יום הולדת פטריות וגמדים

גמדות יפות ביום ההולדת

זה התחיל מזה שלפני שלוש שנים קנינו דרבוקות, הושבנו את כל הילדים במעגל, והזמנו מורה לתיפוף. קיווינו שמוזיקה כל כך נפלאה תפרוץ מבין ידינו עד שגמלים יצלצלו באינטרקום,  קפה שחור יחלחל אל הסימילאק, וענר, שהיה אז תינוק, יפצח בזחילת ריקודי בטן בסלון. בפועל מה שקרה היה שענר נתלה לי על המכנסיים וליחך לי את הרגל כשניסיתי לנגן, הרווחים בין מכות התוף היו כל כך גדולים שלכולם היה זמן להתעדכן בפייסבוק ובטוויטר – מה, קצב מהיר צריך ללמוד לאט – ובכללי הקקפוניה מלאת התשוקה שבה הלמנו בכלי הנגינה האומללים גרמה למורה לתופים לסנן אותי בטלפון ולא לקבוע איתנו לעולם אף שיעור נוסף. דווקא פגשתי אותו במקרה ברחוב כעבור חודשיים. כן, הוא אמר, פשוט החלפתי מספר. והכתיב לי מספר חדש ולא נכון.

לא נורא, דרבוקות זה דקורטיבי אמרתי וידעתי שכל דרבוקה ביג'י יומה. ובאמת בסופו של דבר סבלנותי האוריינטלית השתלמה כשהתחלנו להכין פטריות ליום ההולדת. את הקטע של הלמעלה של הפטריה תפרנו בעזרת הטכניקה הישנה והאהובה: שעוונית אדומה מנוקדת, עיגול מקרטון ביצוע, קצת מילוי מכריות מרוטשות והופ ראש פטריה שמח. אבל אז נותרה שאלת הרגליים לפטריות. אח שלי אמר שאצלו דווקא פטריות מסתדרות מעולה עם רגליים. מצחיק. כלומר, לא מצחיק. ראש הפטריה נפל מכל בסיס שניסינו לשדך לו, בפרט שענר שבגר בינתיים לא איבד את כשרונו להתלות וללחך, וכבר כמעט שהתייאשנו עד שדרבוקה נשכחת נתקעה לנו בזרת כשעברנו בזעף בסלון.

כן! זה היעוד של דרבוקות שהיעוד שלהן לא להיות דרבוקות! להיות רגל פטריה יציבה ויפה. וכך הומצאו במשפחתנו פטריות הדרבוקה ליום הולדת הפטריות והגמדים:

פטריות  דרבוקה

על אחת הפטריות הנחנו מכנסי גמדים ממולאות בצמר גפן והכנו פינת צילום: כל מי שנעמד מאחור עם חולצה תואמת נראה מכווץ. מגניב.

השלב הבא היה לתכנן את פעילות יום ההולדת. בדעתי חשבתי לקיים את יום ההולדת ביער, לחלק לבנות סלסלות מתוקות, ולבקש שיקטפו אורניות. שמחתי מאד שלא יורד גשם ולא יהיה קר ביער, אבל אז חברה הפנתה את תשומת לבי לעובדה המפתיעה שלא ירד גשם. אין אורניות וזהו. לא נורא, חשבתי בלבי, אמנם ויתרתי על סצינה חלומית של פיות מדלגות ביער, אבל מצד שני  גם ויתרתי על פטריות רעל קטנטנות והבנות יחיו, שזה יתרון מסוים לאווירה.

פטריות מוכנות לקטיף

וכך, המצאנו את פטריות הלבד שעומדות על קיסם. את הקיסם תקענו באדמה של גן השעשועים שמתחת לבית והבנות דילגו וקטפו פטריות ואף מצאו את המתנה שחיכתה ליד כל אחת מהן.

גמדות חוצות כביש

קטיף פטריות

עוד הפתעות בדרך כללו את נוני וחברה שלה שניגנו בגיטרה ובגיטרה גמדית לבנות, פינייטה בלתי שבירה שבסוף הורינו להלל לשחק מלוכלך אבל לרסק אותה בכל מחיר, ומלא הפעלות יצירה שחלקן צלחו: הכנת צנצנת עם מיים ונצנצים שמתפזרים סביב חיות יער מתוקות, הכנת קופסת תכשיטים מקופסת גפרורים צבועה שמרופדת בדשא ורועה עליה במבי, וריקודים של כל הגמדות עם כובעי הגמדים ביער הקסום והלבן לאורה הזורח של נורת האולטרה סגול האהובה עלינו מקדם.

גיטרות גמדיות והפעלות לגמדות

היה אדיר ומתיש לחלוטין, ועכשיו אנחנו באחרי בבית מבולגן שבאמת סתור כמו יער, מול כיור שמגדל אזוב. תגידי, אומר אלכס, מי נדמה לנו שיסדר? ואני עונה לו בשמחה, מה זאת אומרת אהובי, הגמדים.

הגמדים

נ.ב כן! כמובן! היו טריקים פירוטכניים- פנינת אור קטנה שנדלקת ומהבהבת כמו מתוך יער פיות. הנה הלינק. וגם-  צבעי גוף שזורחים באור נורת ה-UV ומאפשרים לבנות להוכיח שהן באמת גמדים אמיתיים כי מצוייר להן על היד לב זורח שהוא הוא הסיסמא כדי להכנס לבית של הגמדים. איזה שטויות. איזה אושר.

14 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

הדאגה ושאר דברים שאפשר לדעת

ואו, כמה סיפורים שמעתי בסוף השבוע הזה. סיפורים על לידות והתעוררויות וגילויים ובגידות וגורל, כל כך הרבה תשובות יפות קיבלתי לשאלה מה אני יודעת על החיים, והכי בא לי לספר את הסיפור על הדאגה.

זה הולך ככה: לפני עשר שנים יצאה חברה שלי לטיול במקום שרק טיילנים יודעים להגיד את השם שלו, וכשהיא הגיעה למפל גדול במיוחד רגליה פקו והיא החליטה שלא לרדת. לא עזרו השידולים. היא עמדה שם וחיכתה עשר שעות עד ששותפה לטיול יסיים את המסלול ויחזור ויקח אותה הביתה ויבטיח לה שלא עושים דברים כאלה שוב אף פעם. אלא שאף פעם זה תמיד עניין יחסי ואחרי עשר שנים היא היתה צריכה לעשות את זה שוב.  את כל המסלול עם כל עמיתיה לעבודה.  הבוס ביקש כלומר הורה כלומר אין ברירה. כמה דאגה נצברה בה. כל צעד שעשתה לכיוון המפל לווה בצעד פנימי, נסוג. אבל שכשהיא הגיעה למפל הסתבר דבר אדיר. מתישהו בעשר השנים שעברו נחצבו מדרגות בסלע ואפילו סולמות היו שם ואפשר היה לרדת בקלות.

אני אומרת את זה כי רב הזמן אני עובדת בלדאוג. מה זה עובדת אני משרד התמ"ת של הדאגה, אני זו שהדאגה פונה אליה כשאף אחד אחר לא מוכן כבר לשכור אותה, אני זו שדואגת לדאגה לתנאים סוציאליים נאותים, אני ריסורט הנופש של הדאגה, ריסורט שבו בוודאות יש מפל בלי מדרגות.

זה הסעיף הראשון ברשימת הדברים שכדאי לי לדעת על החיים, שאולי אני סתם דואגת ואולי בסוף יהיו שם מדרגות. חשוב לזכור את זה, וחשוב לזכור עוד המון דברים שסיפרו לי למשל: שכהורה ליצור ואקום חשוב לא פחות מלפעול/שהדייט האידיאלי הוא בין שניים ולזה כבר מזמן אני מסכימה/שיש אנשים בחיי שלא רואים במה אני אחת ועדיין ערבים לי באמת/שלא תמיד מה שאני זוכרת שקרה בוודאות באמת קרה/שרב הבעיות הן סימפטומים לפחות מדי אהבה/שאפשר להתאהב באנשים באופן תהליכי/שאני לא רוצה שסתם יאהבו אותי, אני רוצה שיאהבו אותי מהסיבות הנכונות/שאפשר להפסיק לאהוב מישהו/שאנשים הם איך שהם נוהגים עטופים באלמוניות הכביש/שיש דברים שאני מעדיפה לא לדעת/ שהכל גם לטובה וגם לרעה/שגם בגיל שמונים כשנפגשים עם חברות הילדות צוחקים על המורים מכיתה ט'/שתמיד צריך הורים/ והאמת, יש עוד מלא דברים. שלא לדבר על התגובות שכתבו קוראי הבלוג שמי שלא קרא אותם שיקרא מיד וישתל באדמה של החכמה. 

יש עוד הרבה אבל משהו בי מורד. יודע שכל פרויקט הלדעת הזה לא יתקון.  משה  פלדנקרייז, וזו תרומתה של חברתי שאמונה על שיטתו, אמר: מרבית האנשים לא יודעים שהם לא יודעים. חלק קטן מהאנשים יודע שהוא לא יודע. אני יודע שאני יודע.

כיף לו. אבל האמת שבסופו של דבר ודווקא מתוך הנסיון להגיד מה אני כן יודעת אני יודעת שבתכל'ס, לי אין מושג. וזו בעיני התחלה מעניינת, נקייה, לחצי השני של החיים.

10 תגובות

מתויק תחת שונות

אז מה אנחנו יודעים על העולם

לקחתי את עצמי לדייט הבוקר ושאלתי את עצמי, נו.

נו, ענתה לי עצמי.

וככה עצמי ואני ישבנו כמו שתי דודות ושתקנו.

אחרי חצי שעה נשברתי: מה את בעצם מחכה שיקרה? שאלתי את עצמי.

לא יודעת, ענתה לי עצמי, חשבתי שבגלל שאנחנו היום בנות ארבעים תרד עלינו תבונה שמימית ונהיה בוגרות כאלה וחכמות.

חחחחח נחרה עצמי בבוז. תני לי לצטט לך את הניסוח החוזר והלא מאד חינני בברכות שהתקבלו הבוקר: "לא נורא שאת כבר זקנה, כי בכל מובן אחר את בת שמונה". כל החברים שלך שלחו אסמסים, והכל בנוסח הזה. בוגרת לא תהיי אף פעם.

ומה עם החוכמה? שאלתי ולא הייתי בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.

דווקא להיות חכמה יש לך סיכוי, ענתה עצמי.

איך איך ? שאלתי בחכמה.

אז ככה, ענתה עצמי. האנשים הכי חכמים בעולם הם אנשים שלמדו מאנשים יותר חכמים מהם.  תשאלי את עצמך מה את יודעת על העולם, ואז תשאלי אנשים מה הם יודעים על העולם. ומכל התשובות בסוף יהיה לך משהו מתחת לגי'נג'.

האמת, רעיון לא רע. הודיתי בחצי פה כדי שעצמי לא תתפוס תחת. מזה דווקא יש מספיק.

וכך,

לכבוד סוף שבוע יום ההולדת, אני מתכוונת להזמין חברות שלי לדייטים בבתי קפה ולשאול אותן את השאלה הזו. על כל הידע המצטבר אדווח ברשומה מרוכזת וככה אקנה לעצמי תבונת עולם וגם ישאר לי תיעוד של זה. וכיוון שקוראי הבלוג הזה מזמן כבר חצו את הגבול של אנשים שערבים לי ולכן בדרך מוזרה אך מוחלטת הם חברים שלי, אני מפנה את השאלה גם אליהם. מה אתם יודעים על העולם, חברים? תשאירו בתגובות ועוד כמה ימים כולנו נהיה במועדון האיי-קיו שבע מאות. אה, זה לא סקאלת ציונים של איי-קיו? לא נורא. יש לי לב טוב.

70 תגובות

מתויק תחת שונות

שירי גשם

בשיר ישן ישן תיארתי פעם את היום שבו סערת גשמים הכריעה אותנו וגרמה לתקרה לנזול והכריתה את האוטו:

רצינו לנסוע מכאן בית ראשון

השיר ממשיך אבל אני עוצרת אותו בבית הראשון כי לא הוא שחשוב כרגע, אלא הבהלה. מין בהלת-נס שגשם מביא איתו כשהוא נפתח מן השמיים ומזכיר את השמיים. את הנתינות, את כך שאנחנו פרפרים שרועדים בכפו של המופלא. נעמי שיהאב נאי מתארת את זה בשיר קורע לב בתרגום של משה דור:

נעמי שיהאב נאי גשם

בבת אחת לופתת את הקורא גם הבדידות וגם המידה העצומה שבה המוגן לכאורה חשוף לפגיעה. נתן זך אומר את זה בשורות עצובות משלו:

נתן זך- עב קטנה ככף יד איש

אני קוראת את הדברים וכמעט נכנעת לחלוטין לדאגה ממה שעוד יבוא, להתכרבלות הסגורה והסגרירית במעילים, אבל רגע קודם עוצרת אותי הספריה. דווקא מתוך אותה כף יד איש מושטת לי הנחמה. הנה כאן בשורות של אי אי קאמינגס בתרגום היפה של אורי הולנדר, גשם לא ככף יד יחידה אלא גשם כהמון ידיים קטנות. והנה כבר ניצל האחד הבודד בדרך היחידה שבה אחד יכול להנצל, בשניים:

אי אי קאמינגס בתרגום אורי הולנדר

ובשיר אחר נדיר וצלול מדבר גם ישראל אלירז על הגשם כעל פעולה של יחסים. הנה מסמרי הגשם שמחזיקים ושוב לא יוכל הגן וכל שפעו להתחמק. מהשיר, מהגשם, מהיש:

ישראל אלירז- מסמרי הגשם 2

מתוך המילים פתאום מובן הגשם אחרת. לא כמסמנו של שפע שיוכל בכל רגע להרוס בכח המבולי של היותר מדי או לענות את הגוף בכח הבצורתי של המעט מדי, אלא כדרך המיידית והזמינה ביותר לגעת במשהו שהגיע מרחוק ונמצא עכשיו קרוב. כל כך קרוב עד שהוא נחוש להרטיב את הגוף ממש ולא רק את העיניים. והדבר הזה מעורר השתאות והתרגשות כמו בבית מתוך שיר של רילקה בתרגום זנדבנק:

רילקה- דבר מאושר נופל 2

וזהו הדבר שאני מאחלת לי ולאהובי ולאנשים שסומכים את עולמם אל עולמי דרך המסך המאיר. שלא ניסוג מן המגע אל תוך הבדידות המלנכולית שכמעט מתבקשת מתוך הגשם, אל הדאגה שברגע שמבינים אותה כבר אי אפשר לזוז. אלא שנשאיר למשוררים לכתוב שירים שנראים כמו גשם ושנצא אנחנו אליו. להפגש. להקשר. להרטב ממש. 
אפולינר- שיר גשם גרפי

8 תגובות

מתויק תחת שירה

תחנות ההשראה שלי

אז איריס ביקשה ממני לכתוב מה מעורר בי השראה. מתי עמדתי אצל שיר או צילום או מיניאטורה שמצדם לא הסתפקו בלעמוד מולי אלא באו עד אלי, וניערו את כתפי ונשקו לי, ולרגע אחד נועדנו זה לזו. שנייה אחרי המפגש הזה שוב בא העולם. אנשים רבים סערו אל תוך התערוכה, הבל החיים משך אותי מן הקריאה, ילדים ושאונם כיסו את המסך הזוהר. אבל קרחת היער בלב, זו שנפערה ברגע האחד של ההתאהבות בשיר או בציור או בסדרה, הקרחת הזו לא נסגרה ולא תסגר בתוכי אי פעם.

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_1

בגיל שש עשרה דפק ידידי על דלת חדרי בפנימיה שבה למדתי ונתן לי ספר של הנרי קרטיה ברסון. אני כל כך מתביישת שרק שמונה שנים אחר כך, כשעמדתי בתערוכה של ברסון, הבנתי על איזו גדולה רצה לספר לי. לפעמים, מסתבר, צריך להגיע לגיל של היצירה כדי להבין. בגוף להבין. בצמרמורת.

ברסון הצליח לזהות את ה'רגע המכריע' שבכתביו דיבר עליו, הרגע שבו העולם מתלכד לשלמות וצריך לתפוס אותו במצלמה. והוא הצליח לזהות את כל זה שנייה לפני שהכל קרה. אחרת אין איך להסביר את העובדה שהוא הספיק ללחוץ על כפתור המצלמה בזמן.  איזה נביא של יופי ושל שלמות. זו שכמו כל שלמות מתכנסת ואז נפרעת:

הנרי קרטיה ברסן רומא 1959מילא הוירטואוזיות הטכנית, מילא האיזון המושלם של כיווני המבט שבראשו המבט של הילדה מבעד לוילון החרוזים, מילא ההצבה בסצינה שמאזנת נפלא בין גילוי לבין הסתר, אבל זה שברסון יצר בכל מכלול עבודתו מיתולוגיות על עמים שאין לי דבר וחצי דבר איתם ובכל זאת הופכים לשלי. ואו.

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_2

אני זוכרת את הרגע שראיתי את המיניאטורות המשגעות שבנתה יעל ניב, והבנתי שאני, שבתשעים ותשעה אחוז מהמקרים נוטה להגזמת יתר, יכולה להרפא דווקא מכח התנועות הקטנות המדויקות. זה עתה נרגע הבלוג מהתקף הבישול המיניאטורי שסער עלי, אבל הבטחתי לינק להדרכות נפלאות שמי שרואה אותן מחליט מיד להקדיש את חייו לאפיית עוגות פימו קטנות. וגם – בוני המיניאטורות שמביאים אותי לידי אנחות של עדנה:

פטיט דה שריז הכל בגודל מטבע זעיר:

מיניאטורות שלא תאמנה

ו-נונו'ס האוס, שללא ספק היא המופלאה והעדינה שבמיניאטוריסטים.

nunu's house

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_3

הפרק הראשון של הסדרה 'black mirror' והפרק האחרון מבין 63 הפרקים של הסדרה 'six feet under'

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_4

הגאון הזה, שבכלל קראו לו קריסטיאן book אבל הוא שינה את זה ל- bok כדי שלא יבלבלו בינו לבין התנ"ך. אז הגאון הקונספטואלי הזה שכתב את היצירה המהממת eunoia עושה עכשיו דבר שלא יאמן. הוא עובד על פרויקט קסנוגן  ומשתיל בתוך הד.נ.א של בקטריה שיר. כך השיר נישא בגוף הבקטריה כ'פרזיט ספרותי' וגם גדל בתוכה לשיר חדש מכח החלבונים שהיא מייצרת. עד כה המפעל הזה לא הצליח, הבקטריה מתה, מה שמוכיח כמובן שאי אפשר לחיות משירה, אבל בוק עובד במרץ ועוד נזכה לשיר שכתב חיידק. אה! ואם כבר אני מתרגשת מבוק הנה עוד יצירה נפלאה שלו. בצד שמאל למטה- קטע מתוך הגות של הפילוסוף הקדם-סוקרטי דמוקריטס על הסדר הגדול של היקום. בצד ימין למטה, מאותן אותיות בדיוק חלק מתוך מסמך הפטנט של חברת לגו. אני חוזרת: אותו הרכב אותיות (נגיד, 18 פעמים T) ואותו מספר פסיקים ונקודות. אללללוהים. איזו דרך מתמטית נפלאה לקשר בין דני שמייצר לבנים מפלסטיק לבין יווני שחי אלפיים חמש מאות שנים לפניו. איזו דרך יפה לחשוף את השאיפה של שניהם למבנים מארגנים. והאמת איזו דרך נפלאה גם לקשר ביניהם לביני, אישה מרחובות שמסתכלת על האנגרמה הטקסטואלית והרגשית הזו שמדברת על סדר ועושה סדר, ומתענגת לראות איך מתמטיקה מתהפכת לשירה:

TheGreatOrderOfTheUniverse

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_5

ומה עם שאר אבות המזון של הרוח? גרוסמן ועמיחי ואלתרמן ולאור וזרחי ומארי אוליבר אהובתי החדשה ובכלל, מה עם כל הספרים שניבטים אלי מן הספריה ולא מאמינים שלא הזכרתי אותם עדיין למרות שהם ליבת ההשראה החיה בתוכי? מספרים על עבדול קאסם איסמאיל, מדינאי ולוחם פרסי מהמאה ה-10 שנסע למסעותיו כשכל ספרייתו מטלטלת אחריו על גבי 400 גמלים מסודרים בסדר אלפביתי. וככה אני. הולכת וכל גמלי הספרים שלי הולכים איתי ולפני ולצידי. ההיסטוריה מתעניינת במה עשה הלוחם הפרסי ביום, אבל גם הוא וגם אני יודעים שההיסטוריה החשובה היא בלילה, עם שוך הקרבות, כשרק ספר אחד פתוח בעולם, ויקר כממלכה כולה.

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_6

עמודי הבריאה

אני אדם דתי רק כשאני ממש לבד, אבל כשראיתי לראשונה את התמונות שמצלם טלסקופ החלל האבל, נמלאתי ביראה אפילו שישבתי בתוך אולם מלא אנשים והסחות דעת. התמונה הזו מזכירה לי שלמרות שהרגעים הגדולים של חיי ההשראה האמנתיים שלי היו מול יצירותיהם של בני אדם, כתיבתם, רגישותם, צחוקם, הרגעים הגדולים באמת עוורים לכל זה. מתחוללים גבוה מעל גבוה, מוקדם מעל מאוחר, והם לא בתוך משחקינו האנושיים כי אם בתוך מרחב אינסוף שכולו רצינות מוחלטת.

ShabbyPrincess_Plentiful_Alpha_7

ויש עוד, כל כך הרבה עוד, אבל הבוקר כבר קם עלי ואני צריכה לקום אליו, אז אני עוצרת כאן ומצרפת לינקים לעוד כותבים בפרויקט היפה של איריס. אנשים מעוררי השראה שמובילים מסעות אל חללים אחרים שלא מפסיקים להפתח:

איריס פוגל בן חמו – Colourful Way

בועז כהן – לונדון קולינג

שלי גרוס – המלבישה

חדוה קלינהנדלר- Rooms and words

דניה ויינר ודיאנה לינדר- מתכוניישן

3 תגובות

מתויק תחת שונות, שירה

סודות קטנטנים: אוצרות שיש בבית

בעצם הכל התחיל כשהכנתי מתנה לשלוש בנות של חברים אהובים, ואחר כך לאחיין המהמם שלי ואחר כך הטרפת כבר איכלה כל יום הולדת שנקרה בדרכה. ממש לא היה חשוב שהחברים שלי ביקשו שאקנה להם ספרים במתנה (י. אהובתי- תני לי לסכם לך את 'ילדים האתגר'- ילדים הם אתגר), הכנתי להם מיניאטורות. מה.

מקיסמי- עץ

לידידה הכותבת הכנתי עפרונות מקיסמים מחודדים וקצת צבע:

יומן ועפרונות מיניאטוריים

משרשרת מפורקת

לידידה התופרת הכנתי משתי טבעות שהיו פעם שרשרת וקצת ואשי- חישוק רקמה. המספריים משני ראשי הסיכות הארוכות האלו, אפשר גם להכין משני ראשי סיכת טיקטק, והחוטים הם חרוזי המה שליפפתי עליהם חוטי רקמה:

רקמה מיניאטורית פיצית

מכני חנוכיות מזכוכית-

ולחברה הבשלנית- מכני חנוכיות עם מכסים מכפתור גדול שבתחתיתו מודבק כפתור קטן צנצנות עוגיות יאמי יאמי:

צנצנות עוגיות מיניאטוריות

ומאותם כני זכוכית צנצנת ריבה לחג:

סופגניות לא משמינות וריבה אוללה

מפייה אנתרופוסופית ששוב לא תעוף-

ואחרון: מתנת תנחומים לילדי. פעם הייתי אחלה אמא, תיכף אני חוזרת. בינתיים תלשתי לכם קצת צמר ורוד מגוף הפיה האנתרופוסופית שקנינו פעם באיזה יריד של אנשים לוחשים והנה צמר גפן מתוק לשאר הבובות ההמומות- אתנן עד שאשוב:

צמר גפן מתוק

ו… זהו!

בקיצור ובשורה התחתונה- הפוסט הזה הוא המלצה להלאים כל מה שיש בבית ולהפוך אותו למיניאטורה. ככה העולם כבר לא נראה כמחולק לסדר ולאי סדר אלא כערובביה של הזדמנויות. כל טלויזיה זרוקה בצד הדרך היא פוטנציאל להוציא מלוחות האלקטרוניקה שלה חלקים שנראים בול אבל בול כמו מלחיה פלפליה וצנצנות ריבה, כל קצה עט פלסטיק הוא כוס וכל חנוכיה מתפרקת היא שמחה ליהודים.

ובהמלצה זאת נראה לי שסיימנו. מה היה בתפריט?

סודות מיניאטוריים- פימו נוזלי

פיצה מרק ופנקייק ברוטב פימו נוזלי

סודות מיניאטוריים- טקסטורה

 עוגות מפימו נוזלי ופימו

סודות מיניאטוריים- צבע

קרואסון לא אסון

עכשיו אפשר לחזור ולשחק עם הילדים בפלסטלינה, ובתום השימוש למעוך אותה לגוש חום ולחשוב, שיואו. איזה משעמם.

היה כיף. תודה שבישלתם איתי. ביי!

ShabbyPrincess_Plentiful_RibbonHanger

נ.ב מחר ביקשו ממני לדבר על מקורות ההשראה שלי. מצוין. אלנקק לכל מיני הדרכות פימו מהרשת כדי לשכנע סופית את מי שעוד לא חושב שמיניאטורות זו התשובה לבעיית הדוקהה בעולם.

נ.ב.ב אם אחרי הלינקים האלו עדיין לא ברור איך להכין איזו מיניאטורה תגידו ואסביר בתגובות. או שאזמין אתכם אלי ונעשה ביחד. אף אחד מילדי לא מוכן כאמור לשחק איתי במיניאטורות, אין לי ברירה אלא לפנות לרחמי המבוגרים.

5 תגובות

מתויק תחת מיניאטורות, פעילויות עם ילדים

סודות קטנטנים: צבע

עקרון יסוד בבישול פימו הוא שמה שלא עשה הצבע יעשה הצבע. במילים אחרות:

קודם כל בעזרת הגוון המקורי של הפימו מגיעים לצבע יסוד משביע רצון. יש את טבלת ערבובי הפימו שמאפשרת להגיע לגוונים נאים ומרובים. בשלב השני מוסיפים צבעי פסטל או צבעי אקריל כדי לדייק ולהעמיק את המראה האמיתי.

צבע יסוד לבצק פימו:

מערבבים פימו לבן עם פימו שקוף ביחסים של 1:1 ומוסיפים טיפטיפונת פימו צהוב. נוצר בצק בז' בהיר שאחרי האפייה נראה בול כמו בצק.

ועכשיו לצביעה בפסטל גיר:

בשלב השני, עדיין לפני האפייה מוסיפים מגע של פסטל גיר. אלו המקלות האלו שאפשר למצוא בכל חנות לצרכי אמנות. כשרוצים ליצור רוטב כזכור מגררים מהם אבקה ומערבבים עם פימו נוזלי, וכשרוצים צביעה, מלטפים אותם עם מברשת איפור ישנה כדי לפזר היטב את הצבע, וקדימה.

צבע הבסיס ללחמים ומאפים הוא צהוב אוקר. הוא נותן את העומק הביצתי של האפייה ואיתו צובעים בשכבה ראשונה ונדיבה. אחר כך מוסיפים כמה שכבות של חום ולמהדרין גם מגע של אדום. את החלקים הכהים במציאות צובעים יותר ואת הבהירים פחות ולאט לאט הפימו הופך למשהו שצריך להתאפק שלא לנגוס. אני לא אלופה בצביעה וזה בדיוק מה שהמם אותי, שמספיק שאני מלטפת את הבצק עם כמה שכבות של צבע ואיכשהו זה מסתדר :

קרואסון לא אסון

כאן פסטל גיר מוריק את קצה הבננה ומסמיק את המשמש:

בננה מישמיש ולימון מפימו

במהלך האפייה פסטל הגיר מתחבר עם הפימו ונטמע בו. גם  אחרי האפייה אגב אפשר להשתמש בפסטל גיר כדי להשחים את קרום הבגט למשל, אבל זה כבר דורש צביעה נחושה יותר:

רק כריך הבצל

אם רוצים ליצור גוונים מטאליים אפשר לצבוע באבקה פיגמנטית שפימו עצמם משווקים. אין לי הרבה נסיון עם זה כי אוכל לא מת כל כך על צבע כסף וזהב, אבל אם מישהו רוצה לייצר פסלון אוסקר מיניאטורי, את זה אני כבר ממש יכולה להבין.

ואפשר גם עם צבעים אקריליים:

אחרי האפייה צבעים אקריליים הם להיט. פימו הוא מצע מצוין עבורם כמו למשל בצלחות שכאן:

כלים מצויירים מפימו

הצלחות שבתמונה אגב הן מעיגולי פימו שהושטחו ונאפו על כיפת נורת זכוכית. במהלך התקף המיניאטורות רק חיכיתי שתפקע איזו נורה בבית ומיד רצתי והחלפתי אותה כדי שתהיה לי עוד תבנית לצלחת. אלכס לא הבין מאיפה זה בא לו האישה החרוצה הזו. היחסים בינינו היו מגיעים לפסגה לו לא הייתי מקצינה ומתחילה להחליף נורות שטרם פקעו. מממממ. שורה תחתונה- תנסו את זה בבית אבל  כדאי שתתחילו בשעות האור. בי מחר.

5 תגובות

מתויק תחת מיניאטורות, פעילויות עם ילדים