קונפטי שירים

כשהגענו לקחת את הספר החדש של אלכס ממשרדי ההוצאה לאור, שוחחנו עם אחת מן העושות במלאכת הספרות. היא סיפרה לנו על כתב-יד שנמצא אצלם בעבודה: תרגום לעברית של אפוס פרסי עתיק. אה, זה זה? שאל אלכס והצביע על אסופת ניירות עבת כרס, לא, ענתה המשיבה עדינת החיוך, זה זה. והיא הצביעה על ארגז ענק, אבל ענק – יוחננוף איזור תעשיה ענק – מלא במכמני תרבות גויליים. מיד נצמתנו והמשכנו להסתובב אחוזי חיל רעדה והוד בין ספרי קירקגור אצ"ג ודן מרון.

זה היה מרומם אבל גם מלחיץ. אנשים בהוצאה הזו הם עידית במובן המוחלט של המילה. במסדרונות נושבת רוח חזקה. בפינת הקפה הם מדברים במילים מנוקדות. לא בדקתי אבל אני בטוחה שעל דלת השירותים שלהם כתב מבקר נואש בעפרון: 'היינו כחגבים'.

לא היתה ברירה. כדי לחגוג כינסנו את כולם בחדר הישיבות ונתנו להם קונפטי.

מה זה? שאלו אנשי ההוצאה. איפה קונים את זה? בהכל בשקל, ענינו, ולפתע היינו אנו אלו שאוחזין בידע עברי עתיק. סבנו בין הקרואים והגשנו להם את המוט המיתי שממנו, בטקס קמאי מגיחים גזירי נייר מאורכים ומנקדים את האוויר בניקוד הכי יפה של העברית- ניקוד שכולו רק קמצים ופתחים של שמחה.

התכנון המקורי היה ליצור לאלכס תותחי קונפטי שמלאים בגזירי טיוטות של שיריו. ברשת אמרו שזה תהליך פשוט מאד, אבל אחרי שעופרי ואני פירקנו מקל אחרי מקל ואף ביקשנו מאבא שלי שהוא גאון טכני ידוע לפענח איך לעזאזל עובד המנגנון הארור הזה ואיך מחזירים אותו למצב טעון, אחרי כל זה נואשנו סופית והחלטנו שהתכנון המקורי הוא ליצור לאלכס תותחי קונפטי מלאים קונפטי.

עטפנו את הגליל בהדפסה של עטיפת הספר, הוספנו קצת קישוטי וואשי ויצא שמח ביותר כפי שדוגמנית הבית מציגה כאן בהרחבה:

האמת, טוב שנשארנו עם גרסת הקונפטי האמיתי.

כי אחרי שספרנו אחורה כל המסובים שיחררו אל חדר הישיבות המון נצנצים. צהלה גדולה המטירה עצמה על השולחן ועותקי הספר של אלכס התכסו חג על חג. אפשר לראות את ברק הנצנציה על הפנים שלו ועל הפנים של ליאת קפלן, עורכת הספר:

עם שוך החגיגה התגייסו כולם בנדיבות לאסוף את גזירי הנייר לפח, אבל הגדולה היא שאי אפשר לנקות הכל. עוד שנים מעכשיו ימצא אי מי את העותק של האפוס הפרסי הקדום כשנשיקת זהב מונחת עליו, קטנה וממזרית. גם אם רק זו תהיה תרומתנו לעבודת הקודש של ההוצאה, זו וכמובן הספר של אלכס, נראה לי שדיינו.