נונה

לפני שש שנים חזרה נועה מהגן והממה אותי לחלוטין.

היא ניגשה לילד שפחדה ממנו, (וגם אני פחדתי ממנו. טרור שמשליטים ילדים בני חמש מפחיד בדיוק כמו טרור שמשליטים ילדים בני שלושים וחמש), ובמקום להתקפל אמרה לו שיש לו חיוך יפה, והזמינה אותו לבקר.

על פניו זה נשמע נורא. למה להחמיא לאנשים שצריך במקרה הטוב להתעלם מהם? ובכן, כנראה שחושי הילדה שלה זיהו שיש פער בין מה שהילד אומר או נכון יותר צועק לעברה, לבין מה שהוא לוחש, או יותר נכון שותק לקראתה. שבעצם הוא היה מאד רוצה להתקרב. עובדה. הוא הגיע לבקר כבר באותו יום, כאילו במקרה, מוקף בעדת בנים, אבל מאד חשוף. בעצם ילדון, בעצם די חנון, בעצם נרגש, מעמיד פנים שהוא לא נרגש, מחייך חיוך שהיה באמת יפה.

זה היה שיעור גדול, נקרא לו: מנצח מי שאוהב ראשון. מי שמסוגל למוסס את הפלונטר של שני צדדים פגועים או תוקפניים על ידי הזנה ישירה של מה שכל הזמן רוחש מתחת, המשאלה של כל צד להראות או להשמע. היא לא זייפה כלום, היא באמת חשבה שיש לילד חיוך יפה, אבל כמה אומץ ותמימות נחוצים כדי לדבר את זה ולא את ההפגעות שלה או את ההשתבללות האוטומטית והמהירה עד תדהמה שבטח היתה לי במקומה. איזו קפיצת אמונה אל חיקו של האמון.

כשנועה הלכה לישון ציירתי לה את הסיפור הזה. סיפור על ילדה אחת עשתה קסם של לאהוב ראשונה במקום להפגע ולהמנע מלדבר עם הפוגע לנצח נצחים.

שנים עברו. ופתאום, לפני כמה שנים באחד מאלף מעברי הדירה שלנו, הספרון שכתבנו פעם פעם התגלגל החוצה.

נועה שהיתה כבר נערה שמחה בו. היא קראה לי לראות וגם אני שמחתי בו. החלטתי להתחיל לעבוד עליו כדי להפוך אותו משרבוט לספר, צללתי לתוכו ובסוף התהליך שלחתי אותו להוצאת הספרים שהסכימה להוציא אותו לאור. יש יש יש. ספר ילדים. היתרון: לא ספר שירה, מזון צוהל לנפש היוצרת בלי חיבוטי המחילות של הכתיבה. החסרון: לא הייתי בטוחה שיש חסרון.

מאז עברו עוד שנים. יעל, העורכת החכמה של הספר לא זרקה אותי אבל זה סתם כי אין אפשרות חוקית להתגרש מאנשים שאתה לא נשוי להם. איך שיגעתי אותה. לא המאיירת הזו, לא זו, לא זו, לא ככה, מה דעתך, לא ככה. בסוף מצאנו את מאיירת הקסמים איה, שהפכה את נונה ואמא שאני ציירתי:

לנונה ואמא אמיתיות. מצוירות אמנם אבל עם לב אדם:

לאט לאט הובשלו גם שאר הדמויות, מכשיר הקסמים ועולם הספר כולו. אבל גם בשלב הזה, במקום להסתגר עם אלכס בחדר, להכנס להריון ולהביא לעולם עוד ילדים שיהיו חייבים לשמוע את הספר מוקרא להם לפני השינה שוב ושוב ושוב, עדיין התרכזתי בלהזרים פנימה השגות עריכה. הפעם על השער, על שדרת הספר, על מה לא. לאף אחד כבר לא היה כוח להיות מנומס אלי. בוקר אחד איה התקשרה ואמרה: אני שרה לך שיר המעלות ואת יולדת את הספר הזה. יאללה.

אז יאללה.

ביום שלישי הולכים לדפוס ואם לא יהרגו אותי שם, כי בטח גם אז יהיה לי משהו להגיד וכולם כבר לגמרי בקצה שלהם, אחזור מכשכשת בזנב עם ספר חדש בפי. חשבתי שאין חסרונות להוצאת ספר ילדים, אבל כן יש. זה מפחיד להוציא משהו לעולם ולסמוך עליו שלא ישתטח על המדף אלא יתעגל בלב של הקוראים הקטנים, שיהיה על באמת. טוב ששרו לי שיר המעלות לחזקני.