יום הולדת ארבעים דקות או: מסיבת ים

זה התחיל כזכור מלרוץ שלוש דקות. לרוץ שלוש דקות זה אומר להזמין ביביסיטר, להאלץ לספר לה שאני יורדת לריצה של שלוש דקות, לעמוד בתגובה הראשונית שלה, והכי נורא- לחזור באמת תוך שלוש דקות, לגלות מהבעת פניה שלבלוע גיחוך קשה כמו לבלוע פיהוק, וללכת להתקלח.

אבל אחר כך זה היה ארבע דקות וחמש ושש. כל שבוע עוד דקה עד שאפילו הילדים שלי שראו בי חומר מצוין לבדיחות לא מצוינות קצת נבהלו כשהצעתי להם להצטרף לאימון.

וכשהתקרבנו אילנה, שותפתי לריצה, ואני לקו ארבעים הדקות שהיו היעד הגדול היה ברור שעושים מסיבת שיואוו. כי לשתינו, שלא נולדנו עם סטופר מובנה בקרקפת, זו חתיכת הישג לקנות נעליים זרחניות בחנות של אדידס. לשתינו, המכונות בפי עצמנו הצבה והדוביבה, זה נצחון קטן לרוץ ולרוץ ולרוץ בבקרים בגשם ובשמש ובביביסיטר ובסוף לראות על צג השעון את המספרים העולים שהם עברית ל- הגענו.

אז בשיוואו כמו בשיוואו. בני משפחתנו וגם גבי- מרתוניסטית משגעת שפתחה לנו את הלב כשרצה איתנו מתוך אהבת הדבר בכמה מהאימונים-  זומנו לחוף הים למסיבת הריצה והחול, כדי לחגוג את היעד שאני מכנה בגיל שלושים ותשע וחצי:

ארבעים לפני ארבעים

התכנית היתה פשוטה: אנחנו רצות ארבעים דקות בים שזה לא אנושי לכל מי שאינו גבי, ובזמן הזה בני משפחתנו בונים טירות בחול מחול צבעוני שערבבנו מראש, ומכינים את השער שמסמן את קו הסיום.

צובעות חול צבעוני

בשתי הדקות האחרונות כשאנחנו מגיחות אדומות כתפוח ומתנשפות כמפוח, הבעלים האבא והילדים מצטרפים אלינו לריצה, ובעזרת כפכפים שהודבקו עליהם אותיות, מטביעים בחול אגב ריצה מילים שמחות. היו שם שלושים כפות רגליים אז כל החוף התכסה במילים: ריצה ים כיף חגיגה ארבעים ויש יש יש:

יש יש בחול

אוף, זה היה כל כך יפה, כמו כתוביות בחול שמתרגמות את השמחה. שלא לדבר על זוג הכפכפים החשוב ביותר רגל ימין- אמא רגל שמאל- מלכה שהכנו מראש לכמה מילדינו. אין כמו מסרים חינוכיים סמויים.

מילים מוטבעות על החוף, טירות צבעוניות בחול, כל הילדים מתרגשים מהספירה לאחור, אנשים זרים וקצת שיכורים על החוף שנשאבו לשמחה שלנו, כל זה גרם ללב שלי להחסיר פעימה. אה, רגע זה לא היה מזה, זה היה מזה שלא היה לי חמצן בשיט, תודה לאל שנשארו חמש ארבע שלוש שתיים אחת שניות-

רצנו אל קו הסיום, קפצנו מעליו ונאנחנו שאיזה סיוט היה ואיזה חלום היה, אכלנו שני דליים של עוגות גבינה כי מה, מגיע לנו, ונשבענו שלא עושים את זה שוב בחיים לפני שבוע הבא.

אדומות כתפוח מתנשפות כמפוח

אז

לכבוד יום הים החגיגי, האבטיחים, הבלגאן, הזאטוטים שניצלו מטביעה פעמיים בשעה, הרחמנות של השמש לפנות שקיעה, חדוות ההישג של אלו שמתעקשות, והשמחה שהעולם הוא גם לצבות ולדוביבות,

לכבוד כל זה וגם לכבוד זה שהחופש הגדול מביא איתו כל כך הרבה חופש שעדיף כבר שיהיה גם חג כדי להצדיק את הכל, אעלה החל ממחר סדרת פוסטים על:

ים- דברים שמחים שאפשר לעשות בו

בתפריט:

איך להכין חול צבעוני. אני בהיי מזה

טירות בחול ופיסול בחול

כפכפי- מילים

אוכל-ים

משחקי-ים

בריכה מיניאטורית לבובות כדי לשכנע את הילדים שגם להשאר במזגן ממש בסדר

וקעקוע שמש

תיכף מתחילים

ביי!

דגלונים

19 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

פיית השיניים וסרט הפעולה בייצור ביתי

כשנכנסתי הביתה רצה אלי עופרי בעיניים זורחות: אמא, אמא. נפלה לי שן. יופי, אספר לפיית השיניים עניתי. את זאת פיית השיניים ואת פיית שיניים קמצנית, ענתה לי בתי. וממבטה היה ברור שתיכף באות הדרישות למתנות בסדר גודל של פליסטיישן עד רכב סטיישן.

אלא שהפעם, בניגוד לשאר הפעמים שבהן נפלו שיני החלב של ילדי, נכנסתי הביתה מותשת והעייפות רידדה אותי לעיקר. הפעם ראיתי לא רק את הילדה המחייכת ואת המשא ומתן על המתנה אלא שגם שמעתי את הזמן מתנשף מאחוריה ומאחורי.

הנה, אפילו הקטנה הזו שרק לפני כלום זמן הרסתי לה בכביסה את השמלה החמודה שהיא קיבלה לגיל חודשיים, הקטנה שרק לפני רגע שרה כוסי כלב קט וכולם נקרעו מצחוק סביבה מבלי שהיא הבינה למה, הקטנה הזו שלפני שנייה מילאה את הבית בורוד על ורוד על ורוד, אפילו הקטנה הזו כבר חוצה את הקו שבין החלב לבין שאינו חלב ובוודאי שאיננו רק דבש.

וכאן האובדן הוא כפול כי גם אני נכפית להפרד איתה מהמתיקות של ילדותה. שהרי הילדה מהלכת הקסם שהיא מציפה אותי בידיעה שהעולם יכול להיות מקום טוב כי הוא מקום טוב כבר עכשיו. היא נותנת לי את ההוכחה שהמשאלות הכי טהורות שלי הן לא מופרכות לגמרי. עוד מעט, כך מסמן שעון הזמן עם שנתות השיניים הקטנות, יהיה עלי להפרד מן היסוד הזה הנקי, לחצות את הגבול שבין ורוד לבין אדום.

ובכן, אם זה מה שנגזר אז שווה לי כבר לעשות את זה כמו שצריך. ללכת על דברים שעושים עם ילדים גדולים, נגיד, להפיק סרט פעולה לכבוד נפילת השן שלה. למסור לזמן שהוא אולי מתנשף מאחורינו, אבל אנחנו, עם כל החלליות בסלון והענקים הלבנים המשתוללים במטבח, אנחנו משנים ז'אנר אבל לא משנים את הסיפור. היינו ונשארנו ילדים קטנים שנהנים בטירוף מהמרדף.

אז: סרט פעולה בייצור ביתי

מורידים את האפליקציה הבאה: action movie fx

בקצרה: האפליקציה הזו מאפשרת לצלם קטע וידאו קצר ולשתול בתוכו, ממש בתוכו, איזשהו אפקט מסרט פעולה.

בהתאם לאפקטים שבוחרים חושבים על עלילה. עלילת הסרט שלנו למשל כללה את הילדים שמספרים לאמא על  היום שעבר עליהם. היום נפלו סלעים בסלון:

אבנים בסלון

היום האדמה פערה את פיה:

אדמה מבוקעת

היום ענק לבן השתולל על השטיח, חלליות טסו היום בשמי רחובות:

חלליות בשמי רחובות

מכונית עפו, רובוטים עתידניים קפצו לקפה, גלים הציפו את האמבטיה. אמא, את מאמינה שכל זה קרה היום? כן, אומרת אמא. נשמע לי יום רגיל. אז יש לנו גם עוד משהו לספר לך: נפלה לעופרי שן

נפלה לי שן היית מאמינה

לאאאאאא! צועקת אמא המתוסרטת נפלא ולגמרי טבעי, לזה אני לא מאמינה. מפה ואילך המסך מחשיך נועה עושה קולולו וקולות של חגיגיה כללית נשמעים לצד קול חיבוקים וזמירות. מופתי.

ומה אחרי שיש תסריט?

בוחרים אפקט: יש מלא חינמיים ויש כמה מדליקים שעולים 4 דולאר. אנחנו התפשרנו על קניית שני אפקטים ועבודה עם כל החינמיים, אבל אני עדיין רוצה בלב לבי לזכות שהחייזר שעליו התקמצנו יבקע לי מהבטן.

מצלמים: צריך לצלם קטעים שהם לפחות באורך חמש שניות ועדיף עשר שניות כי האפקטים עצמם ארוכים. יותר מזה, האפקט נשתל טוב במיוחד על משטחים ישרים. אז הפתרון שאנחנו מצאנו הוא לצלם למשל מישהו מדבר ואז להפנות את המצלמה למשטח ישר כמו רצפה או כביש, שרק עליו בשלב עיבוד הנתונים התוכנה תשתול את האפקט.

מחליטים איפה ישתל האפקט: מיד כשמסיימים את הצילום עולה ציר הזמן של הסרט, ואפשר להזיז את הסמן שעליו ולסמן איפה מתחיל האפקט. אם לא מרוצים מהתוצאה לא צריך לצלם את כל הסצינה שוב. אפשר להזיז שוב את הסמן על ציר הזמן ולבקש מהתוכנה לעבד את הנתונים מחדש.

שומרים: לוחצים על שתף ובוחרים באופציה שמירה על המצלמה. מכאן ואילך הסרט מתנהג כסרט רגיל שאפשר לייבא לתוכנת עריכת סרטים בטלפון או על המחשב.

את כל מקטעי הסרטים שמצלמים בתוכנה אנחנו ערכנו  במובי מייקר שאת שלבי העריכה בו כבר רוממתי בעבר. אבל שימו לב שהמקטעים בתוכנת האקשן נשמרים בפורמט mov. והמובי מייקר לא אלוף בלעבוד איתם, אז כדאי לא להתחכם. רק להניח את הקטעים לפי הסדר להוסיף כתוביות ולשמור לפני שהוא משתגע.

ואזהרת מסע ישראלית:

שווה לבחור אפקטים שלא מזכירים את העמוד הראשון של העיתון אלא את העמוד האחורי.

וזהו. לעופרי צפויות ליפול עוד 19 שיניים אז אנחנו מתכננים את הסיקוול. ובינתיים, אני הולכת לחפש פיסכיאטר תינוקות לענר שרואה יחד עם האחים שלו את הסרט מלא הפיצוצים בלופ, ולהתכונן לביקור המועצה לשלום הילד ששוקלת לשלוח אלינו מפקחים. שיבואו, נראה אותם מעיזים. אני כבר יודעת מי יפתח להם את הדלת:

ענק בסלון

10 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

הרצאה על הקשבה – הזמנה פתוחה

ביום חמישי, ה-13 ליוני, שהוא התאריך הלועזי לפטירתה של אמא שלי, בשעה שש וחצי בכפר סבא, עורכים החברים שלה מהעבודה אירוע לזכרה. כיוון שאמא שלי ידעה להקשיב כמו שמעט אנשים יודעים, הם החליטו על ציר התקשורת הבינאישית כמרכזי באירוע, והזמינו את המרצה יורם חטב שידבר על יכולות הקשבה, הכלה אמפתיה ורגישות.

 ההרצאה פתוחה לכל מי שרוצה להשתתף אז אם אתם בעניין של לשמוע משהו מעניין שמרחיב את דעתו של הלב- שלחו מייל ואעדכן בפרטים. 

washi1

·

וגם, משפט יפה שאיש הרוח הצרפתי דידרו כתב לאהובתו בסיומו של מכתב שנכתב בחושך. את המשפט הזה העתקתי על שולחן קטן כשהשתיקה המקשיבה של אמא שלי התחלפה בשקט:

שם, במקום שבו לא כתוב עוד דבר, קראי שאני אוהב אותך.

6 תגובות

מתויק תחת שונות

הכסאות המשופצים ואיך ליילד עז טלפונית

האיש עם הזקן חלם לגור בסוף העולם. צודק. סוף העולם תמיד יותר יפה מאמצע העולם. אז הוא בנה אוהל וקנה שתי עיזים והיה מאושר. עד שיום אחד הוא גילה שגם העיזה שלו היתה מאד מאושרת עם מה שהתברר כעז הזכר שלה ואפילו קצת התעגלה כמו שתמיד קורה כשמאושרים בזוגיות ולא מקפידים על המשקל, ואפילו הפכה קצת איטית וחולמנית ואחר כך אפילו המשיכה להשמין ובסוף מרב אושר אפילו עמדה ללדת. לאאאא! האיש עם הזקן לא האמין שזה קורה לו. באמצע הלילה הוא התעורר מול עז שצריכה דולה אפידורל ומלונית כשכל מה שיש לו להציע לה הוא את עצמו המבוהל שלא בטוח עד הסוף אם הכניסה הזו או השנייה היא זו שיולדים ממנה. אז התקשרתי, הוא סיפר לי, לחבר שלי שמגדל עיזים. והחבר שלי הדריך אותי.הוא אמר לי תעשה ככה ותלך ככה ותבדוק ככה. לא היתה לי ברירה. עשיתי מה שהוא אומר וזה הצליח. העיזה נולדה והאמת, גם אני נולדתי, מגדל עיזים באמצע העולם שלי. 

לפניh

טוב, את המשפט האחרון והפיוטי מדי האיש עם הזקן לא אמר לי, אבל כל שאר הסיפור אמת. העז, הטלפון באמצע הלילה שמוחזק ביד אחת, היד השנייה שמצליחה לעזור. מרגע שהוא סיפר לי את הסיפור הזה הבנתי אמת קיומית עמוקה. שהכל, אבל הכל אפשר להסביר בטלפון.

למה אני מספרת את זה? כי לפני שבועיים ממש מתחת לבית מצאו אותי ארבעה כסאות. כסאות מוצאים אותי תמיד כשאני קצת עצובה ומציעים לי משענת. בעלי היפה הסתכל עלי ביאוש ואפילו בלי להתווכח הרים שני כסאות מתוך הערמה והעלה אותם לדירתנו. כעבור עשר דקות התקרבתי אליו ולחשתי לו בקול פתייני: אהובי. בלי להגיד מילה הוא ירד למטה והביא גם את שני הכסאות האחרים.

וככה נדחס כל שטח המחייה של משפחתי בארבעה כסאות נמוכים מדי, מכוערים מדי וישנים מדי. עופרי יצאה מהחדר שלה והבינה שעוד פעם הצנחתי עליה סדנת יזע משפחתית ושאין לה ברירה אלא לעזור לי לקרוע את הריפוד ולהוציא את זיליון המסמרים שחיברו את הכל להכל. זה דווקא ממש כיף היא אמרה כעבור כמה שעות עמל. דווקא?? דווקא?? זה ריפוי בשינוי. אנחנו הופכות קש לזהב כלומר לצהוב ולכחול. אנחנו מאמינות במה שהכיסא יכול להיות במקום במה שהוא. אנחנו הגאולה של המטבח המכוער, אנחנו ההוכחה שמה שלא עשה הצבע יעשה הצבע החדש. אנחנו- הבנתי. קטעה אותי עופרי, אבל איך מרפדים?

קיקה המהממת

צודקת השדה הקטנה. באמת אין לנו מושג. כלומר, ברור שצריך כריות בשביל להגביה את הכסא וברור שצריך לרפד אותן בויניל או בבד רחיץ כלשהו, כי חבורת הפראים בג'ונגל הביתי צריכה שהציביליזציה תנגב אחריה, אבל איך בדיוק למתוח את הבד הקשיח הזה על פינות בלי שהן תבלוטנה ותקלקלנה הכל, זה כבר נשגב מבינתנו. בהתחלה עשינו מה שנראה לנו ויצא הכסא מימין שפינותיו מקווצ'צות ומגובבות:

שני כסאות יפים 2

ואז, מן השמיים כלומר מן המעלית נכנסה סבתא אירה שכולנו מעריצים. סבתא אירה שחבר ממש טוב שלה הוא רפד בקרית שמונה. מיד התחוור מה צריך לעשות: להכנס לאוטו, להכניס איתנו ארבעה כיסאות, לנסוע שלוש שעות, לעבוד שעה עם הרפד הגלילי, ולחזור עוד שלוש שעות. שווה. אלא שאז נזכרתי בסיפור העז ופשוט הגשתי לסבתא אירה את הטלפון. אחרי כמה ברכות ברוסית וכמה תיאורים קצרים של מצבנו החבר שלה אמר לה את המשפט הבא: תחברו קודם את ארבע הפינות בארבע סיכות מאקדח הסיכות, תרפדו את כל השאר ואז תחזרו לרפד עד הסוף את הפינות. הו! הגאולה! אז ככה עושים את זה! סבתא הפשילה שרוולים אני הגשתי לה את את אקדח הסיכות והלידה התחילה.

והנה הם, הכסאות המשמחים בצבעי גלידה שבאמת אפשר למרוח עליהם גלידה. נכון, תווית השם קצת מרוחה כי עופרי בדיוק רחצה ידיים לפני שכתבה את שמות הילדים, ונכון, הברגים לא מוסתרים כי אני לא מוצאת את השקען שלי, ובכלל הגימור לא ממש גמור:תוויות שם

אבל בשורה התחתונה הצלחנו. בעזרת חבר טלפוני עזרנו לכסאות שלנו להפוך לדור הבא של עצמם ועכשיו אנחנו יכולות לעשות בדיוק את מה שעושה האיש עם הזקן: להיות מאושרות במקום שבו אנחנו גרות. מטבח ממרחק

 וזה, אם תשאלו אותי, מה שהופך גם את אמצע העולם למקום יפה מאד.

13 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית

שנה

היום התחלתי להתקשר אל אמא שלי מתוך היסח הדעת. כבר הושטתי את היד לטלפון ורק אז נזכרתי שאי אפשר.

זה הרגעים הקטנים האלה שאני שוכחת שהיא מתה שהכי קשים לי. הם חוזרים בהמון הזדמנויות ומגלים שבעצם בפנים יש לי איזה ילדה שלא קלטה באמת שאין לה אמא, ויש גם איזו מבוגרת שבכל פעם מחדש נאלצת לספר לה שאין.

באיזה אופן מוזר זה יותר פשוט כשהאובדן בא בגדולות. לב שבור יכול למצוא נחמה אפילו בחגיגיות של האסון או בנקודת המפגש העמוקה שבין פרידה לבין משמעות. אבל כשהאובדן בא בקטנות אז ההתמודדות קורסת. נגיד כשעופרי אמרה: "זה לא פייר שסבתא מתה שלושה ימים לפני שהצלחתי לקרוא את הספר הראשון שלי" ולא היה לי מה לענות לה. באמת סבתא לא תדע אף פעם שהיא למדה לקרוא, ובאמת סבתא לא תפגוש את החבר החדש של נועה שהוא כבר חלק מהמשפחה, ובאמת סבתא לא תדע שפתחו את הקיטרינג בוטיק הזה שאם היא היתה בחיים היא היתה הראשונה לגלות אותו ובאמת סבתא לא תדע שדווקא כשחשבתי על הקיטרינג מכל הדברים דווקא אז פרצתי בבכי ואין לזה סוף. יש שם חור של העדר שלא יתכסה בשום דבר כי לחור אמיתי אין מילוי אמיתי. וזהו זה וזהו: אנחנו הולכים עם חור בלב בגלל המוות ועם אור בלב בגלל החיים וככה זה ישאר. בנפרד.

ובכלל, ככל שעובר הזמן מתברר לי יותר שאין סתם יתמות שהיא גודל קבוע וסופי אלא שיש התייתמות בשלבים. נניח ארוחות שישי. בהתחלה כולם מתגייסים ומבשלים ארוחות שישי ופועלים ורק אחרי שנה, כשהפעולה ממשיכה והארוחות ממשיכות והכל, רק אז מגלים מבעד לעייפות המצטברת והקשיים המצטברים שכמו שאומר ייטס- המרכז לא יכול להחזיק. טקס בלי כוהנת גדולה הוא רק הבלטה ולא ריפוי של החסר.

הדבר הזה הופך אותי לאחרת. אני מקנאה ברמות שהן לא נסבלות באנשים שיש להם אמא, לכל האנשים שאני מכירה פתאום יש אמא. אני מתעצבנת על כל מי שמקטר על ההורים שלו כאילו הוא ילד בן שש עשרה. חכה חכה אני חושבת בלב שלי, חכה שתשאר לבד להיות רק המבוגר.

והכי קשה זה עם אוכל. אני כל כך משתוקקת שיבשלו לי כמו שהיא בישלה עד שאני מתייחדת עם כל פיסת אוכל שהכינו אמהות של אחרים כמו איזה מהגרת אושר. אני מגיעה עד שידול של הילדים שלי ללכת לחוגי בישול ואני מתרגשת באופן לא מידתי כשחברים מבשלים לנו ארוחה.

אולי התווך בין זה לבין מציאת האיזון החדש מצוי בספר המתכונים של אמא שלי.

על הספר הזה סיפרתי כבר בבלוג: כל אלפי המתכונים שהיא גזרה וגילתה. לכבוד יום השנה הכנו ממנו ספר כרוך בעותק לכל אחד מבני המשפחה הגרעינית, ואולי יעשה לי טוב להשתמש בכמה מתכונים מתוכו.

ספר המתכונים של אמא

לקפל את הקצף בזהירות כמו שהיא לימדה אותי בהצלחה בגיל שמונה, לנקות אחרי את המטבח כמו שהיא ניסתה בלי הצלחה ללמד אותי בגיל שלושים, להיות אמא של הילדים שלי בידיים ולהפנות אליהם את הדבר הכי גדול שלמדתי ממנה. הדבר הזה שלא קשור לאוכל, אלא קשור לטעם שיש לפעולת הנתינה גם כשהמטבח כבר שומם. הדבר הזה שלא קשור למה שמתבשל על הגז, אלא קשור לחום שמשתייר גם אחרי אחרון הסירים: מי שעורכים לפניו שולחן כמו שהיא ערכה לפני שישי אחר שישי, כל החיים אחר כך הוא יציב כאילו יש לו ארבע רגליים. עד כדי כך.

וחשוב מזה, הפעולה הזו, החזרתיות שבה ועומק ההזנה שבה משאירים אחריהם גם את האמונה באפשרותה של הפעולה: בזכות אמא שלי אני יודעת בוודאות ומקווה שגם ילדי ידעו שאפשר לעשות ניסים שמתחילים מבית אחד קטן ומסתיימים בלשנות את העולם. לא את העולם כולו בבת אחת, אבל בהחלט את העולם של חמישה אהובים בכל פעם, שזו לכל הדעות התחלה נהדרת.

נ.ב

להורדת כל המתכונים הסרוקים – אפשר ללחוץ כאן.

 

18 תגובות

מתויק תחת שונות

יום הולדת הפחדות ואימה בעצם יום הולדת קומזיץ כימי מטורף בעצם יום הולדת טיול בהכי סולידי

אז בהתחלה זה בכלל היה אמור להיות:

יום הולדת הפחדות ואימה

כזה שבני התשע שומעים בו צ'יזבטים ואז הולכים בלילה בשביל אומץ שהוא שביל חשוך בפרדס, חלקי גוף כרותים עשויים גומי עפים עליהם והם צורחים ונהנים מאד. בהתאם, הלל ואני הזמנו מאמזון כל מיני מפחידונים. מעיים ששופכים דם מזויף:

גרזן שנראה כאילו הוא תקוע בגולגולת ועוד כל מיני המצאות של אנשים עם ראש פתוח:

יד ענוגה

כעבור שבוע קיבלנו אימייל מסבתא אירה ששימשה מטה ארצות הברית: קיבלתי בדואר חתיכת רגל, זה שלכם? וגיחכנו מול המסך כמו שני ילדים בני תשע שכנראה לאחת מהם יש משבר גיל הארבעים.

רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי יעלי שהיא פסיכולוגית ילדים מצליחה מדי. סיפרתי לה את תכנית יום ההולדת וזהו. הכל היה אבוד. החדר נמלא בתחזית קודרות שלה למה באמת יקרה: ילדים צורחים, סיוטי לילה של המשתתפים ותביעות ייצוגיות של הוריהם. אימה אמיתית, שכמו שאני יודעת כבר מזמן, מתחילה הרבה אחרי האימה שבפועל.

אז נאלצנו לשנות את תימת יום ההולדת וכך נולד הרעיון ל:

יום הולדת קומזיץ כימי

ניסע לשדה פתוח, נדליק מדורה, נכין נקניקיות ספירלה כל כך מהממות עד שכמעט נשכח שהן בשר, נמיס מרשמלו על האש ממולא שוקולד , נכין פיתות על הסאג' שהפעם בניגוד לסיפור המקורי כן יצליחו וגם מקלות סוכר מטוגנים ועוגה בתוך תפוז.

אש אש מדורה איפה הבחורה

אחר כך נחפור בור ונמלא אותו בגחלים מהמדורה, נכסה בחול ותהיה לנו מיטה חמה שכל ילד יוכל לשבת עליה ואם הוא רוצה גם ללדת בלי כאבים, והכי הכי, נעשה ניסויים עם כל מיני חומרים כימיים ונראה לילדים איך לעשות אש צבעונית:

אש צבעונית

אש צבעונית! הנה הטריק הפירוטכני! יומיים הסתובבתי בעולם מרוצה ואפילו מצאתי מקום בתל אביב שבו אפשר לקנות את כל מה שנחוץ לכימיה שבתמונה. רק שאז איזה שריר רדום של אחריות הורית דחף אותי להתייעץ עם חברתי ריבי שהיא מדענית מצליחה מדי. שלחתי לה לינק של הניסוי האדיר הזה וזהו. הכל היה אבוד. כעבור שעה היו לי שלוש שיחות שלא נענו ושש הודעות טקסט: אורית, שלא תעיזי לעשות את זה זה רעיל. אורית, קיבלת את ההודעה הקודמת שלי? זה אשכרה מסוכן. אורית, אני מבינה שאת בדרך לחנות הכימיקלים ואני מבקשת שתחזרי אלי. אורית? מישהו מפקח עליך? אורית?אוריייייייתתתתתת.

טוב

אז חזרתי אליה,  הודיתי לה בחיוך על שהצילה את חיינו וסגרתי את הטלפון בוכה. לא מעיים שפוכים, לא אש מסוכנת. מה יהפוך את האירוע של הלל למסיבה לבני תשע? ואז עלה בדעתי רעיון. קמפינג. סתם קמפינג. הרי הילד היפה שלי רגיל לגמרי שאמא שלו קונה דברים בחנויות לאפקטים, מעלה באש דברים וכו', אבל אוהל! עצים! שיחים! פרחים! שמיים כחולים! הו, זה ייראה לו ביזאר ונפלא. יחיד סגולה וחד פעמי.

וכך סוף סוף נולד:

יום הולדת קמפינג

 כולם ייסעו לאיזה יער, יחנו בלילה וילכו לישון מתי שהם רוצים כלומר למחרת בבוקר. דוד עידו ודוד שי יוקפצו כחיות השטח המשפחתיות, הם יהיו הגאונים הלוגיסטיים שיאפשרו לכל זה לקרות, וכולנו נטה את אוהלינו המלאים בבנים רועשים ושמחים שלא יודעים בכלל מאיזו יד גומי מדממת וכרותה ומאיזו  מדורת רעל צבעונית הם ניצלו. 

וככה בדיוק עשינו

והאמת- היה לא רע בכלל. הילדים המתוקים והמחונכים כלומר שקי הטטוסטרון הפסיכים שרצים וקופצים זה על זה אגב צרחות ודחיפות מרפקים גילו לי שאם נותנים להם לעשות מה שהם רוצים קורה משהו די מדהים. הם בעצמם ממציאים צ'יזבט מהמם. אחד מהם אפילו מתחבא מראש בשיחים ורץ בצרחות פנימה ברגע השיא ואני זו שבסוף משתינה (באמת משתינה, אני אחרי מלא לידות) מרב פחד. הם בעצמם מגלים שאפשר להעיף את כל הסטיקלייטים בייחד באוויר וזה יוצא יפה לא פחות מאש צבעונית עפה.

סטיקלייטים בשמי ישראל

הם בעצמם מגלים לי שלא זה, ולא כל המשחקים השווים שהכנתי, ולא האוכל המגניב ולא כלום לא זה מה שחשוב. מה שחשוב הוא שמישהו מהם יעיז לאכול מרשמלו עם שוקולד וקטשופ ואז כל השאר יבלו את שארית השבת בתחושה של התעלות רגשית. זוכרים איזה מגעיל היה? אחלה טיול.

ומה עם כל הקניות מאמזון?

כשפרקנו את האוטו התגנבתי מאחורי עידו ושי שיהיו עסוקים בלנקות את האוטו משיירי הבוץ וצרחתי אגב כך שאני מעיפה מתוך מעי השפוכים דם מלאכותי. הם לא הרימו את הראש ורק שאלו אם חברתי הפסיכולוגית מקבלת גם מבוגרים ואם חברתי המדענית יכולה להמליץ לי על חומר שעושה נעימי ורגוע. רק כשעליתי הביתה גיליתי שלא בזבזתי את הוני לשווא, כי החבר של נועה התגנב מאחוריה וחיבק אותה עם יד גומי כרותה. כחחחח. איזה גאון. יום הולדת שמח.

20 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

כינינים

אם מישהו פוגע באחד מהילדים שלי אני נמלאת באנרגיות נקמה שאפשר לייצר מהן חשמל או פשוט ישר אש. גם ככה באופן כללי המוח שלי מקיים את עצמו בטמפרטורות שסמוכות לטמפרטורת התכה, אז כשאחת לכמה שנים יש איזה משבר אמת. אלללוהים. חצי יום אני קודחת בפנטזיות על ניצול לרעה של כוח העל של היות מבוגר, מתעניינת באונומטופיאה של המילה שיסוף, ובסוף עושה את הנורא מכל. כלום.

כלוםכלוםכלום כי בתכל'ס אי אפשר לעשות כלום.

או שכן.

קבלו את: בובות הוודו

IMG_9555

פעם כשנפרדתי ממישהו הכנתי לו בובת וודו בדמותי והרשיתי לו לעשות הכל אבל לא לדקור בבטן. בהשראת הפרידה הזו ואבחות הכאב שהיא המיטה עלי בשבועות העוקבים לה, הצעתי לאחד מילדי השבוע  שנכין וודו ביתי. מצד אחד ממש התלהבנו כי באמת היינו צריכים לנקום בשני אנשים טיפשים טיפשים, מצד שני לא היה ברור איפה בדיוק נדקור. בחיים לא נרצה לעשות להם משהו בראש או בגב או אפילו ברגל. עד שהפתרון הגאוני הציע את עצמו. טטטטדם:

כינים!

פשוט הכנו לבובות שיער  התכנסנו סביבו ואז דקרנו את השיער במרץ אגב איחולים לכינים לבני כינים לנכדי כינים ולכינינים. אני בטוחה שמקבלי העונש מיד רצו לניו פארם ואילו אנחנו אשכרה הרגשנו יותר טוב. סוף סוף! יותר טוב!

כינינים

כן, אני יודעת. תיכף הבלוג יתמלא אלף הערות המפרטות למה כעס מרעיל את הכועס ולמה הפתרון האמיתי הוא לא אלים. הכל נכון מאד אבל  מוטעה לחלוטין כי אני רק אני. כלומר, מישהי שלמדה להתנהג בנימוס אירופאי בהתאם לגילה הביולוגי אבל גילה המנטלי הוא ממקום ספציפי מאד באירופה, נגיד נאפולי. שיגידו תודה שלא יצקתי את הבובות האומללות האלו בבטון. האמת, אולי יש לי פה עוד פריצת דרך, חייבת לבדוק משהו ברשת. צ'או.

נ.ב

כרגע תייגתי את הפוסט תחת קטגורית בניית משחקי ילדים. אולי אני בכל זאת צריכה מספר של מישהו נחמד עם הכשרה קלינית.

נ.ב.ב

עד אז פרסומת וודו אדירה

13 תגובות

מתויק תחת בניית משחקי ילדים, פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות