אהיה בכיכר הערב בשמונה.

אנחנו עומדים להתחיל שבוע שמח בבלוג. תיכף נולד ספר, וכל הילדים בחופש שזו סיטואציה שמזמנת פעילויות צוהלות, וכל זה קורה וכל זה אמת.

אבל מתחת לכל יש אבל. ואבוי לנו אם נשכח אותו. אבוי לנו אם לא נעצור עכשיו, רגע אחרי שמאוחר מדי, ונגיד בקול ובציבור: לא עוד. אחרת התינוק השרוף יהיה הראשון שיקדם את פנינו בשאול. הראשון שידריך אותנו בין הלהבות שאליהן אנחנו הולכים.

אורית

סבא

כשהייתי קטנטנה היית משחק איתי במשחק של הסתרת מטבע. עמדנו זה מול זו, ואפילו שהשגחתי שהאישונים שלך לא זזים מתוך עיני, איכשהו תמיד צפית על כל תנועותי, קרצת אלי ואמרת: כאן שמת אותו.

היום כשאני אישה מבוגרת אני יודעת איך עשית את זה, כלומר איך עשית את הקסם ותמיד ידעת איפה הסתרתי את המטבע, אבל עדיין אני לא מבינה איך עשית את זה. איך הצלחת תמיד לא להסיר את עיניך מתוך עיני ולשמור על כל תנועותי, גם כשזקנת וגם כשנחלשת וגם כשהחיים הורידו אותך על הברכיים וגם כשנשארו לך רק כמה מילים. הרי גם אז, בביקור האחרון, במאמץ אדירים הצלחת לומר לי: אוריתי. והרמת את מבטך אל האוטו שבו הגעתי ואז גייסת את כל שריריך לתפוס את המשפט הבורח ולומר: אני דואג.

ואני שיקרתי לך שאני מיטיבה לנהוג, וכל הדרך הביתה בכיתי על איך בזבזת את שתי המילים שלך על דאגה. ומאידך ידעתי שגם בגיל 95 אפילו בתוך כלא הגוף השותק והבוגד, זה עדיין אתה שם בפנים. חוזה קדימה מה יכול להשתבש כדי שהדרך שלי תעבור חלקה וטובה ובטוחה, כדי שכל העולם יזוז ולא יפריע כשאני עוברת.

ללכת ככה בעולם כשאיש אוהב שומר על צעדיך, פירושו לעבור תמיד בחרבה, פירושו להאמין שהכל יבשה, פירושו לא לטבוע.

עוד מעט יגיעו הסניטרים ויקחו אותך ועוד מעט חברה קדישא ועוד מעט אשאר בלי המבט הזה שלך, ואני אל מי אני באה. אבל מאידך עוד מעט אתפנה להקלה שכשאתה מת מתה גם הזקנה וההשפלה שהחיים מעבירים את מי שמאריך לאחוז בהם. עכשיו כשאבוא לבקר עיניך לא תמלאנה עוד בדמעות מתוך אין האונים על שאינך יכול לדבר, ואני לא אקח שוב את ידך כדי לומר לך- עזוב, סבא. מילים זה לא חשוב.

אדרבא, עכשיו תוכל לחזור ולדבר בעברית היפהפיה שלך, ולומר שוב הבינותי ולא סתם הבנתי, ולקרוא למאזיניך מכובדי, ולהתחיל לספר את סיפוריך שטוו בשבילי לא רק את ההיסטוריה של העבר אלא גם את ההיסטוריה של העתיד.

ערני, שובב, עמלן. סוחב לוחות דפוס על גבך כדי להדפיס את 'קורות', מתגאה באמא כשרק נולדה ולפני שמתה, מפליג לים כדי לסקר את שביתת הימאים, עורך את הרצאותיך בבית גיל הזהב, נוסע על אופניך בנווה צדק, נער השליחויות הצעיר, נוהג בסימקה באירופה, מבוסס בבוץ באפריקה בטיול גמלאים, מפרסם ספרים, סומך גדולי אומה, חותך סלט ישר מעל הקערה, מתאהב בנערה פולניה ארוכת צמות, מאכיל אותה יום יום בנאמנות מוחלטת בבית החולים גם כשכולה מחוקת שכחה, צופה מעל שולחן השישי בכל אורחות המשפחה ומנהל הכל ביד רמה, כותב כותב כותב. גם באחת עשרה בלילה ליד המחשב האיטי שלך כותב, ועונה לטלפון המאוחר ומתרגש לשמוע אותי, וקורא לי בשם החיבה שלי, איך אני אוהבת שקוראים בשם החיבה שלי, ודרך כל המרחק מחבק אותי בדרכך העניינית והחמה, בשתי ידיך זרועות בהרות השמש.

כל כך הרבה למדתי משתי הידיים האלו. למדתי להוקיר את הארץ הזו כמו נס ולהתרגש מכל מחלף חדש שסללו, ולמדתי שאני ממעמד הפועלים ושעלי לעבוד גאה כמו מי שאפילו סבא וסבתא שלו נפגשו בנוער העובד, ולמדתי להרים רק גבה אחת, ולמדתי שחשוב ללמוד הקלדה עיוורת, אני מקלידה את השורות האלו במהירות אדירה, חבל שאתה לא רואה, ולמדתי להיות עקשנית כמו פרד וחרוצה כמו חמור, אבל הכי למדתי מידיך שאהבה פירושה לא להפסיק:

גם כשיש הפגזות בקונטרה לעלות על האוטובוס ולנסוע יחד עם סבתא כדי לעזור לבתכם שגרה שם במרחקים, ולא לפספס את הביקור בטירונות שלי אפילו שיש לך עוד תשעה נכדים חוץ ממני לבקר, ולהציג לראווה ובגאווה את הפסלים המכוערים שהנינים שלך עושים, ולא להתערב אף פעם אבל לפעמים להתערב מאד, ולתת ולשמור ולזכור ולחזור ולשמור ושוב לחזור ולשמור ושוב לתת בנדיבות על גבי נדיבות ובקצרה: למדתי ממך במסלול הלימודים הארוך בעולם שאהבה זה כל הזמן.

אולי עכשיו, מנותק מגוף, אתה פוגש את סבתא ואת אמא שיחד איתך לימדו אותי בדיוק את זה. כפשוטו רק לחשוב את המחשבה הזו, זו נחמה מטופשת שאין ילדותית ממנה, אבל עוד יותר כפשוטו זה נכון. בתוכי אתה חד משמעית פוגש אותן. ואתם משלימים גילדה של אהבה. הגילדה שכל מה שיש לי הוא בזכותה.

אני ממעמד הפועלים סבא ואני לא שוכחת את זה לרגע. אני ממעמד פועלי האהבה שכפי שלימדת אותי לא יפסקו מעמלם. ואני פונה אל ילדי כדי לתת להם את כל האינסוף שקיבלתי מידיך, אותן ידיים הזרועות בהרות שמש. שום מוות, מסתבר, לא עוצר אותן מלהמשיך ולהשלח למטה בדורות, שום מוות לא עוצר אותן מלהמשיך ולחבק.

אני מסיימת את הכתיבה וחושבת: את הדף הזה עם המילים האלו לא תשמור בארכיונים שלך כמו ששמרת כל פתק קטן או כל תעודת הצטיינות על סדר ונקיון בכיתה ב'. הדף הזה, כמו גם הרבה דפים שלא ייאספו בשקדנות אחריו ייגרס ויעלם, כפי שאכן ראוי, לתוך קלחת השכחה. אבל יש דבר שלא ייגרס ולא ישכח- והוא זוהר בעיני כעיקר. שהנה, אתה שבילדותך קראו לך יוסף הקטן הנהגת בבגרותך מתוך מסירות נפש מפעל גדול מאד, והמשפחה שסביב תעיד על כך. גם אם לא תשמור כל מילה שלנו וגם אם לא תשדר לנו שאנחנו חשובים ויקרים, בכל זאת כבר נדע את זה. נלך בעולם אהובים. זה בזכות פועלך סבא, ובזכות אמא וסבתא וכל הורי המשפחה שלמדו ממך ואיתך את האתיקה הגדולה מכולן.

הבוקר, כשכבד עלי לבי, חשבתי שאני מוכנה שתחזור להכלא בגוף האכזר והמעונה והזקן, ובלבד שאוכל לראות אותך שוב. אבל אז דפקתי עם היד על השולחן, כמו שאתה היית עושה כשהיית רוצה להדגיש דבר מה אגב רתחת השיחה, וקמתי ללכת אל ההלוייה, מברכת על הסוף כפי שאני מברכת על כל מה שהוביל אליו.

אני נפרדת ממך סבא באותה גאווה שלימדת אותי שבה צריך לשאת את החיים, נפרדת ומבקשת שבבקשה, אלא אם הדבר מעכב אותך במסעך העתידי, תבוא מדי פעם לבקר אותי. אני אוהבת אותך מאד ואסירת תודה על כך שכל היקר לי נוצק בתבניתך הנפלאה הנדיבה והיפה. שלך, נכדתך.

יום הבחירה

הבוקר, לקראת נסיעה מתוכננת לכותל, הילדים הכינו פתקי משאלות מאלוהים. עופרי ביקשה שלום על ישראל, וענר ביקש לראות בת-ים אמיתית לפחות פעם אחת בחיים. הסתכלתי עליהם וידעתי שלענר יש יותר סיכוי מאשר לעופרי להגשים את המשאלה שלו. הלב שלי התקמט כפתק.

ובדיוק אז חברה התקשרה. נו, היא שאלה, את והבית השמאלני שלך הלכתם כבר להצביע?

ומאחורי החיוך שלה היתה אנחה כבדה. כל כך הרבה שנים שאנחנו חברות עד שכבר אין לנו כח להתווכח. לא כי איבדנו את התקווה לשכנע זו את זו, אלא כי בגלובלי יותר איבדנו את התקווה. שתינו אמהות לבנים, שתינו תופרות להם יחד תחפושות של גמדים, אבל שתינו גם נלביש אותם בעוד כמה שנים מעכשיו בתחפושת של חייל ונשלח אותם לעשות דברים שאף אחת מאיתנו לא מסכימה איתם. ולמה? כי אין ברירה.

אבל מי אמר שאין ברירה? מי אמר שאי-אפשר שעמים שלמים ישתנו? מי אמר שאנחנו תקועים בדרך ללא מוצא ונגזר עלינו לחכות בה עד שמכונית תכנס בנו מאחור ותרסק אותנו למוות? כמה יאוש צריך לאכול עד שמאבדים לגמרי את האומץ הפשוט לומר- די? וחשוב מזה כמה יאוש צריך כדי לא לדעת להבחין בין הזדמנות אמיתית (נגיד: היוזמה הסעודית) לבין הזדמנויות סרק?

ועל זה אני רוצה לדבר. לא כי אני מבינה בזה משהו אלא כי פגשתי מישהו שמבין. קוראים לו פרופ' עירן הלפרין, אחד הפסיכולוגים הפוליטיים החשובים בעולם כיום, שהמחקרים שלו עומדים על השורה התחתונה שעמים יכולים להשתנות. אפילו אנחנו שתקועים עמוק כל כך בסכסוך שבו כל הצדדים לופתים זה את זה בלפיתת מוות, אפילו אנחנו (כמו גם אנשים בסכסוכים גרועים משלנו) יכולים לקוות ברצינות לא נאיבית לעתיד אחר. יכול להיות לנו טוב באמת. לא טוב לבינתיים.

אני כותבת את השורה הזו ונשנקת. יכול להיות לנו טוב באמת.

כמובן שהמחקרים של  עירן עמוקים ויסודיים מזה, הם מניחים שהבעיות לפתרון הסכסוך הן פסיכולוגיות ולכן חוקרים את הדרכים הפסיכולוגיות להביא לתזוזה בעניינן. הלוואי שאוכל לעזור לתווך את הידע שלו החוצה מהאקדמיה, אבל עד שנתקדם בזה, בינתיים בואו נעבוד עם נקודת ההתחלה:

שיכול להיות לזה סוף.

אני קוראת את השורה הזו ורק אז מעיזה להרים את עיני לילדים שלי, מתוך ידיעה שהבחירות שלי מסתיימות היום ומעכשיו אולי לארבע השנים הקרובות, אבל הבחירה שלי מתחילה עכשיו. והיא חייבת להיעשות קודם כל ברמת הנפש שלי: במרד ביאוש.

אם לא אעשה את זה הכל ישאר כשהיה. כמו שחברה שלי ואני תקועות בויכוח האינסופי שלנו, כמו שחצי עם בוחר הפוך מהחצי השני וממלכד אותו מתוך כוונות טובות. הדרך היחידה לזוז קדימה היא לרדת אל שכבת היסוד שאצלי היא כמעט כבר רקובה: אל האמונה שיכול להיות אחרת.

עוד כמה דקות אשלשל את הפתק שלי לקלפי כמו פתק משאלות לכותל, אבל לא אחכה לפוליטיקאים שיעשו את מה שאני ביני לביני צריכה לעשות: לשוב ולהאמין. לא להסכים לאפטיות ולדשדוש ולאין ברירה. למרות העובדות, למען העובדות העתידיות. למען התקווה שאיננה סרק.

משחקים לים

משחקי-ים

המלכות של משחקי הים הן כמובן המטקות שאותן אפשר להפוך למטקות-על:

זה גם יוצא פי אלף יותר יפה וזה גם משפר את המשחק כי נקודות הבונוס הולכות, כמו בחיים בכלל, למי שקולע ללב הלב.

מה עוד?

מסירות ביצים- כמו שזה נשמע. מי שלא תופס מקבל עין בעין.

תופסת אקדחי מים- מנצח מי שנשאר יבש אחרון.

תופסת אבקת צבע מאכל– מנצח מי שיש לו מכונת כביסה.

טוויסטר צבעוני – בקבוקי גואש וטויסטר. אם כבר אנחנו על החוף ליד האמבטיה הגדולה בקוסמוס.

חילוץ דמויות מתוך קרח– תחרות בין שתי קבוצות עם אקדחי מים.

קליעת בלונים לתיק הים–  בעזרת חבטות עם מצופי הנודלס.

תעלומת חוף לפתרון עם הרוחצים-מעבדים עלילת מתח לגרסת ים: נותנים מראש פתקים עם רמזי פתרון לאנשים זרים על החוף. הילדים צריכים להתרוצץ ולמצוא אצל מי הפתקים, לחבר את כל הפרטים ולהשלים את התעלומה. ברגע שתהיה לי גרסא מעובדת של תעלומה כזו- אעלה אותה לבלוג. מבטיחה.

ורעיון אחרון לאנשים שיש להם מדינה בגודל ארצות הברית: מתנפחים גדולים במיוחד

כמו זה:

או כמו זה:

 

אני לא קונה את הכדור הזה מטעמי שלום-בית (יש לנו דירה קטנה אז הוא יצטרך לישון איתי במיטה) אבל מדי פעם אני מפנטזת על איך אלך לדואר עם מלגזה, אנפח אותו  במשך חודשיים במשאבה של האופניים, ואז אצייר מעליו בדמיוני קו ארוך- סימן קריאה ענק על החוף. ככה שאפילו אלוהים ממרחקיו המוזרים יוכל לראות מה אני חושבת על היציאות הגאוניות גאוניות מצחיקות ושוב גאוניות של כמה מברואיו.

!

פרסומות

האם שמתם לב שוורדפרס התחילו לשים בבלוג הזה מדי פעם פרסומות מעצבנות מעצבנות כאלו שבאמת מעצבנות? מיד התקשרתי לאלכס והודעתי לו שזה קו אדום וזה לא ייתכן ופרסומות זה איכסוש ואנחנו סוגרים את הבלוג. אלכס ניסה להזכיר לי בעדינות כמה אנחנו אוהבת לכתוב את הבלוג וכמה אנחנו שמחה בזכותו,  והציע שאנחנו תדבר איתו אחרי שהיא ישנה על זה.

איזה לישון. עד שלוש התהפכתי במיטה מרב עצבנות מקדמית וקופאין, אבל היה שווה: אנחנו יודעת מה לעשות. לנקום! כמובן שלא אסגור את הבלוג אני לא עד כדי כך ג'ינג'ית, אבל אכריז על מכת נגד. פרסום הוגן. כן! באופן רצוני ועצמוני אפרסם כמה פעילויות תרבותיות שבאמת נכון בעיני לפרסם. הקריטריון: דברים שאנשים עושים מתוך תשוקה גדולה לדבר עצמו.

ובכן:

• השבוע מתחיל קורס שמעביר אלי הירש על שירה מקראית במכללת עלמא. אני מלנקקת לפירוט מלא של הקורס אבל תנו לי לסכם לכם את העניין : שירה, מקרא, נביאים, שיר השירים, התלהבות, אכסניה יפה, והכי חשוב- מרצה חכם חכם עם קשב טקסטואלי עמוק. בקיצור- הו אלוהים!
• בתחילת החודש הבא יש כנס של אתר 'הפנקס' בנושא ספרות ילדים. איזה יופי. וגם מה שהחבר'ה האלה עושים בתוך התרבות ככלל נפלא בעיני כי הם מתייחסים לספרות ילדים כאל התרבות הגבוהה שהיא ויוצרים סטנדרטים של רצינות ועומק. אמן. כשהם יתירו לפרסום את אסופת השירים היפהפיה שהם עובדים עליה אנסה להעלות מתוכה לבלוג.
• איזה דבר אתי ומרהיב זה קורסרה- מערכת קורסים חינמיים של המרצים הטובים בעולם. המלצתי: קחו את הקורס של אל פילריס למבוא לשירה אמריקאית. אדיר לראות מישהו שמתרגש ממה שהוא עושה ונכנס לכיתה שלו לא כדי לצאת גאון אלא כדי להדביק אותם בהתרגשות. קצב דיון מהיר, שירה שהיא לפעמים מצוינת ולפעמים סתם מעניינת, וביצוע בלתי נשכח של המרצה לשיר של הברונית אלזה וון פרייטג לורינגהובן.

זהו! אני הולכת לבהות עוד קצת בפרסומות המעצבנות של וורדפרס בבלוג ולנסות לשמוח  בשביל תאגידי הענק שהן עוזרות להם. אחר כך אשבור את המסך, ואתהלך זועפת עד הערב. זו התכנית. הראיתי לי מה זה. בוקר טוב!

מה שלא הולך בצבע הולך בהרבה יותר צבע

אז דפנה חברה שלי הגיעה לקפה ואמרה: "דווקא יש לבית שלך כל כך הרבה פוטנציאל". הייתי כל כך אסירת תודה שהיא לא אומרת לי "דווקא לך יש כל כך הרבה פוטנציאל", משפט שאנשים נוהגים לומר לי כמחמאה כל אימת שאני מתאפרת או משהו, עד שמיד הקשבתי לכל הצעות השיפור שלה ונשבעתי לעשות אותן כלשונן. ואכן, אחרי חודש של עבודה הסלון באמת נראה מעולה ואני נראית איום ונורא. מלאת צבע, מותשת. כל כך חבל. אם רק הייתי מתאפרת היה לי מלא פוטנציאל.

טוב, מה יצא?

זה פוסט קלאסי של 'לפני-אחרי' בלי תמונות 'לפני'. לא יכולתי, פשוט לא יכולתי. הכסאות של לפני השיפוץ היו כל כך אסופיים. אסירי תודה לי על שאספתי אותם מקרן רחוב אבל לא מאמינים עדיין שיש להם בית. מתנדנדים, קרועי בדים, מרובבי זוהמה ואבק עבה, איכס איכס איכס.

אז רק תמונות ה'אחרי' שזכיתי להגיע אליהן תודות לשני פועלים חרוצים- אבא שלי ועופרי. אבא שלי שיש לו מספיק יצירתיות וכשרון כדי להאיר את גוש דן נסע במסירות גם דרומה משם, כלומר עד רחובות וריפד איתי את כל כסאות הבית מחדש. לא דיברנו על זה אבל שנינו שמחנו לפעולה שיש בה תיקון. עופרי במקביל צבעה במרץ והפכה גם הפעם את כל האפור לורוד.

זה כסא הדגל ששיפצנו. מאחור הוא נראה תמים:
אבל מלפנים הוא ממש שווה. תודה לדנה ישראלי שלימדה אותי לרקום על עץ:

גם הספה מהרחוב והכסא שנאסף באשקלון שופצו חוברו מחדש נצבעו ונתפרו:

הכסאות שירשתי משרי נצבעו שמנת:

וגם השרפרפים קיבלו בדים חדשים וצבע:

כסאות המטבח נצבעו וצוירו:

אבל הכי, הכי משמח אותי מכולם זה השרפרף בחדר של אלכס ושלי. נשארו לי מפיות של סופרמן מיום הולדת גיבורי העל, וכל כך זרחתי כשנמצא השימוש המושלם עבורן. קצת קשה לקרוא אבל מצוטט שם כריסטופר ריב או תאומו כשהוא מדבר עלינו בעצם: "ארבעה ילדים? מה נראה לך אני סופרמן?"

כחחח. טוב, אולי אין לנו כוחות-על, אבל לעוף על עצמנו אנחנו בהחלט יודעים…

יש גם את פינת הקריאה שריבי במהממותה עזרה לי לתפור, ויש גם את השרפרף פלפל אדום שכתוב עליו 'אתה מתוק' אבל רק אותי זה מצחיק, ויש עוד כמה שרפרפים שירשתי מסבא ונצבעו, ועכשיו נשארה שאלת המפתח האמיתית שכל שיפוציונר צריך לשאול. מה יותר חשוב- החיים או היופי? כי ענר למשל חושב שהחיים יותר חשובים ומורח על הריפוד הצחור גלידה צחורה. אם למישהו יש משאף מסיכת חמצן או רסקיו רמדי- תעשו לי טובה תקפיצו אלי. ואם אתם עולים- בלי תינוקות או לפחות בלי גלידה. האמת- תתקשרו מלמטה, אני ארד לקחת.

אי בי אם

חבריו לעבודה של אבא שלי הניחו זר על הקבר של אמי. היה כתוב שם IBM, רק שזה היה כתוב בעברית: אי בי אם. וככה פתאום כמו שיחה פרטית ביני לביני בתוך כל כך הרבה אנשים, נכתבה מולי השאלה:

אי בי אם? איפה בתוכי האמא?

מכאן ואילך, נדמה היה לי, אצטרך למצוא את התשובה הלא ברורה מאליה.

והנה, עבר חופש גדול שהיה מלא מלא ילדים, ונדמה לי שאני יודעת יותר. לא שאני חושבת שההורות היא התרופה ליתמות אבל אני כן חושבת שהחיים הם הריפוי של הפצעים שהחיים עצמם גרמו. כל הבלגאן הזה של הבית, היצירה, הצבעים, השמחה – ההבל האיכותי הוא הגשר הכי משמעותי החוצה ופנימה מ ואל האבל.

אחרי השבעה לקחתי מארון האוצרות של אמא שלי כוס פורצלן שכבר מזמן תכננתי לגנוב. אני שותה בה קפה ובכל פעם, כשפני המשקה יורדים, אני מגלה מחדש את המילה הפנימית המוטבעת בה. אמהות מסתבר זה משהו שמתגלה מתוך הפעולה היומיומית בצדה ובתוכה.

אני אסירת תודה על כך שפעלו עלי את הפעולה הזו במשך עשרות שנים ונכונה לפעול אותה בתורי טוב ככל שאוכל.

בינתיים- שיר.

מחר

חן רותם, ילי שנר, אני, ירושלים, אבטיחים, שירה, קבלת שבת, קיץ. אתם מוזמנים בשמחה.

וגם לינק לסופ"ש שירה רשתי שהוזמנתי אליו, תודה לנילי דגן על ההזמנה. שבת שלום!

סנופי אהבה וקעקועים זמניים

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבה ראיתי את הסנופי שלו. מפתיע, מחייך, מדבר לגמרי בעברית ולוחש לי שהגבר הזה יש בו כנראה עוד הרבה דברים שאשים לב אליהם רק אחר כך. פתאום.

שנים אני זוכרת את הפעם הראשונה הזו, אולי כי זה היה הרגע שבו הלב שלי הוכרע. כמובן שלא בגלל הסנופי בחרתי בו, אבל הסנופי היה כבר משהו אחד יותר מדי. האיש הזה, חשבתי אז. אפילו הקעקוע שלו הוא כזה שהייתי רוצה שיישאר לתמיד.

השבוע, דווקא בימים האלו הלא קלים משפחתית, הרגשתי שזה זמן טוב להשען על אהבה. בהתאם כינסתי את כל הילדים וציירתי עליהם סנופיים בדיוק במקום שיש לו. רעיון שראשיתו אגב במתנת יום הולדת שנועה הציעה כבר לפני כמה חודשים. ענר תבע להשתתף גם הוא וזכה על רגלו המזערית לקעקוע של הקטן ההוא של סנופי, נו, וודסטוק.

תכננו את זה כמתנת ט"ו באב, אבל בסוף טעינו בספירה, ויצאה לנו מתנה לסתם יום. האמת- יותר שווה. איזה כיף היה.

אהבה, כך מתגלה לי, כופה אותך לעדות לאחר. עדות שלמה מאד שלא פוסחת על שום חולין. ודווקא משום כך אתה מועד לראות מה הדבר היפהפה שמתגלה בו מתוך היום יום, בהיסח הדעת, אגב תנועה. קעקועים של הגוף וסימונים של הנפש. דברים מפתיעים שיש רק לו.

וזהו. ומרגע שראית- לא תוכל שוב לא לראות. אתה נושא בתוכך את היופי הזה כמו כוויה והסיכון הרגשי שלך מוחלט. כי כבר לא תתכן לאהובך החלפה. יש הרבה אנשים מדהימים בעולם, ואפילו אבא שלי שאיבד את אהבת חייו יודע את זה, אבל יש רק אחד כמו זה שאתה אוהב.

איך על כל זה אני חושבת עכשיו אל מול תמונת הרבה הרגליים? אולי כאסוציאציה מזה שאני יודעת שאחרי יומיים הקעקועים הזמניים ירדו לכולם ורק לאלכס נשאר הסנופי שלו. גאה בחד פעמיותו, מחייך ואומר: ביקשת אז נשארתי, ואולי אפילו אשאר לתמיד.

טוב, נו, ואם בכל זאת רוצים זמני- איך לעשות קעקוע לרגע?

יש שלוש דרכים שגילינו עד כה:

הראשונה והכי משגעת: בקו ברור של עפרון מעתיקים את מתווה הקעקוע על נייר פרגמנט. אחר כך הופכים את מה שציירנו כשפניו אל העור, מרטיבים במטלית, מחכים דקה, והופ- המתווה עבר לגוף. עכשיו עוברים על המתווה בטוש פרמננט דק, צובעים בפנים וזה נראה בול כמו הדבר האמיתי.

שדרוגים למתקדמים: מברישים מעל קצת טאלק כדי שייראה ממש מתחת לעור, וחותמים בספריי תחבושת. זה ספריי שמשיגים בכל בית מרקחת בארצות הנכר ומבטיח עמידות לעוד כמה אמבטיות. לנו כאמור לא היה את הספריי הזה אבל גם לא היה לנו נכר.

הדרך השנייה: קונים באמזון נייר למדפסת שמיועד לקעקועים. מדפיסים עליו שמים על העור ורצים למראה.

הדרך השלישית:  קונים קעקועים יפים שבא לבכות בטאטלי. הם כל כך יקרים שהרשיתי לכל ילד רק קעקוע אחד, אבל איזה מהממים שיאוו.

זהו.

לחיי כל מה שזמני וכל מה שחד פעמי, לחיי חגים שאין להם תאריך, ולחיי הסמיכות הכל כך יפה בין יום החורבן ליום האהבה. סמיכות בין מה שלא יתקון לבין מה שהוא התיקון הכי גדול שיש.

קלסר המתכונים הסודי של אמא שלי

בכל יום שישי אמא שלי היתה מכינה מנות חדשות לארוחה המשפחתית. אני כבר לא מדברת על זה שלבשל למשפחה שלנו זה חירוף נפש (עידו ושי לא אוכלים בשר, אורי אוכל רק בשר, אלכס לא אוכל סוכר, אורית אוכלת רק סוכר וכו') אני מדברת על דארוויניזם קולינרי חריף.  רק המתכונים העשויים ללא חת שרדו את השולחן הסועד ורק החזקים באמת, מלכי היער, זכו להכנס לקלסר המתכונים הגדול. הו, הקלסר הגדול! אלף עמודים של מתכונים שאמא שלי תייקה והעתיקה בכתב יד סבלני ועגול וליד כל אחד מהם רשמה אם הוא טוב, טוב מאד או מצוין וחשוב מכך- מי מבני הבית אוהב אותו ואיך.

מאז מותה היה ברור מבלי שאיש אמר זאת שעל קלסר המתכונים תהיה המריבה האמיתית ובהתאם הנחנו לקלסר במגירה ולא נגענו בו. רק בשלושים, כלומר השבוע, כן ניגשנו לדפדף. אני חושבת שרק עכשיו התחלנו להבין שאמא לא תחזור לבשל לנו יותר ולא היתה ברירה אלא לקבל אחריות ולעשות בעצמנו.

הדפדוף היה מייסר. אותי שבר במיוחד המתכון לפשטידת הבצל. קראתי אותו ומשל היה זה בצל של אמת, התחלתי לבכות.  בצד המתכון אמא שלי כתבה איך להחליף את המתכון המקורי בבצק שאורית, כלומר אני, אוהבת יותר. מי שמאבד אמא כמו שאני איבדתי, את זה הוא מאבד. את זו שתלקט עבורו במשימת אוצרות שלוקחת כל החיים אלף מתכונים, ואחד כך תבשל את כולם, תשנה ותתאים ותבדוק ותעדכן ותהפוך אותם לאלף מתכונים בשבילו.

ליד מיטת חוליה של אמא שלי הבטחתי לה שמפעל המשפחה העצום הזה שלה לא יכרת. הבטחתי לה את זה לא מתוך התחייבות של בת בכורה, אלא מתוך התחיבות של ילדה מפונקת ששלושים ושמונה שנים פינקו אותה ככה. בחרו והכינו והגישו ועדכנו ואהבו אותה שבוע אחרי שבוע. שבוע אחרי שבוע. שבוע אחרי שבוע. בלי לכעוס על החזרה הזו של ימי השישי, שהופ הנה הם כבר מגיעים שוב, אלא עם תנופה גדולה ועקשנית. זו הפעולה החשובה ביותר שמישהו אי פעם עשה בשבילי בעולם, והבטחתי לאמא שלי להמשיך ולהפנות אותה אל המשפחה גם בהעדרה.

ובאמת, מסורת הארוחות ממשיכה, והיום היתה ארוחה מיוחדת שעשויה כולה ממתכוני הדגל של אמא. בישלנו אותה בהתרגשות ובלב מעוך. לאף אחד מאיתנו לא הצליחו המתכונים כמו שהם הצליחו תמיד לאמא שלי, אבל כן הצליח משהו אחר. הרמתי את הראש וראיתי את זה. ליד השולחן היה אבא שלי. אדם שבשנה הקשה שעברנו עמד בעומסים הרגשיים הקשים ביותר ונשאר לפיד בוער של אהבה ונתינה כלפי אמא שלי. אמרתי לו בהלוויה ואני אמשיך לומר לו עוד שנים רבות שהוא הגיבור שלי. לא כי הוא כל יכול (תכונה שהוא טוען שאני מייחסת לו בטעות) אלא משום שגם דרך כאב וקושי הוא יכול להכל. היו שם האחים שלי שהם כל כך יפים וחזקים, ובני הזוג שלהם שהם מופלאים, והיה אלכס שלי היהלומי וכל הנכדים שזורחים ובורקים, והיתה דודה שלי שכולה לב, ושני חברים טובים של המשפחה שהגיעו ממרחקים. כולם צחקו ובכו ושוב צחקו. הכל היה מוגש יפה ומלא כוונה. השיחה צלחה. המפגש קרה. היינו בצלמה של אמא שלי. לא בצלם המחלה  הנוראית שהרגה אותה, אלא בצלם הבריאות הכי עמוקה שיש.

הנה חמישה מתכונים מתוך הארוחה. כולם קיבלו מאמא שלי ציון מצוין בקלסר הסודי. הלוואי שהם יועתקו בכתב יד ושוב ישונו ויותאמו לאוריתיות אחרות ברות מזל. הלוואי שהם יביאו אור.

קיש הבצל:

בצק: 100 גרם חמאה

2 חלמונים

1/4 כוס חלב

1 1/2 כוסות קמח

מלית: 3 כוסות בצל פרוס דק מאד

75 גר' חמאה

1/2 ק"ג גבינה לבנה

2 כפות קרם פרש

2 ביצים

מלח פלפל אגוז מוסקט מעט זרעוני קימל ומעט פפריקה

אופן הכנה:

מערבבים את מרכיבי הבצק במעבד מזון, שוטחים על התחתית והדפנות של תבנית פאי, דוקרים במזלג. אופים כ- 10 דקות בתנור שחומם מראש לחום בינוני. מטגנים את הבצל בחמאה עד שהוא מזהיב. מסירים מהאש. מוסיפים את שאר החומרים. שוטחים על הבצק, מפזרים מעל זרעוני קימל ובוזקים פפריקה. אופים כחצי שעה נוספת.

סלט חסה וחמוציות:

מערבבים חסה, בצל סגול, חמוציות. רוטב: חצי כוס שמן, רבע כוס חומץ, 1 כפית מלח, 1 1/2 שיני שום כתושות, 1 1/2 כפות סילאן, 1 כפית ביזליקום קצוץ, רבע כפית טימין או קורנית, רבע כפית אורגנו או מיורן, 1/2 כפית שמיר קצוץ,  1/4 כפית פלפל.

פשטידת אורז מתוקה:

כוס אורז

חלב

אצבע גדולה של חמאה

4 ביצים

חצי כוס סוכר ועוד קצת

קינמון

מכינים את האורז: מטגנים את האורז בחמאה במשך שתי דקות, שופכים מעל שתי כוסות של מים מהברז. מבשלים על אש גדולה עד שכל המים נספגים, מכסים את האורז בחלב עד גובה שני סנטימטרים מעל פני האורז. מחכים שיספג, מערבבים פנימה את הסוכר והחמאה, מכבים את האש, מכסים היטב ומחכים 10 דקות.

מפרידים את הביצים. כשהתערובת קרה מוסיפים לה את החלמונים, אחר כך מקציפים את החלבונים ומוסיפים גם אותם בתנועות קיפול עדינות. בוזקים מעט קינמון ואופים בחום בינוני במשך 12-20 דקות. הפשטידה ממשיכה להתייצב גם אחרי שהיא יוצאת מהתנור אז אפשר להוציא מוקדם משנדמה. ואו.

סלט קינואה וחמוציות:

לקינואה: כוס קינואה

בצל גדול

שתי כפות שמן זית

כוס ורבע מיים

חצי כפית מלח, חצי כפית כורכום, פלפל

לסלט:

שמן זית

מיץ לימון

40 גרם חמוציות מיובשות

40 גרם אגוזי מלך

כף בצל סגול

כף וחצי כוסברה, כף וחצי פטרוזיליה וכף וחצי נענע קצוצה דק

מלח ופלפל גרוס טרי

הכנת הקינואה: קוצצים את הבצל ומטגנים בשמן זית, מוסיפים את כוס הקינואה ואת התבלינים. מוסיפים כוס ורבע מים קרים, מכסים את הסיר ומביאים לרתיחה. מנמיכים את האש ומבשלים עם מכסה סגור עד שכל המים נספגים כ-12 דקות. משאירים את המכסה סגור לפחות לעוד 10 דקות.

הכנת הסלט: מערבבים את שאר המרכיבים ומגישים.

סופלה גבינה:

60 גר' חמאה

60 גר' קמח

1.5 ליטר חלב

15 חלמונים

85 גרם פרמזן מגורדת

85 גרם אמנטל מגורדת

1/2 כפית מלח

10 חלבונים

פלפל שחור

אגוז מוסקט

אופן ההכנה: מעל אש קטנה ממיסים את החמאה, וטורפים פנימה את הקמח. מערבבים על לקבלת עיסה אחידה. מוסיפים את החלב ומניחים להתקרר. מערבבים את החלמונים ומשווים טמפרטורות בין העיסה לחלמונים על ידי ערבוב מועט של העיסה לתוך החלמון. משמנים תבנית סופלה בחמאה ומפזרים מעט פרמזן בתבנית. מוסיפים מלח, פלפל, מוסקט ומעט גבינת אמנטל לתוך המסה של הסופלה.

מקציפים קלות את החלבונים, ומקפלים בעדינות לתוך בסיס הסופלה. מכניסים את המסה לתוך תבנית הסופלה או לתבניות אישיות. מכניסים לתנור בחום של 220 מעלות ל-15 דקות בתבניות אישיות או ל-35 דקות בתבנית גדולה עד שהמסה תופחת ומזהיבה.

כל הצילומים: שי איתמר. הגיס שלי שמבשל כמו שהוא מצלם. הו.