כשהייתי קטנטנה היית משחק איתי במשחק של הסתרת מטבע. עמדנו זה מול זו, ואפילו שהשגחתי שהאישונים שלך לא זזים מתוך עיני, איכשהו תמיד צפית על כל תנועותי, קרצת אלי ואמרת: כאן שמת אותו.
היום כשאני אישה מבוגרת אני יודעת איך עשית את זה, כלומר איך עשית את הקסם ותמיד ידעת איפה הסתרתי את המטבע, אבל עדיין אני לא מבינה איך עשית את זה. איך הצלחת תמיד לא להסיר את עיניך מתוך עיני ולשמור על כל תנועותי, גם כשזקנת וגם כשנחלשת וגם כשהחיים הורידו אותך על הברכיים וגם כשנשארו לך רק כמה מילים. הרי גם אז, בביקור האחרון, במאמץ אדירים הצלחת לומר לי: אוריתי. והרמת את מבטך אל האוטו שבו הגעתי ואז גייסת את כל שריריך לתפוס את המשפט הבורח ולומר: אני דואג.
ואני שיקרתי לך שאני מיטיבה לנהוג, וכל הדרך הביתה בכיתי על איך בזבזת את שתי המילים שלך על דאגה. ומאידך ידעתי שגם בגיל 95 אפילו בתוך כלא הגוף השותק והבוגד, זה עדיין אתה שם בפנים. חוזה קדימה מה יכול להשתבש כדי שהדרך שלי תעבור חלקה וטובה ובטוחה, כדי שכל העולם יזוז ולא יפריע כשאני עוברת.
ללכת ככה בעולם כשאיש אוהב שומר על צעדיך, פירושו לעבור תמיד בחרבה, פירושו להאמין שהכל יבשה, פירושו לא לטבוע.
עוד מעט יגיעו הסניטרים ויקחו אותך ועוד מעט חברה קדישא ועוד מעט אשאר בלי המבט הזה שלך, ואני אל מי אני באה. אבל מאידך עוד מעט אתפנה להקלה שכשאתה מת מתה גם הזקנה וההשפלה שהחיים מעבירים את מי שמאריך לאחוז בהם. עכשיו כשאבוא לבקר עיניך לא תמלאנה עוד בדמעות מתוך אין האונים על שאינך יכול לדבר, ואני לא אקח שוב את ידך כדי לומר לך- עזוב, סבא. מילים זה לא חשוב.
אדרבא, עכשיו תוכל לחזור ולדבר בעברית היפהפיה שלך, ולומר שוב הבינותי ולא סתם הבנתי, ולקרוא למאזיניך מכובדי, ולהתחיל לספר את סיפוריך שטוו בשבילי לא רק את ההיסטוריה של העבר אלא גם את ההיסטוריה של העתיד.

ערני, שובב, עמלן. סוחב לוחות דפוס על גבך כדי להדפיס את 'קורות', מתגאה באמא כשרק נולדה ולפני שמתה, מפליג לים כדי לסקר את שביתת הימאים, עורך את הרצאותיך בבית גיל הזהב, נוסע על אופניך בנווה צדק, נער השליחויות הצעיר, נוהג בסימקה באירופה, מבוסס בבוץ באפריקה בטיול גמלאים, מפרסם ספרים, סומך גדולי אומה, חותך סלט ישר מעל הקערה, מתאהב בנערה פולניה ארוכת צמות, מאכיל אותה יום יום בנאמנות מוחלטת בבית החולים גם כשכולה מחוקת שכחה, צופה מעל שולחן השישי בכל אורחות המשפחה ומנהל הכל ביד רמה, כותב כותב כותב. גם באחת עשרה בלילה ליד המחשב האיטי שלך כותב, ועונה לטלפון המאוחר ומתרגש לשמוע אותי, וקורא לי בשם החיבה שלי, איך אני אוהבת שקוראים בשם החיבה שלי, ודרך כל המרחק מחבק אותי בדרכך העניינית והחמה, בשתי ידיך זרועות בהרות השמש.
כל כך הרבה למדתי משתי הידיים האלו. למדתי להוקיר את הארץ הזו כמו נס ולהתרגש מכל מחלף חדש שסללו, ולמדתי שאני ממעמד הפועלים ושעלי לעבוד גאה כמו מי שאפילו סבא וסבתא שלו נפגשו בנוער העובד, ולמדתי להרים רק גבה אחת, ולמדתי שחשוב ללמוד הקלדה עיוורת, אני מקלידה את השורות האלו במהירות אדירה, חבל שאתה לא רואה, ולמדתי להיות עקשנית כמו פרד וחרוצה כמו חמור, אבל הכי למדתי מידיך שאהבה פירושה לא להפסיק:
גם כשיש הפגזות בקונטרה לעלות על האוטובוס ולנסוע יחד עם סבתא כדי לעזור לבתכם שגרה שם במרחקים, ולא לפספס את הביקור בטירונות שלי אפילו שיש לך עוד תשעה נכדים חוץ ממני לבקר, ולהציג לראווה ובגאווה את הפסלים המכוערים שהנינים שלך עושים, ולא להתערב אף פעם אבל לפעמים להתערב מאד, ולתת ולשמור ולזכור ולחזור ולשמור ושוב לחזור ולשמור ושוב לתת בנדיבות על גבי נדיבות ובקצרה: למדתי ממך במסלול הלימודים הארוך בעולם שאהבה זה כל הזמן.
אולי עכשיו, מנותק מגוף, אתה פוגש את סבתא ואת אמא שיחד איתך לימדו אותי בדיוק את זה. כפשוטו רק לחשוב את המחשבה הזו, זו נחמה מטופשת שאין ילדותית ממנה, אבל עוד יותר כפשוטו זה נכון. בתוכי אתה חד משמעית פוגש אותן. ואתם משלימים גילדה של אהבה. הגילדה שכל מה שיש לי הוא בזכותה.
אני ממעמד הפועלים סבא ואני לא שוכחת את זה לרגע. אני ממעמד פועלי האהבה שכפי שלימדת אותי לא יפסקו מעמלם. ואני פונה אל ילדי כדי לתת להם את כל האינסוף שקיבלתי מידיך, אותן ידיים הזרועות בהרות שמש. שום מוות, מסתבר, לא עוצר אותן מלהמשיך ולהשלח למטה בדורות, שום מוות לא עוצר אותן מלהמשיך ולחבק.
אני מסיימת את הכתיבה וחושבת: את הדף הזה עם המילים האלו לא תשמור בארכיונים שלך כמו ששמרת כל פתק קטן או כל תעודת הצטיינות על סדר ונקיון בכיתה ב'. הדף הזה, כמו גם הרבה דפים שלא ייאספו בשקדנות אחריו ייגרס ויעלם, כפי שאכן ראוי, לתוך קלחת השכחה. אבל יש דבר שלא ייגרס ולא ישכח- והוא זוהר בעיני כעיקר. שהנה, אתה שבילדותך קראו לך יוסף הקטן הנהגת בבגרותך מתוך מסירות נפש מפעל גדול מאד, והמשפחה שסביב תעיד על כך. גם אם לא תשמור כל מילה שלנו וגם אם לא תשדר לנו שאנחנו חשובים ויקרים, בכל זאת כבר נדע את זה. נלך בעולם אהובים. זה בזכות פועלך סבא, ובזכות אמא וסבתא וכל הורי המשפחה שלמדו ממך ואיתך את האתיקה הגדולה מכולן.

הבוקר, כשכבד עלי לבי, חשבתי שאני מוכנה שתחזור להכלא בגוף האכזר והמעונה והזקן, ובלבד שאוכל לראות אותך שוב. אבל אז דפקתי עם היד על השולחן, כמו שאתה היית עושה כשהיית רוצה להדגיש דבר מה אגב רתחת השיחה, וקמתי ללכת אל ההלוייה, מברכת על הסוף כפי שאני מברכת על כל מה שהוביל אליו.
אני נפרדת ממך סבא באותה גאווה שלימדת אותי שבה צריך לשאת את החיים, נפרדת ומבקשת שבבקשה, אלא אם הדבר מעכב אותך במסעך העתידי, תבוא מדי פעם לבקר אותי. אני אוהבת אותך מאד ואסירת תודה על כך שכל היקר לי נוצק בתבניתך הנפלאה הנדיבה והיפה. שלך, נכדתך.