יום הולדת בלשיות, או: חידה בבניין

תמשיכי ללכת כאילו כלום לא קרה, הוריתי לבתי היפה. מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך? הילדה לפתה את ידי, ואכן האישונים שלה נפערו גדולים מן הרגיל וקפאו תמימים ופתוחים, אבל תוך דקה הכל הסתיים והיה שווה את זה לגמרי. התרחקנו אל המכונית וביד שלנו היתה חתיכה מהמחסום המשטרתי, רצועה אדומה נהדרת שכתוב עליה 'משטרת ישראל אין מעבר'.

זה לא שגניבה ממשטרת ישראל היתה לגמרי הדבר הראשון שעלה בדעתי. בהתחלה הלכתי חוקי והזמנתי בדואר את המוצר הנהדר הזה שאמור היה לסמן את זירת הארוע ביום הולדת הבלשיות. אלא שכעבור ארבעה חודשים רשות הדואר לא העבירה אלי דבר. אין מה לעשות, רשות אחת נכשלה, רשות אחרת תשלם. ככה זה בעולם התחתון של רחובות.

ולשם מה היתה נחוצה לנו זירת אירוע? כדי שנסמן את מקום התעלומה הבלשית. הממתקים נעלמו מארון המטבח, והבלשיות הקטנות היו צריכות להתחקות על עקבותיהם. הן התחלקו לשתי קבוצות מתחרות, כל קבוצה קיבלה כתב חידה שהוביל לאחת משכנותי האהובות*, שנתנה להן כתב חידה חדש, שהוביל לשכנה הבאה וכך הלאה. הבנות קיפצו בין דירות וקומות הבניין, מצאו עוד ועוד רמזים, וצווחו צווחות קטנות שהעידו בודאות שהן נהנות מאד, או שמתחלף להן הקול.

(*שלא יתקבל פה איזה רושם אידילי, לא כל שכנותי אהובות כמובן, נעזרתי באלו שכן. יש את השכן הדוחה ששקלתי לשלוח אליו עדה של בנות קפצניות עם יותר מדי סוכר בדם, סתם, בלי שהוא יבין מה קורה, אבל אלכס רמז לי שאני לא ביחסים טובים כל כך עם המשטרה מאז תקרית גניבת המחסום אז התנהגתי יפה).

רעיונות חביבים בתחום כתיבת החידות: זה. עובד גם עם עפרון כחול שיש מעליו קשקוש בעפרון אדום/ זה. כתבנו מה שרצינו שיתגלה בעט רגיל, את כל הסחות הדעת כתבנו סביב בעט מחיק, חום הנר חשף את התשובה/ הקודים האלה/ והכי- הו- הכי- שני הטריקים הגדולים של יום ההולדת-

מחולל QR וקורא QR

קודים בריבועי קיו אר! כן! מסתבר שממש אבל ממש בקלות אפשר ליצור קוד QR בעברית. ואני מקווה שקוראי הבלוג החדים (שמעתה מועלים לדרגת רב פקד בלבי) כבר פענחו את הקוד שעלה בפוסט הקודם.

מצפינים באתר הזה למשל את הטקסט של החידה, ומדפיסים. הבנות שמצוידות במפענחי QR (אפליקציה פשוטה שהורדנו למכשירי סלולר ישנים שליוו כל קבוצה) מפענחות מה כתוב.

ומה שמדליק במיוחד זה שהקוד יכול גם להוביל ללינק (ראו את האופציה הזו בתפריט של המחולל הזה). כלומר, הבנות סורקות קוד שמוביל אותן ישירות לסרט יוטיוב בו ענר מסביר להן על המשימה האחרונה והחשובה מכל. להלן:

חיפוש כתב חידה זוהר

איפושהו על איזה קיר או דופן של שידה מחכות לבנות אותיות ענק שיובילו אותן אל האוצר. אלא שהאותיות האלו לא נראות לעין. הטריק, שאותו למדתי מחברתי מלי, הוא שמה שכותבים מראש בספריי זוהר בחושך או בצבע זוהר בחושך – זוהר רק אחרי שטוענים אותו בפנס UV. כלומר, עד שלא מאירים את הכתובת 'זה פה' בפנס אור סגול, היא לא נטענת ואי אפשר לראות אותה. כדי למצוא את הרמז הבנות חייבות לסרוק את כל שטח הקירות והרהיטים כשפנסים בידיהן. שעות, שעות של מנוחת הורים על הספה. אפשר להשתמש בטריק הזה כדי לחפש כתובות נסתרות שמתגלות רק כשמאירים עליהן, אפשר להשתמש כדי לחפש ציורי מערות. זה אינסופי הדבר הזה.

בסופו של דבר ולאחר חיפוש ארוך נמצאה הכתובת עם הרמז האחרון ואיתה פינייטת הממתקים הנעדרת. בזאת הגיע לסיומו יומולדת מוצלח, או כמעט מוצלח כי בשעת חיבוקי הפרידה, ממש כשהיא עומדת לצאת מן הדלת, פמיניסטית קטינה ומעצבנת היתה חייבת לשאול:

זה שכל אחת קיבלה משקפי בלשים וגלימה זה הגיוני. אבל למה שפם? אנחנו בנות.

מה אני אגיד לה, שהיא חשפה את האג'נדה המקובעת שמנחה את החשיבה הסטראוטיפית והמזדקנת שלי? בחלום.

תמשיך ללכת איתי למטבח כאילו אף אחת לא דיברה אלי הוריתי לבעלי, מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך. ובאמת, כעבור דקה הכל הסתיים. הילדה שלא תוזמן אלינו שוב לעולם יצאה מן הבית מלווה באימה שאגב, נראתה לי שעירה למדי, ושאר הבנות המשיכו למולל את שפמיהן, לשחק בשלווה במקטרות הפלסטיק ולעשות כאילו יש בהן ניקוטין טבק ועוד כל מיני עלים קטנים שמועילים לתודעה החדה. כמו שאומרים:

אז

אנתולוגיה קטנה של שירי אבל (לקראת)

הייתי בארץ רחוקה. הרמתי את הטלפון שלי ופתאום הבהבה הודעה שאישה שוצפת ומלאת חיות שהכרתי- מתה ממחלתה הפתאומית. שלג התחיל לרדת. זה היה השלג הראשון בחיי שראיתי ניתך וניתך, וחשבתי עליה, ועל אמא שלי ועל סבא שלי ועל סבתא שלי ועל אנשים שאני אוהבת ורואים עכשיו את השלג מצדו השני. כשהוא הופך שוב למיים, ואז לאד, ואז ליסוד אתרי, שיודע יותר ממה שאי פעם אדע.

כבר מזמן אינני מורדת כנגד המוות, אני מקבלת את עריצותו השרירותית והאלימה. בשקט, בתוך הצד שלי של השלג, אני עומדת ומסתכלת. הלילה מגיע, ואיתו הצער והגעגוע והריח ואני ממשיכה להביט. לפעמים לא צריך לראות משהו בחושך. לפעמים צריך פשוט לראות את החושך.

ומה מגן עלי כשאני עומדת ככה? מעילי שירה. שורות שקראתי ובעל כורחי לא אשכח כי הן הצליחו לתווך לי דרך מילים את הדבר שאין מילים מולו. ומגנה עלי הידיעה שאני אוהבת ושאהבתי. ומגנה עלי ההכרעה או הסכלות לצאת שוב, לא משנה עד כמה קר בחוץ, עם כפפות וכובע וצעיף ויאללה, לצאת שוב אל העולם.

***

מעיל השירה הראשון שהולך איתי שנים הוא המשפט קורע הלב של קתרין פיליפס שמקוננת על מות בנה:

אם אפילו יופי ונעורים נטרפים לעפר, מה בדיוק, על פני האדמה הזו, ראוי בכלל לאמון שלנו?

ועוד מכאיב את זה יותר בשורה אחרת בן ג'ונסון שמקונן על מות בנו הבכור:

לו יכולתי לעזוב עכשיו את כל מה שהוא אבא. איזו משאלה עצובה של מי שאין לו כבר אל מי להפנות את כל המנגנון העשיר והמופלא הזה של אבהות, אבל הוא עדיין פונה אל הכלום ונשאר אבא של כלום. בני, הוא כותב בשורות שאחר כך, היה פיסת השיר היפה ביותר שיכולתי לכתוב. אני מקווה שאת כל מה שאוהב בעתיד לא אוהב ככה כפי שאהבתי אותו.

אם עומד לכם כוחכם קראו את השיר המלא שבלינק, ואפשר כמובן להתווכח על הפירוש של השורה האחרונה, אבל כיוון שאני בטוחה בפירוש המחמיר אני גם מתקשה לקרוא אותה בלי להתמוטט. כי הנה זה מנוסח לי בין שני המקוננים הגדולים האלו.

אין דבר שאפשר באמת להסמך עליו. כל הסיפור הזה של האהבה הוא סיכון מוחלט של מי שנשען על אוויר. דינה של האהבה הטוטאלית להתפוגג אם לא בידיים של הבלייה הטבעית הרי שבידיים של המוות. והמסקנה של מי שאיבד פעם אחת ונצרב בכאב של האבל צריכה להיות לא לאהוב ככה שוב, אולי אף פעם.

ואני מבינה על מה ג'ונסון ופיליפס מדברים בכל פעם שאני נותנת לאהובים שלי את כל לבי, בלי להשאיר אצלי שארית או סייג. אני כבר יודעת מה יעלה לי לאהוב ככה.

אבל זה גם בדיוק הדבר שאני חייבת חייבת לשכוח. כי כמו שכתבתי בערש 'רק מי ששם את נפשו בכפו מושטת לו עוד כף'. מי שאוהב יפסיד בסוף. לעייפות, לשינוי, לגזילה. והאבל לא יפסק בתוכו לעולם. אבל לחיות, הוא יחיה גאול. תושט לו באמת עוד יד.

מנסח את מצב הכפילות הזה יצחק לאור, שכל המחזור שלו האדיר על פרידה מאבא שלו הוא מחזור השירים היחיד שאני באמת יודעת על פה:

מתוך ההכרעה הזו. לעמוד בתוך הסיכון המוחלט ולשלם ביום מן הימים את מה שאדרש לשלם. מתוך ההכרעה לנסות ולפנות אל העתיד בלי לפחד -כפי שאני כל כך מפחדת כל הזמן- מהעתיד, מתוך זה ניגשתי עם שובי ממסעותי אל מכונת הכביסה. מה את עושה, נזעק אלכס, כי הכנסתי אל מכונת הכביסה את הגופיה התרמית של אמא שלי. זה הבגד האחרון שעוד יש לו ריח שלה ועד היום הוא נשמר בשקית מיוחדת. אני עושה כביסה עניתי לו.

טעיתי שלא לקחתי איתי את הגופייה הזו במזוודה, היה לי קר. מהנסיעה הבאה אני מתחילה ללבוש אותה עם הריח הנקי של המרכך. היא תחמם אותי גם קדימה בזמן אל מה שעוד יבוא ולא רק אחורה בזמן אל מה שכבר נלקח ממני. אלוהים יודע איך אעמוד בזה, אבל אני מתכוונת לנסות.

עם השיר הנפלא הזה של אגי משעול אני מסיימת את הפוסט הזה, ומתחילה לחפש שירים לפוסט בחודש הבא שיפרוש אנתולוגיה רחבה יותר של שירי אבל. אבל בינתיים הזמנה. אגי ואני נפגשות בעוד שבועיים ביום רביעי הבא, ה- 17.2, בתל אביב בחנות המובחרת של 'סיפור פשוט' לשיחה על שני ספרי הפרידה מההורים: 'נרות נץ החלב' ו- 'ערש'. בואו בשמחה (נפגשים בשעה 19:30, כדאי להרשם קודם כי החנות קטנה):

info@sipurpashut.com או בטל' 03-5107040

וזה האירוע בפייסבוק למי שרוצה לאטנד, כי יום רביעי הבא הוא עוד כל כך הרבה שנים מהיום, עד שצריך שמישהו אלקטרוני מאיתנו ישלח לקראתו תזכורת.

לבשל מילה

יום רביעי בבוקר:

יש אנשים כאלה שנוחתים מניו-יורק ודופקים לי ישר בדלת של המטבח. בלי לעבור באינטרקום או במעלית, בלי נימוסי גישוש, הם נכנסים ישר לתוך הבית של הבית.

יובל הוא איש כזה, ובכל פעם שהוא והלב הצלול שלו באים אלי לביקור אנחנו נעמדים בטקסיות זה מול זו וכותבים על פתק שתי שורות שיר. כל אחד והשורה שהוא רוצה לתת במתנה לאחר, לא משנה של איזה משורר. ואז אנחנו שולפים קערה או כובע, חותכים מעליהם את שורות השיר למילים, מערבבים ומגרילים מילה אחת, וזו זו המילה שצריך לבשל.

זה לא פשוט לבשל מילה. קודם להעביר אותה בבלוטות המשמעות ורק אז בבלוטות הטעם, לפענח מה יש בה שהופך אותה לעקרונית ואז לתרגם את זה לסוכר ולקמח ולשמרים. אבל המשחק הזה, כמו כל משחק, הוא עניין רציני ושווה את המאמץ של הפענוח. דוגמאות? בישלנו כבר את המילה 'ראשון', וחשבנו על בננה, אוכל רך של תינוק, רק שבין ידיו של יובל היא התרככה לאט בחמאה ואז עלתה באש והתקרמלה, וטעמתי אותה בהשתאות השמורה לדברים שראויים, שוב, להיות הראשונים שלי. ובישלנו את המילה 'הכל' ויצאה מזה את היכולת לקבל הכל, אפילו את האניס שאני לא סובלת, ולגלות מתוכו מתכון שיובל עידן לכדי נס.

שמתי-לב שכתבתי 'יובל' די הרבה פעמים בפסקה האחרונה שתיארה חוויה של 'אנחנו'. וזה נכון. יובל הוא הקוסם ואני רק שוליית-האושר. תפקידי רק להביט בו זז יפה כל כך (אוף אתכם, רקדנים, את כל המילים הייתי נותנת בשביל תנועה חלקה כל כך במרחב), ולהדהם לגלות כל פעם כמה הוא משתהה. כי זה בעצם הסוד של האוכל הנפלא באמת: שהוא דוחס אהבה אל תוך החומר דרך המזרק של הזמן. הזמן שבבישול עדין על הסיר, או הזמן של ההכנה הזהירה, המדקדקת, או הזמן של המחשבה שקודמת לפעולה. אני, עם כל הקופצנות שלי, יכולה לקוות להגיש לנו לכל היותר צימוקים. מי שיש לו אורך-רוח לחכות לפעפוע המתון, להשתנות הדקה, הוא כבר יכול לקוות ליין.

היום יובל עומד להגיע שוב. הפעם נדברנו להגריל מילה מתוך הספר שלי, 'ערש', וזה לא הולך להיות קל. אאלץ להתבונן ישירות לתוך הגעגוע לאמא שלי שמורגש בכל חדר מחדרי הבית אבל במטבח הוא בוער ממשאלה:

אבל אם אביט באומץ אראה גם איך יובל מדליק שוב את אש התמיד של הגז, ומתקן את הצער הזה של היתמות במילים היחידות כמעט שיכולות לו: 'ראשון'. 'הכל'.

יום רביעי בערב:

הרגע הגרלנו את המילים. קיבלנו את המילה 'במהופך' שהיא מתוך השיר 'כל התשובות במהופך'. מה זה אומר? שאלתי את יובל ושתקנו. ואז זה עלה מלפנינו. הפעם נשחק במהופך. במקום לבשל יחד ולאכול יחד נשנה את הכללים. נכין את הרעיון בארץ אחת ונבשל אותו באחרת. כלומר, אני אתרום את המרכיבים, את שמות המרכיבים: נעשה רשימה של כל מה שיש במקרר, שזה מה שיובל עושה ברגע זה, וכשהוא יגיע לניו יורק ורק שם, ורק מהרשימה שהגדרנו, יכין דבר שיש בו היפוך. זה חייב להיות מתכון קשה, כלומר, כזה שבכל רגע יכול להתהפך לכשלון, מאזן את עצמו בין אהבה לבין אסון. הציר השביר שאנחנו כל הזמן נעים עליו. לא זוכרים כמה הוא אחד.

יום רביעי בלילה:

ובכל זאת הכנו משהו לאכול יחד במפגש. רק שיהיה לנו מה לעשות בזמן שאנחנו מתכננים את ה'במהופך'. רק כדי למרוד גם בכללים ששוב הצלחנו לייצב.

יובל עבד לאט, עדין. חתך אבוקדו, פילח פירות הדר, זרה מעל אדממה ולימון ומאש. ואחרי שיחה ארוכה נפרדנו בחיבוק, ונשארתי מול הצלחת הריקה כמו אדם גזול. מה קרה פה? איך זקיפי הטעם שלי פעלו גם הפעם מהר מדי? כבר כשצעקת ההשתאות החליקה החוצה מן הלשון, הם נשלחו מתוכה והתחילו לפרק הכל פנימה, ולא השאירו אותי עם העונג, הו העונג הזה, אלא כזכרון.

 

והכנסתי את הכלים הריקים למדיח. ושמחתי שיש לי דמעות בעיניים. כן, דמעות. אני יודעת שזו קלישאה אבל הדמעות שלי לא יודעת שהן קלישאה, והן באו טריות והניחו את עצמן על העיניים שלי כמו זגוגית, שדרכה ראיתי שוב את ידיה המבשלות של אמא שלי מקימות לי ממלכה של צבע ושל חיבורים ושל שובבות בצלחת. ומפלטות אשכולית ומניחות לאט ומתוך תשומת-לב את מה שבתוך תרמילי האפונים, ומבטיחות לי שבמקומות שאני לא רואה, במרחק מטוסים או אניות, בערים גדולות אבל קרובות משנדמה, יש עוד דברים שמחכים לי שאטעם.

_____________________________________________

זה הלינק לבלוג של יובל עם הסיפור מהזווית שלו, עוד תמונות דוברות שירה (חוץ מאלו שפה, שגם אותן הוא צילם כמובן), והכי: עם המתכון של המקרונים במילוי תמרים שהוא הכין בסוף. הייתי ממליצה לכם לנסות את כל המתכונים בבלוג כי הם סופר- אחראיים ומבטיחים תוצאה מדויקת ומענגת, אבל ההמלצה האמיתית שלי היא בכלל במהופך. כי מי שיש לו כזה יובל, שלא יבזבז אף רגע בבישולים. שישב על הכיסא ויתבונן.

 

סביבונים מנגנים, או: מעטה נגד רבים

"רק לא את הסביבון המאיר והמנגן". זה מה שאני רוצה שיהיה כתוב בצוואה שלי. רק שהילדים שלי, וילדי הילדים שלי, וניני הנינים שלי, לא ישחקו בסביבונים מנגנים ומאירים. זה מפלסטיק, וזה המוני, וזה זול.

נו, בדיוק. זה זול, אמר אלכס, קנה עשרה סביבונים מאירים ומנגנים בשוק ופיזר אותם בסלון. בלילה, כשגיששתי את דרכי לשירותים, נתקלתי בטעות באחד כזה. הצפצוף הצורמני שלו ליווה אותי כל הדרך לנייר הטואלט במנגינת קריסמס, קריסמס!, שהסינים, הנבערים מהבנה איזו תרבות שייכת לאיזה אדם עגול עיניים, שתלו בו.

בבוקר קמתי עם מבט המופרעת, שזה מבט שעולה על פני כשאני מופרעת. ביטלתי יום עבודה ודהרתי לפאבלאב, שם הוריתי לאידה לעזור לי במלחמתי המוצדקת בחומרים הנחותים. הכנסנו לצורב הלייזר סביבונים מעץ איכותי שכל מגע בהם מחבר את הילדים לשורשיהם המשפחתיים, כן גם המשפחה של סבתא שלי ברחה ביערות, ועל ארבע פיאות הסביבונים צרבנו את פניהם של כל ארבעת הילדים. יצא מהמם, אבל מאאאמם.

 

להדלקת הנרות השנייה הגעתי עם פרצוף שלו ונינוח. סביבוני העץ יעיפו את הסביבונים של אלכס בסיבוב (פחחח, בסיבוב). אחסוך את כל תיאורי ההשפלה, אבל הילדים חשבו שסביבוני העץ נחמדים מאד, ובכל שארית הדלקת הנרות עפו על הסביבונים המנגנים ואף התחרו ביניהם איזה סביבון מחזיק עם המוזיקה הדבילית שלו יותר.

כמעט נשברתי, כמעט שהודיתי שאי אפשר לנצח במלחמה נגד צעצוע עם קול וצבע. אבל אז הבנתי מה היתה הטעות. ניסיתי לייצר העדפה טבעית לאיכות, אבל אני, אני עצמי לגמרי לא איכותית וזה בדיוק הקלף שלי. אני לא מחויבת לאיכות, לא מחויבת למוסר, לא מחויבת שלא לדרוך בטעות ולרוצץ ולמעוך בקפיצה את כל עשרת הפלסטיקים המנגנים הקטנים בדרכי בלילה לשירותים.

בבוקר למחרת קמתי עם מבט המרוצה, שזה מבט שעולה על פני כשאני מרוצה. שמרתי את סודי עד הערב ואז, כשהילדים חיפשו את מיטב תוצרתה של סין, רק אז סיפרתי להם שקרתה תאונה קטנה ונשארנו רק עם סביבוני העץ.

הסתובבתי לאלכס במבט מנצח, אלא שהוא כבר הסתובב לתיק שלו. אה, זה לא בעיה, הוא אמר. קניתי עוד מלא.

טו-שה!

הלוחם הרוסי שלי חייך אלי בניבים נוצצים בעת שאני ניסיתי להבין מה קרה פה מול עיני. הרצתי בראש את הכל אחורה. רגע, הבוקר הוא התעורר עם מבט ההעירו אותי בלילה שזה מבט שיש לו כשמעירים אותו בלילה. סביבוני פלסטיק דפוקים, לך תהרוס אותם כשיש להם אזעקה בילט אין.

 

ג'ינגל בלס שמח לכולנו!

ספר שירים חדש, פרידה מאם

אחת לשש שנים יוצא לי ספר שירה חדש, והאחת לשש שנים זה עכשיו.

אני רוצה מאד לדבר איתכם על הספר הזה, רוצה מאד לשתוק איתכם את הספר הזה, אבל לא כל כך יודעת איך. אולי אתחיל מזה שאספר שזה ספר שירי פרידה מאמא שלי, ועל העטיפה שלו מצולם חור.

השבוע קיבלתי טלפון מחברה. את שומעת, היא אמרה, אני נמצאת בחנות הספרים והם רצו להחזיר את הספר להוצאה כי הם חשבו שהוא פגום.

אבל הספר לא הוחזר,

והחור נשאר.

כל הזמן נשאר.

ובזה עוסקים השירים,

בנטישה, בגעגוע, בזעם על הסרטן, ובילדה שבתוכי שמחכה שאמא שלה בכל זאת תחזור. דרך ציפור, דרך חלום. יש כל מיני דרכים לחזור. היא יכולה מצידי גם סתם לעמוד יום אחד בדלת.

 

 

 

 

 

 

 

זה ספר עצוב, אבל גם בצורה מוזרה מלא חיים, כי אל מול פני ה'לא' של המוות, כל רגע מתמלא ב'כן'.

אני מוציאה אותו אל העולם בזהירות, ואנסה רגע לסכם במרוכז את כל הלינקים לגביו:

זה הלינק לקנייה ישירה של הספר במחיר השקה מוזל הכולל משלוח.

זה הלינק לאתר שבו יש שירים מתוך הספר. אפשר לשלוח כל שיר עם כפתור מיוחד שאלכס תכנת ומופיע על המסך משמאל.

זה הלינק לפייסבוק שלי שבו אעדכן שירים. אטיל חומרים כל כך אישיים אל גוב הלייקים.

ומה עוד?

השקה.

תהיה.

אבל אני עצובה ומבוהלת ממעשה הבגידה של מה אני עושה אמנות מהמוות של אמא שלי, וייקח לי כמה ימים לארוז את עצמי, לתכנן השקה ולספר עליה.

ובינתיים אני מבקשת מכם הרבה דברים. שתהיו שגרירי אהבה ותעזרו לי להפיץ את שמעו של הספר בעולם: שיתופים, בלוגים, טוויטר. ספרו על הספר למי שיכול להשען עליו או להזדקק לו, כתבו לי מה חשבתם עליו, ויש עוד משהו שאני מבקשת וזה במישור אחר ואישי: שתתקשרו להורים שלכם, אם יש לכם, ותגידו להם שאתם אוהבים אותם.

אני יודעת שזו בקשה חודרנית וכמעט גסה במפרט שלה, אבל הזמן קצר. אחר כך כנשארים לבד, כבר אי אפשר לחזור ולומר.

יום הולדת האגם הקסום- החלק עם כל מה שזורח

 

במשך השבוע שלפני יום ההולדת הבית היה מעבדה בינארית. זורח בחושך- פלוס. לא זורח- מינוס. זה היה שבוע שבמהלכו יצא לאור ספר שירים חדש ועצוב שלי (לא בשלה לדבר על זה), העולם הסתחרר וגם ישראל לא היתה משהו, אבל כל זה הונח לרגע בצד עטוף בחושך. התרכזנו, כמו שמתרכזים אנשים עם פנס, בשאלה: מה כן עושה אור.

עכשיו כשאני יודעת אני מרגישה מוכנה לכתוב את המדריך המלא לבניית האגם הזוהר. הנה זה בא.

תפאורה זוהרת

הכי חשוב בחדר זוהר בחושך: התאורה. אנחנו הזמנו מהסינים פנס אולטרה סגול, ויש גם נורות לאור UV שעושות עבודה מצוינת. את רקע החדר כיסינו באלבד שחור כדי שרק מה שרוצים יאיר.

הצמחיה הזוהרת. צובעים ענפים ועציצים בספריי בצבע ניאון (לפני שקונים בודקים שהצבע זוהר, לא כל צבע ניאון זוהר ועדיף להאיר בפנס על הפחית של הספריי כדי לוודא) או בצבע זוהר בחושך.

במקור רציתי שהכל יהיה טבעי, ובמשך כמה ניסיונות השקיתי פרחים במיים עם ויטמין בי חמישים. אלא שמאמצי נכשלו לחלוטין וכל הפרחים נשארו בצבע המקורי שלהם. רגע אחרי שהעפתי את הצרור האחרון והנבול לפח ראיתי שבאחד מהפרחים יש בכל זאת קצת נימי צבע זורח. בלי להתבלבל שלפתי את הפרח מהזבל, הזקפתי את ראשו וצילמתי כי מה:

ואז קניתי מלא פרחים מפלסטיק וריססתי בספריי צבע שזורח נהדר. הניסוי הצליח.

אגמים זוהרים  זורקים טוש הדגשה זרחני (הייליטר) פתוח למים ומחכים, המים הופכים זוהרים תוך פחות מיום. אנחנו הכנו ארבעה אגמים בארבע גיגיות שנמלאו בארבעה צבעי ההיילייטר. אם רוצים אגמים שבטוחים גם לילדים קטנים שעשויים לשתות אותם בטעות, מחליפים את ההייליטר בויטמין בי חמישים. הוא יוצר צהוב זורח ושמח.

בועות זוהרות ולא אכילות אחרי שאגמי ההייליטר מוכנים, זורקים לתוכם כדורים פולימריים, ותוך שמונה שעות הכדורים סופחים את המיים הצבעוניים. אנחנו הזמנו משלוח מסין שלא הגיע בזמן, ולמרבה השמחה גיליתי את ענבל ישראל שציידה אותי בכדורים רגילים וגם בכדורים גדולים במיוחד:

אוכל זוהר

שתיה זוהרת שיקוי כחול זוהר מכינים כשמערבבים מי טוניק עם ויטמנצ'יק. שיקוי צהוב זוהר נוצר מערבוב של לימונדה וויטמין בי חמישים בכמות קטנה. הלל, אגב, טוען שיש גם פאנטה זורחת בצבע ירוק אבל הוא סרב להסתובב איתי בסופר כשאני מאירה על אגף בקבוקי השתייה בפנס אולטרה סגול, אז כרגע זו רק שמועה.

אוכל זוהר מכינים כשמערבבים ג'לי אינסטנט בטעם מישמש עם ויטמין בי. כדאי לטעום את הג'לי לפני ההכנסה למקרר כדי לוודא שלא מרגישים את טעמו של הויטמין. אם בכל זאת הגזמנו בכמויות הויטמין אפשר לעמעם את טעמו על ידי תוספת של תרכיז מיץ. מעל אפשר לפזר פניני טפיוקה שבושלו במים עם ויטמין בי ונזרו בקצת סוכר. קרח כוכבי מי טוניק זוהר גם הוא, אבל יש לו טעם של מי טוניק. מממ.

וכמובן- בועות זוהרות בחושך שאפשר לשתות. אני יודעת שבפוסט הקודם דיברתי על זה חצי פוסט אבל זה באמת מרגש.

 

משחקים זוהרים

התפרצות וולקנית של הר געש זוהר כל הטריקים שעובדים ביום הולדת קסמים, עובדים גם בחדר הזוהר. הפשוט והמעולה מכולם– לשים כוס עם מלא אבקת סודה לשתייה בתוך קערה, להשפריץ מעל קצת אקריליק זוהר בחושך, ולשפוך חומץ. זה התסססס הכי כייפי שאפשר לדמיין.

מנורת לבה זוהרת ממלאים בקבוק שקוף בשמן או בשמן תינוקות, מזריקים טיפות מים שעורבבו עם צבע זרחני, וזורקים פנימה טבלית אלקה זלצר. מנורת הלבה מתחילה להשתולל.

אבקת קסמים שהופכת לג'ל זוהר האבקה הזו? אז במקום מיים מוסיפים לה מיים זוהרים מאחד מאגמי ההיילייטר והיא הופכת לג'לי זוהר. אנחנו כלאנו בפנים פלמינגו קטנטן ושחררנו על ידי היפוך התהליך: זרייה של המון מלח שגורם לג'ל לחזור למצב מיימי ולפלמינגו לצאת לחופשי.

אגם חלב עם מערבולות זורחות אותו רעיון של אגם החלב שמתח הפנים שלו משתנה במגע עם סבון כלים, רק עם צבעים זורחים בחושך.

יש עוד המון ניסוים שאפשר להסב לחדר הזוהר, בפוסטים ישנים יש עוד רעיונות (אפשר לחפש בתיבה משמאל לפי שם קוד יום הולדת), ובקיצור, שווה לעשות כל מה שמאיר ומסעיר.

אנחנו הספקנו רק חלק מהניסויים כי אחרי חצי שעה בחדר הקטן נזקקנו לנס הכימי- חמצן ולנס הביולוגי- ההורים של הילדים האורחים, שלקחו אותם צוהלים לבתיהם והשאירו אותנו מוטלים על הספה.

וכך, שמחים ומעוכים הגענו אל סופו של יום הולדת אדיר ומתיש. במשך חודש גויסה כל המשפחה המצומצמת והמורחבת לניסויים, שינוע חומרים, צביעת פלמינגויים, הדבקה, גזירה, תלייה, ועשייה. הבטנו סביב בכל ההרבה הרבה הזה וידענו שהנה, הגיע רגע התשלום. אני הייתי הראשונה לגבות: אז מה, ניגשתי אל ענר, מה מכל המסיבה הזו הכי אהבת? הילד חייך בחולמניות, רכן אלי ולחש את תשובתו בקול מלא ערגה: הכי אהבתי את הממתקים.

אז היתה גם במבה.

יום הולדת האגם הקסום- החלק עם הפלמינגו

יום הולדת האגם הקסום לענר בן החמש בעצם היה תירוץ כדי למלא את הבית בפלמינגו. פלמינגו אחד בפינייטה, שני פלמינגויים בנעליים, ומלא פלמינגויים בשרשראות הקישוט לאורך הקירות:

שיא שגעת העופות היה כשהכנו לענר עוגה עטורת פלמינגויים שבתוכה שיקענו צלוחית עם משאבת אקווריום. המשאבה היתה אמורה לשאוב מים תכולים ולהתיז אותם סביב כמו גייזר גמדי באמצע העוגה. אלא שהמשאבה הישנה שהשתמשנו בה בקושי הצליחה להרים את המים.

אורית, לחש לי אלכס בעודו מתבונן במוט הזקור ובמעט הנוזל הניתז ממנו, זה נראה כאילו הפלמינגו משחק עם עצמו.

כחחחח, צודק.

הנה רעיון מצוין לעוגה לנער מתבגר:

ומה חוץ מפלמינגו נינוח היה ביום ההולדת הקסום? משחקים קסומים שתכליתם להוביל את המשתתפים אל האגם הקסום שכל טיפותיו זוהרות. לא אלאה אתכם בפרטים קסומים, אבל הילדים נאספו בסלון ושם שאלו את כל חיות המים איפה האגם, ובסוף גם שאלו את המים עצמם איפה האגם הזוהר. המים ענו להם בבועות צבעוניות שאפשר לשתות.

אני אגיד את זה שוב, כי מבחינתי זו פסגה רגשית: המין האנושי גילה איך להכין בועות מיץ תפוחים שאפשר לשתות, והטוויסט שלנו היה גם להפוך את הבועות לזוהרות בחושך:

לא, מי שלא עושה עכשיו גל ליד המחשב הוא כנראה עולה חדש. בועה זוהרת זה edible glowing bubble. יס! אינקרדיבל!

איך עושים את זה? פה הלינק ששירה שלחה לי כדי להבין איך הופכים מים לבועות מדליקות, והגילוי שלנו שגרם לי לקפץ במטבח ולצווח הוא תוספת של וויטמין בי חמישים לנוזלי הבועה. מסתבר שבאור פנס האולטרה סגול הויטמין הזה זורח חזק. איזה אושר.

ומה לחשו  בועות המים לילדים האמיצים שהעזו לשתות אותם? שכדאי להם לערבב כישוף בגיגית, זה מה שצריך כדי לפתוח את הדרך אל האגם הזוהר. ואיך מערבבים כישוף בגיגית? על ידי הטלה למיים של פצצות אמבטיה שמאייתות את הכישוף:

איך מכינים פצצות אמבטיה כבר ניסינו פה בהצלחה חלקית, אבל הפעם דחסנו את עיסת התמרוקים לתבנית אותיות ואפשר היה ממש לכתוב עם מה שהתקבל טקסטים שלמים. זה היה אמור להיות ענוג. הילדים היו אמורים לגשת לכישוף, להטיל אות אות ולהקשיב לצליל שלה, ועל הדרך ללמוד לקרוא ולתרגל את מה שלמדו על ספר של פרוסט שבמקרה יש בספריה והגיע הזמן שמישהו סוף סוף יקרא.

אבל הילדים הנרגשים פשוט חפנו את כל האותיות בבת אחת, זרקו אותן למים, ותוך שלושים שניות התאדתה עבודה של יומיים בתוך הגיגית השלווה. מזל שאלכס היה שם כדי להניח יד על כתפי. במרבית ימי ההולדת ההורים צריכים להכיל את הילדים שמתפרקים רגשית, במקרה שלנו צריך היה להכיל את האמא. אבל האמת שהשתקמתי מהר כי ידעתי שתיכף מגיע הדבר שאני הכי מחכה לו. הכישוף עבד, הדרך אל חדר הילדים נפתחה ומעבר למסדרון חיכה לכולנו האגם הזוהר.

אוי האגם הזוהר, אני יכולה להקליד על זה שעות. ואכן, אקדיש פוסט נפרד מחר לתיאור האגם ולשאלה- איך מכינים אותו, מה לנסות ובעיקר- מה לא לנסות בהקמה שלו.

בינתיים אני הולכת לנקות את הסלון מנחל צבעי המאכל שנשפך על השטיח החדש, ולהגניב לנועה לחדר את פצצות האמבטיה שהכנו לה על הדרך:

ואז להרים את רגלי הפלמינגו הקצרות שלי אל הספה הארוכה ולחייך. אגם זוהר אגם זוהר, מה שמעניין אותי באמת זה העיניים הזוהרות של הבן שלי, והמבט הזה שלו, המנצנץ, הושג היום. איזה יום טוב.

כריש בבריכת רחובות

אבל למה היית חייב להגיד למורה שלך את האמת?? שאגתי על הלל. הרי היה כתוב במפורש: 'בני איחר הבוקר לבית הספר מסיבות משפחתיות'. כן, אמא, אבל אז המורה שאלה במפורש מה בדיוק הסיבות המשפחתיות. ומה ענית? אני שואלת, ומחזיקה את הידיים קרוב לאוזניים למקרה שאשמע את התשובה. עניתי לה שאמא שלי כמו כולם גמורה בימים האלו והיא חיפשה מה יצחיק אותה.

אוקיי, תגיד לי שעצרת בזה.

לא, נו, סיפרתי לה הכל, שממש התחשק לך לצלם אותי עם זנב של כריש שוחה בבריכה של רחובות, ששכנעת אותי שמדעים זה לא כזה חשוב ושכשלא הסכמתי להבריז שכנעת אותי שאם אני אבוא את תקני לי אייסקפה.

אייס וניל. אני מתקנת אותו, המורה שלך עוד תחשוב שאני נותנת לך לשתות קפה.

ובכן- זה נכון. באמצע כל התוהו הייתי חייבת להצחיק את עצמי עם פרויקט שמזמן בתכנון- סנפיר כריש, ולמרבה המזל שכני היו חייבים להצחיק את עצמם עם פרויקט שמזמן בתכנון- מקרר אלף ליטר, וכך התקיימה המימרה שלא מכזיבה לעולם- כשהתלמיד מוכן הקלקר מגיע. שלפתי את הלבן לבן הזה מערימת הקרטונים ברחוב, עופרי עזרה לי לחתוך אותו בקלות עם סכין מלובנת לצורת זנב כריש, ואז תפרנו לו כיסוי מבד שחור. (את הכיסוי, אגב, תפרנו מהר רק לפי צורת הסנפיר, את הבד לבסיס כבר הדבקנו בדבק). על הדרך הדבקנו שתי רצועות גומי לקשירה לכתפיים.

כעבור חצי שעת עבודה היה לנו מצוף לבריכה שהשוחה איתו נראה ככריש במי התכלת.

אני חשה צורך פנימי לשכנע את קוראי להכין אחד כזה- אז אציין שמצוף הכריש שימושי כמתנה מוזרה (נולד במקור כמחשבה על מתנה כזו לחברה שחיינית), וכאביזר בריכה משמח-לב.

בגלי-רחובות זה תפס ממש חזק והגיעו דיווחים על כריש נוסף ששט במסלול הקשישים:

עשינו איתו סלפי, התנגבנו וחייכנו. האם זה הספיק כדי להשכיח ממני ולו לרגע את המיים השחורים שמקיפים מכל עבר? לא. אבל זה קנה לי שעת בוקר עם ילד אהוב, בתמורה לחמישה שקלים אייס קפה (כן, זה היה אייסקפה), וזה תיחח קצת את הנפש ההדוקה שבקושי נושמת מרב יאוש וצער. זה לא מעט. זו בריכה קטנה בתוך ים.

כתב-שמחה

הבוקר נועה החביאה ללא חזור את מכשיר הטלפון שלי. "אני לא יכולה שאת שמה את אותו שיר נחות בלופ" היא הסבירה במבט קפוא. אפשר לחשוב, כולו שמתי lucky בלופ יומיים. מה זה לעומת ה'שלום לכם ילדים וילדות' שהיא היתה שומעת שוב ושוב בתור פעוטה בעת שאלכס ואני היינו מביטים במבט נבוב אל השמשה כל הדרך מרמת הגולן ועד רחובות.

ובכל זאת, אפילו שאין לי איך לנגן אותו, השיר lucky ממשיך ומתנגן בתוכי. אמנם אני לא זוכרת את המוזיקה בדיוק אז הוא קצת מתבלבל לי עם המוזיקה של דרך השלום, ואמנם שום דבר מתוך ערימת הקיטש שבו לא באמת רלוונטית לחיי, אבל מילה אחת מתוכו מדברת במקומי שוב ושוב: מזל.

לא מזל במובן השטוח של פוקס, אלא מזל כמו שנונה אומרת לגילי: 'איזה מזל זה גילי שאיתך הכל בדיוק בסדר'. המזל של לקבל מהחיים טוב נקי ולדעת בבהלה ובהכרת תודה שכל זה גם יכול היה שלא להיות.

וזה מה שמתאר את חווית החודש הזה. הבלוגריות הציפו את הרשת בחוטים זוהרים ובכשרון מהבהב בורוד, ומדי יום הגיעו במייל מתנות של אהבת-חינם מקוראי הבלוג שגרמו לי בבת אחת להתעלף ולהזדקף.

קוראי הבלוג בפרויקט ההתלהבות- הנה זה בא

ראשונה היתה גילת חסין, שמסתבר שהיא אמנית מתוקים מרהיבה, ששלחה לי שוקולדים בצורת מחקי-נונה. (זה היה יום אחרי שפרסמתי בפייסבוק שמחקי נונה הודפסו בסין והם בדרך לארץ, וזה נתן את ההשראה):

ואז גם הגיעו לגמרי בהפתעה שתי צנצנות ענק של נשיקות ושוקולדים כל כךךךך יפים שזה לא יאמן:

ואז עלה הפוסט של תדהר, שעשתה מקבץ עדין ויפהפה של שירי משוררים שמחים. כל לחיצה פותחת ללינק עם השיר. מדי פעם אני נכנסת לבלוג שלה ומשחקת עם עצמי במשחקי זיהוי. בניחוש הראשון יש לי שמונים אחוזי הצלחה בזיהוי המשורר/ת שכתבו את השיר, אבל בניחוש השני והלאה כבר יש לי מאה אחוזי הצלחה:

 

אחר כך התחילו להגיע הסרטים. למשל זה של אורנה ואבי שהניחו אבני לגו על סדין אי שם בביתם בפאלו אלטו, ובעריכה ביתית (אבל איך?? איךךך?) יצרו סרט סטופ-מושן משגע ופיוטי שפשוט נחת בתיבת המייל שלי:

זה הלינק לסרט

או הסרט של ליאור, שכתב בעבר בבלוג את הפוסט הזה על אהבה ועל מוות ושוב על אהבה, ולכבוד פרויקט ההתלהבות תפר (!) פיל מתלהב ששלושת ילדיו תפעלו. כשמחברים משאבת אופניים למצבר של האוטו ומכניסים אותה לתוך הפיל, החדק של הפיל מתנופף ומצפצף. זה גאוני וגרם לי (שוב) לצחוק ולבכות.

זה הלינק לסרט.

ואז הגיע הפוסט של לימור, שבאמצע שגרת טיפולים מייסרת מצאה זמן להתלהב ולפרגן, ובזה, ובכלל בהתמודדות שטופת החיים שלה, השאירה אותי פעורת-פה ופעורת-לב.

ואז לא הגיעה המעטפה מתמר. כלומר, ידעתי שהמעטפה בדרך כי תמר ביקשה את הכתובת שלי, אבל דבר לא התקבל. המעטפה נשלחה בדואר 24 רק שתמר ואני לא בטוחות 24 מה, אז בינתיים רק התמונה של החותמות המטריפות שבפנים, שתמר גילפה מעשה-אמן מתוך יד דקיקה ונדיבות רחבה:

איזה שפע.

ואני כבר לא מדברת על סיפורים על התלהבות שנחתו במייל שלי לפעמים אפילו בלי חתימת הכותב, על מילות התלהבות חדשות שלימדו אותי, על תמונות שילדים ציירו, על תמונות שגדולים ציירו, ועל מילים חמות שגרמו לי להרגיש גל חום פרטי.

איך טבעת הבלוגים? שאל אותי אלכס ערב אחד כשחזר מאוחר מהעבודה. זו לא טבעת, עניתי לו והרמתי עיני מהמסך. זה חיבוק.

תודה, חברים. תודה על גשם המזל הזה. אני שולחת ספרים לשישה הפרויקטים שאיכשהו בסוף הצלחתי לבחור, ורגע לפני שאני יוצאת לדואר אני נעצרת ושולחת יד. זה, מה שידי נתקלת בו עכשיו בתוך הקופסא השחורה של הלב, זה גביש אושר. אני יודעת את זה, עוצמת עיניים, ולומדת את מתווהו.

ולסיכום סיכומת-

סרט על כל מה שהיה לנו בפרויקט ההתלהבות שהוא בפשטות: כתב-שמחה. בבלוגים שהשתתפו בפרויקט דובר באומץ על צנזורה ועל השתקה שלקח שנים להשתחרר מהם, ואני מרגישה שבמשך חודש מרדנו כנגד ההשתקה הזו. הגנו כקבוצה על הזכות להתלהב, וציפצפנו על כל מה שלא נותן לנו לקפוץ ולדלג ולשיר. כי לקפוץ ולדלג ולשיר אינן עויתות-צהלה של נפשות שלא מבינות דבר על העולם, אלא ההפך, אלו מבעים של נפשות שמנסות בכל כוחן הנשחק, בתוך עולם שטוף אלימות ואלם, לאחוז בעיקר:

זה הלינק לסרט. 

ובזה באמת, אבל באמת, סיימנו. את כל שאר העדכונונות (מפגשי קוראים, איפה יחולקו מחקי-נונה שכרגע בכלל אבודים במכס, ועוד כל מיני חגיגות) אעדכן בפייסבוק בלבד. הבלוג חוזר להיות מרחב משחק של אמא של נונה שבו נעשה, כרגיל, שטויות. איזה שללינג.