הללויה

לא הלכתי להופעה של ליאונרד כהן. התקמצנתי, הייתי עמוסה מדי, לא קישרתי בין החשק העמום להגיע להופעה לבין הצורך להתקשר למשרד הכרטיסים. נו. היו המון סיבות. בשורה התחתונה לא הייתי שם לפני חמש או ארבע שנים כשהוא שר הללויה וכל אלפי האנשים ענו לו: הללו-או-או-או-או-או-או-יה.

איזה קטע

הו! אפילו כשאני כותבת את זה עכשיו אני מתרגשת מלדמיין את הסצינה הזו, ועם התתרגשות הזו אפשר לעשות שני דברים: להלקות את עצמי על חדלוני או לפצות את עצמי על אובדני. מתוך חשש מוצדק מנטייתי להצליף בלשוני כשהכעס עולה לי לג'ינג', אני לא מסתבכת איתי ובוחרת באפשרות השנייה.

ובהתאם, וניסיתי את זה כבר פעמים רבות, אני עושה לעצמי הופעות פיצוי פרטיות. בנסיעות ליליות שבהן רק אני באוטו, אני סוגרת את כל החלונות ובקול העורב הנורא שלי אני שרה הללויה ועונה לעצמי הללו-או-או-או-אוו-או-יה. זה נפלא. האוטו זז אופקית על הכביש אבל אני זזה למעלה, כאילו גוש שכינה חרש אבל טוב לב ממלא את האוטו ונושא אותי הלאה וגבוה משם.

ומה אני רוצה לומר? שיש יצירות בתרבות שהן צומת צפוף של השראה. די באזכור שלהן כדי להתמלא. די בקול של עורב, באוטו סגור שהוא מחולל ניסים בפני עצמו כי שום קרבה לא יכולה לברוח ממנו, ובגעגוע למשהו שלא היה.

ומה באמת אני רוצה לומר? שהחמצות אפשר לתקן. ושהגעגוע למה שלא היה יוצר לפעמים פיצויים שהם בתצורת הנפש של המתגעגע והם יפים בדרכם וראויים.

ומה באמת באמת אני רוצה לומר? שאני רוצה להצטלם בשמלת כלה.

מה? מה אמרתי הרגע?

נתחיל מההתחלה: אלכס ואני התחתנו והכל, אבל לא הצטלמנו לפני החתונה. אלכס חשב שזה דבילי ואני חשבתי שאלכס חכם. וככה התמונה הכי זוגית שלנו מהחתונה היא זו: אני מסתכלת עליו אבל הוא לא בפריים –

ארבע עשרה שנה שאני מיללת על זה. כל פעם שעוד אמריקאית מאושרת מעלה לפינטרסט תמונה שלה מאושרת בלבן אני נמלאת בעלבון הנחות: העלבון על מה שלא היה לי. ובכן, נמאס לי. אז שכנעתי את אלכס להצטלם איתי בתמונות חתונה ארבע עשרה שנה באיחור.

מי שמכיר את אלכס לא מאמין. האיש הנדיר והעדין הזה, הצנוע והביישן הסכים להסתובב איתך ברחוב בחליפה ליד שמלת כלה ולהצטלם בתמונות קיטש?

אז התשובה היא- כן. אחרי שאהובתך מייללת לך 14 שנה שעשית משהו לא בסדר, כשהיא מציעה תיקון אתה סוגר את החלונות של האוטו ואומר רק מילה אחת:

הללויה.

תיכף הצילומים. היכונו.

מודעות פרסומת

11 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

על הפעולה האמהית, על אמא שלי

אז מי היא היתה, אתה שואל?

אמא שלי היתה היפהפיה של תל אביב שבכלל לא ידעה שהיא יפה. בכנס המחזור של התיכון שלה גברים ניגשו לאבא שלי והתחילו למשש אותו: מיהו לעזאזל זה שבסוף זכה. אני יודעת על הסצינה הזו כי אמא שלי סיפרה לי עליה כשחזרה הביתה באותו ערב. היא היתה משועשעת וקצת מופתעת, אבל זהו. ראיתי את זה קורה: היא נתנה להערצה אליה ששרדה בעיניהם של גברים ארבעים שנה להחליק מעליה, לא להזין אותה בשום דרך לא עניינית. לא עשתה עניין מעצמה ולא עשתה עניין מכלום.

אמא שלי היתה האישה הזו שמצליחה לנהל בשקט. רב המנהלים שאני מכירה מנהלים ברעש, מבלבלים בין תוקף לבין תוקפנות. כח-העל שלה היה עדינות עקשנית. לעורר בלי לעורר התנגדות. לפייס בין כולם בלי להטיף. זו דרך ניהול לא ראוותנית, הכל הולך חלק בלי שאף אחד יודע למה. אחרי מותה לעומת זאת פתאום אנחנו מגלים אמת פשוטה- אנחנו כנראה לא נורמאלים. נשארנו חבורה של נעלבים בשניות, חמומי מח, בוערי נפש. שחקנים דרמאטיים שמתרוצצים על הבמה, מחכים עדיין לבמאית. אמא מורה חיילת אמא שלי היתה הבנאדם הכי רציני שפגשתי- היא הבינה שלאהוב זה לכל החיים. היא קיבלה על עצמה אחריות להיות אמא, ולא סרה ממנה לעולם. בכל פעם שאני קונה לילדים שלי גרביים אני חושבת- אלוהים אדירים גם את זה היא עשתה בשבילי עשרות שנים, איך שכחתי. בכל פעם שאני שוטפת, מסיעה, מסבה, מקשיבה, בכל פעם כזו אני מנסה להוסיף את זה לספירה ועדיין אני לא מצליחה לתפוס את כמות העמל הכוונה והפלא שהיא נתנה לי ומחובתי להעביר לילדי. במובן הזה אמא שלי היתה הבנאדם הראשון שלימד אותי לספור עד אינסוף.

אמא שלי, בגלל שהיא עבדה אותי בפרך הזה של האהבה, שכנעה אותי שהטוב אפשרי. זו הסיבה שבאופן בלתי רצוני לחלוטין אני אופטימית שמחה ומאמינה שיש לי הורים גם כשאין לי אם. במובן הזה אמא שלי עשתה את מה שרק אמא אמיתית יכולה לעשות: היא הולידה לי את העולם כאח. אמא מבשלת עם אורית אמא שלי היתה רואה טלויזיה ולא מתנצלת. אוהבת דברים יפים ולא מתנצלת. כשיצאנו מבית הקברות אמר אח שלי: אם אמא היתה פה היא היתה אומרת עכשיו- בואו נלך כולם לאכול משהו במקום הנהדר הזה שפתחו החודש. לא הלכנו.

אמא שלי ידעה שאת ברזלי המשפחה מלחימים רק בעזרת חום. בכל יום הולדת של אלכס היתה שואלת אותו מה הוא רוצה שתבשל לכבודו בארוחת שישי. בכל פעם מחדש לא ידעתי את נפשי מרב תודה.

אני זוכרת שלאח שלי היתה דלקת מוגלתית חריפה. הריח היה נורא. איש לא העיז להכנס לחדר שלו. אני זוכרת את המבט של אמא שלי ליד הדלת. לא היה אפילו גרם של היסוס במבט הזה כשהיא פתחה את הדלת בפעם העשירית באותו יום ונכנסה שוב לשבת לידו. זה היה שיעור מופתי: ברגע שאתה הכי לא רוצה להיות עם הילד שלך, בגלל הריח, בגלל העלבון, בגלל לא משנה מה, זה הרגע שבו הילד שלך הכי רוצה שתהיה לידו. אמא שלי, באופן עקבי ושלו, היתה שוב ושוב זו שנכנסת.

אמא שלי היתה מוקפת בחברים, משלמת בלי טינה את מיסי העמל שכל מערכת יחסים זוקקת, אחראית לענייני השבט הגדול, מרכז קהילתי של קהילת המשפחה. אולי הסוד הוא בכך שהיא האמצעית מבין אחיותיה והיתה לה את האחריות של אחות בוגרת ואת הרשות להתפנק של אחות קטנה. מי שיש לו את מידת האמצע יכול לעשות הכל.

אמא שלי  היתה האמא הטובה ביותר שיכולתי לזכות בה בכל עולם אפשרי. עכשיו משחזרה לנדוד בין העולמות, אני מקווה שמי שזכה בה אי שם יודע להעריך אותה כמידתה. זו שאין לה שיעור.

אמא בצעירותה את כל זה סיפרתי לחברי האהוב, ליאור אנגלמן, שהוא רב ורב מכר ורב מאד במעלות, כהכנה להרצאה השנתית לזכר אמא שלי. אתם מוזמנים בשמחה. ליאור ישוחח על מה שהוא קורא לו הקשבה בגובה הלב, נקרא אגדתא תלמודית ובקיצור יהיה אירוע בטעם שגם אמא שלי היתה מאשרת. אולי היא אפילו  תהיה שם. באיזו דרך מוזרה ואמיתית. מוצ"ש 14 יוני, בשעה 20:45  בבית התרבות ע"ש רייזל, רח' גאולה 12 כפ"ס. אם אתם באים – תגידו במייל שנחכה לכם, ובואו להגיד שלום בערב עצמו. 

12 תגובות

מתויק תחת שונות

משחקים לחג השני

מספרים שפעם אחד מי יודע היה הלהיט. זה השיר שכל הילדים החזיקו מעמד ולא נרדמו בסדר רק כדי לזכות ולשיר אותו. זה היה שואו. חידון. משחק המשחקים. ובכן, זה לא שיש לי תלונות על אחד מי יודע,  זה ממש שיר נחמד אפילו שאני לא זוכרת מה זה השלוש עשרה בדיוק. אבל לי זה לא עושה את זה. ולאורך הסדר שאלתי את עצמי לא פעם- למה אני מחכה? מה האחד מי יודע שלי שבשבילו אני נשארת ערה?

יש לי כמה תשובות.

אני נשארת ערה כדי לשיר את השירים שאמא שלי היתה שרה ושבפסח הזה גיליתי שהם בעצם זיופים מביכים מזכרונות ילדותה שהושרו על ידה כאמת אוטוריטטיבית. עכשיו, אפילו ששמעתי בחג הזה את הביצועים המקוריים, אני כבר לא יכולה לשיר אף גרסא אחרת.

אני נשארת ערה גם כדי לקיים את ההבטחה שנתתי לאמא שלי שהמשפחה תשאר ערה, וזה לא קל. בהעדרה אנחנו יותר דומים למצה מאשר ללחם. הכל דק ועומד כל הזמן כפסע מן ההתפוררות.

אני נשארת ערה כדי לקרוא בקול רם משפטים שרבים מהם אינני מבינה וזה יופיים המיתי, העלום. אבל אני נשארת ערה גם כדי להגיד לילדים שלי שיש משפטים בהגדה שאני לא מוכנה שהלחן או שהחג יטשטשו אותם, וששפוך חמתך הוא איום ונורא, ושבכל דור ודור היו גם אנשים שהיטיבו איתנו ואנחנו איתם, ושהאתגר האמיתי שאנחנו לא כל כך מצטיינים בו הוא לא להסכים להיות עבד ולא להסכים להיות פרעה.

כל אלו תשובות ותשובות טובות, אבל בשביל מה הילדה שבי נשארת ערה?

הו! ברור! בשביל המשחקים!

זו מסורת משפחתית בת כמה שנים. היא התחילה כשאח שלי ואני שהיינו רק בראשית תבונתנו המילולית שרפנו סביב שולחן החג תמונות של בראד פיט כי בראד זה לחם. מאז, תודה לאל, הטמרנו את ההומור המצוין שלנו לתכנית אמנותית שבה כולם מביכים את עצמם ולא רק אנחנו מביכים את עצמנו. ובאמת, חוץ משנה אחת שבה כאביה של אמא שלי מנעו מאיתנו לשחק כי כוחה לא עמד לה ל-הבלים, בשאר הזמן אנחנו מנסים לשחק. כי מי שמשחק צוחק ומי שצוחק יכול כל כך הרבה יותר בקלות לצאת מן המצריים שלו.

אני מביאה חמישה משחקים שמצאנו בפינטרסט או פיתחנו לכבוד החג הפעם, אפשר להשתמש גם לחג השני, ואני מזכירה שגם מצגת פאוור פוינט מתמונות מבצע מצה  יכולה ללכת טוב ולשמח את המסובין. כל המשחקים בסימן מצה. קדימה:

 

1. קלע מצה:

חצי מהמשתתפים חובשים כובעי אמבט עם קצף גילוח עליהם, והחצי השני של המשתתפים צריכים לקלוע אל הקצף כמה שיותר חתיכות מצה:

משחקים לפסח

2. תחרות בניית שולחן לחג שעליו מונחת המצה:

הקטנים מתחרים כנגד הגדולים בבניית שולחן חג שעליו מצה. מותר להשתמש רק בגוף ובפיסת מצה קטנה.  ע"ע בתמונה – הלל קערת הסדר המצוין.

שולחן מצות משחקים לפסח

 

3. תחרות נשיפת מצה דרך מבוך:

על הרצפה מדביקים מסרטי וואשי שני מבוכים זהים. נציג מכל קבוצה צריך לנשוף את המצה לאורך המבוך. נציג מהקבוצה המתחרה מחזיר את המצה שלו לנקודת הפתיחה בכל פעם שהיא חורגת מן התוואי המסומן.

 

קולאז' נושפים מצה

4. תחרות בניית מגדל מצות בדבק חם:

אוי איזה כיף זה. כל קבוצה מקבלת אקדח דבק חם ומספר שווה של מצות, וצריכה לבנות מגדל מצות מושלם. קבוצה אחת הלכה אצלנו על הפלא הארכיטקטוני הבא:

מגדל מצות משחקים לפסח

 

ואילו הקבוצה השנייה הלכה דווקא על ביטוי אמנותי עז שממיר כיעור לשיעור קומה. עבודתם כונתה עלי יד האמנים- ללא מילים:מגדל מצות משחקים לפסח

ומה יש עוד?

5. חידון לחג בנושא מצות:

על בסיס הנתונים המעניינים האלו.

ואפשר גם:

מבוך מדרגות שמי שמצליח לצלוח אותו בלי לגעת בחבל מגיע למצה/ תחרות הגעלת כלים שבה מנצח זה שמספר לצלחת המצה שלו את הדבר הכי מגעיל שהוא ראה או אכל/ מסירות מצה שבהן לוקחים כל פעם צעד אחד אחורה וצריך לתפוס בלי לשבור את המצה,

והכי חשוב, מתקן עונשין שמעניש את המפסידים על ידי כך שהוא משליך עליהם חתיכות מצות או כדורי פלסטיק כי די כבר עם מזון העוועים הזה, ו…זהו. לשולחן. כי איך אומרת בת הזוג החדשה והנהדרת של אבא שלי אגב כך שהיא פונה אליו במבט תמה: למה לא כתבת בכרטיס שלך בג'יי דייט שצריך לעבוד כל כך קשה במשפחה שלכם לפני שמקבלים לאכול?

האמת- צודקת. יאללה לגפילטע. חג שמח!

 

חג שמח במתקן הענישה

 

 

14 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

מבצע מצה

אחת לשנה לכבוד סדר פסח אנחנו מדפיסים הגדה אחת בחברות האלה שמאפשרות להכין הגדה עם תמונות של המשפחה. בין ציורי העבדים בפרך – אנחנו מפזרים תמונות של ילדינו המחייכים. ליד ציורי האביב המתפרץ – שמים את התמונה של הטיול האחד שאמנם עשינו ליד הבית אבל מה, הנה, מרבדי פריחה. ליד איפה שכתוב באותיות גדולות הלל – משבצים אכן תמונה של הלל, ועוד כהנה וכהנה בדיחות מילוליות משובחות. בסוף מציינים על הכריכה את השנה שבה נערכה ההגדה, וככה בעבור השנים צוברים אוסף הגדות/תחליף אלבומים משפחתי גדל והולך שמתעד את ההיסטוריה של כל מה שקרה לא רק לאבותינו אלא גם לנו.

אלא מה. את ההגדות האלה אפשר להדפיס עד שבועיים לפני החג אחרת הן לא מגיעות עד ליל הסדר. מי מי מי יכול לתכנן כל כך הרבה זמן מראש? כל שנה, אבל כל שנה יוצא שאני מתחננת לפקידים הטלפוניים שיפסיקו להקשות את עורפם ואולי ידפיסו לי במשלוח מיוחד ואולי בכלל אני אבוא לשלח את עמי באיסוף עצמי. אבל כלום. עד שהשנה החלטתי להקדים תרופה לעשר המכות.

מוקדם מספיק הכרזתי על מבצע מצה. המבצע שבו כל אחד מבני המשפחה מתבקש להצטלם עם מצה שמחליפה אובייקט יומיומי, ולהנציח לעד כמה מרגעיו הגדולים או הגדולים למדי:מתחילים ברך מסיימים בטראחאלכס גנב את הרעיון מאיזה פרויקט שבו צרפתים הצטלמו עם בגט בכל מיני פוזיציות יומיומיות. אבל בגט! חמץ! מיד ייצרנו את הגרסא הישראלית:

קולאז' מצה

מבצע מצה

הפרודקשן וליו של מרבית התמונות נמוך להחריד. שטויות, העיקר המלחמה בחולין הממאיר שנתנו לו נוק-אאוט יפה במיוחד כשגיסתי הגתה את רעיון חיילי הלגו מצה. תפרנו חולצות, איפרנו פנים ומיהרנו לצלם את התמונות בשלושים השניות עד שהילדים אכלו את הקסדות כולל הדבק החם:חג פסח שמח במשך כל חודש הפרויקט היו לנו פירורי מצה בכל מקום בבית, בפרט כשצילמנו את הלל קורא ספר מעל סלון מרוצף במצות, והילד שקע בספר ולא קם לנקות. לא נורא. עדיף להפסיד לפירורי המצה מאשר להפסיד לאבק שמצטבר על החיים.

בסוף החודש אוסף התמונות היה מוכן. הבוקר התקשרתי לחברת ההגדות. כמובן שגם השנה איחרתי את המועד.

ובכן, העם שלי ידוע בעיכובים של ארבעים שנה. זה מה יש כולל מה שאין. חג שמח! 

20 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

מסיבת ההווה הורוד

אולי היא נגמרה. התקופה הזו, שהיה בה יותר מדי מנחוס. כאילו מישהו שם עלינו עין ולא עשה הפסקות כדי למצמץ. זה היה שילוב של המון דברים שבסופם פשוט לא היה לי חשק לשמוח:  צער רגשי שילדי עברו, המון החלטות בכל אחת מהחזיתות שמרכיבות אותי כאדם,  והכיהיה האשפוז של סבא שלי עם דלקת ריאות בגיל 94.

מיד עם האשפוז התקשר אלי אח שלי כדי להכין אותי. אדם בגילו של סבא, הוא אמר, נכנס עם דלקת ריאות לבית החולים ולא יוצא. אני מציע שתסעי להפרד. כבר הייתי אצלו הבוקר, אמרתי לו, ומר מר המוות בפי.

אלא שאז קרה נס, וסבא שלי, שכינו אותו יוסף הקטן כשבילדותו הוא עשה שליחויות על האופניים שלו, אבל בשבילי הוא אחד הגדולים של חיי , סבא שלי הצליח לצאת מזה. הוא השתחרר מבית החולים, ואפילו שהזקנה כבר לקחה ממנו את כל המילים היפהפיות שהיו לו פעם, הוא הצליח לרכז את כוח הדיבור שלו ולהוציא מילה אחת. אתה רוצה לחיות עד מאה? שאלה אותו המטפלת שלו, והוא ענה בפשטות וברצינות את המילה היפה: בוודאי.

ומכח הבווודאי הזה שרוצה בחיים גם כשהם קשים ולא נדיבים, התחילו להצטבר בחיינו עוד ניסים קטנים. כמו אור שנדלק בהתחלה במסדרון הבניין ואז מתקדם אל תוך הבית לאט לאט. הילדים התייצבו, אי הודאויות נסגרו אחת אחת, ואז גם הגיעה הודעה בחצות שנועה קיבלה מילגה יוקרתית שהיא מאד רצתה. איזו הקלה. אחרי שנה קשה כל כך לנסיכה היפה הזו – ילדה זורחת שהרפתקה נהדרת מצפה לה וממלאה אותה ורוד.

נוני המלכה


סוף סוף
! ורוד! לראשונה מזה כמה חודשים התחשק שוב לחגוגוכך כונסה מסיבת ההווה הורוד.

בתכנית: מלא דברים טעימים וורודים:

גבינת עיזים איזה איכס


צילומים עם אביזרים ורודים, צביעת פסים ורודים בשיערוגולת הכותרת של מסיבת הורוד:

 

עוגיות כתמי רורשאך ורודות!

שולחן רורשאך בואו מהר

 

עוגיות בצורת כתמי רורשאך, המבחן ההשלכתי הקלאסי שכל מי שמתסכל עליו צריך להגיד מה הוא רואה. במקרה שלנו- הו:

הווה  ורוד ורוד

היה כיף, ושמח, ובעיקר: חזר החשק. אחרי הרבה זמן בלי לעשות שטויות (יעיד הבלוג השותק), היה אפשר לנשום.

זה לא שחזרתי למלוא כוחי הילדותי והשוצף, עדיין אני טרודה בהרבה עניינים, ועדיין הרבה דברים בחיי ובחיי ילדי מדאיגים אותי, אבל אני יודעת שיהיה בסדר. 

איך אני כל כך בטוחה? יש לי סיבה לגמרי שולית. בסוף של המסיבה עשיתי עם אלכס זוג או פרט על מי שוטף כלים. אני מתה על זוג או פרט. עוד בראשית יחסינו המצאתי את הזוג או פרט על בסיס אמון שאני עושה בטלפון עם השותף המקצועי שלי, אבל זו היתה הפעם הראשונה שנועה ראתה אותי עושה את זה. מהעיניים שלה ניתז מבט של הפתעה תהומית. אוי ואבוי אמא, את כזאת תינוקת לפעמים.

ובכן, מעניין שהיא לא חשבה את זה כשרצתי אחריה ברחבי הסלון עם צבע ורוד לשיער וניסיתי לשכנע אותה לא לעצור בבלונד המחומצן. אבל כך או כך הסתובבתי אליה ואמרתי לה: כן, לגמרי .

בגלל זה אני יודעת שיהיה בסדר. כי גם בימים האלו שבהם רוחות גדולות עוברות בחיי , גם רוח השטות חזרה להתחולל. ורוח השטות היא זו שרוויה במיוחד בחמצן. היא זו שתישא אותי ממני והלאה, היא זו שתגרום לשיער שלי ושל אהובי להתנופף כשפס ורוד מציץ מתוכו, והיא זו שבזכותה אני בטוחה שגם אם תשאר לי רק מילה אחת מכל המילים היפות כולן, גם המילה שלי תהיה: בוודאי.

 

נ.ב הילדה אגב סרבה בסוף לפס הורוד (תודה לנועלו שהיתה בכלל הראשונה לחשוב על פס ורוד בשיער ולהדביק אותי בשגעת, ולאילנושקה על החומרים) מזל שגיסתי היפה שהגיעה אלינו כן הלכה עד הסוף, איזה מהמם יצא.פס ורוד בשיער jpg

 

31 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות

יום האהבה- הרהור מאוחר

אז עידו ושי, אחי וגיסי האהובים אהובים עברו לדירה חדשה והיו צריכים שלט לדלת. מה יותר מתאים אם ככה מאיזה כיתוב רומנטי וקריצה שרמנטית? בעזרת דנה היפה שביקשתי ממנה שתשנה את הגרפיקה שלה לכבוד האירוע, נולד השלט הבא המודפס על בד:

הומו סוויט הום

איך בדיוק מודפס על בד? פטנט המילניום: לוקחים נייר מדבקה בגודל A4 שאפשר לקנות בחבילות משרדיות ממש בזול, מדביקים על בד, גוזרים את הבד כך שיתאים לגודל המדבקה, מכניסים למדפסת כמו דף רגיל, ואז מקלפים את המדבקה ונשארים עם הבד. אדיר. יש עוד כמה דרכים להעביר טקסט על בד ואם תשאלו אפרט אותן, אבל רגע, הייתי באמצע הסיפור על אח שלי וגיסי והשלט הגאוני שישאר על הדלת שלהם לנצח נצחים נגעתי בורוד.

אז זהו שלא. הבנים חשבו שהשלט הרומנטי שרמנטי הוא בעצם פתטי לא פואטי. אולי תתלו בשירותים? שאלתי בעדינות, והם חייכו והסכימו מיד ובחפץ לב לב, אגב כך שהם מחשבים כמה פעמים כבר אסע לבקר אותם בבאר שבע, וכמה לא נורא יהיה לתלות כשאני מגיעה ולהוריד כשאני נוסעת את חתיכת העץ הקטנה עם הכיתוב שבטח ידהה תוך חודשיים.

אז עברתי לרעיון הבא. במגירות שלי כבר מוכנים שני קורצני עוגיות של חתן וחתן שאני מייעדת לחתונה שלהם שצפויה לנו בקיץ, וזו היתה הזדמנות טובה להשתמש בקורצנים כבר עכשיו ולהכין איתם שלט דו צדדי. בצד אחד של הדלת רציתי שהם יתלו את התמונה הבאה, תמונה של כל הקורצנים לפני האפייה:

בית מקורצני עוגיות

ובדיוק באותו מיקום אבל בצד השני של הדלת, תמונה של האחרי: בית מעוגיות גברים בתהליך ההכנה העוגיות קצת נשרפו. לא נורא לא נורא אמרתי לילדים, שי באמת שחום. דבר לא יפריע לתכניתנו להגיש לדודים שלכם את הדו"צ המעולה הזה.

אלא שאז קפצתי לחנות הצילום כדי להדפיס את התמונות, וכבר בחנות ואז בדרך חזרה הביתה שמעתי הערות הומופוביות. אני גרה ברחובות, אפילו לפלאפל קוראים פה פלאפל ויצמן מרב שהוא מדעי וחכם אז מאיזה קרן מחקרית הגיעו התגובות הלא מאד חכמות האלו? 

ואז חשבתי מחשבה שהבהילה אותי בפחדנותה:  אולי לא כדאי שהבנים יתלו את השלט משני צידי הפלדלת שלהם. כי אולי גם בבניין שלהם מישהו שחושב ששני גברים לא יכולים לחלוק את אותו בית יחכה להם במסדרון, ואולי בכלל עדיף בלי למשוך תשומת לב בכלל. וככה מצאתי את עצמי במוצאי יום האהבה חושבת שאת האהבה הזו אולי עדיף להסתיר. לא כי היא לא ראויה אלא כי העולם עדיין לא ראוי לה.  

ואין לי משהו חכם לומר כדי לנחם אותי. העולם מתפכח לאט מהרבה סוגים של עיוורון מוסרי והעיוורון המוסרי ביחס לזוגות חד מיניים הוא אחד מהם. ייקח עוד זמן עד שהשאלה העיקרית שתעניין את כל באי המסדרון בכל עיר ועיר ללא יוצא מן הכלל תהיה רק טיבם של השכנים ולא מינם. 

ומה לעשות עד שזה יקרה? להודות שאח שלי צדק. לאורך שנים טענתי כנגדו שעצם ההסכמה לצעוד בכל מיני מצעדי גאווה פיזיים ומטאפורייים היא בעצם הפנמה של השיח הפוגעני, שלילה של הזכות לנורמאליות של בני הזוג שבמקרה הם מאותו מין. אלא שדווקא עכשיו מול השלט ומול העוגיות הבנתי שהנורמאליות הזו היא לא אופציה. כל עוד תהיה נבערות מעבר לדלת לא תהיה ברירה אלא לפתוח את הדלת ולשנות אותה גם במחיר של הפיכת האינטימי במיוחד לציבורי מדי. עד שיותר אנשים יבחרו את מי הם אוהבים ופחות אנשים יבחרו את מי הם שונאים ועד ששכחה ברוכה תכסה על הכל. שכחה שהיא מבחנו של שינוי מוצלח שיהיה כבר כל כך טבעי עד ששוב לא יהיה ברור למה בכלל נלחמנו עליו בכזה להט. 

ומה עוד בינתיים? בינתיים מתחילים את ההכנות לחתונה שבטח ידווחו בהרחבה בבלוג. כל רעיון יצירתי יתקבל בברכה, בפרט הנחיות על איך להכין נברשת עוגיות לב שהיא שאיפתי הנוכחית.

ומה עוד בינתיים? איחול עמוק וגורף לעצמנו. שאהבה טובה תזרה מעל ימינו כמו אבקת סוכר מעל עוגיות, תהא צורתן אשר תהיה.

15 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

יום האהבה

משאלה

שיר האהבה הזה שכתבתי לאלכס בלב הימים מלאי הסחרחורת שאנחנו עוברים הוא אחד משישה שירים בפרויקט הגלויות היפה של נעמה בצלאל שכל הכנסותיו תרומה לאגודת מסל"ן. במארז הגלויות שנעמה הרכיבה יש גם שירים נפלאים של אלכס, של ענת לוין, של עדי עסיס, של גלעד מאירי ושל שרית שמיר.

אני מתה על יום האהבה, אפילו שהיטב היטב אני יודעת שהוא הומצא על ידי אנשים שרצו שנקנה שוקולדים ופרחים. אבל שוקולדים ופרחים הם לא המצאה. הם משהו ממשי וטעים וריחני, והלוואי שכל יום נציף את עצמנו בהם ונחגוג את מה שצריך באמת לחגוג. לא רק מלחמת המכבים ולא רק טבח בשושן, לא רק מצרים טובעים בים ולא רק נדודים מוכי יאוש במדבר. אלא ניסים טובים של עם קטן, שני אנשים כל פעם, שהם אחד בשביל השני משאלה שמתמלאת כמו קסם.

21 תגובות

מתויק תחת שונות, שירה