צעדתי צעד אחד לתוך הסלון. הרגל שלי דרכה אבל לא התרוממה. משהו דביק כאורנג'דה ותוסס כקולה תפס את הסוליה שלי ולא הרפה. זה היה רגע אחרי יום הולדת חד-הקרן, יום הולדת שכבר נסקר וקוטר בהרחבה בבלוג. החברות של עופרי יצאו בסערה, הכל היה זרוע הרס, ולא יכולתי לעשות את מה שאני עושה בדרך כלל כשאני דורכת בסלון ומשהו דביק נדבק לי לרגל- להתעלם.
אז עשיתי את הדבר השני הכי טוב שיכולתי לעשות. יצאתי מהבית ונסעתי לבית של אבא שלי. הבלגאן יחכה. כלומר, הבלגאן יחכה לאלכס. היי! כתבתי לבעלי בהודעה חד צדדית ונמרצת, יצאתי לכתוב. בוא לאסוף אותי בלילה. כלומר: אחרי הספונג'ות.
הקלדתי במהירות וכיביתי את הטלפון. לא חלילה כדי שאלכס לא יוכל לענות לי, אלא כדי שאוכל להתרכז בכתיבה. התיישבתי על הספה בביתו הנקי והריק של אבא שלי. הוא היה באיזו נסיעה וכל המרחב היה לרשותי. הסלון חייך אלי חיוך צחור קירות. כמה השראה היתה לי שם! במשך שעה שלמה בהיתי בחלל. סגרתי ופתחתי את הטלויזיה. הלכתי לחפש איפה אבא שלי מחביא את השוקולדים. קמתי לעשות תה, קמתי לשירותים, קמתי לעשות תה. מדי פעם באו אלי התקפי אשמה קצרים- אולי באמת ראוי שאני אכתוב משהו? אבל על מה על מה? מה כבר יש לי לומר שהוא מעניין? המח שלי נמס לגמרי, כבר חודשיים שאני רק גוזרת חדי קרן ומכינה עוגיות חדי קרן ומחפשת דימויי חדי-קרן ומפליצה קשתות, על מה בדיוק אני אכתוב?
אז המשכתי לבהות בכל החפצים היפים שאבא שלי אסף ממסעותיו, ברפרודוקציות הנאות שהוא תלה, בפסלים האפריקאים של פיל וג'ירף וקרנף. אוי חבל שלא לקחתי את הפסל של הקרנף לתפאורה ליום ההולדת של חדי הקרן, חשבתי, שטויות, לא משנה, כמה יפה פה, הנה הוילון שאמא שלי בחרה בזמנו בחנות הקטנה ברוטשילד, הנה הגרזן הדקורטיבי שתלוי באופן לא מאיים בכלל מעל ראשו של כל מי שיוצא למרפסת, הנה ה—- רגע אחד. עצמי חזרה אחורה בבת אחת. מה אמרתי? הקרנף היה מתאים ליום הולדת חדי קרן? אני עד כדי כך דפוקה עד שאני מצליחה לנכס גם את הקרנף לקונספט של חדי קרן? טוב. יש פה סיפור.
וברגע הזה, ברגע שפתאום הסתובבתי אחורה ותפסתי את עצמי חושבת מחשבה דבילית כל כך, ברגע הזה נעורה בי בבת אחת ציידת הרעיונות והחלטתי שאכתוב ספר על אמא שמזמינה באינטרנט לבת שלה חד-קרן ליום הולדת חדי-קרן, אבל מקבלת את חד-הקרן קרנף.
ומה קרה אחר כך? הייתי רוצה לספר את זה כסיפור הירואי. שכל הטקסט של 'חד קרן מסוג קרנף' נכתב במכה, שכל הבדיחות של ספר הילדים החדש שבסופו של דבר יצא לאור השבוע ירדו על ראשי כגשם ביום חג. שבבת אחת הבנתי שיש לי מה לומר, ושבאבחת השראה הזדקפתי ונארזתי ופעלתי ושמחתי והפסקתי להתעייף ולקטר ולחשוב שאין לי.
אבל זה לא מה שהיה. רגע אחרי שכתבתי את הרעיון הזה שקעתי שוב לתוך נמנמת האין השראה, ושרבטתי כמה מילים פה כמה מילים שם אבל בעיקר לא עשיתי כלום.
בלילה אלכס בא לאסוף אותי. לשמחתי גיליתי שהוא עדיין מדבר איתי, או לפחות שותק וזה מאפשר לי עדיין לדבר איתו. שטחתי בפניו את שרשרת הרעיונות הבינוניים החדשים, ופתאום כשהגעתי לזה עם הקרנף והחד-קרן והג'וק שגם נוסף אליהם בינתיים- ברגע הזה אלכס עצר את האוטו תוך כדי נסיעה. לעצור את האוטו תוך כדי נסיעה זה דבר שאלכס לא עושה אף פעם, אז כנראה שגם אז הוא לא עשה את זה ואני רק מספרת את זה לצורך המליצה, אבל יאללה, הוא עצר את האוטו תוך כדי נסיעה ואמר לי: זה רעיון טוב.
עזוב, אמרתי לו, זה רעיון דבילי. לא, הוא התעקש, יש פה אמירה.
מאז אני חוזרת בדעתי שוב ושוב לרגע הזיהוי הזה. אם לדייק- הגאווה המקצועית שלי חוזרת לרגע הזה בתור שיעור בצניעות. כי פדיחה. אני מורה לכתיבה. אני מתגאה ביני לביני ביכולת שלי לזהות רעיון טוב מתוך שטף של רעיונות, אני עושה את זה יחד עם התלמידים שלי כבר עשרים שנה. ולא זיהיתי. לא ידעתי להפריד ביני לבין הרעיון, להבין שהפעם יש פה משהו ששווה לפתח. הייתי צריכה את אלכס שיהיה החכם הנייד שלי, ויגיד לי- זה זה.
אני מספרת את זה כי בעיני יש פה שיעור חשוב על התהליך היצירתי. יצירה היא תהליך שבלב שלו יש אישה שיוצאת מהבית ומשאירה את הכל מאחור והולכת לכתוב. התחלה יפה אבל לא מספיקה. צריך גם את האיש שלה שיגיד לה- יש פה משהו, ואת העורכת הראשית של ספרי הילדים והנוער בהוצאה, יעל מולצ'בסקי, שתבחר את הסיפור הזה מבין הרבה טיוטות, ואת העורכת של הספר יעל גובר שתגדל את הסיפור הזה ותתעקש שהקצב יזרום, והניסוחים יתחדדו, והשפה תדוייק, ואת המאייר, הו המאייר, עומר הופמן, שיהפוך את הקרנף ואת שלל הדמויות למצחיקות ואמיתיות וטבולות ביופי ומלאות ברק ופאקינג וואו, ובקצרה יוכיח שוב שמילים הן האמנות המשנית לאיור, ואת המעצבת של הספר אורית רובינשטיין שתציב את הקרנף על הדף הכי מדויק שאפשר, ועוד לא הגעתי לכל מי שמקבל את הספר ושוקל אותו ומנשים אותו כשהוא נולד כל הצוות של הוצאת כנרת-זמורה-ביתן ובפרט עדו ועופרה ודניאל ושיר-שירלי ו— אהה…..
צריך כפר שלם כדי לגדל קרנף. מזל שיש לי כפר כזה. בלעדיו, אפילו חד קרן אמיתי ושלם לא היה מספיק.
נ.ב
זה הלינק לקניית הספר. הוא במבצעים בכל החנויות, כולל הפרטיות. כל האיורים בפוסט הזה הם כמובן מתוכו. עומר הופמן גאון, כבר אמרתי.
נ.ב.ב
חג-קרן ראשון לספר- אירוע בחנות הספרים 'מילתא' ברחובות, ב- 26 לדצמבר בשעה 17:00. הכניסה חינם בהרשמה מראש milta.books@gmail.com
נ.ב.ג
עדכונים נוספים בפייסבוק שלי. אם אתם יכולים להפיץ את אחד מהפוסטים עם צילום העטיפה של הספר, אני מבטיחה לבדוק מי אתם ולחשוב שאתם יפים בעיני.
נ.ב.ד.
ויש גם עיון מעמיק וחכם בספר שעשה יותם שווימר פה.
oritgidali.wordpress.com 