זמן ושעונים

כשאמא שלי היתה חולה צילמנו לכבודה שחזורים של תמונות ילדות. ראינו את הרעיון ב'מודרן פמילי' ואחר כך בהמון בלוגים והתרגשנו. תמונות מפעם- תמונות מהיום בדיוק באותה פוזיציה. הנה חלק מהתמונות מהגרסא שלנו:

אמא שלי הסתכלה בתמונות האלו וצחקה. זה היה צחוק טוב ומיטיב אחרי ימים ארוכים של סבל, צחוק שאומר לזמן: עכשיו אחרי שאתה צחקת איתי אני צוחקת איתך.

וגם עכשיו, ככלות הכל, אני מסתכלת בתמונות האלו ושמחה כי מתגלה מתוכן איך הזמן לא רק מרושש אלא גם מחדש ומעצב וחושף את הצורה מתוך החומר. בעל כורחן העיניים זזות קדימה ואחורה בין התמונות כדי להשוות וכדי למצוא איפה הילד בתוך המבוגר, הילדי בתוך הבוגר. בעל כורחו הלב מתכווץ ממה שהיה ולא ישוב, ומתרחב ממה שעוד יהיה וכמוס בין כל שתי תמונות כמו תמונה שלישית.

זמן, כך אומרים, זורם לינארית רק עבורנו שלא מיטיבים להבין אותו. הלוואי שעוד בדורנו נזכה להבין אותו אחרת.

שלושה שעונים וסקיצה אחת

מתוך איזה חופש אסוציאטיבי וכדי לגרום לי להתאהב שוב בזמן, אני מצרפת כאן ארבעה שעונים שעשו לי שמח.

ובכן,

מנגנוני שעון אפשר לקנות או לפרק בזיל הזול, צריך רק לקדוח חור במשהו, להשחיל את המנגנון דרכו, והנה- שעון. התמונות כאן טיפטיפה עקומות, אבל איכשהו (מאז חנוכה בתורנות רציפה מישהו מילדי חוטף שפעת ונשאר בבית. אהההה) לא היה לי זמן לצלם שוב..

הראשון- שעון קיר קיר שעשוי ממנגנון שעון וממסגרות צבועות עם מדבקות ויניל עליהן. אפשר כמובן לשים תמונות של הילדים מחזיקים ספרות בתוך המסגרות, או לרקום את הספרות או לצייר או סתם לכתוב ישירות על הקיר: וזה שעון הספריה. את הרעיון לעיצוב גנבתי מפינטרסט אז אני אעביר את התמונה מהר בלי שתשימו לב: זה השעון שהכנו לנועה לכבוד חגיגת שלושה חודשים (!) לחברות עם החבר המקסים שלה. על שני המחוגים יש שתי צלליות ובשעה מסוימת (קצת לפני שתים עשרה, להרגיע. מחר לימודים) הן מתנשקות:

ויש גם את הגרסא למבוגרים שלא הספקתי להכין עדיין אז אני מצרפת סקיצה. זה שעון לאלכס שמשחק עם חלקי ספרות ומאחל לו kiss(שעשוי מהספרות 12, 1 ו- 2), love( שעשויה מהמספר 10) ואינסוף סיקס.

אני פורשת את כל השעונים האלו ונזכרת איך פעם, בהפסקה בין שני שיעורי כתיבה, דיברתי עם פרופסור לפיזיקה. הוא סיפר לי על הזמן שהוא מימד ועל אינשטיין ועל ניסוי התאומים הזהים ועל כל מיני דברים שאין לי מושג בהם. כעבור חמש דקות בדיוק גם הוא, שיודע שהזמן הרבה יותר פראי ממה שנדמה, וגם אני שמנחשת שזה בדיוק המצב, נכנסנו צייתנים לכיתה. עדיין מלאי אמונה בטובו של הסדר הטוב שמביט אלינו מן השעונים עגול והגיוני.

לחיי האמונה הזו, ולחיי הרגע המופלא והכוכבי שבו היא תשבר.