סבא

כשהייתי קטנטנה היית משחק איתי במשחק של הסתרת מטבע. עמדנו זה מול זו, ואפילו שהשגחתי שהאישונים שלך לא זזים מתוך עיני, איכשהו תמיד צפית על כל תנועותי, קרצת אלי ואמרת: כאן שמת אותו.

היום כשאני אישה מבוגרת אני יודעת איך עשית את זה, כלומר איך עשית את הקסם ותמיד ידעת איפה הסתרתי את המטבע, אבל עדיין אני לא מבינה איך עשית את זה. איך הצלחת תמיד לא להסיר את עיניך מתוך עיני ולשמור על כל תנועותי, גם כשזקנת וגם כשנחלשת וגם כשהחיים הורידו אותך על הברכיים וגם כשנשארו לך רק כמה מילים. הרי גם אז, בביקור האחרון, במאמץ אדירים הצלחת לומר לי: אוריתי. והרמת את מבטך אל האוטו שבו הגעתי ואז גייסת את כל שריריך לתפוס את המשפט הבורח ולומר: אני דואג.

ואני שיקרתי לך שאני מיטיבה לנהוג, וכל הדרך הביתה בכיתי על איך בזבזת את שתי המילים שלך על דאגה. ומאידך ידעתי שגם בגיל 95 אפילו בתוך כלא הגוף השותק והבוגד, זה עדיין אתה שם בפנים. חוזה קדימה מה יכול להשתבש כדי שהדרך שלי תעבור חלקה וטובה ובטוחה, כדי שכל העולם יזוז ולא יפריע כשאני עוברת.

ללכת ככה בעולם כשאיש אוהב שומר על צעדיך, פירושו לעבור תמיד בחרבה, פירושו להאמין שהכל יבשה, פירושו לא לטבוע.

עוד מעט יגיעו הסניטרים ויקחו אותך ועוד מעט חברה קדישא ועוד מעט אשאר בלי המבט הזה שלך, ואני אל מי אני באה. אבל מאידך עוד מעט אתפנה להקלה שכשאתה מת מתה גם הזקנה וההשפלה שהחיים מעבירים את מי שמאריך לאחוז בהם. עכשיו כשאבוא לבקר עיניך לא תמלאנה עוד בדמעות מתוך אין האונים על שאינך יכול לדבר, ואני לא אקח שוב את ידך כדי לומר לך- עזוב, סבא. מילים זה לא חשוב.

אדרבא, עכשיו תוכל לחזור ולדבר בעברית היפהפיה שלך, ולומר שוב הבינותי ולא סתם הבנתי, ולקרוא למאזיניך מכובדי, ולהתחיל לספר את סיפוריך שטוו בשבילי לא רק את ההיסטוריה של העבר אלא גם את ההיסטוריה של העתיד.

סבא הכתב הצעיר

ערני, שובב, עמלן. סוחב לוחות דפוס על גבך כדי להדפיס את 'קורות', מתגאה באמא כשרק נולדה ולפני שמתה, מפליג לים כדי לסקר את שביתת הימאים, עורך את הרצאותיך בבית גיל הזהב, נוסע על אופניך בנווה צדק, נער השליחויות הצעיר, נוהג בסימקה באירופה, מבוסס בבוץ באפריקה בטיול גמלאים, מפרסם ספרים, סומך גדולי אומה, חותך סלט ישר מעל הקערה, מתאהב בנערה פולניה ארוכת צמות, מאכיל אותה יום יום בנאמנות מוחלטת בבית החולים גם כשכולה מחוקת שכחה, צופה מעל שולחן השישי בכל אורחות המשפחה ומנהל הכל ביד רמה, כותב כותב כותב. גם באחת עשרה בלילה ליד המחשב האיטי שלך כותב, ועונה לטלפון המאוחר ומתרגש לשמוע אותי, וקורא לי בשם החיבה שלי, איך אני אוהבת שקוראים בשם החיבה שלי, ודרך כל המרחק מחבק אותי בדרכך העניינית והחמה, בשתי ידיך זרועות בהרות השמש.

כל כך הרבה למדתי משתי הידיים האלו. למדתי להוקיר את הארץ הזו כמו נס ולהתרגש מכל מחלף חדש שסללו, ולמדתי שאני ממעמד הפועלים ושעלי לעבוד גאה כמו מי שאפילו סבא וסבתא שלו נפגשו בנוער העובד, ולמדתי להרים רק גבה אחת, ולמדתי שחשוב ללמוד הקלדה עיוורת, אני מקלידה את השורות האלו במהירות אדירה, חבל שאתה לא רואה, ולמדתי להיות עקשנית כמו פרד וחרוצה כמו חמור, אבל הכי למדתי מידיך שאהבה פירושה לא להפסיק:

גם כשיש הפגזות בקונטרה לעלות על האוטובוס ולנסוע יחד עם סבתא כדי לעזור לבתכם שגרה שם במרחקים, ולא לפספס את הביקור בטירונות שלי אפילו שיש לך עוד תשעה נכדים חוץ ממני לבקר, ולהציג לראווה ובגאווה את הפסלים המכוערים שהנינים שלך עושים, ולא להתערב אף פעם אבל לפעמים להתערב מאד, ולתת ולשמור ולזכור ולחזור ולשמור ושוב לחזור ולשמור ושוב לתת בנדיבות על גבי נדיבות ובקצרה: למדתי ממך במסלול הלימודים הארוך בעולם שאהבה זה כל הזמן.

אולי עכשיו, מנותק מגוף, אתה פוגש את סבתא ואת אמא שיחד איתך לימדו אותי בדיוק את זה. כפשוטו רק לחשוב את המחשבה הזו, זו נחמה מטופשת שאין ילדותית ממנה, אבל עוד יותר כפשוטו זה נכון. בתוכי אתה חד משמעית פוגש אותן. ואתם משלימים גילדה של אהבה. הגילדה שכל מה שיש לי הוא בזכותה.

אני ממעמד הפועלים סבא ואני לא שוכחת את זה לרגע. אני ממעמד פועלי האהבה שכפי שלימדת אותי לא יפסקו מעמלם. ואני פונה אל ילדי כדי לתת להם את כל האינסוף שקיבלתי מידיך, אותן ידיים הזרועות בהרות שמש. שום מוות, מסתבר, לא עוצר אותן מלהמשיך ולהשלח למטה בדורות, שום מוות לא עוצר אותן מלהמשיך ולחבק.

אני מסיימת את הכתיבה וחושבת: את הדף הזה עם המילים האלו לא תשמור בארכיונים שלך כמו ששמרת כל פתק קטן או כל תעודת הצטיינות על סדר ונקיון בכיתה ב'. הדף הזה, כמו גם הרבה דפים שלא ייאספו בשקדנות אחריו ייגרס ויעלם, כפי שאכן ראוי, לתוך קלחת השכחה. אבל יש דבר שלא ייגרס ולא ישכח- והוא זוהר בעיני כעיקר. שהנה, אתה שבילדותך קראו לך יוסף הקטן הנהגת בבגרותך מתוך מסירות נפש מפעל גדול מאד, והמשפחה שסביב תעיד על כך. גם אם לא תשמור כל מילה שלנו וגם אם לא תשדר לנו שאנחנו חשובים ויקרים, בכל זאת כבר נדע את זה. נלך בעולם אהובים. זה בזכות פועלך סבא, ובזכות אמא וסבתא וכל הורי המשפחה שלמדו ממך ואיתך את האתיקה הגדולה מכולן.

הבוקר, כשכבד עלי לבי, חשבתי שאני מוכנה שתחזור להכלא בגוף האכזר והמעונה והזקן, ובלבד שאוכל לראות אותך שוב. אבל אז דפקתי עם היד על השולחן, כמו שאתה היית עושה כשהיית רוצה להדגיש דבר מה אגב רתחת השיחה, וקמתי ללכת אל ההלוייה, מברכת על הסוף כפי שאני מברכת על כל מה שהוביל אליו.

אני נפרדת ממך סבא באותה גאווה שלימדת אותי שבה צריך לשאת את החיים, נפרדת ומבקשת שבבקשה, אלא אם הדבר מעכב אותך במסעך העתידי, תבוא מדי פעם לבקר אותי. אני אוהבת אותך מאד ואסירת תודה על כך שכל היקר לי נוצק בתבניתך הנפלאה הנדיבה והיפה. שלך, נכדתך.

23 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

מבצע מצה חוזר

אוי, אומר אח שלי, שוב נאכל את הזוועה הזו המון זמן.

אתה מדבר על הבחירות או על המצות? אני שואלת אותו ומקווה שהוא מדבר על המצות כי לזה לפחות יש לי תשובה.

נכון. מצה זה זוועה. האימה של הקמח הלבן בלי העונג של השמרים, אבל מבצע מצה השנתי הופך אותה ללהיט סטיילינג. מבצע מצה? נו, המבצע השנתי שבו כל המשפחה מצטלמת עם מצה כאובייקט יומיומי:

ההפקות השנה  כללו את אבא שלי מלמד את הילדים לעשן ולשחק פוקר:

את ענתי מציגה את יצירת האמנות שלה:

יצירת האמנות של ענתי

את עידודי מתאפק אל מול דלת השירותים הסגורה:

יציאת מצריים

 

ואת שי מברכ/ת על הנרות:

ברכת הנרות

 

מה עוד? הללי שמגלה חדקרן בספריה הביתית:

הללי רואה חדקרן

ענרי ועופריקי עם בלונים:

ענרי וקיקה עם בלונים ממצה

 

גופי תאורה לערב החג, על אחד מהם מפוסל משה מול גל גדול:

גופי תאורה ממצות

 

ונברשת שאם לא ייבעט לתוכה כדורגל אפילו תחזיק עד הסדר:

נברשת ממצות

כרגע הרצפה מלאה פירורים, אז אלך לטאטא ובינתיים-

שיהיה לנו חג שמח ומלא משפחה שהיא בעיני התשובה היחידה ליאוש. תזכורת רעשנית לכך שגם בעולם כל כך אלים יש עדיין תיבות גומא קטנות מתנדנדות על המים, שבתוכן אפשר להנצל.

פסח שמח

12 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

יום הבחירה

הבוקר, לקראת נסיעה מתוכננת לכותל, הילדים הכינו פתקי משאלות מאלוהים. עופרי ביקשה שלום על ישראל, וענר ביקש לראות בת-ים אמיתית לפחות פעם אחת בחיים. הסתכלתי עליהם וידעתי שלענר יש יותר סיכוי מאשר לעופרי להגשים את המשאלה שלו. הלב שלי התקמט כפתק.

ובדיוק אז חברה התקשרה. נו, היא שאלה, את והבית השמאלני שלך הלכתם כבר להצביע?

ומאחורי החיוך שלה היתה אנחה כבדה. כל כך הרבה שנים שאנחנו חברות עד שכבר אין לנו כח להתווכח. לא כי איבדנו את התקווה לשכנע זו את זו, אלא כי בגלובלי יותר איבדנו את התקווה. שתינו אמהות לבנים, שתינו תופרות להם יחד תחפושות של גמדים, אבל שתינו גם נלביש אותם בעוד כמה שנים מעכשיו בתחפושת של חייל ונשלח אותם לעשות דברים שאף אחת מאיתנו לא מסכימה איתם. ולמה? כי אין ברירה.

אבל מי אמר שאין ברירה? מי אמר שאי-אפשר שעמים שלמים ישתנו? מי אמר שאנחנו תקועים בדרך ללא מוצא ונגזר עלינו לחכות בה עד שמכונית תכנס בנו מאחור ותרסק אותנו למוות? כמה יאוש צריך לאכול עד שמאבדים לגמרי את האומץ הפשוט לומר- די? וחשוב מזה כמה יאוש צריך כדי לא לדעת להבחין בין הזדמנות אמיתית (נגיד: היוזמה הסעודית) לבין הזדמנויות סרק?

ועל זה אני רוצה לדבר. לא כי אני מבינה בזה משהו אלא כי פגשתי מישהו שמבין. קוראים לו פרופ' עירן הלפרין, אחד הפסיכולוגים הפוליטיים החשובים בעולם כיום, שהמחקרים שלו עומדים על השורה התחתונה שעמים יכולים להשתנות. אפילו אנחנו שתקועים עמוק כל כך בסכסוך שבו כל הצדדים לופתים זה את זה בלפיתת מוות, אפילו אנחנו (כמו גם אנשים בסכסוכים גרועים משלנו) יכולים לקוות ברצינות לא נאיבית לעתיד אחר. יכול להיות לנו טוב באמת. לא טוב לבינתיים.

אני כותבת את השורה הזו ונשנקת. יכול להיות לנו טוב באמת.

כמובן שהמחקרים של  עירן עמוקים ויסודיים מזה, הם מניחים שהבעיות לפתרון הסכסוך הן פסיכולוגיות ולכן חוקרים את הדרכים הפסיכולוגיות להביא לתזוזה בעניינן. הלוואי שאוכל לעזור לתווך את הידע שלו החוצה מהאקדמיה, אבל עד שנתקדם בזה, בינתיים בואו נעבוד עם נקודת ההתחלה:

שיכול להיות לזה סוף.

אני קוראת את השורה הזו ורק אז מעיזה להרים את עיני לילדים שלי, מתוך ידיעה שהבחירות שלי מסתיימות היום ומעכשיו אולי לארבע השנים הקרובות, אבל הבחירה שלי מתחילה עכשיו. והיא חייבת להיעשות קודם כל ברמת הנפש שלי: במרד ביאוש.

אם לא אעשה את זה הכל ישאר כשהיה. כמו שחברה שלי ואני תקועות בויכוח האינסופי שלנו, כמו שחצי עם בוחר הפוך מהחצי השני וממלכד אותו מתוך כוונות טובות. הדרך היחידה לזוז קדימה היא לרדת אל שכבת היסוד שאצלי היא כמעט כבר רקובה: אל האמונה שיכול להיות אחרת.

עוד כמה דקות אשלשל את הפתק שלי לקלפי כמו פתק משאלות לכותל, אבל לא אחכה לפוליטיקאים שיעשו את מה שאני ביני לביני צריכה לעשות: לשוב ולהאמין. לא להסכים לאפטיות ולדשדוש ולאין ברירה. למרות העובדות, למען העובדות העתידיות. למען התקווה שאיננה סרק.

6 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

הטירה

צריך לצלצל באינטרקום, לעלות במעלית לקומה שלישית,לדפוק על הפלדלת, ולהכנס לטירה. טירה ענקית מהרצפה עד לתקרה, שהיא בקצרה הדבר הכי יפה שראיתי בחיי בסלון של מישהו:

הטירה של מלי ובתה

 

את הטירה הזו בנתה מלי, אמא מהגן של ענר, לכבוד יום ההולדת של בתה. זו תפארת קרטון עוצרת נשימה כל כך עד שאנחנו באים לבקר אותם לפעמים רק כדי לשתוק ולהסתכל עליה.

תיכף אעלה את כל הפרטים. הקובץ המדויק לבניית הטירה, הטלפון של ספק הקרטונים הכי זול שיש, ובקיצור, כל מה שצריך כדי לבנות טירת-שיכון.

אבל לפני כן, רגע. מה שבאמת מעניין לדבר עליו זו התגובה של אנשים להוד הקרטון הזה, ובכלל ליום ההולדת של הבת של מלי. כל העסק היה מושקע מושקע מושקע, ובאמת הדיבור עליו בשבוע שאחרי חרץ: זה מושקע.

כאילו שהמילה 'מושקע', כמו המילה 'מתלהב', הפכה שם גנאי לנתינת- יתר מיותרת.

עכשיו בואו נסתכל על זה רגע. יש בזה משהו. לפעמים נתינה כשהיא גרנדיוזית, מוחקת את מי שנותנים לו. נהיית מפגן- כוח של מבוגר, במקום פשוט מתת של אהבה. יש אי נחת בלראות סחרור הפקתי שמתחולל סביב ילד אהוב, סחרור שמרושש את ההורה והופך אותו לעצבני ותוקפני, ואז מה שווה כל סיפור הגאווה הזה.

אבל כל השאלה היא איך ולשם מה. את הטירה הזו בנתה בפועל משפחה שלמה, אבא אמא ובתם הקטנה. במשך חודש הם שילמו חשבונות, ענו למיילים, ניקו את הבית, קנו אוכל בסופר, ובנו טירה. זה כל כך נפלא בעיני. שמתחת לחיים הקשים והמתישים היה להם זרם מתוק ושובב של חיות. שהקרטונים שהגיעו מהמשלוח מהירקן לא היו הקרטונים היחידים או החשובים באמת בשבילם. שהחולין שלהם הוטבל בחג הכי יפה שיש: החג שהם עצמם המציאו.

IMG_3071

וחשוב מזה- זה עבר דרך שתי מילות המבחן הכי חשובות: בייחד ובידיים. הילדה צבעה, שני ההורים תמכו בגופם את הקרטונים, ניסו להבין איך הם מנמיכים את הטירה שהיתה גבוהה יותר מהתקרה ושמחו בקול כשהבינו איך, הסבים באו מדי פעם לבקר ועזרו להדביק הכל. אף אחד מהאנשים בסיפור הזה לא בזבז את הזכות שלו להיות ילד או את הזכות שלו להיות ילד מאושר.

כל כך בקלות אני מוצאת את עצמי טובעת בתוך הסתם. בתוך התשוקה לאוכל ולשינה שהן מספיקות כשלעצמן. ודווקא בגלל זה אני אומרת- אני רוצה להיות חברה במשפחת המושקע. אלו שמגשימים חלומות ילדיים ומטופשים ביחד, אלו שמסיעים קרטונים באוטו ומדביקים ונכשלים וצוחקים ומצליחים. אלו, שכמו מלי, יש להם סוד. והסוד הזה הוא לא רק שהדירה שלהם מלאה בטירה, אלא שיש להם נסיכה. והם נוהגים בשנים המעטות והנדירות שבהן היא עדיין הקטנה שלהם, כמו באוצר המלך.

טירת קרטון בסלון:

1. קונים 30 קרטונים אצל ספק הקרטונים הכי זול שעלה בחיפוש עד כה.

2. מסיעים אותם באוטו לפאבלאב (מתאמים פגישה מראש כמובן) ושם חותכים אותם לפי הקובץ שאעלה בראשון שני אחרי שנתקן לגובה תקרה סטנדרטי.

3. בבית מרכיבים את הטירה: מדביקים מבפנים קרטונים משאריות החיתוך.

4. מקשטים: צובעים את שאר שאריות  הקרטון בצבע על בסיס שמן, ומדביקים מבחוץ ליצירת אלמנטים צבעוניים. בחלונות מוסיפים בדים.

5. לא מפרקים חודשיים. וגם כשמפרקים בסוף, הטירה עדיין נשארת. זה  מה שרציתי לומר. הטירה עדיין נשארת.

נ.ב

ממגניבויות הסטודיו: מחר בערב- סלאם פואטרי. אנשים שעושים מהשירה את החגיגה שהיא צריכה להיות. האירוע הכי כייפי שהייתם בו מאז ביקורכם האחרון בוודסטוק. ובשישי הבא, שושן פורים, סדנת הורים וילדים לכתיבת סיפור ביחד. קסום וחם ועושה חשק לעשות עוד ילד. אוי, מה כתבתי. דחוף לאמץ כלב.

6 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

יום הולדת חורף

????????

בסוף יום ההולדת שעסק בחורף ובשלג, הגיעו פיות הקרח. הן נמסו אל תוך כוסות המים של הבנות, והרשו לכל אחת לבקש משאלה, רגע לפני שהן נעלמות.

אני מתחילה מהרגע הזה כי היה בו כל כך הרבה קסם שלא יימס, פשוט לא יימס, גם כשהחורף האמיתי יכה בחלונות.

 

פיות קרח

מאז אני ממליצה לכל מי שאני מכירה, ולמרבה הצער גם מדברת על כך בהרחבה עם זרים במעלית, להמיס לתוך המיים שלו פיה אחת ביום. כי מי שמאמין בפיות ולו לרגע, זוכה ולו לרגע באבק פיות. אני יודעת את זה כאדם מבוגר ומפוכח. אני יודעת את זה כילדה קטנה שזכתה שיהיו לה ילדים.

טוב אז איך?

תבניות לאוכל ובכלל זה לקרח אפשר ליצור תוך עשרים דקות בעזרת החומר הזה, שאמרו לי שאפשר למצוא גם דומה לו בארץ בכמויות גדולות: smooth-sil 940. מפסלים פיה מפימו (אנחנו קיצרנו תהליכים וחתכנו בפאבלאב פיה מפרספקס) לוחצים מעליה את חומר הפלא, ויש תבנית. משם הדרך לפריזר רצופה אושר ושובל מיים.

מי שרוצה, אגב, פיות צלולות יותר יכול להקפיא מיים מינרליים מורתחים.

בעזרת הסיליקון הנהדר הזה הכנו גם תבנית דובי קוטב שאותה ניצלנו פעמיים. פעם להכנת קרטיבי דובים משוקולד לבן:

 

צלחת דובים

 

ילדים מתוקים עם קרטיבים מתוקים

ופעם להכנת נרות דובים צחורים משעווה ופנדה לבנה מומסת, שצעדו בשלישיה על העוגה:

 

עוגת נרות דובים

בתכנית יום ההולדת:

המטרת שלג על כפר בתים מואר. התוודתי לא פעם על יחסי האהבה הלוהטים שיש לי עם החומר הזה, אבקה שמתנפחת לשלג רך. השנה גיליתי שאפשר להזמין את האבקה גם בארץ אצל גיא המדען שבכלל יש לו כל מיני ערכות מדע אדירות. שכינה בשכונה.

הבנות בנו ארמונות משלג, זרו שלג וזוררו שמחה:
שלג ופתיתי קרח מדבק חם

 

במשחקים:

קרב כדורי שלג שהם פונפונים לבנים שמועפים בסלון בין שתי קבוצות, הכנת אנשי שלג ממרשמלו לבן ובייגלה ארוך, יוצא מכוער אימים אבל טעים, תחרות יצירת אנשי שלג על ידי עטיפת ילדים בנייר טואלט, וחילוץ גמדי חורף קטנטנים מקוביות קרח ג'לי כחול.

בפירוטכניקה:

ריקוד של נסיכות שלג שהשמלות הלבנות שלהן זורחות באור האולטרה סגול (ע"ע) ופתיתי שלג מצויירים זורחים על ידיהן.

בתכנית האמנותית:

מצגת של סרטים ותמונות על יופיים של פתיתי שלג (בתוך דברים שלמדתי היום פרק 26), מעגלי אמנות בשלג (בתוך דברים שלמדתי היום פרק 4), פיסול בקרחמלון הקרח,  וארמון הקרח בחרבין (בתוך גלילאו עונה 4 פרק 39).

בתפאורה:

בדים לבנים על הקירות, וגשם של פתיתי שלג. פתיתי שלג ממגזרת נייר, פתיתי שלג מדבק חם, ופתיתי שלג מחיתוכי לייזר של בריסטול זהב שיורדים בחוטים דקים מהתקרה. זה היה כל כך עדין ומקסים עד שהתקרה שלנו הרגישה בפעם הראשונה בחיי הבטון שלה, שבעצם כלוא בה הרבה יותר אוויר משנדמה. וזה, נדמה לי, כל העניין כולו.

נ.ב

מחדשות סדנאות הבית: ביום שלישי בערב מארחים את רוני סומק, המשורר העיראקי סאלח אל-חמדאני, ונגן העוד ערן זמיר לערב של שירה בערבית, עברית, ואנגלית. ביום חמישי בערב מארחים את פאולו ג'ורדנו, שאחרי 'בדידותם של המספרים הראשוניים' שבר את לבי כל כך, שאין לי אומץ אבל גם אין לי ברירה אלא לקרוא גם את ספרו השני. בואו בשמחה.

13 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

המסך הירוק

בראש השנה אבא שלי שאל אותי מה אני רוצה לחג. ממעמקי לבי נאנחתי ועניתי לו: מסך ירוק. אני רוצה מסך ירוק. אבא שלי הנהן וקנה לי לחג שני סטים של סכו"ם.

אני לא מבינה למה אני צריכה סכו"ם, התלוננתי בפניו אגב כך שאני ממשיכה לדוג את הקפה הנמס עם סכין, מסך ירוק לעומת זאת מאפשר לעשות תמונות משפחתיות מטורפות, נו.

השיחה הזו נערכה לפני כמה חודשים, ומאז נקטתי בטקטיקה הידועה של הפנם ומשוך. לא הפסקתי לדבר על כמה נהדר יהיה אם נצטלם כולם בגופיות לבנות כשמאחורינו רקע נייטרלי, עד שבסוף משפחתי נשברה וביקשה שאשלח להם כתובת וזימון לקאלנדר. שלחתי:  אולפן הפנתר הירוק בתל אביב, שזה אולפן להיט שיש בו רמז רמז: מסך ירוק.

IMG_2201

הקונספט לצילומים (הברקה של ענתי גיסתי): טייקאופ לתמונה הכה מפורסמת הזו-

התלבושות: בחסות קרן אהובתי שהעמידה לרשותנו את מחסן התלבושות שלה, שוק הפשפשים השלים את מעט החסרים שהיו.

ההפקה: אחת ליום שלחתי לבני משפחה נבחרים הודעות טקסט של מילה אחת: שלייקס. קסקט. עכשיו. רינוני עצבנות כבר התחילו להתפשט בוואטסאפ שאולי אוותר לפחות בעניין הנעליים אבל שאלתי את עצמי מה אדם גדול ממני היה עושה ועניתי- לא.

בסוף השתלם.

13 בני משפחה הופיעו באולפנו של גיא לבושים כפועלים, אפילו סיגריה מנייר היתה שם.

מקוביות ירוקות בסטודיו בנינו פיגום דמה, העיקר שהרגליים באוויר:

IMG_6422

צילמנו זוגות ושלישיות, ובסוף חיברנו את כל התמונות לתמונה אחת. כיוון שהתמונות צולמו על רקע של מסך ירוק הניקוי שלהן בפוטושופ היה קל יותר, ונשאר מספיק זמן כדי להתבונן בפורטרט המשפחתי ולהשען אחורה בסיפוק:

אחרי עננים כל המשפחה

כחחח, להשען אחורה. אהבתי את הבדיחה הזאת.

ובקיצור, הנה היא התמונה. נכון שהיא מצדיקה הצפה נוירוטית, שמונה מיליון הודעות טקסט וניג'וז כללי של חודש לכל בני המשפחה כולל הילדים?

אפילו אבא שלי, שחושב שהבת שלו משוגעת, אם כי מכיר בצער בכך ששגעון זה ברובו גנטי, אפילו הוא התבונן בתמונה והודה שהיה שווה את כל הטרטור הזה. יחד עם זאת חשוב גם לומר שהוא לא מצטער על שקנה לי סכו"ם. מרקי שישי עוברים עליו יותר בקלות עכשיו משיש בבית גם כף.

נ.ב

אבא שלי קורא את הבלוג הזה, ומעבר לכך שזו הזדמנות להגיד לו שאני אוהבת אותו בטירוף והוא אדם מופלא בעיני, זו גם הזדמנות לשתול לו רעיונות, כי מה, תיכף יש לי יום הולדת. צ'ינג צ'ינג.

הי אבוש!

נ.ב.ב

אם בכל זאת רוצים להכין לבד מסך ירוק, למרות שאולפן זה נורא כיף, אפשר להכין מהמון בריסטולים  ירוקים זוהרים כמו אלה למשל, מחוברים בייחד. עובד נפלא.

19 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

עיצוב הסטודיו- התפריט

ובכן- נראה לי שבזה סיימנו בבלוג את סדרת עיצוב הסטודיו. מה היה לנו?

הספריה והפז האינטלקטואלי הראשון בעולם

של אנשים ועכברים

פרגוד השירה

DSC_0011 (2)

נברשת העפרונות 

נברשת עפרונות קולאז

ושירים ומשוררים מתחבאים

קולאז כריות משוררים

ו.. זהו. אנחנו קמים אל בוקר שבו לא צריך לסחוב לוחות עץ ענקיים או לתלות מאות עפרונות או להכין צלליות ממדבקות שכל הזמן נקרעות ודיו בד שכל הזמן נמרח על הבגדים. איזו הקלה. איזה שעמום.

אין ברירה. חייבים להתחיל את ההרפתקה הבאה. ובהתאם מחר בבלוג- המסך הירוק ונפלאותיו. בינתיים- אשכול ואני פנינו לפיבן שבא ללמד סדנת אמן ביום שישי בסטודיו (חנוך פיבן! האמן הבינלאומי! האיש שיכול ליצור פורטרט מכל חפץ! פיבן בא ללמד סדנת אמן ליצירה ולכתיבה בסטודיו! לא, זה חובה לבוא, כל הפרטים כאן), בקיצור, שאלנו את פיבן איזה פורטרט יתאר היטב את האדם המעמיק, פורץ הדרך והנשגב שעיצב את כל הנפלאות הזו. תשובתו:

29_43_scholars-and-scientists_albert-einstein_ilustracion_normal

מצד שני, פיבן מצליח לגרום לכל קוף להראות הרבה יותר טוב:

20_34_scholars-and-scientists_ilustracion_normal

אז אולי אי אפשר לקחת את זה כמחמאה.

3 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות