למה אני כותבת ספרי ילדים, ונונה חדשה מאד

1.

לו היית יכולה לבחור, איזה כוח-על היית בוחרת? שאל אותי הלל. נראה לי שהייתי רוצה לרפא אנשים חולים, עניתי. אבל הייתי רוצה שזה יעבוד רק על אנשים שעשו בחייהם יותר טוב מרע.

2.

שיר יפה שעולה בדעתי, שיר שכתב המשורר היפני קג'ו, בתרגום יואל הופמן:

מדי פעם, כשבשל איזה צער רגשי אני ממהרת לאכול, אני חושבת על קג'ו, סועד בביתו הרחוק ממני ביותר ממאה שנה. ברגע הזה שבו אני מסיבה לשולחן ודעתי נתונה לו, אני לא סועדת לבד. ובאופן מוזר ועל-זמני, גם הוא לא סועד לבד.

3.

לפני שבוע הגיע מכתב. ילדה אחת שאיני מכירה כתבה לי- 'שתדעי לך'. מדי פעם מגיע מכתב שמתחיל ב'שתדעי לך'. ואחריו יש שורות שאני קוראת לאט ומצפינה ארוך. שתדעי לך שהספר שלך עזר לי לפחד פחות מילדים. שתדעי לך, ואלו כבר המילים שבהן אני מסבירה את זה לעצמי, שכשקראתי את הספר שלך לרגע אחד במרחק גדול ממך ומן השולחן שאליו את מסבה, בכל זאת- לא סעדתי לבד.

4.

לא התכוונתי לכתוב ספרי ילדים. המורה שלי היא נורית זרחי והספרים המונומנטליים שלה הכו אותי בשיתוק כי אי אפשר לכתוב משהו שמתקרב לזה. אבל בחשבון ראשון ואחרון אני ילדה קטנה, ונונה קוראת המחשבות, הג'ינג'ית שהייתי רוצה להיות, נולדה מן המקלדת שלי כמעט כמו וידוי לא רצוני. זה עקרוני כי היא היתה לא רק בתי הספרותית, אלא גם אחותי.

בזכותה נפגשתי עם ילדים שהבנתי ושהבינו אותי. למשל בדוגמא קטנה וכאילו זניחה: בסוף כל מפגש-קוראים של נונה אני מעיפה אל הילדים בועות סבון דמיוניות. אלא שבמקום לשבת בשיכול ידיים ולהגיד בציניות המתחפשת לאירוניה: 'נו, באמת', במקום כל הרעל הזה, הילדים פשוט קמים ומתמתחים כדי לתפוס.

מבוגרים בהגדרה הם אנשים שמאמינים למציאות ולא לדמיון. רק ילדים מבינים איזו עוולה, רגשית וחברתית, נגרמת למי שלא פועל בעולם מתוך תמימות מדעת, ומתוך הנחה שדמיון חשוב ממציאות.

5.

בזכות המפגשים עם ילדים ובזכות הדרך שבה נונה שטה בעולם קרו לי הרפתקאות הבלי בכוונה. נגיד, שקיבלתי עותק של הספר מתורגם להונגרית, שפת הילדות של אבא שלי, והוא קרא לי אותו בהפוך, סיפור הונגרי לילדה ישראלית.

או כשנונה תורגמה לאנגלית והחליפו לה את השם, ותרגלתי אובדן שליטה, דבר שאני כל כך גרועה בו, ואז היא תורגמה לסינית ולקוראנית ובכלל חטפתי התקף עוויתות כי אין לי מושג אפילו על מה להתעצבן ואין לי את מי לשאול, או כשקידמו אותי באיזה גן עם עוגה מטריפה שלה, או שלחו לי תמונת יומולדת שבהן היא השתתפה:

במילים אחרות- נונה נתנה לי משהו שהוא גדול ממנה. כשאני כותבת ונותנת לאצבעות לרקוד על המקלדת, אני עושה את זה מאותה סיבה שאנשים רוקדים- כי זה כיף. אבל כשנונה קוראת המחשבות צברה הד בעולם, קיבלתי משהו שהוא יותר מכיף: הזכות להשתתף בתרבות של עצמי בדיוק באופן שבו הייתי רוצה להשתתף. מתוך מפגש עם מחוללי התרבות הצעירים ביותר, אלו שבחייהם עשו יותר טוב מרע. ולכן, הם ראויים להרפא ובתורם, לרפא.

הבוקר נחתו בתיבת הוואטסאפ שלי תמונות מבית הדפוס. הספר הבא בסדרת נונה- 'נונה ומחק האוויר' יצא מן המכבשים. קראתי את ההודעה פעמיים- הספר הודפס. הספר הודפס! עכשיו צריך לחכות לכריכה, ואחר כך צריך לחכות להדבקה, ואחר כך צריך לחכות שיעברו השבועות האלו שבהם אני מסתובבת בעולם בלי כריכה.

כי ללדת שוב ספר זו פגיעות מוחלטת. ואני מתכוונת לעשות את מה שעשיתי בכל חדרי הלידה שלי- להעביר את זה ביחד.

אז תתכוננו- החודש הקרוב יוקדש כולו לנוניות ולספרי ילדים. המלצות לספרים יפים, ספרים מתורגמים מאנגלית במתנה לקוראי הבלוג, וסתם עדכונונות.

אוי, יש לי ציר, ביי.