שיר ליום נישואין

אִם לֹא אַבְטִיחַ –
(אֵיךְ לֹא אַבְטִיחַ,
בִּזְכוּתְךָ מִתְקַיֶּמֶת בִּי תּוֹרָתִי,
דְּבָרִים שֶׁאֵינֶנִּי יוֹדַעַת יוֹדְעִים אוֹתִי)
אִם לֹא אוֹדֶה בְּמָה שֶׁהִתְרוֹקֵן –
(אֶשָּׁעֵן. גַּם זֶה חֹמֶר)
אִם לֹא אֶקַּח מִמְּךָ כְּדֵי לָתֵת לְעַצְמִי הַגְּבוֹהָה-
(רַק בְּבֵיתֵנוּ אֲנִי בְּבֵיתִי)
לֵךְ גַּם הַבֹּקֶר כְּדֵי שֶׁאוּכַל לוֹמַר:
אַל תֵּלֵךְ, בְּבַקָּשָׁה, הִשָּׁאֵר אִתִּי.

2 תגובות

מתויק תחת שירה

ענר הילד מישראל

מילה על קשיים: יש.

אם להרחיב- המשפחה הקטנה שלנו בעיצומם של ימים מאד מאד מטלטלים שגורפים תחתיות נפש. ולכן, כל מי שמכיר את המצב ופוגש את אלכס ואותי נקרעים מצחוק בבית הקפה לא מבין. איך ייתכן שאתם צוחקים?

כאילו אנשים שקשה להם צריכים להיות דוגמנים של צער. לא לקרוע להם מפתחים של רווחה, לא להתנגד עם הידיים כשהלב הכבד משקיע אותם אל קרקע האוקיינוס. אבל ללהתנגד עם הידיים יש שם פועל: לשחות. וזה קריטי למדי, כפי שאיה כורם בשיר השקט והיפהפה שלה ניסחה בפשטות- מה מבין איש טובע? הוא מבין שאוויר זה דבר הכרחי.

אז במסגרת הלהתנגד עם הידיים, אחד מפרויקטי הקיץ המשמחים שלנו היה להפיק ספר לצריכה ביתית. כל מי שראה את הסרט של דבורית שרגל או כל מי שאוהב כמונו את סדרת ילדי העולם מכיר ומכור לנוריקו סאן מיפן, נואי מתאילנד, סיאה מאפריקה, דירק ההולנדי ו-בעצם- אפשר להוסיף לזה גם את ענר הילד מישראל, שבדרך נס נקרא בשם מקראי שורשי, ובחדר שלו יש מיטה אותנטית מהשוק הססגוני אתר 'אגורה', וספרים בכתב עברי עתיק המגלם תרבות של עם. אין, אין, העת בשלה.

IMG_2898

בדרך לטיקאופ המושלם ועל בסיס ניתוח שאר ספרי הסדרה, הבנו שחשוב מאד לכתוב עלילה קלושה. כל העניין הוא לתת מקום לתמונות המרהיבות, שלא רק תופסות רגע אלא מקפיאות מכח היופי את הרגעים שסביבו.

אז כתבנו עלילה במהירות, שילבנו כמה מילים ארכאיות כמו 'הבה' ו'אויה', והזעקנו את מוטי קיקיון. חבר שלנו, צלם בחסד, ששלף את הפילם, הכניס למצלמה הידנית, פלט אנחה של אוויר שלדעתי נאגר בפה שלו עוד משנות השבעים, והתחיל לעבוד.

IMG_2918

על הקליק הראשון של המצלמה הגדולים גילו שבדיוק הם לא יכולים להשתתף בפרויקט, אבל הקטנים קהל שבוי. כנועים ומתוקים הם דיגמנו יום אותנטי שבמהלכו כמו בכל יום הם הכו בתופים, ניגנו בחלילית כנענית, הביטו ימינה לאופק במבטי שחור לבן, ועצרו רק כשאחת השחקניות הראשיות היתה חייבת ללכת לקניון לראות גאליס.
PicMonkey Collage

ביום הראשון לגן ענר רץ לגננת וסיפר לה שלאמא שלו יש ספר חדש. הגננת כבר נזהרת עם הילד, שכן הדיאלוג שלהם לפני שנתיים היה:

ענר: אמא שלי כתבה את נונה קוראת מחשבות

הגננת: נכון חמודי, אני לגמרי מאמינה לך.

אז היא נכנעה מראש הפעם והזמינה אותי לשעת סיפור לכל הילדים עם היצירה הנפלאה שהזהרתי אותה שיצאה בהוצאה מוגבלת של ספר אחד.

כן. אני קצת מצטערת עכשיו על הקטע עם העלילה הקלושה, אבל גם זה פתיר. לפעמים, למקטעין, זה עניין של הגייה וה'אויה' הופך ל'הו יה!'.

ועל זה, בעצם, הפוסט הזה.

11 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים

בנאדם-מקצוע

אז הבטחנו שנשמור על קשר כי דנמרק זה בכלל לא רחוק, והתחבקנו, וכנראה שלא נשמור על קשר כי דנמרק זה רחוק, וטוב שהתחבקנו, כי ווואו, אידה. הכוהנת הטכנולוגית מהפאבלאב בחולון שהתאהבה בבחור שלא גר בחולון, וטסה אליו לתמיד.

זהו פוסט פרידה ממנה לכבוד יומה האחרון במעבדה מחר. אני מקלידה בשעת לילה מאוחרת, בתוך ימים שבהם קורים דברים מאד קשים ביום, ובכל זאת אני חייבת- כי אידה היא לא רק אשת מקצוע, היא בנאדם מקצוע. וזה – דבר גדול. דוגמא? דוגמא-

נגיד בחופש שעבר שעבר. היינו יומיים לפני חזרתה של נועה לארץ ממשלחת לארה"ב, ונפגשנו עם אידה במעבדה כדי להדפיס בתלת מימד חותכני עוגיות. רצינו לאפות הר של עוגיות עם הפנים של הילדה, אבל אב- הטיפוס הראשון לא יצא עבה מספיק, אב- הטיפוס השני יצר עוגיות ענק שמנות מדי שאי אפשר באמת לאפות, והשלישי-

IMG_2812

טוב, בנסיון השלישי כבר החלפנו טכניקה ובנינו חותכנים קטנים, ואז גילינו שעכשיו הם דקים מדי ואף הפלסטיק המתוק של הילדה נשבר לתוך הבצק. כך נוצרו עוגיות עם ארומה של מצוף בריכה, שזה הולם למתנת שיבה לתוך קיץ ישראלי. היום כבר יודעים לייצר במעבדה חותכני עוגיות בקלות, אבל לפני שנתיים עוד למדנו בתנועה. ובקיצור- מפה לשם- מהדפסה בתלת מימד שהיא דבר ארוך- לניסוי אפייה בבית- הגענו לכמה שעות לפני שדה התעופה.

אוקיי, אמרנו, נשנה קונספט. יש לנו כבר את הצללית של הילדה, בואו נגזור כמה בריסטולים בסלון ונעשה ממנה שלט לקבלת הפנים. אבל החיתוך הידני של הצללית לא עלה יפה, והמעבדה של הפאבלאב בכל זאת בחולון ולא היה לנו אוטו פנוי כדי לנסוע. וזה בדיוק הרגע שהלב הגדול של אידה התחיל לחתוך.

אוקיי, היא אמרה. אני אתקתק בלייזר ואביא אליכם. ובאמת, שלחנו קבצים, היא סידרה אותם בספיד, חתכה והקפיצה עד אלינו, והיה לנו שלט מלא טאצ' לקדם את פניה של נועה. משפחה בשדה מחזיקה בשקט שתי מילים ויזואליות: את ו -לב.

נועה1

 

זה היה כל כך מוצלח עד שהרגנו את הרעיון בהכללת יתר, ועכשיו עם שלטי הצללית אנחנו מקבלים כל מי ששב ממרחקים, כפי שניתן לראות מצלליתו השזופה של אלכס היווני שבתמונה.

אלכס1

אבל לא השלטים הם העניין, אלא העובדה שאידה עשתה משהו שהיא לא היתה חייבת לעשות. היא היתה חייבת להסביר לנו פנים, ולהסביר לנו אלף פעם איך עובדים במעבדה, אבל היא לא היתה חייבת לעבוד בשעות לא שעות, ולארגן את הקבצים, ולהקפיץ עד הבית שלנו, ולהיות שם במין אקסטרה שלא מתיהר בהיותו לארג'.

אני רוצה, כל כך רוצה, להיות כזו. שנותנת בכל רגע הרבה הרבה יותר ממה שצריך. לא כי אני חייבת, אלא כי מגיע לי שבתורי יתייחסו ככה אלי.

אני מקווה שעוד רגע, בארץ רחוקה, יגיע תורה של אידה, ואני פורשת בדעתי מניפה של כל הפרויקטים שהיא עזרה למשפחה אחת לבצע: תחפושות לבד, ושלטי אהבה מגולפים בעץ, ופאזלים מצופי לכה, ושבלונות מויניל לצביעת חולצות-

PicMonkey Collagevkk

ופרגוד השירה (חתיכת הישג טכני שלה), וכריות השירה וכל אביזרי הסטודיו, ומיניאטורות ספרים, וגופי תאורה עשויים ממצות לשולחן החג, ומדף מחורץ, והמון חיתוכי נייר ענוגים, וחותמות סיליקון לכל ילד לפי העיצוב שלו, ומדבקות לצביעת ציפורניים, ועיצובי קרטון, והמון תכשיטים שווים מפרספקס, והפתעות חתונה, וכל כל כל קישוטי ימי ההולדת, ומנורות עץ, וסביבונים צרובי תמונות- ו- טוב. די. תיכף בוקר.

אקום אליו עייפה אבל עם ידיים עירניות שיפתחו, כפי שנפתחו ידיים אלי, רחב רחב רחב. הרבה יותר רחב ממה שצריך כדי לתפעל מכונות. תודה, אידה.

2 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, שונות

על המתנה, ועל היסוס של עפרון

16 שנה חלמתי לפתוח סדנת שירה בסטודיו של סדנאות הבית. רק שירה, לא שירה ופרוזה כמו שאנחנו מלמדים כבר שנים, רק שורות קצרות ונשימות ארוכות. אבל-

השעון המעורר צפצף בבוקר, הילדים צלצלו בפעמון הבית בצהריים, הנהגים צפצפו סביבי בערב, הטלפון צלצל בחצות 'תשאר ער אני תיכף חוזרת', השעון המעורר צפצף שוב בבוקר- וכך עברו 16 שנה ולא הספקתי, פשוט לא הספקתי. אבל לפני כמה חודשים הרמתי את הראש ואמרתי לעצמי: אוריתי!

אני מכנה את עצמי בשם החיבה של עצמי כשצריך שעצמי לא תבהל שאני הולכת לנזוף בה. אבל רבאק אוריתי, החלום שלך לפתוח סדנת שירה כבר בן 16. לא הגיע הזמן להוציא לו רשיון נהיגה ולתת לו לנהוג את עצמו בעולם?

הגיע. אז כינסתי משוררים שריגשו אותי מבין תלמידי, צללתי איתם לסדנת שירה, וכבר במפגש הראשון הבנתי משהו מסוכן. לפעמים לא צריך להגשים חלומות מיד. לפעמים שווה לחכות עם החלומות שלך 16 שנה כדי שיתבגרו. כדי שהידיים שלהם על ההגה תהיינה בטוחות ושלוות. כדי שאפשר יהיה לנסוע איתם בכביש המהיר ואז לעצור בצד, להסתכל אחורה וללמוד משהו גם על הדרך שעברה ולא רק על הדרך שעוד תעבור.

 

עפרונות שירה 2

זו מתנת הסיום שהכנתי לאנשי הסדנא, אני מעלה אותה פה יחד עם האיחול שלי לעצמי לכתוב משני הקצוות- המחק והעפרון, וגם כי זה רעיון יצירה לקראת ספטמבר, מזון לקלמרים הפוערים לקראתנו את פיותיהם הרעבים תמיד.

איך מכינים? אז ככה.

הכנה לצביעה- הכי פשוט לקנות עפרונות בלי מחק, או לכסות את תחתית העץ החשופה של העפרון בחתיכת וואשי כדי שלא תתפוס צבע. את הצד השני, את ראש העפרונות, הכי קל לתקוע בספוג לעיצוב פרחים.

צביעה- מרגע ששני הקצוות מכוסים מרססים הכל בספריי. זה לוקח שניות ממש ואפשר להכין עפרונות בכל צבע שרוצים.

מי שחי באנגלית יכול להזמין עפרונות צבעוניים כאן, לכתוב איתם משמאל ולהתגעגע לימין.

הדבקת השורה של השיר- אפשר להדפיס על מדבקה שקופה ולהדביק את שורת השיר. חשוב למרוח לפני כן דבק טוב ושקוף, אחרת המדבקה מתקלפת, כפי שאכן קרה לי וכך הגשתי לתלמידי שירים שחצי מהשורה שלהם נפלה באוטו. טוב שביאליק לא היה בסדנא כי עפרון 'הכניסיני תחת' עשוי היה לעורר פולמוס עברי.

אפשר גם להדפיס על וואשי צר ולהדביק, אפשר לכתוב בטוש פרמננט, אפשר לחרוט בלייזר בפאלאב, ואפשר להעביר לעפרון בכל השיטות של העברת קעקוע כולל הדפסה על נייר קעקועים.

13879269_10153963536972872_9134598759980208939_n

בתמונה למעלה, סלפי עפרון ששלחה אלי ביום שאחרי שרי שביט, ולמטה תמונה קבוצתית של שורות שיר שהסתחררו בין ידי הקבוצה. קודים פנימיים מתוך מרחבי מילים יפהפיים שפוערים אותי אל העתיד- ואל ההבטחה לגלות איזה חלומות צריך להגשים מתי. לנהוג בעצמי וברצונות שלי בעדינות הזו של עפרון שהוא לעולם מהסס. עפרונות שירה

נ.ב

בענייני הגשמת החלומות הבאים ובניגוד מוחלט למה שאמרתי על לחכות בסבלנות והכל – סדנת הכתיבה בניו יורק נפתחת בעוד פחות מחודש, סחררו הלאה את המייל שלי (oritgidali אט ג'ימייל דוט קום, לינק משמאל) לדוברי עברית בעיר הגדולה, ובענייני מילים- המלצה לספר ילדים שעינג אותי עד בלי די על נסיכות ועל אהבה.

4 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, ספרי ילדים, פעילויות עם ילדים, שונות

כל מה שצריך לדעת כדי להתלבש בינוני

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

PeacockHead

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

בית ראשון

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

בית שני

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

בית 3

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

בית 4 חצי

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

בית לפני אחרון

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

בית אחרון

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

20 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות, שירה

החברה המכשפה, וארון הבגדים (וגם- תיכף ניו יורק)

כשהייתי צעירה נכנסתי לאיזו רשת בגדים ואמרתי למוכרת- תני לי מכנס שחור וחולצה שחורה, מכנס אפור וחולצה אפורה, וזהו, לא צריך יותר מזה במלתחה. העיניים של המוכרת התכווצו למראה נשמתי התועה וארנקי המוטעה. מההה???!, עניתי לשאלה שהיא לא העיזה לשאול, אם אני אהיה מאושרת אני אהיה יפה, ואם אני אהיה לא מאושרת שום בגד לא יעזור לי.

נו, אז מה השתנה, שאלה אותי חברתי בעלת הטעם המשובח שאותה הזמנתי הבוקר כדי לעשות לי מייקאובר. אני כבר לא צעירה, עניתי, זה מה שהשתנה. מאושרת מאושרת ידה ידה, ספרי לי כל מה שאת יודעת.

הושבתי אותה מול תיקיית 'מלתחה חדשה לקנייה' שהכנתי מבעוד מועד, וחיכיתי לשיעור הראשון שלי. מכנסי האפורים וחולצתי האפורה התגהצו עלי מרב ציפייה.

אלא ששלוש שעות משם, לא התקדמתי הרבה. חברתי הסתכלה על כל פריט, צמצמה את עיניה, ואז הורידה אותו לתהום רוקן הפח. כך נמחק מתיקיית החלומות שלי סרבל הורס חבל על הזמן ("חבל על הזמן"), פונצ'ו חרדלי נפלא ("נו, באמת"), והכי- ז'קט הנמר החי והבוער שאפילו הוא נפסל בנימוק משכנע ("לא"). אבל למה, למה למההההההה שאגתי בלחישה.

העמדתי פנים שאני ממשיכה להקשיב ושצליל הפריטים הנמחקים לא מלחיץ אותי כלל, אבל באצבעות כבר הקלדתי מסמך חדש: מה שאני איכשהו יודעת. במילים אחרות- שירה.

אלכס הרצה פעם הרצאה נפלאה על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד, וזה חייב לעבוד גם באופנה. אם יש עקרונות של שירה שאני יכולה איכשהו להסכים עם עצמי עליהם, הם יעבדו גם בבגדים.

רשימה של עקרונות? נחרה חברתי הפאשיסט-ניסטה, כן, רשימה.

IMG_7963

נו, טוב, היא ענתה ובעיניים שלה ראיתי את מבט היאוש המוכר לי הו – יותר מדי. יופי! לא יהיה לה לב לסרב ואנחנו יוצאות לדרך. צפו לדיווחים במהלך השבוע.

כן, זה קשור באיזה אופן לגעגועים שלי לאמא שלי ולסטייל שלה, כן זה קשור באיזה אופן לזה שאחרי שכתבתי בפוסט הקודם על שרוולי האנגורה לא הבנתי למה לא מפחלצים בגדים שממש יפים עליך כדי שישרדו יותר משנתיים, וכן, זה קשור לזה שאני בתקופה שבה אני צריכה דברים שישמחו אותי. קוס, דברו אלי בנימוס, הנה אני באה.

נ.ב

חשוב מאד! אני מגיעה לניו-יורק בספטמבר כדי ללמד את סדנת הכתיבה של אשכול ושלי. קוראי הבלוג שהעט שלהם מתגעגע לעברית- בואו בואו בואו. זה הלינק לאירוע בפייסבוק, תיכף הוא גם יעלה לאתר של סדנאות הבית, והנה כל הפרטים בקיצור: סופ"ש בניו-יורק בתכנית חופשי במנהטן של בית הכנסת סטפן וייס, כל השאר בשיעורי אינטרנט. כותבים באינטנסיביות, צוחקים מלא, ובסוף הולכים לבדוק מה הסיילים שרצים בעיר, כי עד אז נדע הכל על אופנה.

4 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

ארבע שנים

היום זה היארצייט של אמא שלי. במהלך השנה האחרונה כתבתי שיחות קצרות איתה או שיחות עם מותה, והושטתי אל האצבעות הזקורות של הפייסבוק. היום, מתוך עייפות וגעגוע, אני קוראת בשיחות האלו שוב, ונדהמת.

כי אני מגלה איך, כרגיל ליחסים שלנו, אני מדברת בהן בעיקר על עצמי. כמה מרוכזת בעצמה ילדה יכולה להיות, גם כשהיא אישה גדולה.

אבל אולי זה העניין כולו. ריכוז עצמי כזה יתכן רק ביחסים שבהם מישהו אומר: את חשובה. את חשובה לי יותר מכל דבר בעולם. שבי רגע. ספרי לי מה שלומך. אז אני מספרת.

1.

ומה עם ההרגל לתאר לה מה אכלתי היום, ומה עם ההרגל לזרוק נעליים בכניסה כשאני באה לבקר, ומה עם ההרגל של להפגש איתה במסעדה כל חמישי ולשלם רק את הטיפ, ומה עם ההרגל של להתקשר לשאול אותה שאלות שאין לי כח לגגל, ומה עם ההרגל של להצחיק אותה דווקא כשלא התכוונה לצחוק, ומה עם ההרגל של לספר לה ראשונה כשמשהו טוב קורה, ומה עם ההרגל של לעבור את סריקת הדאגה שלה, ומה עם ההרגל שאכפת לה אם יש לי שוב פצעים על הפנים, ואם יש לי שוב חור בלב, ואם יש לי מספיק גרביים גם בגיל ארבעים ושתיים. כל ההרגלים האלה, משוכללים וחלקים משנים של שימוש, מי עכשיו ישתמש בהם כשאני לא צריכה אותם יותר.

2.

חצי שנה בערך אחרי ההלוויה היא התקשרה אלי. אני לא מדברת על צלצולי הסרק שהיו מהפלאפון שלה גם אחרי שהמספר נותק. אני מדברת על שלוש האותיות המהבהבות על המסך: אמא. מתוק מתוק מתוק היה הרגע הזה, אבל כעבור הרף חטף אותו הרגע שאחריו. נזכרתי. זה לא מכשיר הטלפון שלי, זה המכשיר של אלכס שבמקרה לקחתי היום, זה לא בשבילי האמא הזאת. ואם היתה זו היא הייתי מחייכת בתוך הקול. הייתי מאריכה בדיבור לא כפי שנהגתי לקצר ולהצר. הייתי מתקנת את הטעות ארוכת השנים שנקראת: נדבר אחר כך, אין לי זמן.
כי יש לי זמן, הרבה זמן, ואני לא רוצה למלא אותו רק בלהמתין.

3.

כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי איתה ללונדון. ישנו על הספה של חברים רחוקים, הלכנו לראות עצמות של דינוזאורים, וקנינו לי סוודרים. לפחות עשרה סוודרים. אולי אפילו יותר. היא, שדיברה את שפת-היופי ברמת שפת-אם, חשבה שהגיוני לבזבז את כל תקציב המסע שנחסך במשך שנים על שרווולים נהדרים מאנגורה. בסוף הטיול דחסתי בעזרתה את שלל הקניות למזוודה ושלחתי אל בטן המטוס, ואז התחילו החרדות: אולי הטכנאים טעו בחישוב, ואולי יגמר הדלק, ואולי תהיה נחיתת אונס באוקיינוס ולא אוכל להציל את כל הסוודרים שיצופו לידי בים. ישבתי מתוחה בכיסא וסרבתי לניחומים שלה על הקטסטרופות שעוד לא התרחשו, אבל בסופו של דבר נגעו גלגלי המטוס בקרקע. הרפיתי את כיווץ הכתפיים. הגענו בשלום, והמזוודה הגיעה בשלום, והאסונות הנוראים שדמיינתי לא קרו בסוף. לא ככה, על כל פנים.

אמא בלונדון

19 תגובות

מתויק תחת שונות