פרויקט חלומות

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

ענרי ובמבי

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

תמירי מושיט יד לחד קרן

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

אלזה כלבת מיליונרים

 

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

קולאז 3

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

קולאז 2

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.

 

6 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

יום הולדת בלשיות, או: חידה בבניין

IMG_2517

PicMonkey Collage7
תמשיכי ללכת כאילו כלום לא קרה, הוריתי לבתי היפה. מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך? הילדה לפתה את ידי, ואכן האישונים שלה נפערו גדולים מן הרגיל וקפאו תמימים ופתוחים, אבל תוך דקה הכל הסתיים והיה שווה את זה לגמרי. התרחקנו אל המכונית וביד שלנו היתה חתיכה מהמחסום המשטרתי, רצועה אדומה נהדרת שכתוב עליה 'משטרת ישראל אין מעבר'.

זה לא שגניבה ממשטרת ישראל היתה לגמרי הדבר הראשון שעלה בדעתי. בהתחלה הלכתי חוקי והזמנתי בדואר את המוצר הנהדר הזה שאמור היה לסמן את זירת הארוע ביום הולדת הבלשיות. אלא שכעבור ארבעה חודשים רשות הדואר לא העבירה אלי דבר. אין מה לעשות, רשות אחת נכשלה, רשות אחרת תשלם. ככה זה בעולם התחתון של רחובות.

בלשית מהממת

ולשם מה היתה נחוצה לנו זירת אירוע? כדי שנסמן את מקום התעלומה הבלשית. הממתקים נעלמו מארון המטבח, והבלשיות הקטנות היו צריכות להתחקות על עקבותיהם. הן התחלקו לשתי קבוצות מתחרות, כל קבוצה קיבלה כתב חידה שהוביל לאחת משכנותי האהובות*, שנתנה להן כתב חידה חדש, שהוביל לשכנה הבאה וכך הלאה. הבנות קיפצו בין דירות וקומות הבניין, מצאו עוד ועוד רמזים, וצווחו צווחות קטנות שהעידו בודאות שהן נהנות מאד, או שמתחלף להן הקול.

(*שלא יתקבל פה איזה רושם אידילי, לא כל שכנותי אהובות כמובן, נעזרתי באלו שכן. יש את השכן הדוחה ששקלתי לשלוח אליו עדה של בנות קפצניות עם יותר מדי סוכר בדם, סתם, בלי שהוא יבין מה קורה, אבל אלכס רמז לי שאני לא ביחסים טובים כל כך עם המשטרה מאז תקרית גניבת המחסום אז התנהגתי יפה).

רעיונות חביבים בתחום כתיבת החידות: זה. עובד גם עם עפרון כחול שיש מעליו קשקוש בעפרון אדום/ זה. כתבנו מה שרצינו שיתגלה בעט רגיל, את כל הסחות הדעת כתבנו סביב בעט מחיק, חום הנר חשף את התשובה/ הקודים האלה/ והכי- הו- הכי- שני הטריקים הגדולים של יום ההולדת-

מחולל QR וקורא QR

קודים בריבועי קיו אר! כן! מסתבר שממש אבל ממש בקלות אפשר ליצור קוד QR בעברית. ואני מקווה שקוראי הבלוג החדים (שמעתה מועלים לדרגת רב פקד בלבי) כבר פענחו את הקוד שעלה בפוסט הקודם.

מצפינים באתר הזה למשל את הטקסט של החידה, ומדפיסים. הבנות שמצוידות במפענחי QR (אפליקציה פשוטה שהורדנו למכשירי סלולר ישנים שליוו כל קבוצה) מפענחות מה כתוב.

ומה שמדליק במיוחד זה שהקוד יכול גם להוביל ללינק (ראו את האופציה הזו בתפריט של המחולל הזה). כלומר, הבנות סורקות קוד שמוביל אותן ישירות לסרט יוטיוב בו ענר מסביר להן על המשימה האחרונה והחשובה מכל. להלן:

חיפוש כתב חידה זוהר

איפושהו על איזה קיר או דופן של שידה מחכות לבנות אותיות ענק שיובילו אותן אל האוצר. אלא שהאותיות האלו לא נראות לעין. הטריק, שאותו למדתי מחברתי מלי, הוא שמה שכותבים מראש בספריי זוהר בחושך או בצבע זוהר בחושך – זוהר רק אחרי שטוענים אותו בפנס UV. כלומר, עד שלא מאירים את הכתובת 'זה פה' בפנס אור סגול, היא לא נטענת ואי אפשר לראות אותה. כדי למצוא את הרמז הבנות חייבות לסרוק את כל שטח הקירות והרהיטים כשפנסים בידיהן. שעות, שעות של מנוחת הורים על הספה. אפשר להשתמש בטריק הזה כדי לחפש כתובות נסתרות שמתגלות רק כשמאירים עליהן, אפשר להשתמש כדי לחפש ציורי מערות. זה אינסופי הדבר הזה.

ציוד הבלשיות

בסופו של דבר ולאחר חיפוש ארוך נמצאה הכתובת עם הרמז האחרון ואיתה פינייטת הממתקים הנעדרת. בזאת הגיע לסיומו יומולדת מוצלח, או כמעט מוצלח כי בשעת חיבוקי הפרידה, ממש כשהיא עומדת לצאת מן הדלת, פמיניסטית קטינה ומעצבנת היתה חייבת לשאול:

זה שכל אחת קיבלה משקפי בלשים וגלימה זה הגיוני. אבל למה שפם? אנחנו בנות.

מה אני אגיד לה, שהיא חשפה את האג'נדה המקובעת שמנחה את החשיבה הסטראוטיפית והמזדקנת שלי? בחלום.

תמשיך ללכת איתי למטבח כאילו אף אחת לא דיברה אלי הוריתי לבעלי, מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך. ובאמת, כעבור דקה הכל הסתיים. הילדה שלא תוזמן אלינו שוב לעולם יצאה מן הבית מלווה באימה שאגב, נראתה לי שעירה למדי, ושאר הבנות המשיכו למולל את שפמיהן, לשחק בשלווה במקטרות הפלסטיק ולעשות כאילו יש בהן ניקוטין טבק ועוד כל מיני עלים קטנים שמועילים לתודעה החדה. כמו שאומרים:

אורית את צריכה עזרה מקצועית

11 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

אז

קוד קיו אר לאתר

5 תגובות

פברואר 20, 2016 · 9:56 pm

אנתולוגיה קטנה של שירי אבל (לקראת)

הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.

כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.

ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.

***

מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:

קתרין פיליפס רק השורה היפה

אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?

ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:

בן גוהנסון הו לו עזבתי כל אבהות כעת

לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.

אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.

אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.

ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.

אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.

מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:

יצחק לאור רק אדם כמו חלון איננו בלי הריק

מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.

טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.

אגי משעול כמו בוטן

עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):

info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040

הזמנה לסיפור פשוט

וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.

5 תגובות

מתויק תחת שירה

לבשל מילה

יום רביעי בבוקר:

יש אנשים כאלה שנוחתים מניו-יורק ודופקים לי ישר בדלת של המטבח. בלי לעבור באינטרקום או במעלית, בלי נימוסי גישוש, הם נכנסים ישר לתוך הבית של הבית.

יובל הוא איש כזה, ובכל פעם שהוא והלב הצלול שלו באים אלי לביקור אנחנו נעמדים בטקסיות זה מול זו וכותבים על פתק שתי שורות שיר. כל אחד והשורה שהוא רוצה לתת במתנה לאחר, לא משנה של איזה משורר. ואז אנחנו שולפים קערה או כובע, חותכים מעליהם את שורות השיר למילים, מערבבים ומגרילים מילה אחת, וזו זו המילה שצריך לבשל.

Macarons with Orit-35

זה לא פשוט לבשל מילה. קודם להעביר אותה בבלוטות המשמעות ורק אז בבלוטות הטעם, לפענח מה יש בה שהופך אותה לעקרונית ואז לתרגם את זה לסוכר ולקמח ולשמרים. אבל המשחק הזה, כמו כל משחק, הוא עניין רציני ושווה את המאמץ של הפענוח. דוגמאות? בישלנו כבר את המילה 'ראשון', וחשבנו על בננה, אוכל רך של תינוק, רק שבין ידיו של יובל היא התרככה לאט בחמאה ואז עלתה באש והתקרמלה, וטעמתי אותה בהשתאות השמורה לדברים שראויים, שוב, להיות הראשונים שלי. ובישלנו את המילה 'הכל' ויצאה מזה את היכולת לקבל הכל, אפילו את האניס שאני לא סובלת, ולגלות מתוכו מתכון שיובל עידן לכדי נס.

שמתי-לב שכתבתי 'יובל' די הרבה פעמים בפסקה האחרונה שתיארה חוויה של 'אנחנו'. וזה נכון. יובל הוא הקוסם ואני רק שוליית-האושר. תפקידי רק להביט בו זז יפה כל כך (אוף אתכם, רקדנים, את כל המילים הייתי נותנת בשביל תנועה חלקה כל כך במרחב), ולהדהם לגלות כל פעם כמה הוא משתהה. כי זה בעצם הסוד של האוכל הנפלא באמת: שהוא דוחס אהבה אל תוך החומר דרך המזרק של הזמן. הזמן שבבישול עדין על הסיר, או הזמן של ההכנה הזהירה, המדקדקת, או הזמן של המחשבה שקודמת לפעולה. אני, עם כל הקופצנות שלי, יכולה לקוות להגיש לנו לכל היותר צימוקים. מי שיש לו אורך-רוח לחכות לפעפוע המתון, להשתנות הדקה, הוא כבר יכול לקוות ליין.

היום יובל עומד להגיע שוב. הפעם נדברנו להגריל מילה מתוך הספר שלי, 'ערש', וזה לא הולך להיות קל. אאלץ להתבונן ישירות לתוך הגעגוע לאמא שלי שמורגש בכל חדר מחדרי הבית אבל במטבח הוא בוער ממשאלה:שובי שובי ואחזה במטבח

אבל אם אביט באומץ אראה גם איך יובל מדליק שוב את אש התמיד של הגז, ומתקן את הצער הזה של היתמות במילים היחידות כמעט שיכולות לו: 'ראשון'. 'הכל'.

יום רביעי בערב:

הרגע הגרלנו את המילים. קיבלנו את המילה 'במהופך' שהיא מתוך השיר 'כל התשובות במהופך'. מה זה אומר? שאלתי את יובל ושתקנו. ואז זה עלה מלפנינו. הפעם נשחק במהופך. במקום לבשל יחד ולאכול יחד נשנה את הכללים. נכין את הרעיון בארץ אחת ונבשל אותו באחרת. כלומר, אני אתרום את המרכיבים, את שמות המרכיבים: נעשה רשימה של כל מה שיש במקרר, שזה מה שיובל עושה ברגע זה, וכשהוא יגיע לניו יורק ורק שם, ורק מהרשימה שהגדרנו, יכין דבר שיש בו היפוך. זה חייב להיות מתכון קשה, כלומר, כזה שבכל רגע יכול להתהפך לכשלון, מאזן את עצמו בין אהבה לבין אסון. הציר השביר שאנחנו כל הזמן נעים עליו. לא זוכרים כמה הוא אחד.

יום רביעי בלילה:

ובכל זאת הכנו משהו לאכול יחד במפגש. רק שיהיה לנו מה לעשות בזמן שאנחנו מתכננים את ה'במהופך'. רק כדי למרוד גם בכללים ששוב הצלחנו לייצב.

יובל עבד לאט, עדין. חתך אבוקדו, פילח פירות הדר, זרה מעל אדממה ולימון ומאש. ואחרי שיחה ארוכה נפרדנו בחיבוק, ונשארתי מול הצלחת הריקה כמו אדם גזול. מה קרה פה? איך זקיפי הטעם שלי פעלו גם הפעם מהר מדי? כבר כשצעקת ההשתאות החליקה החוצה מן הלשון, הם נשלחו מתוכה והתחילו לפרק הכל פנימה, ולא השאירו אותי עם העונג, הו העונג הזה, אלא כזכרון.

יובל מבשל בבית שלנו

 

והכנסתי את הכלים הריקים למדיח. ושמחתי שיש לי דמעות בעיניים. כן, דמעות. אני יודעת שזו קלישאה אבל הדמעות שלי לא יודעת שהן קלישאה, והן באו טריות והניחו את עצמן על העיניים שלי כמו זגוגית, שדרכה ראיתי שוב את ידיה המבשלות של אמא שלי מקימות לי ממלכה של צבע ושל חיבורים ושל שובבות בצלחת. ומפלטות אשכולית ומניחות לאט ומתוך תשומת-לב את מה שבתוך תרמילי האפונים, ומבטיחות לי שבמקומות שאני לא רואה, במרחק מטוסים או אניות, בערים גדולות אבל קרובות משנדמה, יש עוד דברים שמחכים לי שאטעם.

_____________________________________________

זה הלינק לבלוג של יובל עם הסיפור מהזווית שלו, עוד תמונות דוברות שירה (חוץ מאלו שפה, שגם אותן הוא צילם כמובן), והכי: עם המתכון של המקרונים במילוי תמרים שהוא הכין בסוף. הייתי ממליצה לכם לנסות את כל המתכונים בבלוג כי הם סופר- אחראיים ומבטיחים תוצאה מדויקת ומענגת, אבל ההמלצה האמיתית שלי היא בכלל במהופך. כי מי שיש לו כזה יובל, שלא יבזבז אף רגע בבישולים. שישב על הכיסא ויתבונן.

petek

 

3 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות, שירה

סביבונים מנגנים, או: מעטה נגד רבים

"רק לא את הסביבון המאיר והמנגן". זה מה שאני רוצה שיהיה כתוב בצוואה שלי. רק שהילדים שלי, וילדי הילדים שלי, וניני הנינים שלי, לא ישחקו בסביבונים מנגנים ומאירים. זה מפלסטיק, וזה המוני, וזה זול.

נו, בדיוק. זה זול, אמר אלכס, קנה עשרה סביבונים מאירים ומנגנים בשוק ופיזר אותם בסלון. בלילה, כשגיששתי את דרכי לשירותים, נתקלתי בטעות באחד כזה. הצפצוף הצורמני שלו ליווה אותי כל הדרך לנייר הטואלט במנגינת קריסמס, קריסמס!, שהסינים, הנבערים מהבנה איזו תרבות שייכת לאיזה אדם עגול עיניים, שתלו בו.

בבוקר קמתי עם מבט המופרעת, שזה מבט שעולה על פני כשאני מופרעת. ביטלתי יום עבודה ודהרתי לפאבלאב, שם הוריתי לאידה לעזור לי במלחמתי המוצדקת בחומרים הנחותים. הכנסנו לצורב הלייזר סביבונים מעץ איכותי שכל מגע בהם מחבר את הילדים לשורשיהם המשפחתיים, כן גם המשפחה של סבתא שלי ברחה ביערות, ועל ארבע פיאות הסביבונים צרבנו את פניהם של כל ארבעת הילדים. יצא מהמם, אבל מאאאמם.

סביבונים חמודים

 

להדלקת הנרות השנייה הגעתי עם פרצוף שלו ונינוח. סביבוני העץ יעיפו את הסביבונים של אלכס בסיבוב (פחחח, בסיבוב). אחסוך את כל תיאורי ההשפלה, אבל הילדים חשבו שסביבוני העץ נחמדים מאד, ובכל שארית הדלקת הנרות עפו על הסביבונים המנגנים ואף התחרו ביניהם איזה סביבון מחזיק עם המוזיקה הדבילית שלו יותר.

כמעט נשברתי, כמעט שהודיתי שאי אפשר לנצח במלחמה נגד צעצוע עם קול וצבע. אבל אז הבנתי מה היתה הטעות. ניסיתי לייצר העדפה טבעית לאיכות, אבל אני, אני עצמי לגמרי לא איכותית וזה בדיוק הקלף שלי. אני לא מחויבת לאיכות, לא מחויבת למוסר, לא מחויבת שלא לדרוך בטעות ולרוצץ ולמעוך בקפיצה את כל עשרת הפלסטיקים המנגנים הקטנים בדרכי בלילה לשירותים.

בבוקר למחרת קמתי עם מבט המרוצה, שזה מבט שעולה על פני כשאני מרוצה. שמרתי את סודי עד הערב ואז, כשהילדים חיפשו את מיטב תוצרתה של סין, רק אז סיפרתי להם שקרתה תאונה קטנה ונשארנו רק עם סביבוני העץ.

הסתובבתי לאלכס במבט מנצח, אלא שהוא כבר הסתובב לתיק שלו. אה, זה לא בעיה, הוא אמר. קניתי עוד מלא.

טו-שה!

הלוחם הרוסי שלי חייך אלי בניבים נוצצים בעת שאני ניסיתי להבין מה קרה פה מול עיני. הרצתי בראש את הכל אחורה. רגע, הבוקר הוא התעורר עם מבט ההעירו אותי בלילה שזה מבט שיש לו כשמעירים אותו בלילה. סביבוני פלסטיק דפוקים, לך תהרוס אותם כשיש להם אזעקה בילט אין.

סביבונים מציצים

 

ג'ינגל בלס שמח לכולנו!

7 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

ספר שירים חדש, פרידה מאם

אחת לשש שנים יוצא לי ספר שירה חדש, והאחת לשש שנים זה עכשיו.

אני רוצה מאד לדבר איתכם על הספר הזה, רוצה מאד לשתוק איתכם את הספר הזה, אבל לא כל כך יודעת איך. אולי אתחיל מזה שאספר שזה ספר שירי פרידה מאמא שלי, ועל העטיפה שלו מצולם חור.

השבוע קיבלתי טלפון מחברה. את שומעת, היא אמרה, אני נמצאת בחנות הספרים והם רצו להחזיר את הספר להוצאה כי הם חשבו שהוא פגום.

אבל הספר לא הוחזר,

והחור נשאר.

עטיפת הספר ערש

כל הזמן נשאר.

ובזה עוסקים השירים,

בנטישה, בגעגוע, בזעם על הסרטן, ובילדה שבתוכי שמחכה שאמא שלה בכל זאת תחזור. דרך ציפור, דרך חלום. יש כל מיני דרכים לחזור. היא יכולה מצידי גם סתם לעמוד יום אחד בדלת.

בלי להודות בזה אני מחכה

 

 

 

 

 

 

 

זה ספר עצוב, אבל גם בצורה מוזרה מלא חיים, כי אל מול פני ה'לא' של המוות, כל רגע מתמלא ב'כן'.

אני מוציאה אותו אל העולם בזהירות, ואנסה רגע לסכם במרוכז את כל הלינקים לגביו:

זה הלינק לקנייה ישירה של הספר במחיר השקה מוזל הכולל משלוח.

זה הלינק לאתר שבו יש שירים מתוך הספר. אפשר לשלוח כל שיר עם כפתור מיוחד שאלכס תכנת ומופיע על המסך משמאל.

זה הלינק לפייסבוק שלי שבו אעדכן שירים. אטיל חומרים כל כך אישיים אל גוב הלייקים.

ומה עוד?

השקה.

תהיה.

אבל אני עצובה ומבוהלת ממעשה הבגידה של מה אני עושה אמנות מהמוות של אמא שלי, וייקח לי כמה ימים לארוז את עצמי, לתכנן השקה ולספר עליה.

ובינתיים אני מבקשת מכם הרבה דברים. שתהיו שגרירי אהבה ותעזרו לי להפיץ את שמעו של הספר בעולם: שיתופים, בלוגים, טוויטר. ספרו על הספר למי שיכול להשען עליו או להזדקק לו, כתבו לי מה חשבתם עליו, ויש עוד משהו שאני מבקשת וזה במישור אחר ואישי: שתתקשרו להורים שלכם, אם יש לכם, ותגידו להם שאתם אוהבים אותם.

אני יודעת שזו בקשה חודרנית וכמעט גסה במפרט שלה, אבל הזמן קצר. אחר כך כנשארים לבד, כבר אי אפשר לחזור ולומר.

כבר לא מתקשר אלי 1

כבר לא מתקשר אלי 2

21 תגובות

מתויק תחת שירה