מתנות לידה למשורר

שתי מתנות מתוכננות למשורר, שהערב משיק את ספרו בירושלים. הראשונה- מתנה מחברינו מ- 'מילתא', חנות ספרים בוטיקית שלכבוד אלכס גם הפכה לבוטיק והכינה לו את היפות האלה:

חולצותיים

מרב שיצא מוצלח אורה ומיכאל מ'מילתא' בודקים עכשיו ייצור של החולצות האלו באמיתי, כל הפרטים יעודכנו- בפייסבוק של החנות.

ומתנה שנייה נקדחה הרגע לקיר: מדף שנחרצו בו שני חריצים, אליהם מתאימים בדיוק (דיוק שרק אידה מהפאבלאב יכולה להגיע אליו-תודה!) שני ספריו של אלכס:

madaf shir

 

עוד רגע אלכס עומד להכנס הביתה, אז אני ממהרת להתקלח, להוריד את אבק הקיר ולהתכסות באבק כוכבים. בקצרה אספר שההשקה הירושלמית של הספר תהיה בבית הקונפדרציה, הערב, יום רביעי 17.6 בשעה 20:00. כל הפרטים בלינק הזה. האירוע הרחובותי יהיה במילתא, רחוב יעקב 36 ברחובות, ביום שני, ה- 22 לחודש בשעה 20:30, אבל בואו לפני כן כי יש יין.

אני מקווה ששני האירועים יהיו עדינים ועמוקים כפי שחוזה רשימת הדוברים הנפלאים, וששניהם, כמו גם מתנות הלידה, יצליחו לשמח עד בלי די איש שכולו מידה טובה.

4 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שירה

חייל ממשמר המלכה קורא את הספר של אלכס

הכל התחיל כשחשבנו מה אפשר לעשות עם ספר שירה שהוא לא סתם ספר שירה, כלומר ספר בסוגה נידחת, אלא גם ספר שירה בעברית, כלומר ספר בסוגה נידחת בשפה נידחת, ואם כל זה לא מספיק אז הוא גם ספר בסוגה נידחת בשפה נידחת העוסק בצורה יפנית נידחת. זהו. חרקירי.

לא היתה ברירה. היינו חייבים לכבוש את העולם. ביקשנו עזרה מחברה טובת פיטשופ, ובעזרתה (תודה איה!) הוכחנו מעל לכל ספק ששירה היא נחלת הכלל. כולם קוראים את אלכס. כולם:

היה כיף לקבל את התמונות במייל מחברתנו, אבל זה עוד לא היה מספיק. ישבנו על הספה וחשבנו מה הלאה, איך נכבוש את רשות הרבים באופן מלא. את יודעת, אמר אלכס. אולי נצלם אנשים אמיתיים עם הספר. נכון! צווחתי בהתרגשות, אני תמיד צווחת בהתרגשות אין צורך להבהל, כן! נצלם אנשים אמיתיים בארץ ובעולם, כן! בעולם! תאר לעצמך שנצלם באנגליה את החיילים של משמר המלכה קוראים את הספר שלך! לא! זה החלום! כן! זה החלום!

אורית, שאל אלכס, מה את עושה?

שום דבר, עניתי, רק תקריא לי את המספר מאחורי כרטיס האשראי שלך רגע, הופ הופ יופי, אנטר–

אורית, שאל אלכס, מה את עושה? אורית? אורית! אוריתתתתתתתת

וככה מצאנו את עצמנו על המטוס ללונדון.

 

כבר בדרך הספר של אלכס כבש את הקברניטים, אבל כשהגענו ללונדון ההיסטריה סביב הספר הפכה למכת מדינה. על כל גשר קראו את קורת השער, בכל רכבת תחתית נתפס אדם עם החום החום הזה, אי אפשר היה למצוא אף תא טלפון שאין לידו מישהו שדומה באופן מחשיד לאלכס שאכן קורא את הספר של אלכס. אין אין, היינו כחיפושיות:

קולאז' בריטי עם הספר של אלכס

נערות ערומות נמרחו על הספר בפארקים שטופי שמש:

Photo 30-05-15, 12 56 24

באיצטדיון וומבלי כינסו מסיבת עיתונאים מיוחדת רק כדי שאלכס יוכל לענות לשאלות האוהדים:

קולאז אוהדי וומבלי

לארוחת בוקר הבריטים התחילו להגיש סקונס וקורת השער. המלכה נתפסה אחרי לילה ארוך של שתייה כשהיא כותבת הייקואים בהשראת הספר:

קולאז בריטניה בידינו

והכי חשוב- שיא הטיול- חיילי משמר המלכה צעדו כשהם מחזיקים את הספר של אלכס.

קום, אמרתי לאלכס. צריך לנסוע לארמון לצלם את חיילי משמר המלכה כשהם מחזיקים את הספר שלך.

את יודעת מה הבעיה איתך? ענה בעלי. משפטים שמתחילים ב'את יודעת מה הבעיה איתך' אף פעם, אבל אף פעם אסור לגמור. הבעיה איתך, המשיך אלכס שכנראה לא קורא את הבלוג שלי ואת העצות המועילות שבו, הבעיה איתך שאת לא מסתפקת ברעיון, את צריכה גם לבצע.

כמובן שהתכוננתי לצווח בהתרגשות בתגובה אבל אז זה הכה בי. הוא צודק. נכון. כל הנסיעה כוונה כולה לרגע השיא שבו נצלם את משמר המלכה, אבל למה אנחנו עושים את זה בעצם? כדי לחגוג ספר שירה. שהוא שיאו של הדמיון האנושי. שיאו של העידון ונצחון הרוח. אז בוא נחגוג את זה כמו שירה:

חיילי משמר המלכה קוראים

נכון היה כיף לדמיין שזו תמונה של משמר המלכה קורא את קורת השער? נכון. היה גם כיף להשאר לישון ולא לצאת לשטויות שלנו בכלל.

שבוע הבא: נוסעים לתאילנד.

אורית, צועק אלכס מהחדר, אורית, מה את עושה? אורית, כרטיס האשראי אצלך? אורית! אוריתתתתתתתתתתת.

6 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שירה

קונפטי שירים

כשהגענו לקחת את הספר החדש של אלכס ממשרדי ההוצאה לאור, שוחחנו עם אחת מן העושות במלאכת הספרות. היא סיפרה לנו על כתב-יד שנמצא אצלם בעבודה: תרגום לעברית של אפוס פרסי עתיק. אה, זה זה? שאל אלכס והצביע על אסופת ניירות עבת כרס, לא, ענתה המשיבה עדינת החיוך, זה זה. והיא הצביעה על ארגז ענק, אבל ענק – יוחננוף איזור תעשיה ענק – מלא במכמני תרבות גויליים. מיד נצמתנו והמשכנו להסתובב אחוזי חיל רעדה והוד בין ספרי קירקגור אצ"ג ודן מרון.

זה היה מרומם אבל גם מלחיץ. אנשים בהוצאה הזו הם עידית במובן המוחלט של המילה. במסדרונות נושבת רוח חזקה. בפינת הקפה הם מדברים במילים מנוקדות. לא בדקתי אבל אני בטוחה שעל דלת השירותים שלהם כתב מבקר נואש בעפרון: 'היינו כחגבים'.

לא היתה ברירה. כדי לחגוג כינסנו את כולם בחדר הישיבות ונתנו להם קונפטי.

מה זה? שאלו אנשי ההוצאה. איפה קונים את זה? בהכל בשקל, ענינו, ולפתע היינו אנו אלו שאוחזין בידע עברי עתיק. סבנו בין הקרואים והגשנו להם את המוט המיתי שממנו, בטקס קמאי מגיחים גזירי נייר מאורכים ומנקדים את האוויר בניקוד הכי יפה של העברית- ניקוד שכולו רק קמצים ופתחים של שמחה.

גשם 2 של קונפטי

התכנון המקורי היה ליצור לאלכס תותחי קונפטי שמלאים בגזירי טיוטות של שיריו. ברשת אמרו שזה תהליך פשוט מאד, אבל אחרי שעופרי ואני פירקנו מקל אחרי מקל ואף ביקשנו מאבא שלי שהוא גאון טכני ידוע לפענח איך לעזאזל עובד המנגנון הארור הזה ואיך מחזירים אותו למצב טעון, אחרי כל זה נואשנו סופית והחלטנו שהתכנון המקורי הוא ליצור לאלכס תותחי קונפטי מלאים קונפטי.

עטפנו את הגליל בהדפסה של עטיפת הספר, הוספנו קצת קישוטי וואשי ויצא שמח ביותר כפי שדוגמנית הבית מציגה כאן בהרחבה:

קיקי מדגמנת את תותח השירה

האמת, טוב שנשארנו עם גרסת הקונפטי האמיתי.

כי אחרי שספרנו אחורה כל המסובים שיחררו אל חדר הישיבות המון נצנצים. צהלה גדולה המטירה עצמה על השולחן ועותקי הספר של אלכס התכסו חג על חג. אפשר לראות את ברק הנצנציה על הפנים שלו ועל הפנים של ליאת קפלן, עורכת הספר:

ליאת אלכס וקונפטי

עם שוך החגיגה התגייסו כולם בנדיבות לאסוף את גזירי הנייר לפח, אבל הגדולה היא שאי אפשר לנקות הכל. עוד שנים מעכשיו ימצא אי מי את העותק של האפוס הפרסי הקדום כשנשיקת זהב מונחת עליו, קטנה וממזרית. גם אם רק זו תהיה תרומתנו לעבודת הקודש של ההוצאה, זו וכמובן הספר של אלכס, נראה לי שדיינו.

 

10 תגובות

מתויק תחת שירה

קורת השער

אלכס כתב פעם על עצמו "ואני, על כל דבר יש לי מה לשתוק". ובאמת, מי שמכיר את צבצביותו העקרונית יודע שהוא מדבר לאט ומעט. אה, ובשקט. זה כמובן מטריף את השכל וגורם לי לרצות לבדוק פינטרסט במהלך שיחות הנפש שלנו כדי להנעים את זמני עד שהוא עונה. אבל הו, כשהוא כן מדבר. כשמתוך הקשב הנמרי מבקיעות המילים שלו ומאזנות את עצמן על החוט המתוח של הדחיסות הכפולה: כל מילה נבחרה היטב, ואז נעטפה בשתיקה שמקרסטלת אותה עוד קצת.

זה כל כך מהמם עד שאפילו חמש עשרה שנה אחרי ששמעתי אותו מדבר בפעם הראשונה אני זוכרת את חשמל ההכרה: האיש הזה מבין משהו בנצח, אם כי, כאמור, גם לוקח לו נצח לתקשר את זה.

הייתי מתחתנת איתו במקומי, אבל לא בזה העניין. העניין הוא שההבנה העמוקה הזו של כוחן של שתיקות גם נוצקה השבוע לספר. ספר חדש ויפהפה של שירי הייקו שהוא כתב:

לקח לו שנים, כמובן, לכתוב אותו. הוא הניח את מבטו בתוך העולם, דג מחשבות יפניות, ואז השיט אותן בתוך ים של לבן. מעט הברות על המון דף. באשו מטייל בין הרווחים.

טירוף היפן שלו, אגב, לא מסתיים בהייקו, אלא מקצין בשבועות האחרונים כשהוא וחבריו נוסעים שלוש שעות כדי לראות באיזה מוזיאון אזוטרי ציור של ציפור ליד מפל, מקימים בלוג העוסק בהייקו בעברית, תמונת הנושא: ציפור ליד מפל, והשיא: מורידים אפליקציות שבהן ניתן בקלות לשרטט משיחות מכחול שנראות כמו סימני קליגרפיה. תראי, אומר לי אלכס בגאווה ומושיט לי מסך מכוסה בקו, אני קורא ליצירה הזו: 'אוטובוס'.

אבל מבעד לשעשוע העמוק מזה שהאל היווני שלי מצא את אחיו האבודים דווקא בקרב מלוכסני העיניים, מבעד לזה יש את ההכרה שלכל נפש יש את בית הנייר שמתאים לה. ואני מאושרת שאלכס יצר את שלו: בית נייר עדין במיוחד, עם מינימום תנועות המהדהדות לתוך אינסוף מרחב.

הספר שלו מלמד את כל מי שקורא אותו מהר (לוקח דקה וחצי. תזמנתי.) שאסור לעולם לעולם לקרוא מהר. צריך למסור את עצמך לדף החלק כמו דף חלק, ואז לתת לאותיות העבריות ליצור בך קודם את עצמן כסימנים יפניים לא מפוענחים, ורק אז, לאט, להשיב אותן אל חיק השפה המוכרת. לכאורה מובנות, אבל בתוכן כבר זרע הפורענות של מה שהוא לעולם מסתורי ולעולם לא מושג:

מתוך- קורת השער אלכס בן ארי

זהו פוסט ראשון מתוך ארבעה לכבוד יום החג הזה. עוד יעלו בימים הקרובים פוסטים על: קונפטי שירים, הפקת לונדון, ושתי המתנות שמתוכננות כמתנת לידה למשורר. מזל טוב לו, ומזל טוב לתרבות שלנו שאוצר עתיק וחדש נוסף למטמוניה.

 

 

3 תגובות

מתויק תחת שירה

סבא

כשהייתי קטנטנה היית משחק איתי במשחק של הסתרת מטבע. עמדנו זה מול זו, ואפילו שהשגחתי שהאישונים שלך לא זזים מתוך עיני, איכשהו תמיד צפית על כל תנועותי, קרצת אלי ואמרת: כאן שמת אותו.

היום כשאני אישה מבוגרת אני יודעת איך עשית את זה, כלומר איך עשית את הקסם ותמיד ידעת איפה הסתרתי את המטבע, אבל עדיין אני לא מבינה איך עשית את זה. איך הצלחת תמיד לא להסיר את עיניך מתוך עיני ולשמור על כל תנועותי, גם כשזקנת וגם כשנחלשת וגם כשהחיים הורידו אותך על הברכיים וגם כשנשארו לך רק כמה מילים. הרי גם אז, בביקור האחרון, במאמץ אדירים הצלחת לומר לי: אוריתי. והרמת את מבטך אל האוטו שבו הגעתי ואז גייסת את כל שריריך לתפוס את המשפט הבורח ולומר: אני דואג.

ואני שיקרתי לך שאני מיטיבה לנהוג, וכל הדרך הביתה בכיתי על איך בזבזת את שתי המילים שלך על דאגה. ומאידך ידעתי שגם בגיל 95 אפילו בתוך כלא הגוף השותק והבוגד, זה עדיין אתה שם בפנים. חוזה קדימה מה יכול להשתבש כדי שהדרך שלי תעבור חלקה וטובה ובטוחה, כדי שכל העולם יזוז ולא יפריע כשאני עוברת.

ללכת ככה בעולם כשאיש אוהב שומר על צעדיך, פירושו לעבור תמיד בחרבה, פירושו להאמין שהכל יבשה, פירושו לא לטבוע.

עוד מעט יגיעו הסניטרים ויקחו אותך ועוד מעט חברה קדישא ועוד מעט אשאר בלי המבט הזה שלך, ואני אל מי אני באה. אבל מאידך עוד מעט אתפנה להקלה שכשאתה מת מתה גם הזקנה וההשפלה שהחיים מעבירים את מי שמאריך לאחוז בהם. עכשיו כשאבוא לבקר עיניך לא תמלאנה עוד בדמעות מתוך אין האונים על שאינך יכול לדבר, ואני לא אקח שוב את ידך כדי לומר לך- עזוב, סבא. מילים זה לא חשוב.

אדרבא, עכשיו תוכל לחזור ולדבר בעברית היפהפיה שלך, ולומר שוב הבינותי ולא סתם הבנתי, ולקרוא למאזיניך מכובדי, ולהתחיל לספר את סיפוריך שטוו בשבילי לא רק את ההיסטוריה של העבר אלא גם את ההיסטוריה של העתיד.

סבא הכתב הצעיר

ערני, שובב, עמלן. סוחב לוחות דפוס על גבך כדי להדפיס את 'קורות', מתגאה באמא כשרק נולדה ולפני שמתה, מפליג לים כדי לסקר את שביתת הימאים, עורך את הרצאותיך בבית גיל הזהב, נוסע על אופניך בנווה צדק, נער השליחויות הצעיר, נוהג בסימקה באירופה, מבוסס בבוץ באפריקה בטיול גמלאים, מפרסם ספרים, סומך גדולי אומה, חותך סלט ישר מעל הקערה, מתאהב בנערה פולניה ארוכת צמות, מאכיל אותה יום יום בנאמנות מוחלטת בבית החולים גם כשכולה מחוקת שכחה, צופה מעל שולחן השישי בכל אורחות המשפחה ומנהל הכל ביד רמה, כותב כותב כותב. גם באחת עשרה בלילה ליד המחשב האיטי שלך כותב, ועונה לטלפון המאוחר ומתרגש לשמוע אותי, וקורא לי בשם החיבה שלי, איך אני אוהבת שקוראים בשם החיבה שלי, ודרך כל המרחק מחבק אותי בדרכך העניינית והחמה, בשתי ידיך זרועות בהרות השמש.

כל כך הרבה למדתי משתי הידיים האלו. למדתי להוקיר את הארץ הזו כמו נס ולהתרגש מכל מחלף חדש שסללו, ולמדתי שאני ממעמד הפועלים ושעלי לעבוד גאה כמו מי שאפילו סבא וסבתא שלו נפגשו בנוער העובד, ולמדתי להרים רק גבה אחת, ולמדתי שחשוב ללמוד הקלדה עיוורת, אני מקלידה את השורות האלו במהירות אדירה, חבל שאתה לא רואה, ולמדתי להיות עקשנית כמו פרד וחרוצה כמו חמור, אבל הכי למדתי מידיך שאהבה פירושה לא להפסיק:

גם כשיש הפגזות בקונטרה לעלות על האוטובוס ולנסוע יחד עם סבתא כדי לעזור לבתכם שגרה שם במרחקים, ולא לפספס את הביקור בטירונות שלי אפילו שיש לך עוד תשעה נכדים חוץ ממני לבקר, ולהציג לראווה ובגאווה את הפסלים המכוערים שהנינים שלך עושים, ולא להתערב אף פעם אבל לפעמים להתערב מאד, ולתת ולשמור ולזכור ולחזור ולשמור ושוב לחזור ולשמור ושוב לתת בנדיבות על גבי נדיבות ובקצרה: למדתי ממך במסלול הלימודים הארוך בעולם שאהבה זה כל הזמן.

אולי עכשיו, מנותק מגוף, אתה פוגש את סבתא ואת אמא שיחד איתך לימדו אותי בדיוק את זה. כפשוטו רק לחשוב את המחשבה הזו, זו נחמה מטופשת שאין ילדותית ממנה, אבל עוד יותר כפשוטו זה נכון. בתוכי אתה חד משמעית פוגש אותן. ואתם משלימים גילדה של אהבה. הגילדה שכל מה שיש לי הוא בזכותה.

אני ממעמד הפועלים סבא ואני לא שוכחת את זה לרגע. אני ממעמד פועלי האהבה שכפי שלימדת אותי לא יפסקו מעמלם. ואני פונה אל ילדי כדי לתת להם את כל האינסוף שקיבלתי מידיך, אותן ידיים הזרועות בהרות שמש. שום מוות, מסתבר, לא עוצר אותן מלהמשיך ולהשלח למטה בדורות, שום מוות לא עוצר אותן מלהמשיך ולחבק.

אני מסיימת את הכתיבה וחושבת: את הדף הזה עם המילים האלו לא תשמור בארכיונים שלך כמו ששמרת כל פתק קטן או כל תעודת הצטיינות על סדר ונקיון בכיתה ב'. הדף הזה, כמו גם הרבה דפים שלא ייאספו בשקדנות אחריו ייגרס ויעלם, כפי שאכן ראוי, לתוך קלחת השכחה. אבל יש דבר שלא ייגרס ולא ישכח- והוא זוהר בעיני כעיקר. שהנה, אתה שבילדותך קראו לך יוסף הקטן הנהגת בבגרותך מתוך מסירות נפש מפעל גדול מאד, והמשפחה שסביב תעיד על כך. גם אם לא תשמור כל מילה שלנו וגם אם לא תשדר לנו שאנחנו חשובים ויקרים, בכל זאת כבר נדע את זה. נלך בעולם אהובים. זה בזכות פועלך סבא, ובזכות אמא וסבתא וכל הורי המשפחה שלמדו ממך ואיתך את האתיקה הגדולה מכולן.

הבוקר, כשכבד עלי לבי, חשבתי שאני מוכנה שתחזור להכלא בגוף האכזר והמעונה והזקן, ובלבד שאוכל לראות אותך שוב. אבל אז דפקתי עם היד על השולחן, כמו שאתה היית עושה כשהיית רוצה להדגיש דבר מה אגב רתחת השיחה, וקמתי ללכת אל ההלוייה, מברכת על הסוף כפי שאני מברכת על כל מה שהוביל אליו.

אני נפרדת ממך סבא באותה גאווה שלימדת אותי שבה צריך לשאת את החיים, נפרדת ומבקשת שבבקשה, אלא אם הדבר מעכב אותך במסעך העתידי, תבוא מדי פעם לבקר אותי. אני אוהבת אותך מאד ואסירת תודה על כך שכל היקר לי נוצק בתבניתך הנפלאה הנדיבה והיפה. שלך, נכדתך.

25 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

מבצע מצה חוזר

אוי, אומר אח שלי, שוב נאכל את הזוועה הזו המון זמן.

אתה מדבר על הבחירות או על המצות? אני שואלת אותו ומקווה שהוא מדבר על המצות כי לזה לפחות יש לי תשובה.

נכון. מצה זה זוועה. האימה של הקמח הלבן בלי העונג של השמרים, אבל מבצע מצה השנתי הופך אותה ללהיט סטיילינג. מבצע מצה? נו, המבצע השנתי שבו כל המשפחה מצטלמת עם מצה כאובייקט יומיומי:

ההפקות השנה  כללו את אבא שלי מלמד את הילדים לעשן ולשחק פוקר:

את ענתי מציגה את יצירת האמנות שלה:

יצירת האמנות של ענתי

את עידודי מתאפק אל מול דלת השירותים הסגורה:

יציאת מצריים

 

ואת שי מברכ/ת על הנרות:

ברכת הנרות

 

מה עוד? הללי שמגלה חדקרן בספריה הביתית:

הללי רואה חדקרן

ענרי ועופריקי עם בלונים:

ענרי וקיקה עם בלונים ממצה

 

גופי תאורה לערב החג, על אחד מהם מפוסל משה מול גל גדול:

גופי תאורה ממצות

 

ונברשת שאם לא ייבעט לתוכה כדורגל אפילו תחזיק עד הסדר:

נברשת ממצות

כרגע הרצפה מלאה פירורים, אז אלך לטאטא ובינתיים-

שיהיה לנו חג שמח ומלא משפחה שהיא בעיני התשובה היחידה ליאוש. תזכורת רעשנית לכך שגם בעולם כל כך אלים יש עדיין תיבות גומא קטנות מתנדנדות על המים, שבתוכן אפשר להנצל.

פסח שמח

13 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

יום הבחירה

הבוקר, לקראת נסיעה מתוכננת לכותל, הילדים הכינו פתקי משאלות מאלוהים. עופרי ביקשה שלום על ישראל, וענר ביקש לראות בת-ים אמיתית לפחות פעם אחת בחיים. הסתכלתי עליהם וידעתי שלענר יש יותר סיכוי מאשר לעופרי להגשים את המשאלה שלו. הלב שלי התקמט כפתק.

ובדיוק אז חברה התקשרה. נו, היא שאלה, את והבית השמאלני שלך הלכתם כבר להצביע?

ומאחורי החיוך שלה היתה אנחה כבדה. כל כך הרבה שנים שאנחנו חברות עד שכבר אין לנו כח להתווכח. לא כי איבדנו את התקווה לשכנע זו את זו, אלא כי בגלובלי יותר איבדנו את התקווה. שתינו אמהות לבנים, שתינו תופרות להם יחד תחפושות של גמדים, אבל שתינו גם נלביש אותם בעוד כמה שנים מעכשיו בתחפושת של חייל ונשלח אותם לעשות דברים שאף אחת מאיתנו לא מסכימה איתם. ולמה? כי אין ברירה.

אבל מי אמר שאין ברירה? מי אמר שאי-אפשר שעמים שלמים ישתנו? מי אמר שאנחנו תקועים בדרך ללא מוצא ונגזר עלינו לחכות בה עד שמכונית תכנס בנו מאחור ותרסק אותנו למוות? כמה יאוש צריך לאכול עד שמאבדים לגמרי את האומץ הפשוט לומר- די? וחשוב מזה כמה יאוש צריך כדי לא לדעת להבחין בין הזדמנות אמיתית (נגיד: היוזמה הסעודית) לבין הזדמנויות סרק?

ועל זה אני רוצה לדבר. לא כי אני מבינה בזה משהו אלא כי פגשתי מישהו שמבין. קוראים לו פרופ' עירן הלפרין, אחד הפסיכולוגים הפוליטיים החשובים בעולם כיום, שהמחקרים שלו עומדים על השורה התחתונה שעמים יכולים להשתנות. אפילו אנחנו שתקועים עמוק כל כך בסכסוך שבו כל הצדדים לופתים זה את זה בלפיתת מוות, אפילו אנחנו (כמו גם אנשים בסכסוכים גרועים משלנו) יכולים לקוות ברצינות לא נאיבית לעתיד אחר. יכול להיות לנו טוב באמת. לא טוב לבינתיים.

אני כותבת את השורה הזו ונשנקת. יכול להיות לנו טוב באמת.

כמובן שהמחקרים של  עירן עמוקים ויסודיים מזה, הם מניחים שהבעיות לפתרון הסכסוך הן פסיכולוגיות ולכן חוקרים את הדרכים הפסיכולוגיות להביא לתזוזה בעניינן. הלוואי שאוכל לעזור לתווך את הידע שלו החוצה מהאקדמיה, אבל עד שנתקדם בזה, בינתיים בואו נעבוד עם נקודת ההתחלה:

שיכול להיות לזה סוף.

אני קוראת את השורה הזו ורק אז מעיזה להרים את עיני לילדים שלי, מתוך ידיעה שהבחירות שלי מסתיימות היום ומעכשיו אולי לארבע השנים הקרובות, אבל הבחירה שלי מתחילה עכשיו. והיא חייבת להיעשות קודם כל ברמת הנפש שלי: במרד ביאוש.

אם לא אעשה את זה הכל ישאר כשהיה. כמו שחברה שלי ואני תקועות בויכוח האינסופי שלנו, כמו שחצי עם בוחר הפוך מהחצי השני וממלכד אותו מתוך כוונות טובות. הדרך היחידה לזוז קדימה היא לרדת אל שכבת היסוד שאצלי היא כמעט כבר רקובה: אל האמונה שיכול להיות אחרת.

עוד כמה דקות אשלשל את הפתק שלי לקלפי כמו פתק משאלות לכותל, אבל לא אחכה לפוליטיקאים שיעשו את מה שאני ביני לביני צריכה לעשות: לשוב ולהאמין. לא להסכים לאפטיות ולדשדוש ולאין ברירה. למרות העובדות, למען העובדות העתידיות. למען התקווה שאיננה סרק.

6 תגובות

מתויק תחת Uncategorized