כל מה שצריך לדעת כדי להתלבש בינוני

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

PeacockHead

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

בית ראשון

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

בית שני

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

בית 3

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

בית 4 חצי

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

בית לפני אחרון

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

בית אחרון

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

19 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות, שירה

החברה המכשפה, וארון הבגדים (וגם- תיכף ניו יורק)

כשהייתי צעירה נכנסתי לאיזו רשת בגדים ואמרתי למוכרת- תני לי מכנס שחור וחולצה שחורה, מכנס אפור וחולצה אפורה, וזהו, לא צריך יותר מזה במלתחה. העיניים של המוכרת התכווצו למראה נשמתי התועה וארנקי המוטעה. מההה???!, עניתי לשאלה שהיא לא העיזה לשאול, אם אני אהיה מאושרת אני אהיה יפה, ואם אני אהיה לא מאושרת שום בגד לא יעזור לי.

נו, אז מה השתנה, שאלה אותי חברתי בעלת הטעם המשובח שאותה הזמנתי הבוקר כדי לעשות לי מייקאובר. אני כבר לא צעירה, עניתי, זה מה שהשתנה. מאושרת מאושרת ידה ידה, ספרי לי כל מה שאת יודעת.

הושבתי אותה מול תיקיית 'מלתחה חדשה לקנייה' שהכנתי מבעוד מועד, וחיכיתי לשיעור הראשון שלי. מכנסי האפורים וחולצתי האפורה התגהצו עלי מרב ציפייה.

אלא ששלוש שעות משם, לא התקדמתי הרבה. חברתי הסתכלה על כל פריט, צמצמה את עיניה, ואז הורידה אותו לתהום רוקן הפח. כך נמחק מתיקיית החלומות שלי סרבל הורס חבל על הזמן ("חבל על הזמן"), פונצ'ו חרדלי נפלא ("נו, באמת"), והכי- ז'קט הנמר החי והבוער שאפילו הוא נפסל בנימוק משכנע ("לא"). אבל למה, למה למההההההה שאגתי בלחישה.

העמדתי פנים שאני ממשיכה להקשיב ושצליל הפריטים הנמחקים לא מלחיץ אותי כלל, אבל באצבעות כבר הקלדתי מסמך חדש: מה שאני איכשהו יודעת. במילים אחרות- שירה.

אלכס הרצה פעם הרצאה נפלאה על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד, וזה חייב לעבוד גם באופנה. אם יש עקרונות של שירה שאני יכולה איכשהו להסכים עם עצמי עליהם, הם יעבדו גם בבגדים.

רשימה של עקרונות? נחרה חברתי הפאשיסט-ניסטה, כן, רשימה.

IMG_7963

נו, טוב, היא ענתה ובעיניים שלה ראיתי את מבט היאוש המוכר לי הו – יותר מדי. יופי! לא יהיה לה לב לסרב ואנחנו יוצאות לדרך. צפו לדיווחים במהלך השבוע.

כן, זה קשור באיזה אופן לגעגועים שלי לאמא שלי ולסטייל שלה, כן זה קשור באיזה אופן לזה שאחרי שכתבתי בפוסט הקודם על שרוולי האנגורה לא הבנתי למה לא מפחלצים בגדים שממש יפים עליך כדי שישרדו יותר משנתיים, וכן, זה קשור לזה שאני בתקופה שבה אני צריכה דברים שישמחו אותי. קוס, דברו אלי בנימוס, הנה אני באה.

נ.ב

חשוב מאד! אני מגיעה לניו-יורק בספטמבר כדי ללמד את סדנת הכתיבה של אשכול ושלי. קוראי הבלוג שהעט שלהם מתגעגע לעברית- בואו בואו בואו. זה הלינק לאירוע בפייסבוק, תיכף הוא גם יעלה לאתר של סדנאות הבית, והנה כל הפרטים בקיצור: סופ"ש בניו-יורק בתכנית חופשי במנהטן של בית הכנסת סטפן וייס, כל השאר בשיעורי אינטרנט. כותבים באינטנסיביות, צוחקים מלא, ובסוף הולכים לבדוק מה הסיילים שרצים בעיר, כי עד אז נדע הכל על אופנה.

4 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

ארבע שנים

היום זה היארצייט של אמא שלי. במהלך השנה האחרונה כתבתי שיחות קצרות איתה או שיחות עם מותה, והושטתי אל האצבעות הזקורות של הפייסבוק. היום, מתוך עייפות וגעגוע, אני קוראת בשיחות האלו שוב, ונדהמת.

כי אני מגלה איך, כרגיל ליחסים שלנו, אני מדברת בהן בעיקר על עצמי. כמה מרוכזת בעצמה ילדה יכולה להיות, גם כשהיא אישה גדולה.

אבל אולי זה העניין כולו. ריכוז עצמי כזה יתכן רק ביחסים שבהם מישהו אומר: את חשובה. את חשובה לי יותר מכל דבר בעולם. שבי רגע. ספרי לי מה שלומך. אז אני מספרת.

1.

ומה עם ההרגל לתאר לה מה אכלתי היום, ומה עם ההרגל לזרוק נעליים בכניסה כשאני באה לבקר, ומה עם ההרגל של להפגש איתה במסעדה כל חמישי ולשלם רק את הטיפ, ומה עם ההרגל של להתקשר לשאול אותה שאלות שאין לי כח לגגל, ומה עם ההרגל של להצחיק אותה דווקא כשלא התכוונה לצחוק, ומה עם ההרגל של לספר לה ראשונה כשמשהו טוב קורה, ומה עם ההרגל של לעבור את סריקת הדאגה שלה, ומה עם ההרגל שאכפת לה אם יש לי שוב פצעים על הפנים, ואם יש לי שוב חור בלב, ואם יש לי מספיק גרביים גם בגיל ארבעים ושתיים. כל ההרגלים האלה, משוכללים וחלקים משנים של שימוש, מי עכשיו ישתמש בהם כשאני לא צריכה אותם יותר.

2.

חצי שנה בערך אחרי ההלוויה היא התקשרה אלי. אני לא מדברת על צלצולי הסרק שהיו מהפלאפון שלה גם אחרי שהמספר נותק. אני מדברת על שלוש האותיות המהבהבות על המסך: אמא. מתוק מתוק מתוק היה הרגע הזה, אבל כעבור הרף חטף אותו הרגע שאחריו. נזכרתי. זה לא מכשיר הטלפון שלי, זה המכשיר של אלכס שבמקרה לקחתי היום, זה לא בשבילי האמא הזאת. ואם היתה זו היא הייתי מחייכת בתוך הקול. הייתי מאריכה בדיבור לא כפי שנהגתי לקצר ולהצר. הייתי מתקנת את הטעות ארוכת השנים שנקראת: נדבר אחר כך, אין לי זמן.
כי יש לי זמן, הרבה זמן, ואני לא רוצה למלא אותו רק בלהמתין.

3.

כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי איתה ללונדון. ישנו על הספה של חברים רחוקים, הלכנו לראות עצמות של דינוזאורים, וקנינו לי סוודרים. לפחות עשרה סוודרים. אולי אפילו יותר. היא, שדיברה את שפת-היופי ברמת שפת-אם, חשבה שהגיוני לבזבז את כל תקציב המסע שנחסך במשך שנים על שרווולים נהדרים מאנגורה. בסוף הטיול דחסתי בעזרתה את שלל הקניות למזוודה ושלחתי אל בטן המטוס, ואז התחילו החרדות: אולי הטכנאים טעו בחישוב, ואולי יגמר הדלק, ואולי תהיה נחיתת אונס באוקיינוס ולא אוכל להציל את כל הסוודרים שיצופו לידי בים. ישבתי מתוחה בכיסא וסרבתי לניחומים שלה על הקטסטרופות שעוד לא התרחשו, אבל בסופו של דבר נגעו גלגלי המטוס בקרקע. הרפיתי את כיווץ הכתפיים. הגענו בשלום, והמזוודה הגיעה בשלום, והאסונות הנוראים שדמיינתי לא קרו בסוף. לא ככה, על כל פנים.

אמא בלונדון

18 תגובות

מתויק תחת שונות

פרויקט חלומות

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

ענרי ובמבי

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

תמירי מושיט יד לחד קרן

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

אלזה כלבת מיליונרים

 

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

קולאז 3

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

קולאז 2

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.

 

6 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

יום הולדת בלשיות, או: חידה בבניין

IMG_2517

PicMonkey Collage7
תמשיכי ללכת כאילו כלום לא קרה, הוריתי לבתי היפה. מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך? הילדה לפתה את ידי, ואכן האישונים שלה נפערו גדולים מן הרגיל וקפאו תמימים ופתוחים, אבל תוך דקה הכל הסתיים והיה שווה את זה לגמרי. התרחקנו אל המכונית וביד שלנו היתה חתיכה מהמחסום המשטרתי, רצועה אדומה נהדרת שכתוב עליה 'משטרת ישראל אין מעבר'.

זה לא שגניבה ממשטרת ישראל היתה לגמרי הדבר הראשון שעלה בדעתי. בהתחלה הלכתי חוקי והזמנתי בדואר את המוצר הנהדר הזה שאמור היה לסמן את זירת הארוע ביום הולדת הבלשיות. אלא שכעבור ארבעה חודשים רשות הדואר לא העבירה אלי דבר. אין מה לעשות, רשות אחת נכשלה, רשות אחרת תשלם. ככה זה בעולם התחתון של רחובות.

בלשית מהממת

ולשם מה היתה נחוצה לנו זירת אירוע? כדי שנסמן את מקום התעלומה הבלשית. הממתקים נעלמו מארון המטבח, והבלשיות הקטנות היו צריכות להתחקות על עקבותיהם. הן התחלקו לשתי קבוצות מתחרות, כל קבוצה קיבלה כתב חידה שהוביל לאחת משכנותי האהובות*, שנתנה להן כתב חידה חדש, שהוביל לשכנה הבאה וכך הלאה. הבנות קיפצו בין דירות וקומות הבניין, מצאו עוד ועוד רמזים, וצווחו צווחות קטנות שהעידו בודאות שהן נהנות מאד, או שמתחלף להן הקול.

(*שלא יתקבל פה איזה רושם אידילי, לא כל שכנותי אהובות כמובן, נעזרתי באלו שכן. יש את השכן הדוחה ששקלתי לשלוח אליו עדה של בנות קפצניות עם יותר מדי סוכר בדם, סתם, בלי שהוא יבין מה קורה, אבל אלכס רמז לי שאני לא ביחסים טובים כל כך עם המשטרה מאז תקרית גניבת המחסום אז התנהגתי יפה).

רעיונות חביבים בתחום כתיבת החידות: זה. עובד גם עם עפרון כחול שיש מעליו קשקוש בעפרון אדום/ זה. כתבנו מה שרצינו שיתגלה בעט רגיל, את כל הסחות הדעת כתבנו סביב בעט מחיק, חום הנר חשף את התשובה/ הקודים האלה/ והכי- הו- הכי- שני הטריקים הגדולים של יום ההולדת-

מחולל QR וקורא QR

קודים בריבועי קיו אר! כן! מסתבר שממש אבל ממש בקלות אפשר ליצור קוד QR בעברית. ואני מקווה שקוראי הבלוג החדים (שמעתה מועלים לדרגת רב פקד בלבי) כבר פענחו את הקוד שעלה בפוסט הקודם.

מצפינים באתר הזה למשל את הטקסט של החידה, ומדפיסים. הבנות שמצוידות במפענחי QR (אפליקציה פשוטה שהורדנו למכשירי סלולר ישנים שליוו כל קבוצה) מפענחות מה כתוב.

ומה שמדליק במיוחד זה שהקוד יכול גם להוביל ללינק (ראו את האופציה הזו בתפריט של המחולל הזה). כלומר, הבנות סורקות קוד שמוביל אותן ישירות לסרט יוטיוב בו ענר מסביר להן על המשימה האחרונה והחשובה מכל. להלן:

חיפוש כתב חידה זוהר

איפושהו על איזה קיר או דופן של שידה מחכות לבנות אותיות ענק שיובילו אותן אל האוצר. אלא שהאותיות האלו לא נראות לעין. הטריק, שאותו למדתי מחברתי מלי, הוא שמה שכותבים מראש בספריי זוהר בחושך או בצבע זוהר בחושך – זוהר רק אחרי שטוענים אותו בפנס UV. כלומר, עד שלא מאירים את הכתובת 'זה פה' בפנס אור סגול, היא לא נטענת ואי אפשר לראות אותה. כדי למצוא את הרמז הבנות חייבות לסרוק את כל שטח הקירות והרהיטים כשפנסים בידיהן. שעות, שעות של מנוחת הורים על הספה. אפשר להשתמש בטריק הזה כדי לחפש כתובות נסתרות שמתגלות רק כשמאירים עליהן, אפשר להשתמש כדי לחפש ציורי מערות. זה אינסופי הדבר הזה.

ציוד הבלשיות

בסופו של דבר ולאחר חיפוש ארוך נמצאה הכתובת עם הרמז האחרון ואיתה פינייטת הממתקים הנעדרת. בזאת הגיע לסיומו יומולדת מוצלח, או כמעט מוצלח כי בשעת חיבוקי הפרידה, ממש כשהיא עומדת לצאת מן הדלת, פמיניסטית קטינה ומעצבנת היתה חייבת לשאול:

זה שכל אחת קיבלה משקפי בלשים וגלימה זה הגיוני. אבל למה שפם? אנחנו בנות.

מה אני אגיד לה, שהיא חשפה את האג'נדה המקובעת שמנחה את החשיבה הסטראוטיפית והמזדקנת שלי? בחלום.

תמשיך ללכת איתי למטבח כאילו אף אחת לא דיברה אלי הוריתי לבעלי, מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך. ובאמת, כעבור דקה הכל הסתיים. הילדה שלא תוזמן אלינו שוב לעולם יצאה מן הבית מלווה באימה שאגב, נראתה לי שעירה למדי, ושאר הבנות המשיכו למולל את שפמיהן, לשחק בשלווה במקטרות הפלסטיק ולעשות כאילו יש בהן ניקוטין טבק ועוד כל מיני עלים קטנים שמועילים לתודעה החדה. כמו שאומרים:

אורית את צריכה עזרה מקצועית

11 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

אז

קוד קיו אר לאתר

5 תגובות

פברואר 20, 2016 · 9:56 pm

אנתולוגיה קטנה של שירי אבל (לקראת)

הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.

כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.

ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.

***

מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:

קתרין פיליפס רק השורה היפה

אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?

ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:

בן גוהנסון הו לו עזבתי כל אבהות כעת

לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.

אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.

אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.

ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.

אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.

מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:

יצחק לאור רק אדם כמו חלון איננו בלי הריק

מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.

טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.

אגי משעול כמו בוטן

עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):

info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040

הזמנה לסיפור פשוט

וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.

5 תגובות

מתויק תחת שירה