ערב אוסקר משפחתי

אז פורשים את השטיח האדום:

ענר ועופרי פורשים את השטיח האדום

ומפשפשים בחנויות יד שנייה ובארגזי פורים של חברים:

בגדי נשות המשפחה

תולים את כדור המראות ואפשר להתחיל ב:

ערב אוסקר משפחתימה עושים בערב אוסקר? מזמינים את המשפחה המורחבת להתלבש במנצנצים ולהביא על דיסק און קי סרטים או תמונות או שירים שהם אוהבים ורוצים שיזכו בפרסים.

למה לעשות את זה? כי רב היום אנחנו נלחמים באוייבנו השקט והאלים- האבק. מדי פעם, בעיקר כדי שתהיה לנו חדווה להמשיך את ההתרוצצות האינסופית עם מטלית ביד, מגיע לנו גם אבק כוכבים.

הבנים לאוס'קר

רק לא לבלוג

למה שבני המשפחה ישתפו עם זה פעולה? כי ברור שהם ישתפו פעולה.

מה ברור אמר לי חבר אחד, תוך שהוא זוחל בבוידעם שלו אחרי ששכנעתי אותו לחפש לי עוד בדל תחפושת,  במשפחה שלנו ערב אוסקר בחיים לא היה הולך. בטח שהיה הולך, עודדתי אותו להמשיך ולזחול עוד פנימה. כל משפחה מורכבת מאנשים, ואנשים בכל גיל מתים לקצת יותר גיל.

במשפחה שלנו יש אנשים מבוגרים ורציניים מדי, הוא עוד הספיק לצעוק אלי ממעמקי מנהרת הבטון לפני שנעלם סופית. יופי, קראתי לכיוונו המשוער. אז כשתעשה ערב אצלכם בבית יהיה לך ממי לבקש עוד חליפה.

סבא מאחור על השטיח האדוםאני בטוחה בזה. בטוחה בטוחה בטוחה. אנשים בכל משפחה עצורה ככל שתהיה, אוהבים בכל מאודם לשחק. אנשים מעל גיל שלושים התמצעו על התחפושת של אנשים רציניים רק כי זו התחפושת הכי יעילה. לא כי זו התחפושת הכי בריאה.

כל מי שמעיז להזמין את הסבים המיושבים בדעתם לעשות בייחד פורים רגע לפני חנוכה מגלה את זה:  בסלון שלו פורץ פתאום חג כפול ומשולש. השמחה של חברי המשפחה שנאספים מחופשים ולבושים בבגדים המהממים שאף פעם אין הזדמנות ללבוש, השובבות שאוחזת כמו אש בכל הבאים, והכי חשוב- ההזדמנות לחלוק זה עם זה את עולמות התוכן של כל אחד במסווה של הצגת מועמדים לאוסקר. כל זה מציף את הבית בזהב טהור שרק מתחבא מאחורי פסלון פלסטיק מוזהב.

פסלוני האוס'קר לזוכים

אז מה בדיוק קורה ברמת התוכן? כל אחד מהמוזמנים מחליט על קטגוריה, מציג חמישה מועמדים בקטגוריה הזו וכולם מצביעים על המנצח. ככה כל אחד יכול להביא דברים שמדליקים אותו. אצלנו המפרט נע בין חמישה שירי הייקו, חמישה אפים מצחיקים, חמש תנוחות יוגה, חמש מנות מנצחות כי סבתא אירה הבינה מיד שחבר השופטים צועד על קיבתו, חמש שפות שבהן אפשר להגיד אני אוהב אותך וחמישה סרטים דביליים שגרמו לכל הטוקסידואים להקרע מצחוק מול תמונות חתול נופל לאסלה. בקיצור, הכל הולך העיקר שהוא מוגש מכל הלב.

בחתונה של אלכס ושלי אמר לי הדי ג'יי: אם החתן והכלה רוקדים כולם רוקדים. ומאז (הריקודים בחתונה שלנו אגב היו זוועה) זה מלווה אותי. כל עוד אנחנו מתמסרים לאירוע הזה בלי טיפה של ציניות, כדור המראות מחזיר אלינו השתקפויות של המון בני משפחה שמחים. 

ומה בסוף הערב? בסוף הערב מעניקים לנוכחים פסלוני אוסקר עם הקדשות.

ובסוף סוף הערב? בסוף סוף הערב חוזרים למטבח שמחכה לנו עם המון כלים, ועם פח שצריך להוריד ועם מטלית שמחכה שניגע בה שוב.

מן הפח אל הפח

אלא שהפעם יש לנו כתפיים מרופדות ומה שנח עליהן קצת פחות מכביד. הפעם אנחנו על נעלי עקב. וזה נותן אפשרות להסתכל על הכל קצת יותר מגבוה, עם קצת יותר אוויר.

נ.ב

אני חייבת עדכונים על הבית בגליל ויותר מזה- תודה חגיגית על העזרה העצומה שקיבלתי מכם. מבטיחה לעדכן תוך כמה שבועות. אני רק צריכה עוד רגע כדי לסיים את תהלך הפרידה, מעשית וחשוב מזה- נפשית. מבטיחה.

6 תגובות

מתויק תחת פעילויות עם ילדים, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

חלום הבית בגליל- ובקשת עזרה

לפני עשר שנים רצינו לגור בגליל. רצינו בית יפהפה שאפשר לכתוב בו שירה, לקרוא בו שירה, לחיות כמו שירה. כל כך רצינו את זה עד שבסוף לא היתה ברירה. קנינו חלקת אדמה שצופה ליער גלילי והתחלנו לבנות עליה.

כל מי שבנה בית יודע כמה ארוך ורב פרטים התהליך. אלף בעלי מקצוע שיגענו עד שמצאנו בדיוק את הבדיוק שרצינו, אבל לאט לאט נוספו עוד ועוד נקודות ציון בדרך:

כשנוצקה הרצפה לבית הכנסנו את כל הילדים לאוטו יחד עם עשרים בקבוקי גואש, קראנו גם לכל ילדי השכנים וציירנו על הבטון ציור ענק. יום אחר כך כבר נכנס הרצף שכיסה את הכל, אבל אנחנו ידענו- מתחת לריצוף היפה יש את הזכרון הזה שלנו שאי אפשר למחוק.

הלל ונועה צובעים את רצפת הבית בגליל

כשהושלם הטיוח לקחנו שוב את הילדים איתנו. הפעם עשינו טיול אופניים בשביל שסביב לישוב והסתכלנו אל הטיח שיום אחד נלכלך. וכשהבית הושלם זה היה יום חג. עלינו אליו עם מזרון מתנפח שהלך ואיבד מהאוויר שלו לאורך הלילה,

משפחה על מזרון

וכשהתעוררנו יישרנו את הילדים ולחשנו להם: מול הנוף הזה תגדלו.

IMG_2328

 

אבל את ההבטחה הזו לא קיימנו.

אלכס היה אז באמצע פרויקט שממש עניין אותו בעבודה ואמרנו שנחכה שנה לפני שנעבור.

דלת הכניסה לבית בגליל

השנה התארכה לחמש ואז לשש. ולפני חודש קרתה השיחה שממנה פחדתי. אורית, אמר אלכס, אי אפשר לעבור לגליל. הילדים כבר משוקעים פה וכל החברים שלהם בסביבה. אנחנו חייבים למכור את הבית שבנינו, לקנות לעצמנו דירה ברחובות ולהפסיק לנדוד כל שנה לדירה שכורה אחרת שאנחנו מספרים לעצמנו שהיא רק לבינתיים.

נכנסתי לחדר ובכיתי. אני, ייבבתי אל אלכס. אני רוצה לקנות את הבית שלנו בגליל. הוא יפהפה, וממוקם מעולה, ומלא נשמה. מה יקל עליך? שאל אלכס ששונא שאני צודקת ועוד עושה מזה דרמה. למצוא קונה שמבין למה הבית הזה נהדר, עניתי לו.

פטיו הבית בגליל

ופתאום הבנו מה צריך לעשות. לחפש את הקונה הזה. נכון שנדל"ן הוא רק עניין כלכלי אבל בבית בגליל שמנו כל כך הרבה מהלב שלנו, ואם תקנה אותו משפחה שראויה לו אולי זה יכאב פחות לוותר.

אז אני מחפשת את המשפחה הזו. משפחה שתשתגע מהאריחים העתיקים שעקרנו והובלנו מנווה צדק, מדלתות הויטראז הפנימיות שהיו פעם דלתות ירושלמיות ועכשיו הן משופצות ומשובצות בבית, מקשתות העץ, מהאריחים עם שירים שמוטבעים בקירות, מהקמין, מריח המרווה, מהדלת עם הציטוט הכי יפה בעולם של עגנון, בקיצור-

אני מחפשת לפגוש אותנו שלפני עשר שנים. אלו שמתאהבים בהרפתקה הפיוטית ולא מחכים אלא באמת עוברים לגליל. לפני שמאוחר.

חזית הבית בגליל

אם אתם מכירים את המשפחה הזו או יכולים לעזור במציאתה, אשמח. זה יגרום לי להשלים את הפעולה היצירתית של הקמת מקום בעולם בצורה הרמונית, ולפנות קדימה בלי תחושה עמומה של חמיצות ווויתור.

אני תמיד מאד נזהרת מלבקש דברים כדי שהבלוג ישאר נקי ושמח ולשמו, אבל באירועים גדולים כמו לידת ספר או לידת בית, אני לא יכולה לבד וקוראת לדגל את האנשים שלי. 

האם תוכלו לעזור?

 זה האתר שהקמנו שיש בו המון תמונות וסיפורים על הבית, וכל הפצה שלו תהיה ברכה:

הבית בגליל- האתר 

זה הפייסבוק עם הפרטים שלנו:

הפייסבוק לבית בגליל

אעריך כל חיבור לאנשים שיש להם זיקה ליופי ולירוק ולמרחבים. זה חלום משגע החלום הגלילי, כיף למי שיגשים אותו.

תודה. רבה. מראש.

אורית

47 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

קומיקס עולמי

אני מתה על ימי הולדת עגולים. איזו דרך הרמונית להפסיד לזמן: מלא מתנות, מלא קצפות, מלא סיכומי אמצע נרגשים. 

כלומר, אני מתה על ימי הולדת עגולים של עצמי. את אלה של אלכס אני לא סובלת. כמה חודשים לפני אני כבר מתחילה להתנשם בכבדות רק מלחשוב על האירוע המוטל על כתפי והדבר היחיד שמרגיע אותי זה לדמיין איך נוציא המון כסף או המון קלוריות ויהיה בסדר.

אלא שהפעם, לקראת יומולדת ארבעים שלו, ניצלתי בנס. זה קרה כי התחלתי מהברכה. כתבתי לעצמי: העולם הוא מקום טוב יותר בזכות זה שאלכס בתוכו, ושטגדם. הרעיון למתנה כבר הציע את עצמו.

העולם, העולם יאחל לו מזל טוב. זו האצלת סמכויות גלובאלית. התקה של מוקד הלחץ שלי אל עשרות זרים שלעולם לא אפגוש שוב ולכן זה בסדר גמור לסנג'ר אותם. אנשים ממדינות שונות יצטלמו עם ברכה לאלכס בשפת אמם, ואת כל העסק אערוך לספר שי. פשוט.

פשוט. לנשום, אורית. פשוט. נסעתי לשדה התעופה והתחלתי לבקש מאנשים בדיוטי פרי שיעזרו לי ויצטלמו ביעד שאליו הם נוסעים. אני אחסוך מכם את הסירובים אבל בואו נאמר שעל לפחות שבעה אנשים הטלתי בלבי קללה, שניים מתוכם אכן איבדו את המזוודות שלהם בעת הנחיתה. כחחח. אני גדולה באופל. אבא שלי שטס באותו היום התבונן עלי מתרוצצת בכל השדה וכעבור שעתיים שאל אותי בעדינות: תגידי חמודה, למה בעצם את מטרידה זרים? סיפרתי לו על הפרויקט והוא נאנח וחייך. ככה זה אצל המשפחה שלנו, אי אפשר רק להאנח ואי אפשר רק לחייך. אוקיי, הוא אמר. עלי.

וזהו. מכאן ואילך האיש הנערץ הזה הפעיל זיליון מעבדות בינלאומיות של מקום עבודתו, הטריח קרובי משפחה שלעולם שוב לא ירצו להיות קרובים, תקתק תמונות מאלף זוגות חברים שלו שמטיילים ברחבי העולם והזרים בגדולתו עוד ועוד תמונות שבהם אנשים בשפות משונות מאחלים לאלכס מזל טוב. את כל שאר התמונות השלימו בני משפחה חברים ותלמידים שהטרדתי מספיק פעמים כדי שיזכרו לקחת במזוודה פתק ברכה, כמה זרים מהדיוטי פרי שבכל זאת מתוך רחמים החליטו לשתף פעולה, מכרים בארצות נידחות של חברתי לריצה שלוגיסטיקה עולמית קטנה עליה, ואפילו תמונה מהשותף שלי שהוא גאון בכללי אבל אהבל טכנולוגי ובכל זאת הצליח להביא ממסעותיו תמונה חשוכה ממקום שהוא טוען שהוא סין. יחד נוצר ספר עם ארבעים ברכות מארבעים מדינות לכבוד יומולדת ארבעים. בהתחלה קומיקס עולמי שצולם בכמה וכמה יבשות:

העולם הוא מקום טוב יותר בזכות זה שאתה בו אלכס

אחר כך היו מלא ברכות מכל העולם, אין לי מקום לכולן אבל זה מבחר משמח. בכל הפתקים כתוב בוריאציה זו או אחרת משהו משהו אלכס משהו משהו ארבעים:

קולאז' של חלק מהארצות בפרויקט.

את כל ארבעים המדינות והערים ערכתי בבלגאן הגיוני, והוספתי פשוט כי זה יפה עד תדהמה את כתבי היד של הברכות שהתקבלו. כאן למשל יש מזל טוב אלכס ביפנית קוריאנית ואורדו בניב פקיסטני. אני יכולה כמובן להרחיב ולספר איך התקבלה בדיוק הברכה מפקיסטן אבל אז אאלץ להרוג אותי:

יפנית קוריאנית ואורדו

הסקופ שסגר את הספר היה פוטג' נדיר של נאסא:

עד הירח

moonshep

וזהו. המתנה היתה מוכנה. הגשנו אותה לאלכס לקול מצהלות. חיבקנו אותו וסגרנו עניין.

במוצאי יום ההולדת של אלכס עברתי במטבח. ציפיתי למצוא שם גבר מאושר ומלא הכרת תודה שנשבע שכל בוקר לפני עיתון הספורט הוא יעיין בספר שהכנו לו. במקום זה מצאתי גבר שראשו אחוז בין שתי ידיו. יום הולדת ארבעים שלך הוא אמר הוא בעוד פחות מחצי שנה. מה דעתך שנתגרש?

31 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

דווקא

כבר שבוע שאני מסתובבת עם קעקוע שמש עם השם של אלכס, ויש לי מסקנה נחרצת: אנשים לא מגיבים טוב להבעת רגשות לא מסויגת. התגובות שזורמות לעברי מזכירות לי טראומות מהילדות. אלו שבהן כינו אותי בכינוי הגנאי הנפוץ: יא מתלהבת.

מתלהבת. זה נכון. אבל מה בדיוק יכול להציע עולם בלי התלהבות?

כל מי שאי פעם התקיף אותו הסתם של החיים יודע את התשובה. היה לי רגע כזה פעם שבו ערכתי שולחן וגיליתי שאני עומדת רק מול שולחן. את ההקשר הפולחני שהטביל את הכל בחסד (טקס הארוחה המשפחתית, מעמד ההקשבה, מעמד הנתינה) החליפה תצוגה סתמית של עצמים: כוסות, צלחות, פלטת עץ. זה היתה אחת החוויות הכי שחונות שעברתי בחיי. גלגל זרדים התגלגל לאט בתוך מדבר הלב שלי. העולם התפשט מהמשמעות שלו ונותרו רק העצמות: היבשות הקשות והנוקשות. זו היתה הצצה מבהילה למה היה קורה לי לו לא היו לי הדלוזיות שלי.

הדלוזיות שלי, להלן: האמונה שהעולם הוא מקום טוב, האמונה שהאהבה אפשרית וחייבת להיות אפשרית וההתרגשות מכל זה.

הדלוזיות האלה הן משהו שאפשר להשתכנע בו בעיקר בתור ילד, ולמזלי ההורים שלי שכנעו אותי. אני זוכרת שאבא שלי בא לבקר אותי בפנימיה שבה למדתי בניו מקסיקו וקפץ בשלוליות. חברה שלי הסתכלה עליו דרך הזכוכית בקפיטריה, כיבתה את הסיגריה שלה, חרצה עוד קצת את הרכבת בגרביוני הפאנק השחורים שלה ואמרה: את אבודה. זה בגנטיקה שלך.

היום זה מצחיק אותי או לפחות גם מצחיק אותי, אבל במהלך חיי ובטח במהלך התבגרותי בני נוער שפטו אותי ברותחין ואחר כך גם מבוגרים הביטו בי אגב הנדת ראשם לרחמים, כי אנשים חשבו וחושבים שהבעת רגשות לא מסויגים היא סנטימנטליות שלא רואה את המציאות, והתלהבות היא הגזמה מביכה. ובכן, מי שלא מתלהב מביך אותי. 

כי המשימה היא לא להשמר אלא לשמור. שהחיים לא יתבזבזו, שהלב לא ייסגר. בכל רגע נתון אני מעדיפה להיות בקרבת אנשים שמתרגשים בקול ממנה טובה במסעדה. לא כי הם משחזרים איזו סצינה מכשהארי פגש את סאלי אלא כי הם נהנים. אנשים שקופצים עם הילדים שלהם בג'ימבורי לא כי הם משחזרים איזו סצינה מביג אלא כי הם שמחים. אנשים שמתנשקים ברחוב לא כי הם משחזרים איזו סצינה מחלף עם הרוח אלא כי טוב להם. מאד. החיים לא צריכים להיות גדולים מהחיים כלומר להיות סרט, החיות צריכה להיות גדולה כמו החיים. אחרת בשביל מה.

שורת השירה הכי יפה שאי פעם קראתי היא של מארי אוליבר:

When it's over, I want to say

all my life I was a bride

married to amazement. I was

the bridegroom, taking the

world into my arms

אפילו שזה לא ריאלי, אפילו שזו אמונת שווא, אפילו שהעולם דואג להגיד כל הזמן לא, אין עוד אפשרות אמיתית חוץ מלהגיד כן. להיות הכלה של ההתלהבות והחתן של החיים. אף פעם לא שמתי לב לזה אבל אפילו המילה להתלהב יפה. יש בתוכה אש.

ומזל מזל מזל שיש לי את הבלוג שלי. מקום שבו אני יכולה להיות אני. לאורך השבוע ככל שהלכתי ונפגעתי וחזרתי להיות הילדה הקטנה שלא אוהבים את זה שהיא ילדותית, החלטתי באופן מאד בוגר שבמרחב שלי אתעקש על רגשנות. כמרד כללי או כדווקא שמציל את הזכות של הנפש שלי להיות היא ארחיב בנושא מחוות רומנטיות ואכתוב על מתנת יום ההולדת ארבעים של אלכס שעד עכשיו לא היה לי כח לכתוב עליה כי היא דורשת אישורי פרסום תמונות ממלא אנשים. הנה זה בא בפוסט הבא. אהבה מתקנת.

כוסות אהבה

נ.ב לבינתיים:

אותיות על כוסות זה משהו שראיתי בפאריז ובלי בושה העתקתי את הרעיון. את האותיות ציירתי עם הטוש הזה, אפשר גם לעשות את אותו סיפור עם שארפי על בסיס שמן והאפקט זהה ולא יורד בכביסה של המדיח. במקור התכנית היתה לכתוב את המילה אהבה ולתת כוס עם אות מתוכה לכל ילד מארבעת ילדי. אבל הכוסות יצאו יפה אז אין סיכוי שהם יקבלו אותן. התלהבות התלהבות אבל גם לי יש גבולות.

38 תגובות

מתויק תחת שונות, שירה

קעקוע שמש

בדיוק חברה התקשרה מארצות הברית.

היוש, אמרתי לה, זה בסדר שנדבר אחר כך? בדיוק אלכס ואני עומדים על במה קטנה חצי ערומים מול תריס שבור שצופה לחנייה של  הפיצה המקומית.

שתיקה על הקו.

הלו? מיכלי?

די די. נו. אני יכולה להסביר הכל. אז ככה:  היה לנו יום נישואין ולכבודו החלטנו לעשות את קעקוע השמש שכבר מזמן תכננו. על היד שלי כתוב פאוורד ביי אלכס, על שלו פאוורד ביי אורית. את הקעקוע מצלמים, תולים מעל המיטה ושואבים מהתמונה כח בבקרים שבהם אין פאוור לכלום. מגניב.

אז נכנסו להיכל היופי פאלאס ברחובות, הורדנו חולצות כדי שהבגדים לא יתלכלכו, הדבקנו על היד מדבקות עם הכתובת שרצינו שתשאר לבנה, וחיכנו לשיזוף בהתזה שישזף אותנו בן רגע.

המתיזה נכנסה:

אוי, אתם כל כך חמודים. אני מצלמת אתכם עכשיו לפייסבוק

אה, אני מעדיפה שלא

לא נורא שרואים קצת, לו יש גוף מאד יפה

אה

אויש אני יכולה לקרוא לעוזרת שלי? אתם באמת חמודים!

לא כל כך נח לי עם זה

בת שבע! בואי מהר! תראי איזה חמודים

אוקיי, סבבה.

אז נכון, ההיכל לא היה פלאטין זהב, אבל בסוף יצא קעקוע שמש. אפשר היה כמובן לעשות אותו בשמש האמיתית אבל אז מי היה מצלם אותנו ערומים לפייסבוק? תיכף אני שולחת את התמונה למיכלי ומקווה שהיא תבין מה קרה ותסכים להתקשר שוב. יום נישואין שמח!

קעקוע שמש

אגב, המדבקות:  יש בעברית ויש באנגלית, ואם רוצים לעשות קעקוע מיוחד (לא ניסיתי עדיין) סיפרו לי שאפשר להכין מדבקות בהזמנה.

נ.ב

יש בלוג חדש בעיר של נערה אמיצה שמתמודדת עם משבר. כל פוסט מקסים. נרשמתי לעדכונים.

8 תגובות

מתויק תחת רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות

קלמר קיר ושלום כיתה אלף

מדף הכיסים באור אחר הצהריים הנוגה

בבוקר קמתי וראיתי שקית ענקית של זבל ליד הדלת.

רקע ביולוגי: הילדים שלי מתמחים בהכנת קומפוסט ביתי בחדר. הם מגדלים ביוטופים של כריכים נשכחים, צלחות מזון שנדחפו מתחת למיטה והנביטו את הפיצה, תפוח שבשנת אלפיים ושש היה יפה לבריאות אבל עכשיו קצת הבשיל. כאלה.

בהעדר האפשרות להזמין חבלני עירייה לבתים פרטיים נאלצתי להתקרב לשקית ואף לפתוח אותה בעצמי למרות הסיכון הנגיפי שפעולה כזו מזמנת. ובכן: לי ולגופי שלום. במקום מפלץ ביולוגי נתגלו בשקית המון אבל המון ג'ינסים.

רקע פסיכו-ארגוני: הילדים שלי מתייחסים לקניות כאל מעקף יעיל ללסדר את הארון. כשהם לא מוצאים מכנס הם מתחילים לנדנד לי. אלא שאני קמצנית ידועה שיודעת שבדיוק קניתי להם זוג ושיחפשו. אז הם מתקרבים לאבא התמים או לסבתא הזכה ואומרים בעדינות: אין לי מה ללבוש וזה עושה אותי עצוב/ה. זהו. עוד ג'ינס.

וכך קורה שאחת לשנה מצטברים חצי טון ג'ינס שכבר לא מתאימים להם. לא עוזר שאני מסבירה שראשיתו של הג'ינס כמכנס העמיד בהיסטוריה, לא עוזר שאני  מנסה לשכנע שכפתור קצת לוחץ זה לא נורא הנה, תראו אמא קצת השמינה ועדיין נושאת בגאון את הליוויס מעידן הלוויים. לא עוזר כלום, הילדים מצפים שאקח את הג'ינסים הישנים למחזור ואקנה להם מכנסיים חדשים. מה לא ברור.

רקע אמוציו-פתולוגי: האמהות אצלנו בבית, כלומר אני, לא מחמיצות הזדמנות לסעור ולגעור. למה הייתם צריכים כל כך הרבה מכנסיים? מה אתם מרבה רגליים עם זיקה לספורט אלגנט? ואם כבר העפתם הכל מהחדר למה לא כתבתם על השקית שזה למחזור? עוד הייתי זורקת את זה לפח הרגיל בטעות. למה המזגן כזה פקקט אה זה לא קשור אליכם אבל שתדעו שאני עצבנית, וכו'

אלא שהפעם הפתעתי את כל החבורה ובמקום להפעיל את הג'ינג' הפנימי הסתכלתי על ים הכחול הזה והלכתי להביא מספריים.

רקע ארכיטקטונו- קונקרטי: עופרי בדיוק ביקשה שולחן כתיבה לכבוד כיתה אלף ובחדר שלה ושל ענר אין מקום לשולחן כתיבה. כמה שלא מנסים להזיז ולארגן אחרת פשוט אין מקום. מה לעשות.

מה זאת אומרת מה לעשות, לעשות. מה דעתך, שאלתי את הקטנה, שנכין קלמר קיר ענקי שממנו אפשר לשלוף כל פעם עפרונות לכתיבה? ככה גם שולחן המטבח יהפוך לשולחן כייפי לעשות עליו שיעורים.

הילדה הנהנה ותהליך העבודה התחיל. כיסי הג'ינס נגזרו. רצועת דיקט נצבעה. קצת קישוטים. אקדח סיכות בחיבורים. עפרונות. וזהו. במרחב הציבורי יש מדף שימושי וחדש ויש שביעות רצון בקרב הילדים.

כיס מי

רקע פרנטל-קרדינלי: כשהילדים שלי מביעים שמחה לא אכפת לי שהם מעצבנים ומבולגנים ובזבזנים ומשמידנים של מכנסיים לא נחוצים. הכל עובר טשטוש ונהפך לרקע ורקע זה לא חשוב. חשובה התמונה המרכזית: העיניים שלהם. האור הפצפון שאני נשבעת שראיתי מרצד שם. צירוף המילים: אמא, זה דווקא ממש יפה. עכשיו אפשר להגיד שלום גן ושלום כיתה א' ושלום כיתה ד' ושלום כיתה ט'. לכולם יש עפרונות לעשות איתם ציורים ושיעורים וכולם די מרוצים. האמת, גם אני. 

24 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שירה

והמתנה האולטימטיבית לנפרדים

(רשומה שלישית מתוך שלוש לבתי המהממת שלבה נשבר)

הדבר הכי חשוב בפרידה המכוערת הזו זה לעכל אותה. ואחרי שתעכלי מה את צריכה?

ברור. נייר טואלט.

ומכאן נגזרת-

המתנה האולטימטיבית ללב השבור

אז לקחתי בשבילך תמונה (לצורך ההדגמה בבלוג השתמשתי בפרצוף שלי אם כי הנייר המקורי בשבילך הוכן כמו שאת יודעת עם הפרצוף הרלוונטי של זה שאת שמו אין לומר) צילמתי במדפסת הביתית, הפכתי מעל נייר טואלט וקשקשתי על גב הנייר בטוש בלנדר.

נייר לנפרד- תקריב

הסרתי את התמונה המצולמת, והופ. נייר לטואלט הציבור השבור:

נייר טואלט לנפרד

עכשיו כל מה שנשאר זה ללכת לשרותים ו – שלום אגרסיות, נתראה בים!

8 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, רעיונות לימי הולדת וחגיגות, שונות