שתי אפליקציות ששווה לעשות בשבילן ילדים ואז לקנות בשבילם אייפון

ביום שמשי להפתיע זה אני פותחת את מסורת ה-טור דה פרינדס. טורי אורח של אנשים שנורא מוצאים חן בעיני. והפעם- טור של כנרת רוזנבלום, כותבת נפלאה, בעלת הבלוג המשובח פריזאית , שממליצה על שתי אפליקציות אייפון. לא שיש לי אייפון. אני לא מסתדרת עם המכשיר הכאילו משוכלל הזה שמקלידים עליו: "אני תיכף מגיעה" ויוצא "פידחךכחד דךלחכג ך לד", אבל אני בעד לזרום עם הטכנולוגיה שלחגכףך לשגףכךלחשףך כחךףלשגחךףלחגכלחגכל, במיוחד כשיוצאים ממנה דברים אדירים לעשות עם הילדים.

כנרת- אליך! (קודם הקדמה שבה היא מגדפת מעט את הבלוג, ואז שתי האפליקציות להיט)

קנטטה לפריטטה/ כנרת רוזנבלום

לא ברור איך נעשינו הורים מצנזרים. אבל כשהעיתון מגיע בבוקר, והילדות דורשות לדעת מה קרה בעולם, אנחנו מחפשים בדחיפות ומוצאים בעמוד א24 לוויתן תועה, שנסחף לחוף אבל ניצל ברגע האחרון על ידי עדת דייגים טובי לב וחפים מאינטרסים. בזמן שהאחת מוזגת דגני בוקר וחלב, השני, בחסות קופסאות הקרטון הגדולות, לוקח את עמודים א1-א23 (ובהם רצח כפול באשדוד, הטרדה מינית בלשכת רוה"מ, נשיא המדינה נכנס לכלא, ישראל מתכננת לכלוא מהגרי עבודה לשלוש שנים ללא משפט והאיום האירני מתממש והולך), קורע אותם לחתיכות זעירות ובולע אותן, משל היה מו"ל של עיתון יומי גדול בחקירה משטרתית מצולמת ומודלפת למשעי.

כאלה אנחנו. מפסיקים את האוס ברגע שהן מתקרבות למסך ולא מוכנים לחשוף אותן לתכנים קשים כמו צילומי תקריב של תאונות דרכים, נרקומנים שמוצאים וריד אחרון ודיוני הכנסת.

והבלוג הזה. זה, כן, זה. לא מוכנה שעיניהן התמימות והרכות ישזפו את תכניו הפוגעניים של הבלוג הזה, שמתאר בית שבו כשארבעה ילדים זועקים את רעבונם השמימה, מכינים להם שניצלים-אותיות בפרנקריהל ומי שלא גומר מהצלחת נאלץ להשתמש בשאריות כדי לחבר מחווה לירית לשימבורסקה.

כי אצלנו בבית, אל תכריחו אותי להודות, כשהילדות גוזרות, והו כמה שהן אוהבות לגזור, או ליתר דיוק לגזרזר, הבית נמלא בפתיתי נייר מה שלא הופך אותו למושלג אלא לממש מלוכלך. ואצלנו בבית, עם כל אהבתנו לציור, צבעי המים, שלא לדבר על הגואש, הועלמו ברגע שהתקלפו מאריזתם החגיגית (וסליחה אם במקרה קיבלנו אותם מכם. תנוח דעתכם, יש ילדים שממש נהנים מהם כרגע, כאלה עם אמא שממש אוהבת מריחות גואש על הספה). כי אמא של הילדות שלי, ממש אין לה שמץ של מושג איך מורידים כתמי פחם משמלת השבת של חנהל'ה, וממילא היא לא יודעת להפוך אותם לכתמי אור, לגהץ עליהם אפליקציות ו/או לכסות אותם בדמויות של משוררים ברקמת צלבים.

והיא לא יודעת – וזה כבר ישבור את ליבן – להכין מקרונים מלבד. אפילו את אלה מקמח שקדים וצבע מאכל היא מתמהמהת כבר שנים להכין, למרות שהבטיחה. ומרבית תכניותיה לתפור  ולנסר  ולבנות  ולהדביק נגנזות באיבן, בואו נודה בזה, לא רק בשל הזמן האבוד והעדפה חריפה של סדר וניקיון אלא גם בגינו של פרפקציוניזם הרסני.

אבל יש גם פעילויות יצירתיות קצרות טווח שאינן מלכלכות, כאלה שהתוצרים שלהן אינם תופסים חצי מחדר הילדים. אז לכבוד הבלוג של אורית, מלא שמחת החיים וחדוות היצירה ואהבת הילדים והאדם באופן כללי, הוצאתי מהמגירה הכי נמוכה בארון את מעט הספורטיביות שיש לי, והנה, קבלו אותנו ואת היצירות המשפחתיות שלנו. ראו הוזהרתן: אל תחפשו כאן פרודקשן ואליו, ומאידך – בהפקה זו לא השתמשנו באקדח דבק חם.

Mad Pad: המטבח המנגן או קנטטה לפריטטה

מכירים את הסצנות שבהן אדם רגיש מאוד חווה את המציאות סביבו באורח מוגבר וקיצוני, שומע איוושה וכל נשימה, נרדף על ידי הרעש שמשמיע העפעף שזז ושריקתו של הריס הצונח? Mad Pad תעשה לכם מזה מקלדת ואתם  כבר תעשו מזה מה שאתם רוצים.

מד פד, אפליקציה מבית היוצר של Smule, מאפשרת לצלם ולהקליט רעשים וקולות בסביבתכם המיידית (או הלא מיידית. הוא לא יסרב להקליט את שאגת האנקונדה, אם זה מה שיתחשק לכם). הוא מכייל את רמת הרעש ואחר כך מיד מקליט את הדבר שאותו תרצו לנגן: רעש של דלת נטרקת, חריקת צמיגים, צחוק של ילד, את רגע השיא בריב של השכנים ממול, ספלאש של קטשופ ניתז (בבית של אורית, כלומר, לא אצלנו) – כל מה שתרצו תוכלו להקליט, ולאסוף עד תריסר קליפונים כאלה, שיחד ישמשו כמקלדת שעליה תוכלו לנגן.

זה, למשל, המטבח שלנו:

http://www.youtube.com/watch?v=5s3YoKqHAAY

על הסכין, מכונת הקפה, פולי הקפה, הביצה, הגז והברז: מיה לביא

צילום, הכנת טארט השוקולד שמתחת לנייר האלומיניום המרשרש וביצוע הקנטטה, כולל חריגות מהקצב: אמא שלה.

Songify: סנגף אותה

Songify היא אפליקציה עם ערך תרפויטי של ממש, שלא לומר קורעת מצחוק. סונגיפיי לוקחת כל משפט שתאמרו לה, ומריצה אותה באחת מכמה תבניות שיריות, הצ'יזיות ביותר שהצליחה למצוא. התוצאה היא שיר של שר, עם אפקטים של בר מצווה, שטוחנים מנטרה מסוימת. זאת דרך בדוקה להיפטר מניגו'סים בבית וממשפטי מפתח, שסונגיפיי, כמו אנדי וורהול בשעתו, לוקחת ומכפילה, מגדילה ומעוותת, ומשמיעה כל כך הרבה פעמים, עד שהיא מוציאה מהם את המיץ ובהזדמנות זו, גם את העוקץ.

(השיר ze lo: מילים: מיה ורוני לביא; לחן:  סונגיפיי)–

(כדי לשמוע את השיר צריך להוריד את הקובץ על ידי לחיצה על כפתור העכבר הימני ובחירה ב- save link as)

וזאת, חבריי, היא הסיבה האמיתית שבגללה אנחנו לא מוכנים לקנות לה אייפון. עזבו קרינה, עלות, צריכה ראוותנית, סכנה ברורה ומיידית של התמכרות למסך הקטנטן. אנחנו פשוט לא מוכנים להיתפס עם הקלישאות שלנו כשהסונגיפיי בסביבה.

הנה עוד סיבה שלא ארשה להן לעולם לקרוא את הבלוג הזה.