שנה

היום התחלתי להתקשר אל אמא שלי מתוך היסח הדעת. כבר הושטתי את היד לטלפון ורק אז נזכרתי שאי אפשר.

זה הרגעים הקטנים האלה שאני שוכחת שהיא מתה שהכי קשים לי. הם חוזרים בהמון הזדמנויות ומגלים שבעצם בפנים יש לי איזה ילדה שלא קלטה באמת שאין לה אמא, ויש גם איזו מבוגרת שבכל פעם מחדש נאלצת לספר לה שאין.

באיזה אופן מוזר זה יותר פשוט כשהאובדן בא בגדולות. לב שבור יכול למצוא נחמה אפילו בחגיגיות של האסון או בנקודת המפגש העמוקה שבין פרידה לבין משמעות. אבל כשהאובדן בא בקטנות אז ההתמודדות קורסת. נגיד כשעופרי אמרה: "זה לא פייר שסבתא מתה שלושה ימים לפני שהצלחתי לקרוא את הספר הראשון שלי" ולא היה לי מה לענות לה. באמת סבתא לא תדע אף פעם שהיא למדה לקרוא, ובאמת סבתא לא תפגוש את החבר החדש של נועה שהוא כבר חלק מהמשפחה, ובאמת סבתא לא תדע שפתחו את הקיטרינג בוטיק הזה שאם היא היתה בחיים היא היתה הראשונה לגלות אותו ובאמת סבתא לא תדע שדווקא כשחשבתי על הקיטרינג מכל הדברים דווקא אז פרצתי בבכי ואין לזה סוף. יש שם חור של העדר שלא יתכסה בשום דבר כי לחור אמיתי אין מילוי אמיתי. וזהו זה וזהו: אנחנו הולכים עם חור בלב בגלל המוות ועם אור בלב בגלל החיים וככה זה ישאר. בנפרד.

ובכלל, ככל שעובר הזמן מתברר לי יותר שאין סתם יתמות שהיא גודל קבוע וסופי אלא שיש התייתמות בשלבים. נניח ארוחות שישי. בהתחלה כולם מתגייסים ומבשלים ארוחות שישי ופועלים ורק אחרי שנה, כשהפעולה ממשיכה והארוחות ממשיכות והכל, רק אז מגלים מבעד לעייפות המצטברת והקשיים המצטברים שכמו שאומר ייטס- המרכז לא יכול להחזיק. טקס בלי כוהנת גדולה הוא רק הבלטה ולא ריפוי של החסר.

הדבר הזה הופך אותי לאחרת. אני מקנאה ברמות שהן לא נסבלות באנשים שיש להם אמא, לכל האנשים שאני מכירה פתאום יש אמא. אני מתעצבנת על כל מי שמקטר על ההורים שלו כאילו הוא ילד בן שש עשרה. חכה חכה אני חושבת בלב שלי, חכה שתשאר לבד להיות רק המבוגר.

והכי קשה זה עם אוכל. אני כל כך משתוקקת שיבשלו לי כמו שהיא בישלה עד שאני מתייחדת עם כל פיסת אוכל שהכינו אמהות של אחרים כמו איזה מהגרת אושר. אני מגיעה עד שידול של הילדים שלי ללכת לחוגי בישול ואני מתרגשת באופן לא מידתי כשחברים מבשלים לנו ארוחה.

אולי התווך בין זה לבין מציאת האיזון החדש מצוי בספר המתכונים של אמא שלי.

על הספר הזה סיפרתי כבר בבלוג: כל אלפי המתכונים שהיא גזרה וגילתה. לכבוד יום השנה הכנו ממנו ספר כרוך בעותק לכל אחד מבני המשפחה הגרעינית, ואולי יעשה לי טוב להשתמש בכמה מתכונים מתוכו.

ספר המתכונים של אמא

לקפל את הקצף בזהירות כמו שהיא לימדה אותי בהצלחה בגיל שמונה, לנקות אחרי את המטבח כמו שהיא ניסתה בלי הצלחה ללמד אותי בגיל שלושים, להיות אמא של הילדים שלי בידיים ולהפנות אליהם את הדבר הכי גדול שלמדתי ממנה. הדבר הזה שלא קשור לאוכל, אלא קשור לטעם שיש לפעולת הנתינה גם כשהמטבח כבר שומם. הדבר הזה שלא קשור למה שמתבשל על הגז, אלא קשור לחום שמשתייר גם אחרי אחרון הסירים: מי שעורכים לפניו שולחן כמו שהיא ערכה לפני שישי אחר שישי, כל החיים אחר כך הוא יציב כאילו יש לו ארבע רגליים. עד כדי כך.

וחשוב מזה, הפעולה הזו, החזרתיות שבה ועומק ההזנה שבה משאירים אחריהם גם את האמונה באפשרותה של הפעולה: בזכות אמא שלי אני יודעת בוודאות ומקווה שגם ילדי ידעו שאפשר לעשות ניסים שמתחילים מבית אחד קטן ומסתיימים בלשנות את העולם. לא את העולם כולו בבת אחת, אבל בהחלט את העולם של חמישה אהובים בכל פעם, שזו לכל הדעות התחלה נהדרת.

נ.ב

להורדת כל המתכונים הסרוקים – אפשר ללחוץ כאן.

 

18 תגובות

מתויק תחת שונות

יום הולדת הפחדות ואימה בעצם יום הולדת קומזיץ כימי מטורף בעצם יום הולדת טיול בהכי סולידי

אז בהתחלה זה בכלל היה אמור להיות:

יום הולדת הפחדות ואימה

כזה שבני התשע שומעים בו צ'יזבטים ואז הולכים בלילה בשביל אומץ שהוא שביל חשוך בפרדס, חלקי גוף כרותים עשויים גומי עפים עליהם והם צורחים ונהנים מאד. בהתאם, הלל ואני הזמנו מאמזון כל מיני מפחידונים. מעיים ששופכים דם מזויף:

גרזן שנראה כאילו הוא תקוע בגולגולת ועוד כל מיני המצאות של אנשים עם ראש פתוח:

יד ענוגה

כעבור שבוע קיבלנו אימייל מסבתא אירה ששימשה מטה ארצות הברית: קיבלתי בדואר חתיכת רגל, זה שלכם? וגיחכנו מול המסך כמו שני ילדים בני תשע שכנראה לאחת מהם יש משבר גיל הארבעים.

רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי יעלי שהיא פסיכולוגית ילדים מצליחה מדי. סיפרתי לה את תכנית יום ההולדת וזהו. הכל היה אבוד. החדר נמלא בתחזית קודרות שלה למה באמת יקרה: ילדים צורחים, סיוטי לילה של המשתתפים ותביעות ייצוגיות של הוריהם. אימה אמיתית, שכמו שאני יודעת כבר מזמן, מתחילה הרבה אחרי האימה שבפועל.

אז נאלצנו לשנות את תימת יום ההולדת וכך נולד הרעיון ל:

יום הולדת קומזיץ כימי

ניסע לשדה פתוח, נדליק מדורה, נכין נקניקיות ספירלה כל כך מהממות עד שכמעט נשכח שהן בשר, נמיס מרשמלו על האש ממולא שוקולד , נכין פיתות על הסאג' שהפעם בניגוד לסיפור המקורי כן יצליחו וגם מקלות סוכר מטוגנים ועוגה בתוך תפוז.

אש אש מדורה איפה הבחורה

אחר כך נחפור בור ונמלא אותו בגחלים מהמדורה, נכסה בחול ותהיה לנו מיטה חמה שכל ילד יוכל לשבת עליה ואם הוא רוצה גם ללדת בלי כאבים, והכי הכי, נעשה ניסויים עם כל מיני חומרים כימיים ונראה לילדים איך לעשות אש צבעונית:

אש צבעונית

אש צבעונית! הנה הטריק הפירוטכני! יומיים הסתובבתי בעולם מרוצה ואפילו מצאתי מקום בתל אביב שבו אפשר לקנות את כל מה שנחוץ לכימיה שבתמונה. רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי ריבי שהיא מדענית מצליחה מדי. שלחתי לה לינק של הניסוי האדיר הזה וזהו. הכל היה אבוד. כעבור שעה היו לי שלוש שיחות שלא נענו ושש הודעות טקסט: אורית, שלא תעיזי לעשות את זה זה רעיל. אורית, קיבלת את ההודעה הקודמת שלי? זה אשכרה מסוכן. אורית, אני מבינה שאת בדרך לחנות הכימיקלים ואני מבקשת שתחזרי אלי. אורית? מישהו מפקח עליך? אורית?אוריייייייתתתתתת.

טוב

אז חזרתי אליה,  הודיתי לה בחיוך על שהצילה את חיינו וסגרתי את הטלפון בוכה. לא מעיים שפוכים, לא אש מסוכנת. מה יהפוך את האירוע של הלל למסיבה לבני תשע? ואז עלה בדעתי רעיון. קמפינג. סתם קמפינג. הרי הילד היפה שלי רגיל לגמרי שאמא שלו קונה דברים בחנויות לאפקטים, מעלה באש דברים וכו', אבל אוהל! עצים! שיחים! פרחים! שמיים כחולים! הו, זה ייראה לו ביזאר ונפלא. יחיד סגולה וחד פעמי.

וכך סוף סוף נולד:

יום הולדת קמפינג

 כולם ייסעו לאיזה יער, יחנו בלילה וילכו לישון מתי שהם רוצים כלומר למחרת בבוקר. דוד עידו ודוד שי יוקפצו כחיות השטח המשפחתיות, הם יהיו הגאונים הלוגיסטיים שיאפשרו לכל זה לקרות, וכולנו נטה את אוהלינו המלאים בבנים רועשים ושמחים שלא יודעים בכלל מאיזו יד גומי מדממת וכרותה ומאיזו  מדורת רעל צבעונית הם ניצלו. 

וככה בדיוק עשינו

והאמת- היה לא רע בכלל. הילדים המתוקים והמחונכים כלומר שקי הטטוסטרון הפסיכים שרצים וקופצים זה על זה אגב צרחות ודחיפות מרפקים גילו לי שאם נותנים להם לעשות מה שהם רוצים קורה משהו די מדהים. הם בעצמם ממציאים צ'יזבט מהמם. אחד מהם אפילו מתחבא מראש בשיחים ורץ בצרחות פנימה ברגע השיא ואני זו שבסוף משתינה (באמת משתינה, אני אחרי מלא לידות) מרב פחד. הם בעצמם מגלים שאפשר להעיף את כל הסטיקלייטים בייחד באוויר וזה יוצא יפה לא פחות מאש צבעונית עפה.

סטיקלייטים בשמי ישראל

הם בעצמם מגלים לי שלא זה, ולא כל המשחקים השווים שהכנתי, ולא האוכל המגניב ולא כלום לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שמישהו מהם יעיז לאכול מרשמלו עם שוקולד וקטשופ ואז כל השאר יבלו את שארית השבת בתחושה של התעלות רגשית. זוכרים איזה מגעיל היה? אחלה טיול.

ומה עם כל הקניות מאמזון?

כשפרקנו את האוטו התגנבתי מאחורי עידו ושי שיהיו עסוקים בלנקות את האוטו משיירי הבוץ וצרחתי אגב כך שאני מעיפה מתוך מעי השפוכים דם מלאכותי. הם לא הרימו את הראש ורק שאלו אם חברתי הפסיכולוגית מקבלת גם מבוגרים ואם חברתי המדענית יכולה להמליץ לי על חומר שעושה נעימי ורגוע. רק כשעליתי הביתה גיליתי שלא בזבזתי את הוני לשווא, כי החבר של נועה התגנב מאחוריה וחיבק אותה עם יד גומי כרותה. כחחחח. איזה גאון. יום הולדת שמח.

20 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

כינינים

אם מישהו פוגע באחד מהילדים שלי אני נמלאת באנרגיות נקמה שאפשר לייצר מהן חשמל או פשוט ישר אש. גם ככה באופן כללי המוח שלי מקיים את עצמו בטמפרטורות שסמוכות לטמפרטורת התכה, אז כשאחת לכמה שנים יש איזה משבר אמת. אלללוהים. חצי יום אני קודחת בפנטזיות על ניצול לרעה של כוח העל של היות מבוגר, מתעניינת באונומטופיאה של המילה שיסוף, ובסוף עושה את הנורא מכל. כלום.

כלוםכלוםכלום כי בתכל'ס אי אפשר לעשות כלום.

או שכן.

קבלו את: בובות הוודו

IMG_9555

פעם כשנפרדתי ממישהו הכנתי לו בובת וודו בדמותי והרשיתי לו לעשות הכל אבל לא לדקור בבטן. בהשראת הפרידה הזו ואבחות הכאב שהיא המיטה עלי בשבועות העוקבים לה, הצעתי לאחד מילדי השבוע  שנכין וודו ביתי. מצד אחד ממש התלהבנו כי באמת היינו צריכים לנקום בשני אנשים טיפשים טיפשים, מצד שני לא היה ברור איפה בדיוק נדקור. בחיים לא נרצה לעשות להם משהו בראש או בגב או אפילו ברגל. עד שהפתרון הגאוני הציע את עצמו. טטטטדם:

כינים!

פשוט הכנו לבובות שיער  התכנסנו סביבו ואז דקרנו את השיער במרץ אגב איחולים לכינים לבני כינים לנכדי כינים ולכינינים. אני בטוחה שמקבלי העונש מיד רצו לניו פארם ואילו אנחנו אשכרה הרגשנו יותר טוב. סוף סוף! יותר טוב!

כינינים

כן, אני יודעת. תיכף הבלוג יתמלא אלף הערות המפרטות למה כעס מרעיל את הכועס ולמה הפתרון האמיתי הוא לא אלים. הכל נכון מאד אבל  מוטעה לחלוטין כי אני רק אני. כלומר, מישהי שלמדה להתנהג בנימוס אירופאי בהתאם לגילה הביולוגי אבל גילה המנטלי הוא ממקום ספציפי מאד באירופה, נגיד נאפולי. שיגידו תודה שלא יצקתי את הבובות האומללות האלו בבטון. האמת, אולי יש לי פה עוד פריצת דרך, חייבת לבדוק משהו ברשת. צ'או.

נ.ב

כרגע תייגתי את הפוסט תחת קטגורית בניית משחקי ילדים. אולי אני בכל זאת צריכה מספר של מישהו נחמד עם הכשרה קלינית.

נ.ב.ב

עד אז פרסומת וודו אדירה

13 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

משחקים באוכל- המצות

אם למצות בבית שלנו היה מנהל שיווק הוא היה עף על עצמו במשך כל היומיים הראשונים של החג ומדווח למועצת המנהלים על הצלחות עסקיות שכמובן הגיעו רק בזכות השיווק הנהדר שלו. הנה, כל ארבעת הילדים טורפים מצות.

אלא שאחרי עוד יום מנהל השיווק היה מתפטר, במדינות מסוימות אף מבצע חרקירי. לא אשמתו כמובן. אשמת מחלקת המדיה או מחלקת המקרר או מי שזה לא יהיה שגרם לכך שאף ילד, אבל אף ילד לא צורך יותר מצות כי מצות זה מגעיל. וגם חומוס.

ובכן,

כל בעיה שיווקית אפשר לפתור בעזרת שינוי אריזה. כל מה שצריך זה טוש אכיל וקצת חדווה משחקית. מציירים על המצות, אוכלים וממלאים שוב את המטבח בחדווה צרכנית:

ציורים על מצות

אפשר גם לעשות את הפסל הדינמי. נגיד איש הסקי שתוך כדי אכילה נעלם לו השלג ונוסף במקומות אחרים, ובסוף והוא צריך לעשות סקי על הראש:

מצת סקי

אנחנו מריצים על ציורי מצות ארוחות ערב ובוקר ובינתיים אף ילד עוד לא דיווח על הרעלת צבע מאכל. עצירות זה כבר עניין אחר, אבל עדיין שווה. עוד שבוע פחות יום. מה.

5 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים

נונה בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה – שיואו

נונה קוראת המחשבות בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה. איך אני מתה על המשפט הזה. בוא נכתוב אותו שוב באותיות ורודות:

נונה קוראת המחשבות בפסטיבל הצגות הילדים בחיפה!

כן!

רוני ברודצקי, הבמאית הנפלאה, לקחה ספר שיש בו חמישים מילים והפכה אותו להצגה של חמישים דקות. איך לעזאזל עושים את זה? ממלאים הכל בהברקות של דמיון, המון הומור ובקיצור תנופה שיש רק לאנשים שמתים על מה שהם עושים ושמאד טובים בזה.

נונה קוראת מחשבות (הגדל)

את הטיוטה הראשונה של העיבוד לתיאטרון שאותו כתבה רוני קראנו אלכס ואני לפני חצי שנה. אני קראתי ראשונה והתלהבתי בשקט ואז נתתי לאלכס לקרוא. כשהוא הרים את הראש אחרי התעמקות בדפים העיניים שלו היו טיפה בהירות יותר מכרגיל ומאד מאד שובבות, ומהרגע הזה ידעתי שלא רק נדמה לי שהולך להיות מצוין. הולך להיות מצוין. מאז רוני כתבה שבע טיוטות עשתה עשרות חזרות והנה-

היום אחר הצהריים הגענו עם כל הילדים לחזרה הגנרלית לראות איך יצא והיה מבריק ומצחיק וכייפי נורא. זה לא שהיה לי פשוט לשחרר את היצירה שלי למישהו אחר, אבל זה בדיוק העניין. מרגע שויתרתי על השליטה בנונה שאני בראתי לטובת נונה שרוני יכלה לברוא, מצאתי את עצמי בחיפה בחוץ לארץ של הדמיון.

בקיצור- ביום רביעי וביום חמישי ההצגה רצה בתחרות של פסטיבל חיפה להצגות ילדים. אם יש לכם ילדים שמוכנים לקחת אתכם- בואו לראות אותה. היא נהדרת. ובכלל- אם אתם יכולים להפיץ את שמעה זה יהיה מצוין. זה הלינק לידיעה ששמתי בפייסבוק על ההצגה (להרגיע, נועה הראתה לי איפה ללחוץ)  והלינק לאתר הפסטיבל הוא פה.

וגם:

יש לי מספר מועט של כרטיסים מוזלים שעוד לא השתמשתי בהם. אז אם אתם רוצים כרטיס ידיד ב-40 ש"ח שלחו לי מייל. כשכל הכרטיסים שההפקה נתנה לי יאזלו אכתוב כאן.

אוקיי, חברים. אתם זזים מהר. כיף שאתם שם. כל כרטיסי הידיד אזלו, אם יהיו לי עוד- מבטיחה לעדכן. 

לילה טוב!

6 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, שונות

משחקים באוכל- הלחם

אבא, תגיד, נגיד שאני באופן היפוטטי לגמרי מלחימה לחם, מה אתה חושב שיקרה?

באופן היפוטטי לגמרי, האם את משתמשת במלחם הישן שמצאתי בבוידעם?

באופן היפוטטי לגמרי, אולי כן, אז זה נראה לך אפשרי טכנית?

באופן היפוטטי לגמרי אם את מלחימה את הלחם ההיפוטטי שלך שלא תעיזי לתת לנכדים הלא היפוטטיים שלי לאכול את זה אחר כך המלחם מלא חלודה. בכלל, אני לא מבין אותך, בשביל מה צריך לשחק באוכל?

ובכן. באוכל אני מרגישה צורך לשחק כי הוא כל הזמן אבל כ-ל ה-ז-מ-ן משחק איתי, אז אין לי שום בעיה עקרונית להחזיר. ובסוף דווקא כן ניסיתי את העניין הזה עם הלחמת הלחם והאמת- יצא! יצא! קבלו את הפעילות הפרה- פסחית הבאה:

פרידה משמחת מחמץ

עושים טוסט, צורבים עלו מילים במלחם הישן ומתקבלות מלא אמירות שוות שאפשר להדביק בצירוף מגנט למקרר או לצלם ולשלוח כברכה למרחקים. הנה הברכה שנועה כבר השתמשה בה לחברים שלה:

נשיקהאו זו שאני השתמשתי בה כמכתב אהבה:

למדני2

רון בלב ומלחם ביד, וכבר סגרתי לפחות רבע שעה מזמן החופש של הילדים:IMG_0456IMG_0457

את הפעילות הזו אפשר גם לדרדר לארוחת ערב אם משתמשים בחותכני עוגיות וחותכים מהם את הלחם לארוחה וגם את הגבינה הצהובה.

שמות בלחם

עופרי

ולקטנים אפשר ממש לעשות פאזל הרכבה

חותכים מכל פרוסת לחם צורה אחרת ונותנים להם לחבר את הצורה למסגרת הלחם המתאימה לה. זה מרחץ לחם כל כך מזין שמותר אחריו לאכול חמש חבילות שוקולד מומס לקינוח (הטבענו חותמות נקיות של אותיות אנגליות בלחם ומילאנו בשוקולד. עובד גם עם אותיות סול מהכל בשקל שיוצרות יופי של הטבעה):

נועה

איש הלחם

איש הלחם

בקיצור, מלא דרכים להעביר עוד חצי שעה. רק עוד שבוע וחצי. מיי ד'ה גלוטן בי וויט יו.

ואו

7 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, פעילויות עם ילדים

לפני- אחרי- ואחרי האחרי

בכל פסח אני מקנאה בחברתי הדתייה שעושה ניקיון בבית. חודש שלם היא זוחלת בבוידעם, מסדרת את המגירות, מטהרת מדפים גבוהים, כל זאת בעוד שהמטבח שלי עם כל האוכל המפוזר על רצפתו מצליח לכל היותר להגעיל את התנור. אני מסתכלת בה אחוזה בחרדת הנקיונות ונאלצת להודות שדווקא מי שעובד כמו עבד נרצע בשביל לסדר, דווקא הוא זה שבסוף היום מתרווח בבית עם אפס הפרעות כלומר בתוך מרחב של חירות. שנים טענתי שאני לא מוכנה להשקיע זמן יקר בפעולות הסיזיפיות של משמוש ופשפוש הבית, שאם יש לי שעה אני מעדיפה לכתוב או לאהוב. אבל החירות הזו של חלל שקט ומסודר, אוף. בא לי עליה.

אז השנה הכנסתי את הבית למיני-ראורגניזציה. זה התחיל לפני כמה חודשים כשענר יצא מהמיטה שלנו. עד אז, כמו שאלכס אמר, צריך היה להיות פיתגורס כדי לישון עם הילד הזה. לילה אחר לילה התכווצנו למשולשים קטנטנים בצלעות מפתיעות של המיטה וחיכינו שיגיע הבוקר, היינו קמים עם כל הגוף תפוס ומקללים את עקרון הרצף שפירושו שהשינה של ההורים כנראה לא צריכה להיות רצופה. אבל לא עוד. הילד יצא למיטה משלו, אנחנו חוגגים את מרחבי האינסוף של הקינגסייז ומידי פעם אלכס מעיר אותי כדי לשאול אם גם אני מרגישה את הרגליים ואיזה כיף זה.

גם כל בגדיו וחיתוליו של הינוקא עברו איתו, ופתאום היה אפשר לעשות לנו חדר רומנטי, לארגן מחדש את חלוקת הילדים בחדרים, לפנות את חדר הארונות לצורך חצי חדר נוסף, ולארגן גם פינת משרד על הדרך. פרקתי את הארון הרוסי המפלצתי שגם ככה היה כבר חצי מת, צבעתי גרוטאות, שינעתי בגדים, ועכשיו אני מתרווחת בביתי המבולגן לעייפה כי אף אחד לא באמת שומר על הבית המסודר מסודר. מדי פעם אני מתחננת שמישהו מהילדים יבוא לנקות אבל מצד שני איזה צד בתוכי שמחובר ליפי הבריאה נהנה לראות את המעבר המסתורי בין דומם לבין צומח שקורה בכל פעם שמישהו משאיר למשל לחם באיזה תיק למשך שבועיים, או המעבר מלא הפלא בין צומח לבין חי כשמישהו משאיר את הלחם הזה אחר כך בפח.

אבל מה. יש לי בלוג. ובהתאם לז'אנר אני יכולה לספר על כמה נורא היה המחסן הקרוי בית וכמה יפה הבית המשופץ ואף לשים תמונות של לפני ואחרי. זאת, תוך התעלמות מופגנת מכך שהחיים הם התמונות של אחרי האחרי.

ובכן, הנה העדויות לשיפוץ:

משרד

את ארונות המשרד והניירת צבענו בספריי, וכתבנו על צידם מילים. איך כותבים? אוי, תודה ששאלתי, אני כל כך גאה בהמצאה הזו:  גוזרים את האותיות מתוך נייר פריזר, מגהצים את נייר הפריזר על העץ (נדבק בשניות!) צובעים בספריי ומקלפים את הנייר. כאן גם הוספנו נקודות בשבלונה שקיבלתי מתנה ותוך עשר דקות היה חלל מוגדר ומבודל היטב. נשאר לצבוע כמה דפי מדבקות בספריי ולנקב מתוכם תוויות לקלסרים:

קלסרים

את הרמונט לחדר הרומנטי שכיניתי בקיצור רימונט, עשיתי בעזרת צביעה של כל הקירות בלבן ותלייה של מספר קטן מאד של אלמנטים יפים. זה עקרון שלימדה אותי השירה- לשתוק הרבה, כלומר להשתמש ברקע בצבע אחד ושקט, ולדבר מעט אבל כמו שצריך. הנה הרקמה משיעורי המלאכה בכיתה ד' בתוך חישוק רקמה:

רקמה משיעור מלאכה

וילונות לבנים מתוקים עם מחזיקי וילון פשוטים שהחן שלהם הוא בידיות המגירות שהברגתי אל קצוותיהם. מומלץ אגב להשקיע עוד 7 ש"ח בעוד מחזיק וילון כדי להשתמש רק בפלסטיק שבקצה שלו להחזקת הידית:

קצה וילון מידית

והכי חשוב- שוב- מילים. זה אוצר זול ומופלא, כאן בתמונה קטע מתוך שיר של אלכס שכתוב על עטיפה של ספרו:

שיר אלכס

מתוך- ימים סמויים אלכס בן ארי

גלובוס מהכל בשקל צבוע בספריי שעליו ציירתי את המדינה שאני אוהבת לבקר בה:

אתה

צביעה של ארוניות האחסון, הדבקת טפט במאחורה שלהן, וקצת רקמה על עץ א-לה-דנה, שהיא אגב גם זו שלימדה אותי לקדוח במסגרת פוליאסטר ולהפוך אותה למנורת הקריאה שבתמונה הקודמת:

פרח על מראה

מה עוד? קצת פיצ'פקס על מדף שמצאתי ברחוב וצבעתי, ציור על מראה קטנה מעודפי מראות של הזגג:

מדף

החלפה של הנורות בנורות ליבון שוות, והחדר מוכן למעשה הרומנטי מכל- לישון. מה, יש את החדר של הקטנים לשפץ למחר. הנה למשל השידה החדשה שבחדר הילדים. מי שזרק אותה לרחוב לא שפוי:

שידה מהרחוב2התאים מלאים קופסאות שעוטרו במפיות יפות. החשובה מכולן היא זו שיש עליה עופר איילים קטן כלומר, עופרי:

קופסא

יש גם כמה תמונות חדשות לחדר של הלל, שיפוץ של מנורת הגלובוס מסבא שאנחנו מתכננים להפוך לנורת תקרה ברגע שהילד יגמור ללמוד את שמות כל הארצות בעל פה (אם אני לא אחראית על המטען הגנטי של הגאונות שלו אני גם לא אחראית למטען הגנטי של הצרחות שלו כל בוקר, נכון?), ובקיצור- הרבה חפצים מלאי חפץ ששימשו לשיפוץ הקטן שאני מסכמת בשתי אנחות הקלה. טוב שהתקמצנו וטוב שלא התקמצנו. טוב שהתקמצנו על הדברים הגדולים- לא קנינו רהיטים אלא עבדנו עם ג'אנק משופץ וארגון מחדש. טוב שלא התקמצנו על חומרי היצירה. ספריי טוב ויקר אחד סוגר עבודה שיכלה לקחת זמן ארוך מדי. בכלל סדר הוא-

אמא, עוצרת אותי הגדולה שמציצה לי מעבר לכתף, את לא רצינית שאת כותבת על סדר. את לא מבינה בזה כלום. בואי כבר לעזור לי להתארגן לטיול ים אל ים. האמת- צודקת. ביי.

12 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית