יום הולדת ופנס בעין

הפוסט הזה נכתב לכבוד הקוראת שלי ליה ששאלה בתגובה לפוסט הקודם איך אני מנהלת את שעות הפנאי שלי. זו שאלה מלאת חיבה ופרגון ששמעתי מתוכה גם איזו תקווה לשמוע איך ככלות כל סערות היום אני מתיישבת לעיין בעיתוני עיצוב יפניים, להרהר על ספה לבנה, ולרקום הולי הובי בלב חדר ההובי הקדוש שלי.

ובכן, למרות הצער על כך שאני עומדת להפסיד את האדם היחיד שעוד יכול היה לדמיין אותי כשדוק של מצועפות משוך על פניו, אני חייבת להגיד לך את האמת. בשעות הפנאי שלי אני מפהקת. יש לי ארבעה ילדים, וכפועל יוצא להם יש אותי. זהו. זה מעגל כל כך קטן וכל כך הרמטי שכל דבר אחר כמעט ולא יכול להכנס אליו. לא שירה ולא רווחה. למען האמת אפילו זמן כמו שצריך לגבר האהוב עלי מכל הגברים כולם אין לי מספיק. שלא לדבר על הבית. אוי ואבוי. הרבה יותר מדי ספרים, הרבה פחות מדי חדוות ניקיון.

השיא של הבלגאן היה לפני כמה שבועות. יועצת בית הספר קראה לי כדי לנזוף בי על כך שבני מגיע לבית הספר עם שיער פרוע וחולצה לא מגוהצת. (ידעת שליום הזכרון לרבין צריך לבוא עם חולצה לבנה? ידעת שבשביל זה חייבים לעשות כביסה לבנה לילה לפני? ידעת שאם לא עשית כביסה לבנה תוכלי לשלוח את הילד עם חולצת הכותנה כפתורים שתמיד חיכתה מקומטת בתחתית הארון? ממממ.)

בדרכה המנומסת ניסתה היועצת לברר בעדינות אם הכל בסדר בבית, כי באמת גם הנעל של הילד קצת קרועה (שבועיים לפני בוא הגשם הסנדל נקרע. במקום להוציא עוד מאה שמונים שקל על סנדלים לשמינית עונה, תפרתי תיקון בחוט ומחט, ואוציא את מאה ושמונים השקלים על פסיכולוג לילד אחר כך) ובאמת האם הכל בסדר אצלנו?

ננזפתי מעצם השאלה. כן, הכל בסדר אצלנו אמרתי ואף הסרתי את משקפי השמש כדי להישיר אליה מבט שהלך והפך עצבני ככל שהשיחה התקדמה. אלא ששכחתי איך שהעין שלי נראית. שלושה ימים קודם לכן ענר נגח אותי מתוך שינה. כנראה ששירותי ההנקה לא מצאו חן בעיניו, או שהוא פשוט הסתובב ולא מצא את מקומו במיטה. טראח. העין שלי נראתה ככה:

הכל כסדר אצלנו, חזרתי ואמרתי. למה את שואלת?

את התדהמה ואת הגמגום שלה לא נראה לי שאשכח. כחחחחח. אבל בתשובה שנתתי לה אני נאחזת כל אימת שבאה האשמה העצמית להתקיפני. הכל באמת בסדר. ממש. אולי דווקא בגלל שויתרתי על כך שהכל תמיד ובכל חזית יהיה בסדר. הילדים קצת לא מאורגנים, הבית קורס מרב דברים שיום אחד יהפכו לחדר יצירה לבן וזורח אבל כרגע הם חסמים אנרגטיים בארגזים מגובבים, היועצת כבר בטח פנתה לשירותי הרווחה, אבל שום דבר מזה לא באמת נורא. כל זמן שהילד הולך לבית הספר בשמחה לא כזה קריטי באיזה סנדל בדיוק הוא הולך. אז חושבים עלינו בצדק שאנחנו מבורדקים, אז הבית לא חתיך, אז מה. ביחסים בין כולנו טוב? בלב טוב? גמרנו.

עוד דוגמא? הנה, הגיע יום ההולדת של ענר בן השנה. בבוקר הסבתות התקשרו להגיד מזל טוב, ואנחנו התחננו שהן לא תדברנה עם הילדים כדי שאף אחד לא יידע שהיום יום ההולדת של ענר ויסתכל עלינו במבט מאשים. כשהמידע בכל זאת דלף קנינו לכולם שוקולדים והבטחנו שנעשה מסיבה בשבת. זה היה לפני חודש. לא היתה ולא תהיה מסיבה. הוא בן שנה למען השם. ההיפוקמפוס שלו לא מסוגל לזכור מידע אז לא צריך להזין מידע. נהדר. אנחנו השלב הבא בתורתו של וויניקוט. לא רק גוד אינף מאט'ר, אלא אינף ויט דה גוד מאט'ר. כל מה שאפשר לא לעשות לא עושים. נקודה.

הצד השני של זה: מה שכן חשוב בעינינו בשבילנו ובשביל הילדים (כלומר: כל מה שחשוב רגשית) עושים מכל הלב. ממש.

למען האמת, את ממש עושה לי חשק לעשות סדרת פוסטים על ימי הולדת לילדים בגיל שבו הם כן מבינים ושמחים מההשקעה. סוג של מחווה לחגיגות שכן ובמיוחד צריך לחגוג, מחווה עקיפה ליום ההולדת האבוד של בני היפה, ופיצוי על אובדן מבטך החיובי עלי. יקח לי כמה שבועות להתארגן על זה, אבל אתחיל לבשל. עם תינוק שיונק מול המסך, עם חמש דקות לכתוב פה, ועשר דקות למצוא צילומים רלוונטיים שם, אבל זה יגיע. בינתיים, בתשובה לשאלתך- בשעת הפנאי הקרובה שלי, כלומר עכשיו, אני עושה משהו פשוט ויעיל. הולכת לישון. לילה טוב ותיכף בוקר טוב. תודה שעזרת לי לחשוב. שלך, אורית.