במהלך יום ההולדת עצמו שהילדים כבר הגיעו אליו כשותפי-יצירה-  עשינו סרט בתוך הציור הגדול. כלומר: בנינו סיפור מסגרת, השכבנו את הילדים על משטח הג'ונגל, וצילמנו אותם מלמעלה כשהם ממחיזים את הסיפור.

ובכן, אם אני לא מפקטרת פנימה את פגיעות-ההלם של עופריקי ואלכס שהיו צריכים להעסיק את יוצאי הג'ונגל במשחקים בזמן שאני ערכתי את הסרט, אז בסך הכל היה אדיר. אין לי תיעוד של הציור הענקי במצלמה רצינית כי השילוב של ילדים ושליכטות צבע לא משאיר הרבה זמן לצלם, אבל ניחא.  דמיינו שכל דמויות הפלא על יריעת הנייר יפות ועזות בצבעיהן אפילו יותר. הקו הזה, הילדי, שמאזן את את עצמו בין ההגזמה לבין הממש. איזה איזון ללמוד ממנו.

נ.ב

1. לפני מלא זמן היצרן של זה ביקש שאמליץ עליו בבלוג כחומר לניקוי כתמים מספות. אמרתי לו בעדינות שאמות לפני שאנקה ספה ושהבלוג שלי עוסק רק בשירה עילית ובפילוסופיה של יחסי אובייקט-סובייקט, ושבעקרון אני לא מפרסמת אף אחד כי כתיבתי היא אמנות נשגבת. הוא עדיין שלח אלי את החומר כנראה כמחווה הומניטרית. האריזה כפי שאיימתי עוד סגורה על השידה, אבל אני שוקלת להשבר.
2. אוי יש חדשות טובות בלב הימים האלה שהם קשים בחיינו מאד: הספר 'נונה ומחק האויר' נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך. מגניב.

בוקר יום הולדת

אז בבוקר הזה, שבו אני לא מבינה יותר את העולם שמעולם לא הבנתי, בבוקר הזה לפני שש שנים ענר נולד.

לטקס הברכות המשפחתי הכנו לו חפיסות שוקולד שעליהן ציור פניו:

איך? ציירנו על שקף ככה, הפכנו על גבי חפיסת שוקולד שהרטבנו קצת מראש, טופפנו באצבעות חמות (שנטבלו בכוס מים חמים) ולחצנו את הציור אל פני החפיסה.

אחר כך עטפנו שוב כאילו כלום, הטמנו בין חפיסות שוקולד רגילות וחיכינו שילד מלא אור יקום וינחש איפה ההפתעה שלו.

היה שולחן יפה ושמח. עכשיו נשאר לסדר רק את כל העולם שסביבו. אני לא בטוחה שיש לי המלצות לגבי טכניקה לזה.

ענר הילד מישראל

מילה על קשיים: יש.

אם להרחיב- המשפחה הקטנה שלנו בעיצומם של ימים מאד מאד מטלטלים שגורפים תחתיות נפש. ולכן, כל מי שמכיר את המצב ופוגש את אלכס ואותי נקרעים מצחוק בבית הקפה לא מבין. איך ייתכן שאתם צוחקים?

כאילו אנשים שקשה להם צריכים להיות דוגמנים של צער. לא לקרוע להם מפתחים של רווחה, לא להתנגד עם הידיים כשהלב הכבד משקיע אותם אל קרקע האוקיינוס. אבל ללהתנגד עם הידיים יש שם פועל: לשחות. וזה קריטי למדי, כפי שאיה כורם בשיר השקט והיפהפה שלה ניסחה בפשטות- מה מבין איש טובע? הוא מבין שאוויר זה דבר הכרחי.

אז במסגרת הלהתנגד עם הידיים, אחד מפרויקטי הקיץ המשמחים שלנו היה להפיק ספר לצריכה ביתית. כל מי שראה את הסרט של דבורית שרגל או כל מי שאוהב כמונו את סדרת ילדי העולם מכיר ומכור לנוריקו סאן מיפן, נואי מתאילנד, סיאה מאפריקה, דירק ההולנדי ו-בעצם- אפשר להוסיף לזה גם את ענר הילד מישראל, שבדרך נס נקרא בשם מקראי שורשי, ובחדר שלו יש מיטה אותנטית מהשוק הססגוני אתר 'אגורה', וספרים בכתב עברי עתיק המגלם תרבות של עם. אין, אין, העת בשלה.

בדרך לטיקאופ המושלם ועל בסיס ניתוח שאר ספרי הסדרה, הבנו שחשוב מאד לכתוב עלילה קלושה. כל העניין הוא לתת מקום לתמונות המרהיבות, שלא רק תופסות רגע אלא מקפיאות מכח היופי את הרגעים שסביבו.

אז כתבנו עלילה במהירות, שילבנו כמה מילים ארכאיות כמו 'הבה' ו'אויה', והזעקנו את מוטי קיקיון. חבר שלנו, צלם בחסד, ששלף את הפילם, הכניס למצלמה הידנית, פלט אנחה של אוויר שלדעתי נאגר בפה שלו עוד משנות השבעים, והתחיל לעבוד.

על הקליק הראשון של המצלמה הגדולים גילו שבדיוק הם לא יכולים להשתתף בפרויקט, אבל הקטנים קהל שבוי. כנועים ומתוקים הם דיגמנו יום אותנטי שבמהלכו כמו בכל יום הם הכו בתופים, ניגנו בחלילית כנענית, הביטו ימינה לאופק במבטי שחור לבן, ועצרו רק כשאחת השחקניות הראשיות היתה חייבת ללכת לקניון לראות גאליס.

ביום הראשון לגן ענר רץ לגננת וסיפר לה שלאמא שלו יש ספר חדש. הגננת כבר נזהרת עם הילד, שכן הדיאלוג שלהם לפני שנתיים היה:

ענר: אמא שלי כתבה את נונה קוראת מחשבות

הגננת: נכון חמודי, אני לגמרי מאמינה לך.

אז היא נכנעה מראש הפעם והזמינה אותי לשעת סיפור לכל הילדים עם היצירה הנפלאה שהזהרתי אותה שיצאה בהוצאה מוגבלת של ספר אחד.

כן. אני קצת מצטערת עכשיו על הקטע עם העלילה הקלושה, אבל גם זה פתיר. לפעמים, למקטעין, זה עניין של הגייה וה'אויה' הופך ל'הו יה!'.

ועל זה, בעצם, הפוסט הזה.

בנאדם-מקצוע

אז הבטחנו שנשמור על קשר כי דנמרק זה בכלל לא רחוק, והתחבקנו, וכנראה שלא נשמור על קשר כי דנמרק זה רחוק, וטוב שהתחבקנו, כי ווואו, אידה. הכוהנת הטכנולוגית מהפאבלאב בחולון שהתאהבה בבחור שלא גר בחולון, וטסה אליו לתמיד.

זהו פוסט פרידה ממנה לכבוד יומה האחרון במעבדה מחר. אני מקלידה בשעת לילה מאוחרת, בתוך ימים שבהם קורים דברים מאד קשים ביום, ובכל זאת אני חייבת- כי אידה היא לא רק אשת מקצוע, היא בנאדם מקצוע. וזה – דבר גדול. דוגמא? דוגמא-

נגיד בחופש שעבר שעבר. היינו יומיים לפני חזרתה של נועה לארץ ממשלחת לארה"ב, ונפגשנו עם אידה במעבדה כדי להדפיס בתלת מימד חותכני עוגיות. רצינו לאפות הר של עוגיות עם הפנים של הילדה, אבל אב- הטיפוס הראשון לא יצא עבה מספיק, אב- הטיפוס השני יצר עוגיות ענק שמנות מדי שאי אפשר באמת לאפות, והשלישי-

טוב, בנסיון השלישי כבר החלפנו טכניקה ובנינו חותכנים קטנים, ואז גילינו שעכשיו הם דקים מדי ואף הפלסטיק המתוק של הילדה נשבר לתוך הבצק. כך נוצרו עוגיות עם ארומה של מצוף בריכה, שזה הולם למתנת שיבה לתוך קיץ ישראלי. היום כבר יודעים לייצר במעבדה חותכני עוגיות בקלות, אבל לפני שנתיים עוד למדנו בתנועה. ובקיצור- מפה לשם- מהדפסה בתלת מימד שהיא דבר ארוך- לניסוי אפייה בבית- הגענו לכמה שעות לפני שדה התעופה.

אוקיי, אמרנו, נשנה קונספט. יש לנו כבר את הצללית של הילדה, בואו נגזור כמה בריסטולים בסלון ונעשה ממנה שלט לקבלת הפנים. אבל החיתוך הידני של הצללית לא עלה יפה, והמעבדה של הפאבלאב בכל זאת בחולון ולא היה לנו אוטו פנוי כדי לנסוע. וזה בדיוק הרגע שהלב הגדול של אידה התחיל לחתוך.

אוקיי, היא אמרה. אני אתקתק בלייזר ואביא אליכם. ובאמת, שלחנו קבצים, היא סידרה אותם בספיד, חתכה והקפיצה עד אלינו, והיה לנו שלט מלא טאצ' לקדם את פניה של נועה. משפחה בשדה מחזיקה בשקט שתי מילים ויזואליות: את ו -לב.

 

זה היה כל כך מוצלח עד שהרגנו את הרעיון בהכללת יתר, ועכשיו עם שלטי הצללית אנחנו מקבלים כל מי ששב ממרחקים, כפי שניתן לראות מצלליתו השזופה של אלכס היווני שבתמונה.

אבל לא השלטים הם העניין, אלא העובדה שאידה עשתה משהו שהיא לא היתה חייבת לעשות. היא היתה חייבת להסביר לנו פנים, ולהסביר לנו אלף פעם איך עובדים במעבדה, אבל היא לא היתה חייבת לעבוד בשעות לא שעות, ולארגן את הקבצים, ולהקפיץ עד הבית שלנו, ולהיות שם במין אקסטרה שלא מתיהר בהיותו לארג'.

אני רוצה, כל כך רוצה, להיות כזו. שנותנת בכל רגע הרבה הרבה יותר ממה שצריך. לא כי אני חייבת, אלא כי מגיע לי שבתורי יתייחסו ככה אלי.

אני מקווה שעוד רגע, בארץ רחוקה, יגיע תורה של אידה, ואני פורשת בדעתי מניפה של כל הפרויקטים שהיא עזרה למשפחה אחת לבצע: תחפושות לבד, ושלטי אהבה מגולפים בעץ, ופאזלים מצופי לכה, ושבלונות מויניל לצביעת חולצות-

ופרגוד השירה (חתיכת הישג טכני שלה), וכריות השירה וכל אביזרי הסטודיו, ומיניאטורות ספרים, וגופי תאורה עשויים ממצות לשולחן החג, ומדף מחורץ, והמון חיתוכי נייר ענוגים, וחותמות סיליקון לכל ילד לפי העיצוב שלו, ומדבקות לצביעת ציפורניים, ועיצובי קרטון, והמון תכשיטים שווים מפרספקס, והפתעות חתונה, וכל כל כל קישוטי ימי ההולדת, ומנורות עץ, וסביבונים צרובי תמונות- ו- טוב. די. תיכף בוקר.

אקום אליו עייפה אבל עם ידיים עירניות שיפתחו, כפי שנפתחו ידיים אלי, רחב רחב רחב. הרבה יותר רחב ממה שצריך כדי לתפעל מכונות. תודה, אידה.

על המתנה, ועל היסוס של עפרון

16 שנה חלמתי לפתוח סדנת שירה בסטודיו של סדנאות הבית. רק שירה, לא שירה ופרוזה כמו שאנחנו מלמדים כבר שנים, רק שורות קצרות ונשימות ארוכות. אבל-

השעון המעורר צפצף בבוקר, הילדים צלצלו בפעמון הבית בצהריים, הנהגים צפצפו סביבי בערב, הטלפון צלצל בחצות 'תשאר ער אני תיכף חוזרת', השעון המעורר צפצף שוב בבוקר- וכך עברו 16 שנה ולא הספקתי, פשוט לא הספקתי. אבל לפני כמה חודשים הרמתי את הראש ואמרתי לעצמי: אוריתי!

אני מכנה את עצמי בשם החיבה של עצמי כשצריך שעצמי לא תבהל שאני הולכת לנזוף בה. אבל רבאק אוריתי, החלום שלך לפתוח סדנת שירה כבר בן 16. לא הגיע הזמן להוציא לו רשיון נהיגה ולתת לו לנהוג את עצמו בעולם?

הגיע. אז כינסתי משוררים שריגשו אותי מבין תלמידי, צללתי איתם לסדנת שירה, וכבר במפגש הראשון הבנתי משהו מסוכן. לפעמים לא צריך להגשים חלומות מיד. לפעמים שווה לחכות עם החלומות שלך 16 שנה כדי שיתבגרו. כדי שהידיים שלהם על ההגה תהיינה בטוחות ושלוות. כדי שאפשר יהיה לנסוע איתם בכביש המהיר ואז לעצור בצד, להסתכל אחורה וללמוד משהו גם על הדרך שעברה ולא רק על הדרך שעוד תעבור.

 

זו מתנת הסיום שהכנתי לאנשי הסדנא, אני מעלה אותה פה יחד עם האיחול שלי לעצמי לכתוב משני הקצוות- המחק והעפרון, וגם כי זה רעיון יצירה לקראת ספטמבר, מזון לקלמרים הפוערים לקראתנו את פיותיהם הרעבים תמיד.

איך מכינים? אז ככה.

הכנה לצביעה- הכי פשוט לקנות עפרונות בלי מחק, או לכסות את תחתית העץ החשופה של העפרון בחתיכת וואשי כדי שלא תתפוס צבע. את הצד השני, את ראש העפרונות, הכי קל לתקוע בספוג לעיצוב פרחים.

צביעה- מרגע ששני הקצוות מכוסים מרססים הכל בספריי. זה לוקח שניות ממש ואפשר להכין עפרונות בכל צבע שרוצים.

מי שחי באנגלית יכול להזמין עפרונות צבעוניים כאן, לכתוב איתם משמאל ולהתגעגע לימין.

הדבקת השורה של השיר- אפשר להדפיס על מדבקה שקופה ולהדביק את שורת השיר. חשוב למרוח לפני כן דבק טוב ושקוף, אחרת המדבקה מתקלפת, כפי שאכן קרה לי וכך הגשתי לתלמידי שירים שחצי מהשורה שלהם נפלה באוטו. טוב שביאליק לא היה בסדנא כי עפרון 'הכניסיני תחת' עשוי היה לעורר פולמוס עברי.

אפשר גם להדפיס על וואשי צר ולהדביק, אפשר לכתוב בטוש פרמננט, אפשר לחרוט בלייזר בפאלאב, ואפשר להעביר לעפרון בכל השיטות של העברת קעקוע כולל הדפסה על נייר קעקועים.

בתמונה למעלה, סלפי עפרון ששלחה אלי ביום שאחרי שרי שביט, ולמטה תמונה קבוצתית של שורות שיר שהסתחררו בין ידי הקבוצה. קודים פנימיים מתוך מרחבי מילים יפהפיים שפוערים אותי אל העתיד- ואל ההבטחה לגלות איזה חלומות צריך להגשים מתי. לנהוג בעצמי וברצונות שלי בעדינות הזו של עפרון שהוא לעולם מהסס. 

נ.ב

בענייני הגשמת החלומות הבאים ובניגוד מוחלט למה שאמרתי על לחכות בסבלנות והכל – סדנת הכתיבה בניו יורק נפתחת בעוד פחות מחודש, סחררו הלאה את המייל שלי (oritgidali אט ג'ימייל דוט קום, לינק משמאל) לדוברי עברית בעיר הגדולה, ובענייני מילים- המלצה לספר ילדים שעינג אותי עד בלי די על נסיכות ועל אהבה.

פרויקט חלומות

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

 

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.