תחנות ההשראה שלי

אז איריס ביקשה ממני לכתוב מה מעורר בי השראה. מתי עמדתי אצל שיר או צילום או מיניאטורה שמצדם לא הסתפקו בלעמוד מולי אלא באו עד אלי, וניערו את כתפי ונשקו לי, ולרגע אחד נועדנו זה לזו. שנייה אחרי המפגש הזה שוב בא העולם. אנשים רבים סערו אל תוך התערוכה, הבל החיים משך אותי מן הקריאה, ילדים ושאונם כיסו את המסך הזוהר. אבל קרחת היער בלב, זו שנפערה ברגע האחד של ההתאהבות בשיר או בציור או בסדרה, הקרחת הזו לא נסגרה ולא תסגר בתוכי אי פעם.

בגיל שש עשרה דפק ידידי על דלת חדרי בפנימיה שבה למדתי ונתן לי ספר של הנרי קרטיה ברסון. אני כל כך מתביישת שרק שמונה שנים אחר כך, כשעמדתי בתערוכה של ברסון, הבנתי על איזו גדולה רצה לספר לי. לפעמים, מסתבר, צריך להגיע לגיל של היצירה כדי להבין. בגוף להבין. בצמרמורת.

ברסון הצליח לזהות את ה'רגע המכריע' שבכתביו דיבר עליו, הרגע שבו העולם מתלכד לשלמות וצריך לתפוס אותו במצלמה. והוא הצליח לזהות את כל זה שנייה לפני שהכל קרה. אחרת אין איך להסביר את העובדה שהוא הספיק ללחוץ על כפתור המצלמה בזמן.  איזה נביא של יופי ושל שלמות. זו שכמו כל שלמות מתכנסת ואז נפרעת:

מילא הוירטואוזיות הטכנית, מילא האיזון המושלם של כיווני המבט שבראשו המבט של הילדה מבעד לוילון החרוזים, מילא ההצבה בסצינה שמאזנת נפלא בין גילוי לבין הסתר, אבל זה שברסון יצר בכל מכלול עבודתו מיתולוגיות על עמים שאין לי דבר וחצי דבר איתם ובכל זאת הופכים לשלי. ואו.

אני זוכרת את הרגע שראיתי את המיניאטורות המשגעות שבנתה יעל ניב, והבנתי שאני, שבתשעים ותשעה אחוז מהמקרים נוטה להגזמת יתר, יכולה להרפא דווקא מכח התנועות הקטנות המדויקות. זה עתה נרגע הבלוג מהתקף הבישול המיניאטורי שסער עלי, אבל הבטחתי לינק להדרכות נפלאות שמי שרואה אותן מחליט מיד להקדיש את חייו לאפיית עוגות פימו קטנות. וגם – בוני המיניאטורות שמביאים אותי לידי אנחות של עדנה:

פטיט דה שריז הכל בגודל מטבע זעיר:

ו-נונו'ס האוס, שללא ספק היא המופלאה והעדינה שבמיניאטוריסטים.

הפרק הראשון של הסדרה 'black mirror' והפרק האחרון מבין 63 הפרקים של הסדרה 'six feet under'

הגאון הזה, שבכלל קראו לו קריסטיאן book אבל הוא שינה את זה ל- bok כדי שלא יבלבלו בינו לבין התנ"ך. אז הגאון הקונספטואלי הזה שכתב את היצירה המהממת eunoia עושה עכשיו דבר שלא יאמן. הוא עובד על פרויקט קסנוגן  ומשתיל בתוך הד.נ.א של בקטריה שיר. כך השיר נישא בגוף הבקטריה כ'פרזיט ספרותי' וגם גדל בתוכה לשיר חדש מכח החלבונים שהיא מייצרת. עד כה המפעל הזה לא הצליח, הבקטריה מתה, מה שמוכיח כמובן שאי אפשר לחיות משירה, אבל בוק עובד במרץ ועוד נזכה לשיר שכתב חיידק. אה! ואם כבר אני מתרגשת מבוק הנה עוד יצירה נפלאה שלו. בצד שמאל למטה- קטע מתוך הגות של הפילוסוף הקדם-סוקרטי דמוקריטס על הסדר הגדול של היקום. בצד ימין למטה, מאותן אותיות בדיוק חלק מתוך מסמך הפטנט של חברת לגו. אני חוזרת: אותו הרכב אותיות (נגיד, 18 פעמים T) ואותו מספר פסיקים ונקודות. אללללוהים. איזו דרך מתמטית נפלאה לקשר בין דני שמייצר לבנים מפלסטיק לבין יווני שחי אלפיים חמש מאות שנים לפניו. איזו דרך יפה לחשוף את השאיפה של שניהם למבנים מארגנים. והאמת איזו דרך נפלאה גם לקשר ביניהם לביני, אישה מרחובות שמסתכלת על האנגרמה הטקסטואלית והרגשית הזו שמדברת על סדר ועושה סדר, ומתענגת לראות איך מתמטיקה מתהפכת לשירה:

ומה עם שאר אבות המזון של הרוח? גרוסמן ועמיחי ואלתרמן ולאור וזרחי ומארי אוליבר אהובתי החדשה ובכלל, מה עם כל הספרים שניבטים אלי מן הספריה ולא מאמינים שלא הזכרתי אותם עדיין למרות שהם ליבת ההשראה החיה בתוכי? מספרים על עבדול קאסם איסמאיל, מדינאי ולוחם פרסי מהמאה ה-10 שנסע למסעותיו כשכל ספרייתו מטלטלת אחריו על גבי 400 גמלים מסודרים בסדר אלפביתי. וככה אני. הולכת וכל גמלי הספרים שלי הולכים איתי ולפני ולצידי. ההיסטוריה מתעניינת במה עשה הלוחם הפרסי ביום, אבל גם הוא וגם אני יודעים שההיסטוריה החשובה היא בלילה, עם שוך הקרבות, כשרק ספר אחד פתוח בעולם, ויקר כממלכה כולה.

אני אדם דתי רק כשאני ממש לבד, אבל כשראיתי לראשונה את התמונות שמצלם טלסקופ החלל האבל, נמלאתי ביראה אפילו שישבתי בתוך אולם מלא אנשים והסחות דעת. התמונה הזו מזכירה לי שלמרות שהרגעים הגדולים של חיי ההשראה האמנתיים שלי היו מול יצירותיהם של בני אדם, כתיבתם, רגישותם, צחוקם, הרגעים הגדולים באמת עוורים לכל זה. מתחוללים גבוה מעל גבוה, מוקדם מעל מאוחר, והם לא בתוך משחקינו האנושיים כי אם בתוך מרחב אינסוף שכולו רצינות מוחלטת.

ויש עוד, כל כך הרבה עוד, אבל הבוקר כבר קם עלי ואני צריכה לקום אליו, אז אני עוצרת כאן ומצרפת לינקים לעוד כותבים בפרויקט היפה של איריס. אנשים מעוררי השראה שמובילים מסעות אל חללים אחרים שלא מפסיקים להפתח:

איריס פוגל בן חמו – Colourful Way

בועז כהן – לונדון קולינג

שלי גרוס – המלבישה

חדוה קלינהנדלר- Rooms and words

דניה ויינר ודיאנה לינדר- מתכוניישן