בשיר ישן ישן תיארתי פעם את היום שבו סערת גשמים הכריעה אותנו וגרמה לתקרה לנזול והכריתה את האוטו:
השיר ממשיך אבל אני עוצרת אותו בבית הראשון כי לא הוא שחשוב כרגע, אלא הבהלה. מין בהלת-נס שגשם מביא איתו כשהוא נפתח מן השמיים ומזכיר את השמיים. את הנתינות, את כך שאנחנו פרפרים שרועדים בכפו של המופלא. נעמי שיהאב נאי מתארת את זה בשיר קורע לב בתרגום של משה דור:
בבת אחת לופתת את הקורא גם הבדידות וגם המידה העצומה שבה המוגן לכאורה חשוף לפגיעה. נתן זך אומר את זה בשורות עצובות משלו:
אני קוראת את הדברים וכמעט נכנעת לחלוטין לדאגה ממה שעוד יבוא, להתכרבלות הסגורה והסגרירית במעילים, אבל רגע קודם עוצרת אותי הספריה. דווקא מתוך אותה כף יד איש מושטת לי הנחמה. הנה כאן בשורות של אי אי קאמינגס בתרגום היפה של אורי הולנדר, גשם לא ככף יד יחידה אלא גשם כהמון ידיים קטנות. והנה כבר ניצל האחד הבודד בדרך היחידה שבה אחד יכול להנצל, בשניים:
ובשיר אחר נדיר וצלול מדבר גם ישראל אלירז על הגשם כעל פעולה של יחסים. הנה מסמרי הגשם שמחזיקים ושוב לא יוכל הגן וכל שפעו להתחמק. מהשיר, מהגשם, מהיש:
מתוך המילים פתאום מובן הגשם אחרת. לא כמסמנו של שפע שיוכל בכל רגע להרוס בכח המבולי של היותר מדי או לענות את הגוף בכח הבצורתי של המעט מדי, אלא כדרך המיידית והזמינה ביותר לגעת במשהו שהגיע מרחוק ונמצא עכשיו קרוב. כל כך קרוב עד שהוא נחוש להרטיב את הגוף ממש ולא רק את העיניים. והדבר הזה מעורר השתאות והתרגשות כמו בבית מתוך שיר של רילקה בתרגום זנדבנק:
וזהו הדבר שאני מאחלת לי ולאהובי ולאנשים שסומכים את עולמם אל עולמי דרך המסך המאיר. שלא ניסוג מן המגע אל תוך הבדידות המלנכולית שכמעט מתבקשת מתוך הגשם, אל הדאגה שברגע שמבינים אותה כבר אי אפשר לזוז. אלא שנשאיר למשוררים לכתוב שירים שנראים כמו גשם ושנצא אנחנו אליו. להפגש. להקשר. להרטב ממש.
זה קרה: פיזרתי את הילדים לביה"ס ולגנים ותוך כדי – נקשרתי, נפגשתי, נרטבתי ממש… (ממש, ממש…. לרמת הגרביים..) וחזרתי הביתה לשירי הגשם בפוסט המחמם שלך, איזה יופי, כמו שוקו לוהט…התחממתי מבפנים.
אני אוהבת חורף!
עננים מעניינים בשמיים,
אור נעים בעיניים.
גשם בשבילי-שיר שמח בלב,
יולי-אוגוסט מעוררים אצלי כאב,
ועצבנות וחיכיון היסטרי שתחזור השפיות הקרירה.
אוהבת כל כך את טורי השירה שלך
מרגש
חשבתי שאולי תאהבי את זה –
http://lusaorganics.typepad.com/clean/2013/12/get-in-it.html#comment-6a010535f3a090970c019b02739662970b
מצחיק, מאז שהגענו לברוקלין, שמתי לב להבדל בין שירי הגשם שלנו לשירי הגשם של ילדים שגדלים כאן. אצלנו זה נשמע כך: "גשם גשם בוא" ו-"טיפ-טיפ-טף". ואילו אצלם זה: "ריין ריין גו אוויי". הילדות שלי לא למדו שיעור מולדת עם החקלאים והזורעים בדמעה וכולי, והן באמת לא כל כך מבינות את שמחת הטיפות של אמא שלהן…..:-)
ואני כל הפוסט הזה רואה את אבא שלך קופץ בשלוליות של ניו מקסיקו דרך חלון הקפיטריה. ואת עצמי מתפלח לטיול לילי בשלג ירושלמי. ואת הילדים שלי קופצים יחפים בשלוליות ליד הבית ורצים בגשם בלי חולצות (באמת באמת! יש לי הוכחות מצולמות בטלפון!).
ואת החורף שלי, מלפני שנים:
טיפה ניתקת
מנטיף קרח
שקפא על המשקוף
אד שנוגב מזכוכית
בגב יד מהוססת
מטשטש אורנים מושלגים
עוד בול עץ
מוטל אל התנור
והחתול מתמתח
מצפה לחלקו
במרק
הפוסטים שלך מדהימים!
כשאני מקבלת הודעה במייל על פוסט חדש, אני מיד מחייכת לעצמי.
תודה.
חורף = מעיל
מעיל= בית
בית= אני
אני אוהבת גשם
שמטפטף לי על החורף(עורף)
בגלגול הבא אני רוצה להיות את!
את מרגשת אותי בנימים הקטנים של המגירות שבליבי.
הנפלא מכולם הוא רילקה. אולי תוכלי לציין מהו מקורו של הבית או לחילופין לפרסם את השיר כולו.
שנה טובה.
יהודית