אנתולוגיה קטנה של שירי אהבה

באיזה שיר פעם כתבתי לבן שלי: "מצא לך אל, בני. מצא אל מי ותגאל." הכפילות המילולית שבמילה 'אל' סימנה לו בתנועה אחת את כל ההבטחה. אם תפנה אל מישהו, באמת, כולך, בלי לעשות דבר אחר שאינו האחר, יש סיכוי שתזכה לרגע פלאי ורועד שהאל מהבהב מתוכו. רגע שיש לו כל כך הרבה משמעות שהוא יהפוך אותך למנצח זמני בתחרות נגד הזמן. בסוף כנראה תתרושש. כולם בסוף מתרוששים. אם לא מכח המוות – אז מכח המוות שבחיים. אם לא מכח הזקנה – אז מכח הזקנה שבחיים. אבל אם יהיו לך מספיק זכרונות של הווה מועצם כזה שבו הכל שתק ורק הקרבה קרתה לך, אז שום עתיד לא יפחיד אותך באמת. זו המשמעות של גאולה.

אמרתי בשיר לבני: מצא את שאהבה נפשך, ופנה שמה באמת. כלומר בכל מאודך. כלומר פנוי לגמרי ונקי לחבק. כל שאר הניסים יקרו לך משם והלאה.  נכון, בעבור השנים יסתבר לך גם למה בדיוק קשה לשמור על אהבה. בגלל העייפות. בגלל הפטפוט הפנימי. בגלל השטשוש העקרוני שמטיל עליך היום יום. ובכל זאת.

למרות מסכי השומן שנחים על הנפש, למרות סערת ההבל, למרות שרב הזמן כשיהיה נדמה לך שאתה הולך ומתרבה, בעצם תלך ותגזל, למרות כל זה ובכל זאת. אני מתעקשת בחיי ואני רוצה שגם אתה ואחיך תתעקשו, לא רק תתעקשו לנסות אלא גם תתעקשו להצליח, לקבל רגע אחד בסוף כל יום שבו אתם רואים את האהוב שלכם, זוהר וחד פעמי. לא משנה מה, ולא משנה כמה אתם עייפים, הכינו שתי כוסות תה ושבו לרגע אחד אתם ואהוביכם, לדבר באמת, לא על סידורים. בעיקר להקשיב. בעיקר לשתוק. בעיקר לספוג פנימה. אם תצליחו – כל זוג בביתו יהפוך לשלושה: שני אנשים ואלוהים. אם לא תצליחו –  עדיין תהפכו לשניים שיש ביניהם סיכוי לשכינה.

בנימין שבילי אומר את זה אותו דבר אבל הפוך בשיר שלו:

אני מרכיבה כאן בבלוג אנתולוגיה קטנטנה של שירי אהבה, כשיחה עתידית עם ילדי שיגדלו לתוך אהבותיהם העתידיות, כשיחה עם חג האהבה שיחגג בלעז השבוע, וכמענה לבקשה של הקוראת שיקרה לי, ליטל, שביקשה את זה באיזו תגובה מזמן מזמן. אספתי כאן מבחר לא מייצג של שתי תנועות נפש. אחת שמדברת על האהבה, ישירות, ובגדולות, כעל האור המסנוור שניבט מבעד לעוורון הגס של החיים, ואחת שמדברת על האהבה באופן עקיף. ככזו שמהבהבת עצמה מתוך מחוות זעירות. למשל כמו זו בשיר היפהפה של צבי מרמלשטיין:

אני ממליצה להדפיס את השיר הזה ולהדביק על מיכל הסוכר בבית. ככה קורה שבאמצע המטבח, המבצר המבולגן של החולין, נזכרים פתאום בדבר עצמו.

והנה הדרך השנייה לדבר על אהבה, הפעם כעל גודל עצום. שלוש שורות מהפנטות של יהודה עמיחי משלושה שירים שונים. אני מאושרת שאני חיה בשפה של משורר שהנפש שלו גדולה דיה כדי ללכוד במילים גם את הגודל של אהבה טוטאלית:

או במקום אחר:

או: (שורה שהתחתנתי איתה)

ואם נגדיל עוד קצת את הפרספקטיבה, שיר עצוב ויפה, שיר יפני של שונטרו טניקאוה בתרגום אמיר אור ואקיקו טקהאשי, שיר שאוהב למרות העולם. בתוכו:

וגם-  שני שירים שלי שנכתבו בנפרד אבל כשקוראים אותם יחד רואים יותר. שיר אחד נכתב בגיל עשרים וחמש, אחד בגיל שלושים וחמש. בתווך הצטברו האבנים הכבדות: הנמנום, המותשות, האבק. אבל מאחורי האבנים האלו הצטברה גם המשאלה העקשנית: לשמור על הזהב. להיות ישנה עם לב ער. ערה עם לב חולם.

זה השיר המוקדם מהספר הראשון שלי (סיום של שיר ארוך):

ולעומתו שיר מהספר האחרון:

ואחרון, שיר יפהפה של רחל חלפי שמורד במילים. רוצה את הדבר עצמו. שהוא נפלא וסודי. לא מדובר.

שיבוא עלינו חג אהבה שמח. שיהיו בו מעט מילים והמון כוונה. דברים שרק אנחנו יפים להם. שני אנשים ולפחות סיכוי לשכינה.