שנה

היום התחלתי להתקשר אל אמא שלי מתוך היסח הדעת. כבר הושטתי את היד לטלפון ורק אז נזכרתי שאי אפשר.

זה הרגעים הקטנים האלה שאני שוכחת שהיא מתה שהכי קשים לי. הם חוזרים בהמון הזדמנויות ומגלים שבעצם בפנים יש לי איזה ילדה שלא קלטה באמת שאין לה אמא, ויש גם איזו מבוגרת שבכל פעם מחדש נאלצת לספר לה שאין.

באיזה אופן מוזר זה יותר פשוט כשהאובדן בא בגדולות. לב שבור יכול למצוא נחמה אפילו בחגיגיות של האסון או בנקודת המפגש העמוקה שבין פרידה לבין משמעות. אבל כשהאובדן בא בקטנות אז ההתמודדות קורסת. נגיד כשעופרי אמרה: "זה לא פייר שסבתא מתה שלושה ימים לפני שהצלחתי לקרוא את הספר הראשון שלי" ולא היה לי מה לענות לה. באמת סבתא לא תדע אף פעם שהיא למדה לקרוא, ובאמת סבתא לא תפגוש את החבר החדש של נועה שהוא כבר חלק מהמשפחה, ובאמת סבתא לא תדע שפתחו את הקיטרינג בוטיק הזה שאם היא היתה בחיים היא היתה הראשונה לגלות אותו ובאמת סבתא לא תדע שדווקא כשחשבתי על הקיטרינג מכל הדברים דווקא אז פרצתי בבכי ואין לזה סוף. יש שם חור של העדר שלא יתכסה בשום דבר כי לחור אמיתי אין מילוי אמיתי. וזהו זה וזהו: אנחנו הולכים עם חור בלב בגלל המוות ועם אור בלב בגלל החיים וככה זה ישאר. בנפרד.

ובכלל, ככל שעובר הזמן מתברר לי יותר שאין סתם יתמות שהיא גודל קבוע וסופי אלא שיש התייתמות בשלבים. נניח ארוחות שישי. בהתחלה כולם מתגייסים ומבשלים ארוחות שישי ופועלים ורק אחרי שנה, כשהפעולה ממשיכה והארוחות ממשיכות והכל, רק אז מגלים מבעד לעייפות המצטברת והקשיים המצטברים שכמו שאומר ייטס- המרכז לא יכול להחזיק. טקס בלי כוהנת גדולה הוא רק הבלטה ולא ריפוי של החסר.

הדבר הזה הופך אותי לאחרת. אני מקנאה ברמות שהן לא נסבלות באנשים שיש להם אמא, לכל האנשים שאני מכירה פתאום יש אמא. אני מתעצבנת על כל מי שמקטר על ההורים שלו כאילו הוא ילד בן שש עשרה. חכה חכה אני חושבת בלב שלי, חכה שתשאר לבד להיות רק המבוגר.

והכי קשה זה עם אוכל. אני כל כך משתוקקת שיבשלו לי כמו שהיא בישלה עד שאני מתייחדת עם כל פיסת אוכל שהכינו אמהות של אחרים כמו איזה מהגרת אושר. אני מגיעה עד שידול של הילדים שלי ללכת לחוגי בישול ואני מתרגשת באופן לא מידתי כשחברים מבשלים לנו ארוחה.

אולי התווך בין זה לבין מציאת האיזון החדש מצוי בספר המתכונים של אמא שלי.

על הספר הזה סיפרתי כבר בבלוג: כל אלפי המתכונים שהיא גזרה וגילתה. לכבוד יום השנה הכנו ממנו ספר כרוך בעותק לכל אחד מבני המשפחה הגרעינית, ואולי יעשה לי טוב להשתמש בכמה מתכונים מתוכו.

ספר המתכונים של אמא

לקפל את הקצף בזהירות כמו שהיא לימדה אותי בהצלחה בגיל שמונה, לנקות אחרי את המטבח כמו שהיא ניסתה בלי הצלחה ללמד אותי בגיל שלושים, להיות אמא של הילדים שלי בידיים ולהפנות אליהם את הדבר הכי גדול שלמדתי ממנה. הדבר הזה שלא קשור לאוכל, אלא קשור לטעם שיש לפעולת הנתינה גם כשהמטבח כבר שומם. הדבר הזה שלא קשור למה שמתבשל על הגז, אלא קשור לחום שמשתייר גם אחרי אחרון הסירים: מי שעורכים לפניו שולחן כמו שהיא ערכה לפני שישי אחר שישי, כל החיים אחר כך הוא יציב כאילו יש לו ארבע רגליים. עד כדי כך.

וחשוב מזה, הפעולה הזו, החזרתיות שבה ועומק ההזנה שבה משאירים אחריהם גם את האמונה באפשרותה של הפעולה: בזכות אמא שלי אני יודעת בוודאות ומקווה שגם ילדי ידעו שאפשר לעשות ניסים שמתחילים מבית אחד קטן ומסתיימים בלשנות את העולם. לא את העולם כולו בבת אחת, אבל בהחלט את העולם של חמישה אהובים בכל פעם, שזו לכל הדעות התחלה נהדרת.

נ.ב

להורדת כל המתכונים הסרוקים – אפשר ללחוץ כאן.

 

מודעות פרסומת

18 תגובות

מתויק תחת שונות

18 תגובות ל-“שנה

  1. אנסה לנסח בזהירות את מה שאני רוצה לומר לך – לפחות זכית לחוות את הקשר המיטיב של אם ובת לאורך שנים משמעותיות ומעצבות בחייך. וקצת יותר בזהירות – לא תמיד נוכחות פיזית של אם היא גם נוכחות נפשית משמעותית של אם. ואז החור הרבה יותר גדול, כי אין בו זכרונות שאפשר להיתלות בהם אלא רק חור שחור ואפל ובתוכו מחשבות לא מעוצבות, של כל מה שיכול היה להיות. ולא היה אף פעם.

    • האחרת

      מירי, לקחת לי את המילים מהפה ולכן משרשרת אלייך. אני איבדתי אבא בגיל צעיר מאוד והיום אני מבינה כמה משמעותיות וחשובות היו השנים המעטות איתו, הרבה יותר מהשנים הארוכות עם אמא שלי, החיה והנושמת. הזמן שהרווחתי עם אבא שלי הוא פיסת הנחמה והשפיות שבזכותה שמרתי על הראש מעל המים. כך למדתי שיותר חשוב מי היה האדם בחייו עבורי מאשר מתי נפטר. ועם זאת, גם אני עדיין בוכה. ועדיף שלא אגלה כמה (עשרות) שנים עברו מאז…

      • אוי, זה עצוב. הדברים כל כך עדינים ומורכבים. אבל לפעמים גם להגדרה על דרך השלילה יש עוצמה משלה, כך שגם אם לא נתנה – בסופו של דבר כן נתנה.

  2. היא ישנה בך, פועלת בך את פעולתה עדיין, פעולת הקרקע אני קוראת לה, להניח לפני כל צעד, את האימהיות שלה, שבה. ומה יותר בטוח, מהאדם הבוטח והאותנטי שצמחת להיות ?
    תודה שאת משתפת, בכל הדברים כולם. בתוך כל החוקים והאין חוקים שיש פה בבלוג, את בוחרת להביא את כל הצדדים של הסיפור, בלי פחד כלל. בצורה מעוררת אהבה.

  3. מזדהה עם כל מילה. כל כך מדוייק ונכון. ויש
    עוד כל כך הרבה מה להגיד על הנושא הזה,
    שבדרך כלל נשאר סגור.
    מקנאה בך על הכשרון להביע את עצמך כל כך
    בבהירות.

  4. רחלה

    וואו, ריגשת אותי…
    אכן, החור הזה לא מתמלא אף פעם.
    עם זאת – וזה באמת לא טריוויאלי – זכית שיש לך המון זכרונות מתוקים (תרתי משמע) למלא בהם את הרגעים הקשים. מקווה שיבוא יום והקושי הגדול קצת פחות יכאיב לך, ואז תוכלי להזכר בחיוך באותם הרגעים, ולשמוח בכך שזכית באמא אוהבת, נוגעת, נפלאה, שהיה לך כזה קשר מיוחד ואינטימי איתה.
    שולחת לך חיבוק רחוק..
    (וספר המתכונים הזה הוא אחד המשמרי-זכרונות הכי מיוחדים שראיתי. אכן אין כמו הטעמים לשמר רגעים וזכרונות, ולגעת בנו בעומק-עומק של הלב).

  5. מאוד מרגש.. ומעורר הזדהויות ו'הזדהויות במהופך' והמון מחשבות. תחזקנה ידייך, אורית, המבשלות והכותבות.. תודה.

  6. אני רחוק מאמא שלי פיזית וכשהיא באה לבקר ומבשלת לי ואז מפנה מהשולחן ועושה כלים ("פעם אחת תן לאמא" – מפונק של פעם בשנה (אבל בעצם של מאז ומתמיד)) אני מרגיש הכי מוחזק ואהוב. אני נורא מתרגש כל פעם שאני קורא אצלך כי את יודעת לקחת את הרגשות ולהפוך אותם למילים ואת המילים למעשים ומחוות וזה הופך את זה לאמיתי בעולם. אהבה שהיא גם עמוק בנפש אבל גם גשמית בעולם. כמה כשרון לאהוב. אז תודה ושוב תודה.

  7. חן

    את גורמת ללב שלי לבכות… ויש לי אמא…. הכתיבה שלך נוגעת לי כל פעם עמוק עמוק בפנים.
    שולחת לך חיבוק ענק, ואת מוזמנת לבוא אלי, למרות שאנחנו לא מכירות אני אשמח לבשל לך ארוחה 🙂

  8. הרגעים של חוסר באים הרבה ברגעי שמחה.
    היום לסבתא שלי יש יום הולדת. היא נפטרה לפני 6 שנים. הרגשתי את החוסר שבת שלי נולדה או כשהיא עשתה את צעדיה הראשונים או שהיא עשתה משהו מצחיק ….
    אני מאמין שגם אם הם לא אתנו הם תמיד מנסים לשמור אלינו ולעזור ברגעים הקשים.
    יש דברים שאי אפשר להשלים ואי אפשר לשכוח, אפשר לקבל אותם בהבנה עם הזמן ולהרגיש את הגאווה שאנחנו זוכרים אותם במעשים שלנו.
    סוף שבוע טוב

  9. ליאור

    לא יודע מה גרם לי לפתוח דווקא את המייל הזה. תיבת הדואר שלה פתוחה לי במחשב באופן קבוע מאז שנפטרה (לפני שלושה חודשים בערך), ועל כל הבלוגים ורשימות התפוצה שהיא היתה מנויה עליהם אני מדלג. יום אחד, אני אומר לעצמי, אולי אוכל לנסות ללכת אחריה גם בדרך הזו. ודווקא את זה פתחתי.

    מאבא שלי אין לי זכרונות כמו שהייתי רוצה. גם בגלל שהוא היה אדם סגור יחסית, גם בגלל שאני עוד לא למדתי כמה זה חשוב לפני שהוא נפטר. מצד שני, יש לי שלושה ילדים שמזכירים לי כל יום, כל דקה, איזו זכות היתה לי להיות עם אמא שלהם בשנים שהיינו יחד. והצורך של כולנו להבטיח שהילדים יזכרו אותה, שיהיו להם כמה שיותר זכרונות מוחשיים (ואיזה מזל שהיא היתה כזו יצירתית והשאירה כל כך הרבה) משאיר את הבית ואת החיים שלנו ספוגים בה כל הזמן כמעט.

    אבל האוכל הוא לא אותו דבר. חלק מהמתכונים אני יודע (או לכל הפחות יודע איפה לחפש), אבל כל פעם מחדש אני מרגיש כמו סו-שף בלי השף שלו. גם אחרי שחלתה, והיינו מבשלים הרבה פחות, תמיד היא זו שהיתה דואגת לתיבול ולאיזון הסופי (תמיד מריחה קודם, ויודעת לפי הריח מה חסר עוד לפני שטועמת). ויש מתכונים שאני יודע שלא אצליח לשחזר אף פעם, כי היא המציאה אותם מאפס (מי שמע על מרק אבוקדו? אז יש כזה, וזה מעדן קיץ שאין כדוגמתו), או שהחליפה כמה מרכיבים קריטיים במתכון מוכר ואף פעם לא טרחה לכתוב בשום מקום. והחיים כל כך עמוסים (שלושה קטנטנים כבר אמרתי?) שברור לי שאת החוש שלה והנסיון שלה יקח לי הרבה שנים להשיג, אם בכלל.

    את לא תפסיקי להתקשר אליה (שבע שנים ואני עדיין מתקשר לאבא שלי מדי פעם), וזה בסדר. בתוכך היא עדיין חיה, ויש לכם את הספר שימשיך לשמור על הנוכחות שלה בדיוק במקום בו היא היתה הכי נוכחת. החור והאור הם לא נפרדים, הם חלק מאותו הדבר.

  10. טליה

    אורית יקרה, קודם כל, שולחת לך מרק וירטואלי.
    דבר שני, הקשר שלך עם אמך מעורר השראה. מאז שסיפרת עליה כשחלתה ועשיתם לה את הבלוג הפרטי, היא ואת ואתן צצות בראשי מדי פעם, בהקשרים שונים. סיפרתי על זה ללא מעט אנשים. יש לי הרגשה שאני ממש לא היחידה שקיבלה השראה נפלאה מהסיפור הזה. אני מקווה שהידיעה הזו יש בה משהו מנחם.
    האדוות של מעשיכם הטובים והמדויקים, עוד גדלות ומתרחבות בזכות השיתוף פה.
    שבת שלום
    טליה

  11. אבא של אבא שלי נפטר לפני קרוב ל-20 שנים. אבא שלי היה כבר בן 60+ והדבר שאני הכי זוכרת זה את האמירה מלאת הכאב שלו: "עכשיו אני יתום!" …
    כמה התפלאתי אז, ולא השכלתי להבין שלתחושת היתמות אין גיל. היא תופסת אותך וחונקת את הגרון ולא עוזבת ולא חשוב מה גילך…

  12. אמנם לא איבדתי אמא, אבל לפני שנתיים איבדתי סבתא שהיתה כמו אמא, ועוגן גדול של המשפחה.
    כבר הרבה זמן אני תוהה מתי כל מחשבה עליה וזכרון שעולה יפסיקו להביא אותי בכי, וכמה שניות אח"כ שואלת את עצמי אם הייתי רוצה שזה ייפסק.

  13. כשאת כותבת כך אני לא יכולה להתחיל אפילו להגיד מה שאני רוצה… לא מרגישה שיש לי את המילים המתאימות ושהן תתחברנה לי בצורה כל כך יפה ומדוייקת כמו אצלך. אולי במקום לדבר אני אבשל לך.

  14. כוכבית

    כיתומה שנתיים מאבא שלי- הזדהיתי כל כך עם מה שכתבת…. הדמעות כבר טשטשו את המילים האחרונות… מרגשת שכמותך!!! תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s