שירי גשם

בשיר ישן ישן תיארתי פעם את היום שבו סערת גשמים הכריעה אותנו וגרמה לתקרה לנזול והכריתה את האוטו:

השיר ממשיך אבל אני עוצרת אותו בבית הראשון כי לא הוא שחשוב כרגע, אלא הבהלה. מין בהלת-נס שגשם מביא איתו כשהוא נפתח מן השמיים ומזכיר את השמיים. את הנתינות, את כך שאנחנו פרפרים שרועדים בכפו של המופלא. נעמי שיהאב נאי מתארת את זה בשיר קורע לב בתרגום של משה דור:

בבת אחת לופתת את הקורא גם הבדידות וגם המידה העצומה שבה המוגן לכאורה חשוף לפגיעה. נתן זך אומר את זה בשורות עצובות משלו:

אני קוראת את הדברים וכמעט נכנעת לחלוטין לדאגה ממה שעוד יבוא, להתכרבלות הסגורה והסגרירית במעילים, אבל רגע קודם עוצרת אותי הספריה. דווקא מתוך אותה כף יד איש מושטת לי הנחמה. הנה כאן בשורות של אי אי קאמינגס בתרגום היפה של אורי הולנדר, גשם לא ככף יד יחידה אלא גשם כהמון ידיים קטנות. והנה כבר ניצל האחד הבודד בדרך היחידה שבה אחד יכול להנצל, בשניים:

ובשיר אחר נדיר וצלול מדבר גם ישראל אלירז על הגשם כעל פעולה של יחסים. הנה מסמרי הגשם שמחזיקים ושוב לא יוכל הגן וכל שפעו להתחמק. מהשיר, מהגשם, מהיש:

מתוך המילים פתאום מובן הגשם אחרת. לא כמסמנו של שפע שיוכל בכל רגע להרוס בכח המבולי של היותר מדי או לענות את הגוף בכח הבצורתי של המעט מדי, אלא כדרך המיידית והזמינה ביותר לגעת במשהו שהגיע מרחוק ונמצא עכשיו קרוב. כל כך קרוב עד שהוא נחוש להרטיב את הגוף ממש ולא רק את העיניים. והדבר הזה מעורר השתאות והתרגשות כמו בבית מתוך שיר של רילקה בתרגום זנדבנק:

וזהו הדבר שאני מאחלת לי ולאהובי ולאנשים שסומכים את עולמם אל עולמי דרך המסך המאיר. שלא ניסוג מן המגע אל תוך הבדידות המלנכולית שכמעט מתבקשת מתוך הגשם, אל הדאגה שברגע שמבינים אותה כבר אי אפשר לזוז. אלא שנשאיר למשוררים לכתוב שירים שנראים כמו גשם ושנצא אנחנו אליו. להפגש. להקשר. להרטב ממש.