הפעם האחרונה – יומולדת חדקרן

זה היה יום ההולדת האחרון מסוגו לעופריקי שמשנה הבאה תפתח בסדרה אחרת ושונה בתכלית של ימי הולדת שיראו בדיוק אותו דבר. המשחקים, החברות המצחקקות, מסיבת הפיג'מות, ההעלבות באמצע הלילה של חברה מקרית שמסתגרת בשירותים בזעם ונועלת מבפנים, משלחות הפיוס, הצחקוקים, המטבח המלא שוקולד, הרצפה המלאה שוקולד, עוד שוקולד שמתגלה אחרי שבוע מתחת לספריה בסלון, עוד קצת צחקוקים, השוקולד שלא נגלה אף פעם כנראה, המתוק.

אותה מסיבה בדיוק בקיצור, אלא שמשנה הבאה אסור יהיה לי להכנס אליה. זהו. זה נאמר בפירוש. די, נו, אמא, את לא רואה שאת זקנה? רואה רואה, השאלה היא איך את רואה בתי אחרי ששילמתי משכורת חודש על זריקות בוטוקס שהבטיחו לי שיעבדו נהדר.

זה סופי? שאלתי בלי להזיז שריר בפני שבאמת לאחרונה קצת קשה להזיז אותן.

כן. חרצה בתי.

קיבלתי את הכרעתה כמו מבוגרת ויייבבתי כמו תינוקת. נעלתי את דלת השירותים בזעם וסרבתי לצאת. אבל אחרי חצי שעה קצת נמאס לי לחכות למשלחת הפיוס שלא הגיעה, התרוממתי למראה, וביצעתי לעצמי מתיחת בפנים. השנה אני עדיין מוזמנת למסיבת חדי קרן? מוזמנת! אם ממצעים את גילי המנטלי עם גילי הביולוגי אני אפילו בגיל המתאים להחשב מפעילה איכותית. קדימה! בפעם האחרונה! ורוד! לבן! מנצנץ!

מה בתכנית של המפעילה האיכותית? מסיבת פיג'מות שבה מציירים חדי קרן, אוכלים חדי קרן ומפליצים קשתות. כמובן.

ומה הטריק הפירוטכני? הופה כאן מגיעה ההברקה. בחצות כל הבנות הוזמנו לרדת לרחוב ולעצור מול חומת הבטון העצובה והחשופה של בית הספר שלהן. למה אנחנו כאן שאלה חברה מקרית, אנחנו כאן עניתי בקול שלו וסמכותי, כדי לעשות גרפיטי חד קרן ורוד.

בום! העיניים שלהן נדלקו. אבל זה לא חוקי נכון? נכון נכון. איזה כיף זה שבשנה הבאה בנות בוגרות שלי, כבר אפשר יהיה להתלונן עליכן במשטרה.

מאד בוגר מצדי.

ומה עוד היה? אה! חשוב. סירות מנייר פרגמנט שמוארות באורות מנצנצים, שבתוכן נחה כמו בתוך קן ביצת מתנה חד- קרנית.

 

איך?

סירת פרגמנט- לוקחים גליון נייר פרגמנט שעולה חמישה שקלים אבל בעיני הוא החומר הכי נשגב ונדיר בטבע, מקפלים ממנו סירת נייר ענקית, ומניחים מעל לשרשרת אורות נוצצים שמאירה את הסירה מבפנים.

ביצים- מרוקנים ביצים מתחתיתן, שוטפים, מטמינים בתוכן מתנות חד קרן, סוגרים מלמטה בנייר ודבק, מדביקים על ראש הביצה קרן חתוכה מספוגית איפור לבנה, מציירים עיניים ומניחים בתוך סירת הנייר. אפשר גם כמובן להשתמש בריסים מלאכותיים כדי שהריסים יהיו ממש אבל ממש יפים. אני התקמצנתי.

מכינים עשר כאלו ומשיטים בסלון. זה מראה נפלא. סירות ועוד סירות שבתוכן ביצה יפהפיה, ובתוכה, הס פן תעיר- העתיד. העתיד. העתיד כבר מאיר.

 

 

יום הולדת משחקי מחשב אנושיים

אז לא הייתי פה ביום ההולדת של ענר. תהרגו אותי. בעולם מתוקן הייתי מתעוררת מיוסרת בתאריך יום ההולדת. מה מתעוררת, לא ישנה בלילה מרב אשמה, מחפשת איך מתקשרים בוידאו לילד מהארץ הזרה שבה הייתי, קונה לו שלושים מתנות מראש, קונה לו שלושים מתנות בדיעבד וקונה לו כרטיסיית ניקובים לפסיכולוג. ובכן, עשיתי חלק מכל הדברים האלה: חשבתי עליו. ואז חשבתי: מעניין מה יהיה לצהריים היום.

וכשחזרתי? כשחזרתי כבר לא היתה ברירה. היה צריך להרים מסיבה לו ולחברים, והיה גם צריך להכיר במציאות. הילד הזה שרקם איתי ותפר איתי והסכים להתחבק איתי ברחוב, הילד הזה קם בוקר אחד, די לא מזמן, וגילה שהוא בעצם בן. ולא סתם בן אלא בן בן מתרוצץ היפראקטיבי שמת על משחקי מחשב. 

אבל איזה משחקי מחשב יש?  הטעות היתה כמובן לבקש הסבר. כעבור שעה נעורתי מתרדמת ההורים, שזו תרדמת שאוחזת בהורה כשהוא מזהה שטף דיבור קבוע ולא מופרע המאפשר לו להרדם בבטחה לעשר דקות עד שעה בלי שיעלו עליו. אז עושים מיינדקראפט? שאלתי. מיינקראפט אמא, מיינ קראפט. מה זה השם הזה? זה היטלר כתב?

בסוף הסתדר. עשינו תמהיל אתני של מיינדקראפט ועוד משחקי אייטיז שאני כפיתי על המערכת כדי להרגיש שגם אני תורמת, ובנינו כתכנית את כל המשחקים האלה על חי.

הכי כיף- לבנות מבוך פקמן בסלון (מסקנטייפ צבעוני על הרצפה) ולשחק פקמן בגודל אמיתי. איך? מפזרים במבה במבוך, ונותנים לרוח ולפקמן לשחק (כל פעם זוג ילדים אחר). הפקמן זז על ידי אכילת הבמבה. כל במבה נותנת לו נקודה. הרוח זזה בקפיצות ממש קטנות עם שתי הרגליים בקצב איטי. נוצרת תופסת מבוך שמסתיימת כשהרוח תופסת את הפקמן שלוש פעמים.

מה עוד? אנגרי בירדס מכדורי פינג פונג צבועים מושלכים על מגדל קוביות שפוזרו עליו חזירים, גם הם מכדורי פינג פונג צבועים, פרוגר אנושי כשהילדים הם המכוניות שעוברות במסלולים בעת שהצפרדע מנסה לחצות, פינייטה בצורת קונסולת משחקי מחשב, כי אם כבר משחקי-מחשב שמטמטמים את השכל והחושים למה לא גם סוכר ופחמימות, ובקיצור ח-גיגה שאחריה פתיחת מתנות, שביעות רצון כללית, ומנוחה מול- רגע. המחשב.

יומולדת חורף בים

אז עופריקי נולדה בחורף. זה כמובן לא מבלבל אותה, וכל שנה בא לה, בדיוק בשיא הקור של ינואר, שניסע לים ונעשה לה מסיבת יום הולדת על החוף.

לחוף הים בחורף, כמובן, לא כל כך בא שעופריקי תיסע אליו, אבל השנה לא סיפרנו את זה לילדה. במקום זה הקדמנו תרופה לצננת בעזרת יום הולדת בתשלומים.

כלומר: עשינו יום הולדת באוגוסט, בלי קשר לתאריך, וביום ההולדת בינואר שיחקנו עם הילדים מחבואים הפוך: "ניצחתם מזמן. עכשיו חפשו אותנו."

אז מה היה ביומולדת ים? כל הטריקים מסדרת הים.

חול צבעוני שבונים ממנו טירות, כפכפי מילים שהבנות רצו איתם על החוף וברכו את כלת יום ההולדת:

והכי: תופסת ביצים. לא אצרף תמונות כי הן כוללות גבר בן ארבעים ומשהו בלי חולצה שהעיף ביצים על ילדות בנות עשר, אבל היה להיט. להיט. כל ילדה קיבלה את הביצה האחת שלה, והיתה צריכה לעבור איתה מסלול מכשולים. התמסרות בביצים במרחקים הולכים וגדלים, ג'אגלינג, כריעה ליד קו החוף וגלגול הביצה להצפה על גל הגאות, אלכס הביא אותה באלתורי משחקים שארכו שעה אל מול עיני הנפערות כחלמון מעוך.

אבל הסיבה האמיתית שאני כותבת על יום ההולדת הזה נעוצה ברעיון הבא: בלילה כיסינו את הטירות באורות מנצנצים, שרשרת אורות כזו עם בטריה, הובלנו את כולם בשביל של פנסים סיניים, והצטלמנו.

למה זה שווה? כי ביום ההולדת עצמו, בינואר, חיכתה לעופריקי על השולחן תמונה של הרגע הזה ולידו, כאילו כהמשך ישיר שלו, שקיות ברכות שהחברות כתבו מבעוד מועד:

((שקיות ברכות? לוקחים שקית חומה, גוזרים ממנה מגזרת נייר, בלייזר או ביד, מדביקים מאחורי נייר פרגמנט, וכותבים על הפרגמנט בטוש מתאים. ממלאים באורות המנצנצים ומחכים לילדת יום ההולדת שקוראת מה החברות כתבו לה לפני חצי שנה ונעלמת שמחה לתוך הוואטספ.))

והסיבה האמיתית האמיתית שאני כותבת את הפוסט הזה? כי יש אנשים שיש להם ילדים שנולדו בחורף. חודש שלם של ים עוד לפנינו. רק אומרת.

מתנה לטיסה

בפסח הזה טסו בני משפחתי לנסיעות במרחקים. ענר ואני נשארנו בבית, די מרוצים מהחופש שכפה עלינו החופש של אחרים, ומשוכנעים שאין שום דבר שאתר תיירות הפנים- המטבח- לא יכול לתת לנו.

והכי: הגילוי המסעיר שלנו שאפשר להכין בתנור ביתי צורות קרמל מתוקות. לא, זה אדיר. מכניסים סוכר, רק סוכר, לתוך תבנית סיליקון זעירה (הופכים תבנית שקעים ומשתמשים בלב הקטן), מחממים על 190 מעלות, מוציאים כשמזהיב. מקררים, אורזים בתוך תיון, והנה ממתיק יפהפה לתה.

זה, בתוספת עוד תיון משובח זו כבר מתנה מדויקת לעולים למטוס שיכולים עכשיו לענות לדיילת: תני לנו רק מים חמים בבקשה, את הטעם הבאנו מהבית.

וריאציות לשימוש בממתקי הקרמל: לכתוב שם באותיות ולנעוץ בעוגה או גלידה, להניח על פני מוס ונילי, ובקיצור- לחגוג את היכולת של הסוכר להשתנות יפה כל כך.

פסח שמח! טיסות טובות. המראות פנימיות טובות. ועד שכל המרחקים יתקבצו שוב אל נקודה אחת- קטע מתוך שיר געגועים.

שירים שקופים, השקה, ושאלה

אז יש השקה! בואו! השקה לשני ספרי השירה האחרונים שפרסמתי – 'ערש' ו'עשרים נערות לקנא' מבחר שירים במהדורה הדו לשונית, שהתרגום שלו שעשתה מרצלה שולק מועמד לפרס פן האמריקאי.

לא יאמן כמה זמן לקח לי לכתוב את המשפטים האלה. כמה מלחיץ לומר 'אני' בייחד עם המילה: 'בואו'. הרעד הזה של נפש הפרגמנט שעובר בי בכל תנועה, הדפקט הזה שלי שדי שימושי כדי לעשות בו שירה, מרשרש בתוכי פתאום שקוף ודק בכל פעם שצריך לעשות משהו תעוזתי בעולם.

נו. אמרה החברה שלי, המאיירת אפרת לוי.

מה, נו.

מה רע בפרגמנט.

וכך, מתוך שפתיה, התלכדו הבעיה והפתרון. בכלל דיברנו על גלויות שירה – חיפשנו דרך לחלק לבאי ההשקה שורות מתוך השירים שמאוירות באיורים הנפלאים שלה. ואז היא הציעה שנדפיס את השורות והאיורים על נייר פרגמנט. היא הציעה את הדברים בתמימות, בכלל בלי לדעת שזו המטאפורה לנפש שמלווה אותי ביני לביני כבר שנים, ובבת אחת התחשק לי. התחשק לי להגיע להשקה של עצמי. התחשק לי לשמוח בשקוף ובדק שיש.

 

הנה הן גלויות השירה הפרגמנטיות שמצטברות כשהן מונחות זו על זו לשכבות שכבות של איורים ומילים. עכשיו אנחנו מחפשות דרך לאפשר לכל אחד מבאי הערב לאסוף אותן על לוח עץ משל עצמו ולברוא את הקולקציה שמדברת עם הפרגמנט שרועד בתוכו.

לאורך השבוע אעדכן את הפוסט הזה. ננסה להבין איך לבנות לוח, ואיך לחבר דברים אליו. האם מי מכם מכיר מקום שיש בו לחצנים משרדיים ממתכת בצבע זהב או כסף? קליפסים דוגמת אלו, רק יפים. אפרת מוכנה להשבע שיש כאלו בעולם אבל איפה איפה איפה.

כמה מרגש אותי לחפש. כמעט יותר מרגש מלמצוא. צפו לעדכונים.

אה, ואם אתם באים להשקה כתבו לי מייל בכתובת המייל משמאל כדי שאשמור לכם מקום.

יום הולדת ציירים

לענר ולי יש הרגל: אחת לחודש אנחנו מעלים על המסך את מזוודת הקסם הזו מאמזון ובוהים בה. יום אחד, ילדי, אני אומרת לו. יום אחד.

התכנית ברורה: אנחנו נתעשר מאד על ידי השקעה בנדל"ן, נקנה את אוצר העפרונות הנחשק הזה, ונצייר ונצייר ונצייר אגב כך שיועצי ההון שלנו ימשיכו להשקיע את כספנו בקניית מוצרים נוספים כמו בלוקים איכותיים של נייר עבה ומסגרות זהב ליצירותינו. כמובן שהצעד הראשון בהגשמת החלום הוא לעבור סוף סוף מהדירה השכורה שלנו ולהתחיל אשכרה לנהל את חיינו באופן מושכל, אבל בינתיים הגשמנו את החלק הכי שווה מכל חלום הצבעים: ציירנו. והמון.

התירוץ הרשמי היה יום הולדת ציירים לענר. והרעיון היה פשוט. כיסינו את כל משטח הסלון בנייר, ויצרנו כן-ציור גדול. בכל יום בשבוע שלפני יום ההולדת הזמנו שני חברים אחרים וכל אחד הוסיף משהו לציור הגדול. כך לאט לאט נבנה יער.

היו בו חיות נהדרות כמו אריה והארי פוטר על מטאטא קסמים, פרפר עם נצנצים, ענק טוב לב ומשהו מכוער ביותר- כנראה פטרית שיטאקי.

בהתחלה כל הילדים ציירו ישר על הציור הענק, אבל אחרי שהספה שלנו התכסתה גם היא בפטריות שיטאקי, עברנו לבידוד האמנים המופרעים בחדר נפרד. את היצירות שלהם הדבקנו בג'ונגל רק אחרי ייבוש הצבע.

במהלך יום ההולדת עצמו שהילדים כבר הגיעו אליו כשותפי-יצירה-  עשינו סרט בתוך הציור הגדול. כלומר: בנינו סיפור מסגרת, השכבנו את הילדים על משטח הג'ונגל, וצילמנו אותם מלמעלה כשהם ממחיזים את הסיפור.

ובכן, אם אני לא מפקטרת פנימה את פגיעות-ההלם של עופריקי ואלכס שהיו צריכים להעסיק את יוצאי הג'ונגל במשחקים בזמן שאני ערכתי את הסרט, אז בסך הכל היה אדיר. אין לי תיעוד של הציור הענקי במצלמה רצינית כי השילוב של ילדים ושליכטות צבע לא משאיר הרבה זמן לצלם, אבל ניחא.  דמיינו שכל דמויות הפלא על יריעת הנייר יפות ועזות בצבעיהן אפילו יותר. הקו הזה, הילדי, שמאזן את את עצמו בין ההגזמה לבין הממש. איזה איזון ללמוד ממנו.

נ.ב

1. לפני מלא זמן היצרן של זה ביקש שאמליץ עליו בבלוג כחומר לניקוי כתמים מספות. אמרתי לו בעדינות שאמות לפני שאנקה ספה ושהבלוג שלי עוסק רק בשירה עילית ובפילוסופיה של יחסי אובייקט-סובייקט, ושבעקרון אני לא מפרסמת אף אחד כי כתיבתי היא אמנות נשגבת. הוא עדיין שלח אלי את החומר כנראה כמחווה הומניטרית. האריזה כפי שאיימתי עוד סגורה על השידה, אבל אני שוקלת להשבר.
2. אוי יש חדשות טובות בלב הימים האלה שהם קשים בחיינו מאד: הספר 'נונה ומחק האויר' נכנס למצעד הספרים של משרד החינוך. מגניב.

בוקר יום הולדת

אז בבוקר הזה, שבו אני לא מבינה יותר את העולם שמעולם לא הבנתי, בבוקר הזה לפני שש שנים ענר נולד.

לטקס הברכות המשפחתי הכנו לו חפיסות שוקולד שעליהן ציור פניו:

איך? ציירנו על שקף ככה, הפכנו על גבי חפיסת שוקולד שהרטבנו קצת מראש, טופפנו באצבעות חמות (שנטבלו בכוס מים חמים) ולחצנו את הציור אל פני החפיסה.

אחר כך עטפנו שוב כאילו כלום, הטמנו בין חפיסות שוקולד רגילות וחיכינו שילד מלא אור יקום וינחש איפה ההפתעה שלו.

היה שולחן יפה ושמח. עכשיו נשאר לסדר רק את כל העולם שסביבו. אני לא בטוחה שיש לי המלצות לגבי טכניקה לזה.

מתנות לסבים

זה לא שלא ידעתי מהו הסטנדרט הרוסי לסעודת חג. זכרונות ימי ההולדת המוקדמים של אלכס כוללים תיאורים של סבתא פרידה מזמינה את כל חברי הגן בני השלוש למסיבה: סעודה ארוכה ומפורטת עם סלק. גם סבתא אירה הרימה בתורה כמה וכמה סעודות מסחררות שהוכיחו למה קוראים לרוסיה רוסיה הגדולה.

אלא שבערב החג הזה הדברים הגיעו לשיא. שלושים מסובים ויותר משלושים מנות. שולחן ארוך ארוך שכולו נמלא מתוך ידיה האוהבות ופעולתן. את הערב ביליתי באושר גופני, בהכרת תודה שלא ידעתי לאן להוליך, ובנסיונות ללמוד רוסית, כי זה שלאודם שלי קוראים Russian Red זה לא נחשב להשתתף.

מכל המילים שלמדתי מאנשים שניסו שלא לצחוק מהמבטא שלי אני זוכרת להגיד רק טורט קייבסקי, עוגה שלוקח להכין אותה את אותו זמן שלוקח לנסוע עד קייב לקנות אחת כזו ולחזור.

אני לא זוכרת את השם לפשטידות ולמאפים ולתבשילים ולסלטים שממש ניסיתי לשנן, ונשאר לי רק המקצב. צלחות נוקשות וכוסות מורמות ואיזה שקשוק מתחת שמרעיד אותי: אני לא יודעת להגיד כמעט כלום ליד השולחן הנפלא הזה, אבל את השפה אני מבינה היטב ורוצה לדבר אותה כל חיי.

והמתנה לחג? מחזיקי סירים. איך לא. אריחים שמודפסים עליהם צילומים מתוך מחברת המתכונים המיתולוגית של סבתא אירה. את האריחים הדפסנו אצל סטודיו ורדי שמוכנים שגם אנשים שלא קונים מטראז'ים של רצפות יפות יבלבלו להם את המוח בתמונות נשלחות וחוזרות (תודה, הילה. סליחה, הילה..) עד שיוצא האריח האחד המושלם. לאריח הזה מדביקים מתחת מדבקות שבדרך כלל שמים כדי למנוע חיכוך של רהיט ברצפה, וטדדדם. מוכן ועושה חשק להניח על השולחן ולכסות בסיר מהביל.

ומה עם המתנה לצד השני של המשפחה? שם הלכתי על התלונות של אבא שלי שכל פעם שהנכדים מתארחים אצלו הם מוציאים עוד מברשת שיניים ושוכחים אותה. כיוון שאבא שלי הוא בייביסיטר-העל נמחק האפקט של חינניות. פעם אחת ששוכחים זה מתוק, פעם שנייה ששוכחים זה ממלא את הלב בחמלה, פעם שלישית ששוכחים זה מטריף את השכל ודי כבר ומה הבעיה לזכור מה הוצאת ואפשר להשתגע ואי אפשר ככה יותר.

אז זהו, שאפשר.

מברשות שיניים מעץ אפשר להזמין מסין, ואז לצרוב עליהן בלייזר או במלחם ידני או סתם באקריליק ולכה את השמות של הנכדים. זהו. עכשיו יש מברשת אחת לכל ילד, ועד שלא ישתנה מאזן הילודה, דבר שאני ממש מקווה שלא ישתנה בקרוב כי אין לי כח להכין עוד, הסדר הושב על כנו.

חג שמח, סבים שלנו. בלעדיכם היינו בודדים ומבודדים ואבודים. הלוואי ותמיד נוכל להכין לכם מתנות קטנות כדי להודות על המתנות הגדולות שאנחנו מקבלים מידיכם. מתנות שלעולם לא נוכל להשיב לכם, ונצליח להשיב, אולי, אם יעלה יפה המאמץ, לדור הבא.

נ.ב.

בחמישי שזה תיכף יש אירוע שירה שאני מופיעה בו, ושם אדבר גם על הגעגוע לאמא שלי, שחסרה לי גם בחג הזה.

פרויקט חלומות

בשבוע שאחרי פורים זה ה-זמן לצאת לרחוב. מוכרי החנויות מביטים בי בתחינה, עיניהם מפולבלות כעיני מינימונים, ידיהם קרות כידי אלזה, והם מוכנים למכור לי ולשכמותי את כל התחפושות בשקל ובלבד שהחנות תתרוקן והם יהיו בטוחים שזהו, זה נגמר.

יאללה! קניות לא מוצדקות מוצדקות! והשנה זה אפילו השתלב טוב כי רץ במשפחה הרעיון לעשות פרויקט חלומות: כלומר לשאול את כל אחד מילדי המשפחה מה החלום שלו ואז להגשים לו אותו בתמונה.

איך?

1. מרימים תחליף מסך ירוק. כזכור עוד מאז ההפקה הקודמת, אני חושבת שזה הגיוני לצבוע את כל הקיר בסלון שלי בירוק זוהר כדי שיהיה לי מסך ירוק בסלון. אבל למרבה הצער אני נשואה לגבר עם טעם טוב ואני עדיין מעדיפה אותו. הנה אלטרנטיבה ראויה (תודה ענתי!), מעל מוטות הקונסטרוקציה זורקים בד בצבע אחד ויש סטודיו נייד.

2. מציידים את הילדים באביזרים ותחפושות זולות, ע"ע, ומצלמים על רקע המסך.

3. בשלב העריכה בתוכנת עיבוד תמונה, מפרידים בקלות את התמונה מהרקע, משלבים רקעים (שנקראים digital backdrops למשל) ותמונות חמודות באיכות גבוהה שמגיעות עם רקע שקוף (שנקראות digital overlays למשל), ונמכרות ברשת בכמה שקלים.

לא, הדבר הזה זה ה-גילוי של הפרויקט. חיות, אביזרים וכנפי-פיה רק מחכים שאניח אותם על תמונות ביתיות. ביליתי את הערב בלשתול תמונות של פלמינגו בתוך אסלה של שירותים. ניד איי סיי מור?

אני כבר שבוע מביטה בתמונות של ביבי ב-ווינט ומדמיינת איך אני שותלת לו ארנב. גוללת תמונות בפייסבוק של חברים שלי אוכלים במסעדות יוקרה ומדמיינת איך אני שותלת להם זבוב, תמונות של – טוב. די. אני גולשת לכיוון היותר מדי אמת.

אז מה צילמנו-

ענרי הגשים את החלום שלו לחיית מחמד שאני כן מרשה (תמונה למעלה). תמירי הגשים את החלום שלו להיות רויבוי, כלומר, איש על סוס, כלומר, ילד חמוד שפוגש חד קרן כי זה מה שדודה אורית מצאה ברשת והתלהבה בטירוף:

הכלבה של אחי וגיסי שאשכרה עונה לשם אלזה, חשה בוז עמוק לכל אותן אלזות שמתחפשות לבובות של דיסני במקום להתחפש אליה, והראתה להם איך נסיכה אמיתית צריכה להתחפש:

 

הלל הגשים את חלומו שילמדו עליו שיעור בבית ספר

("באיזה תחום אתה רוצה להגיע להישג גדול כזה, ילדי. כימיה? מחשבים? מתמטיקה?"

"לא, כדורגל"

"טוב, אני אצלם אותך עם הרבה ספרים על כדורגל"),

ו-ניל הגשים את חלומו לגוון את תזונת המטרנה שלו ובמהלך הצילומים נגס באבן שנחשבת לו לחלוטין כאכילת מוצקים:

נוני הגשימה את חלומה להיות רופאה וקצת יותר מדי התרגשה מהלבבות והידיים הכרותות מגומי שהסתובבו בסט, יובלי רצה לחזור לתאילנד, עופריקי רצתה שיהיה לה תינוק, ואני הגשמתי את חלומי לפגוש את דוד המלך. כן, אני יודעת, אני לא ילדה והוסכם שמצלמים רק חלומות של הילדים, אבל אחרי שהיה לי התקף זעם על הסט הרשו לי רק בפעם הזאת ודי להצטלם גם:

זאת היתה הפקה מרובת משתתפים, כלומר מרובת צרכים ורצונות. ובהתאם במהלך הצילומים הספקנו לריב שבע פעמים, להעלב, להשלים, ושוב להעלב ושוב להשלים. אבל כשאני מסתכלת על התמונות אני שמחה שהלכנו על זה, ובכלל נזכרת למה יש חגים. מעצורים יפים לחולין שאומרים: עכשיו אנחנו מתחפשים לשטויות, עושים שטויות, הופכים לשטויות. אחר כך, כשהכל יעבור, נגלה שזה בעצם היה הדבר הכי חשוב שעשינו.

 

יום הולדת בלשיות, או: חידה בבניין

תמשיכי ללכת כאילו כלום לא קרה, הוריתי לבתי היפה. מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך? הילדה לפתה את ידי, ואכן האישונים שלה נפערו גדולים מן הרגיל וקפאו תמימים ופתוחים, אבל תוך דקה הכל הסתיים והיה שווה את זה לגמרי. התרחקנו אל המכונית וביד שלנו היתה חתיכה מהמחסום המשטרתי, רצועה אדומה נהדרת שכתוב עליה 'משטרת ישראל אין מעבר'.

זה לא שגניבה ממשטרת ישראל היתה לגמרי הדבר הראשון שעלה בדעתי. בהתחלה הלכתי חוקי והזמנתי בדואר את המוצר הנהדר הזה שאמור היה לסמן את זירת הארוע ביום הולדת הבלשיות. אלא שכעבור ארבעה חודשים רשות הדואר לא העבירה אלי דבר. אין מה לעשות, רשות אחת נכשלה, רשות אחרת תשלם. ככה זה בעולם התחתון של רחובות.

ולשם מה היתה נחוצה לנו זירת אירוע? כדי שנסמן את מקום התעלומה הבלשית. הממתקים נעלמו מארון המטבח, והבלשיות הקטנות היו צריכות להתחקות על עקבותיהם. הן התחלקו לשתי קבוצות מתחרות, כל קבוצה קיבלה כתב חידה שהוביל לאחת משכנותי האהובות*, שנתנה להן כתב חידה חדש, שהוביל לשכנה הבאה וכך הלאה. הבנות קיפצו בין דירות וקומות הבניין, מצאו עוד ועוד רמזים, וצווחו צווחות קטנות שהעידו בודאות שהן נהנות מאד, או שמתחלף להן הקול.

(*שלא יתקבל פה איזה רושם אידילי, לא כל שכנותי אהובות כמובן, נעזרתי באלו שכן. יש את השכן הדוחה ששקלתי לשלוח אליו עדה של בנות קפצניות עם יותר מדי סוכר בדם, סתם, בלי שהוא יבין מה קורה, אבל אלכס רמז לי שאני לא ביחסים טובים כל כך עם המשטרה מאז תקרית גניבת המחסום אז התנהגתי יפה).

רעיונות חביבים בתחום כתיבת החידות: זה. עובד גם עם עפרון כחול שיש מעליו קשקוש בעפרון אדום/ זה. כתבנו מה שרצינו שיתגלה בעט רגיל, את כל הסחות הדעת כתבנו סביב בעט מחיק, חום הנר חשף את התשובה/ הקודים האלה/ והכי- הו- הכי- שני הטריקים הגדולים של יום ההולדת-

מחולל QR וקורא QR

קודים בריבועי קיו אר! כן! מסתבר שממש אבל ממש בקלות אפשר ליצור קוד QR בעברית. ואני מקווה שקוראי הבלוג החדים (שמעתה מועלים לדרגת רב פקד בלבי) כבר פענחו את הקוד שעלה בפוסט הקודם.

מצפינים באתר הזה למשל את הטקסט של החידה, ומדפיסים. הבנות שמצוידות במפענחי QR (אפליקציה פשוטה שהורדנו למכשירי סלולר ישנים שליוו כל קבוצה) מפענחות מה כתוב.

ומה שמדליק במיוחד זה שהקוד יכול גם להוביל ללינק (ראו את האופציה הזו בתפריט של המחולל הזה). כלומר, הבנות סורקות קוד שמוביל אותן ישירות לסרט יוטיוב בו ענר מסביר להן על המשימה האחרונה והחשובה מכל. להלן:

חיפוש כתב חידה זוהר

איפושהו על איזה קיר או דופן של שידה מחכות לבנות אותיות ענק שיובילו אותן אל האוצר. אלא שהאותיות האלו לא נראות לעין. הטריק, שאותו למדתי מחברתי מלי, הוא שמה שכותבים מראש בספריי זוהר בחושך או בצבע זוהר בחושך – זוהר רק אחרי שטוענים אותו בפנס UV. כלומר, עד שלא מאירים את הכתובת 'זה פה' בפנס אור סגול, היא לא נטענת ואי אפשר לראות אותה. כדי למצוא את הרמז הבנות חייבות לסרוק את כל שטח הקירות והרהיטים כשפנסים בידיהן. שעות, שעות של מנוחת הורים על הספה. אפשר להשתמש בטריק הזה כדי לחפש כתובות נסתרות שמתגלות רק כשמאירים עליהן, אפשר להשתמש כדי לחפש ציורי מערות. זה אינסופי הדבר הזה.

בסופו של דבר ולאחר חיפוש ארוך נמצאה הכתובת עם הרמז האחרון ואיתה פינייטת הממתקים הנעדרת. בזאת הגיע לסיומו יומולדת מוצלח, או כמעט מוצלח כי בשעת חיבוקי הפרידה, ממש כשהיא עומדת לצאת מן הדלת, פמיניסטית קטינה ומעצבנת היתה חייבת לשאול:

זה שכל אחת קיבלה משקפי בלשים וגלימה זה הגיוני. אבל למה שפם? אנחנו בנות.

מה אני אגיד לה, שהיא חשפה את האג'נדה המקובעת שמנחה את החשיבה הסטראוטיפית והמזדקנת שלי? בחלום.

תמשיך ללכת איתי למטבח כאילו אף אחת לא דיברה אלי הוריתי לבעלי, מי יחשוד בעיני הענק התמימות שלך. ובאמת, כעבור דקה הכל הסתיים. הילדה שלא תוזמן אלינו שוב לעולם יצאה מן הבית מלווה באימה שאגב, נראתה לי שעירה למדי, ושאר הבנות המשיכו למולל את שפמיהן, לשחק בשלווה במקטרות הפלסטיק ולעשות כאילו יש בהן ניקוטין טבק ועוד כל מיני עלים קטנים שמועילים לתודעה החדה. כמו שאומרים: