יום הולדת האגם הקסום- החלק עם הפלמינגו

יום הולדת האגם הקסום לענר בן החמש בעצם היה תירוץ כדי למלא את הבית בפלמינגו. פלמינגו אחד בפינייטה, שני פלמינגויים בנעליים, ומלא פלמינגויים בשרשראות הקישוט לאורך הקירות:

שיא שגעת העופות היה כשהכנו לענר עוגה עטורת פלמינגויים שבתוכה שיקענו צלוחית עם משאבת אקווריום. המשאבה היתה אמורה לשאוב מים תכולים ולהתיז אותם סביב כמו גייזר גמדי באמצע העוגה. אלא שהמשאבה הישנה שהשתמשנו בה בקושי הצליחה להרים את המים.

אורית, לחש לי אלכס בעודו מתבונן במוט הזקור ובמעט הנוזל הניתז ממנו, זה נראה כאילו הפלמינגו משחק עם עצמו.

כחחחח, צודק.

הנה רעיון מצוין לעוגה לנער מתבגר:

ומה חוץ מפלמינגו נינוח היה ביום ההולדת הקסום? משחקים קסומים שתכליתם להוביל את המשתתפים אל האגם הקסום שכל טיפותיו זוהרות. לא אלאה אתכם בפרטים קסומים, אבל הילדים נאספו בסלון ושם שאלו את כל חיות המים איפה האגם, ובסוף גם שאלו את המים עצמם איפה האגם הזוהר. המים ענו להם בבועות צבעוניות שאפשר לשתות.

אני אגיד את זה שוב, כי מבחינתי זו פסגה רגשית: המין האנושי גילה איך להכין בועות מיץ תפוחים שאפשר לשתות, והטוויסט שלנו היה גם להפוך את הבועות לזוהרות בחושך:

לא, מי שלא עושה עכשיו גל ליד המחשב הוא כנראה עולה חדש. בועה זוהרת זה edible glowing bubble. יס! אינקרדיבל!

איך עושים את זה? פה הלינק ששירה שלחה לי כדי להבין איך הופכים מים לבועות מדליקות, והגילוי שלנו שגרם לי לקפץ במטבח ולצווח הוא תוספת של וויטמין בי חמישים לנוזלי הבועה. מסתבר שבאור פנס האולטרה סגול הויטמין הזה זורח חזק. איזה אושר.

ומה לחשו  בועות המים לילדים האמיצים שהעזו לשתות אותם? שכדאי להם לערבב כישוף בגיגית, זה מה שצריך כדי לפתוח את הדרך אל האגם הזוהר. ואיך מערבבים כישוף בגיגית? על ידי הטלה למיים של פצצות אמבטיה שמאייתות את הכישוף:

איך מכינים פצצות אמבטיה כבר ניסינו פה בהצלחה חלקית, אבל הפעם דחסנו את עיסת התמרוקים לתבנית אותיות ואפשר היה ממש לכתוב עם מה שהתקבל טקסטים שלמים. זה היה אמור להיות ענוג. הילדים היו אמורים לגשת לכישוף, להטיל אות אות ולהקשיב לצליל שלה, ועל הדרך ללמוד לקרוא ולתרגל את מה שלמדו על ספר של פרוסט שבמקרה יש בספריה והגיע הזמן שמישהו סוף סוף יקרא.

אבל הילדים הנרגשים פשוט חפנו את כל האותיות בבת אחת, זרקו אותן למים, ותוך שלושים שניות התאדתה עבודה של יומיים בתוך הגיגית השלווה. מזל שאלכס היה שם כדי להניח יד על כתפי. במרבית ימי ההולדת ההורים צריכים להכיל את הילדים שמתפרקים רגשית, במקרה שלנו צריך היה להכיל את האמא. אבל האמת שהשתקמתי מהר כי ידעתי שתיכף מגיע הדבר שאני הכי מחכה לו. הכישוף עבד, הדרך אל חדר הילדים נפתחה ומעבר למסדרון חיכה לכולנו האגם הזוהר.

אוי האגם הזוהר, אני יכולה להקליד על זה שעות. ואכן, אקדיש פוסט נפרד מחר לתיאור האגם ולשאלה- איך מכינים אותו, מה לנסות ובעיקר- מה לא לנסות בהקמה שלו.

בינתיים אני הולכת לנקות את הסלון מנחל צבעי המאכל שנשפך על השטיח החדש, ולהגניב לנועה לחדר את פצצות האמבטיה שהכנו לה על הדרך:

ואז להרים את רגלי הפלמינגו הקצרות שלי אל הספה הארוכה ולחייך. אגם זוהר אגם זוהר, מה שמעניין אותי באמת זה העיניים הזוהרות של הבן שלי, והמבט הזה שלו, המנצנץ, הושג היום. איזה יום טוב.