קטגוריה: עיצוב הבית

מתנות לסבים

זה לא שלא ידעתי מהו הסטנדרט הרוסי לסעודת חג. זכרונות ימי ההולדת המוקדמים של אלכס כוללים תיאורים של סבתא פרידה מזמינה את כל חברי הגן בני השלוש למסיבה: סעודה ארוכה ומפורטת עם סלק. גם סבתא אירה הרימה בתורה כמה וכמה סעודות מסחררות שהוכיחו למה קוראים לרוסיה רוסיה הגדולה.

אלא שבערב החג הזה הדברים הגיעו לשיא. שלושים מסובים ויותר משלושים מנות. שולחן ארוך ארוך שכולו נמלא מתוך ידיה האוהבות ופעולתן. את הערב ביליתי באושר גופני, בהכרת תודה שלא ידעתי לאן להוליך, ובנסיונות ללמוד רוסית, כי זה שלאודם שלי קוראים Russian Red זה לא נחשב להשתתף.

מכל המילים שלמדתי מאנשים שניסו שלא לצחוק מהמבטא שלי אני זוכרת להגיד רק טורט קייבסקי, עוגה שלוקח להכין אותה את אותו זמן שלוקח לנסוע עד קייב לקנות אחת כזו ולחזור.

%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%91%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%90%d7%a8%d7%99%d7%97-%d7%90%d7%97%d7%93

אני לא זוכרת את השם לפשטידות ולמאפים ולתבשילים ולסלטים שממש ניסיתי לשנן, ונשאר לי רק המקצב. צלחות נוקשות וכוסות מורמות ואיזה שקשוק מתחת שמרעיד אותי: אני לא יודעת להגיד כמעט כלום ליד השולחן הנפלא הזה, אבל את השפה אני מבינה היטב ורוצה לדבר אותה כל חיי.

והמתנה לחג? מחזיקי סירים. איך לא. אריחים שמודפסים עליהם צילומים מתוך מחברת המתכונים המיתולוגית של סבתא אירה. את האריחים הדפסנו אצל סטודיו ורדי שמוכנים שגם אנשים שלא קונים מטראז'ים של רצפות יפות יבלבלו להם את המוח בתמונות נשלחות וחוזרות (תודה, הילה. סליחה, הילה..) עד שיוצא האריח האחד המושלם. לאריח הזה מדביקים מתחת מדבקות שבדרך כלל שמים כדי למנוע חיכוך של רהיט ברצפה, וטדדדם. מוכן ועושה חשק להניח על השולחן ולכסות בסיר מהביל.

%d7%9c%d7%a1%d7%91%d7%aa%d7%90-%d7%91%d7%90%d7%94%d7%91%d7%94-%d7%a9%d7%9c%d7%99%d7%a9%d7%99%d7%94

ומה עם המתנה לצד השני של המשפחה? שם הלכתי על התלונות של אבא שלי שכל פעם שהנכדים מתארחים אצלו הם מוציאים עוד מברשת שיניים ושוכחים אותה. כיוון שאבא שלי הוא בייביסיטר-העל נמחק האפקט של חינניות. פעם אחת ששוכחים זה מתוק, פעם שנייה ששוכחים זה ממלא את הלב בחמלה, פעם שלישית ששוכחים זה מטריף את השכל ודי כבר ומה הבעיה לזכור מה הוצאת ואפשר להשתגע ואי אפשר ככה יותר.

אז זהו, שאפשר.

%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a9%d7%95%d7%9b%d7%91%d7%95%d7%aa

מברשות שיניים מעץ אפשר להזמין מסין, ואז לצרוב עליהן בלייזר או במלחם ידני או סתם באקריליק ולכה את השמות של הנכדים. זהו. עכשיו יש מברשת אחת לכל ילד, ועד שלא ישתנה מאזן הילודה, דבר שאני ממש מקווה שלא ישתנה בקרוב כי אין לי כח להכין עוד, הסדר הושב על כנו.

%d7%9e%d7%91%d7%a8%d7%a9%d7%95%d7%aa-%d7%a9%d7%99%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9d-%d7%a7%d7%a8%d7%95%d7%a4%d7%98

חג שמח, סבים שלנו. בלעדיכם היינו בודדים ומבודדים ואבודים. הלוואי ותמיד נוכל להכין לכם מתנות קטנות כדי להודות על המתנות הגדולות שאנחנו מקבלים מידיכם. מתנות שלעולם לא נוכל להשיב לכם, ונצליח להשיב, אולי, אם יעלה יפה המאמץ, לדור הבא.

נ.ב.

בחמישי שזה תיכף יש אירוע שירה שאני מופיעה בו, ושם אדבר גם על הגעגוע לאמא שלי, שחסרה לי גם בחג הזה.

2 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, רעיונות לימי הולדת וחגיגות

כל מה שצריך לדעת כדי להתלבש בינוני

איפושהו בשלב שבו היו לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות מצאתי את עצמי במקסיקו עם שתי חברות אירופאיות שלי. היינו בלב שוק שטוף ריחות וצבע, וכל אחת יצאה לדרכה בחיפוש אחר הפונצ'ו המושלם. כעבור שעה ההונגריה הגיחה עם פונצ'ו אפור מדכא כנהוג בגוש, היווניה הגיחה עם פונצו לבן חלק כנהוג בציזיקי, ואני הגעתי כשאת גופי חובקים עשרים טווסים רקומים. טווסים משגעים מרובי כנפיים עיניים נוצות וסלסולים, כנהוג בג'ונגל. באמת שזה היה חיזיון נפלא. לדעתי כשאפתח את הארון שבו הפונצ'ו הזה מאוחסן עד היום, יתגלו לי עוד מאות טווסים שהמשיכו להתרבות עליו בחושך.

PeacockHead

"אוי, אורית", הביטו בי שתי האירופאיות, ואז הצטערו שאמרו את השם שלי בקול כי אנשים סביב עשויים לחשוב בטעות שהן מכירות אותי. וזהו. לא היה צריך יותר. במשך שנים מאז הסתובבתי עם ידיעה מופנמת: אסור לי להתפרע, כי אז יגידו לי אוי אורית. ואם קוראים לכם אורית ואם אומרים לכם אוי אגב הנדת ראש, אתם ודאי יודעים שנעים זה לא.

בית ראשון

יותר מעשרים וחמש שנים עברו מאז. עדיין יש לי המון פצעי בגרות ומעט בגרות אבל משהו בכל זאת השתנה. נמאס לי להסתיר את התשוקה שלי. אם לדייק, בכל פעם שמישהו אומר לי שהחולצה אחידת- הצבע שלי יפה, אני חושבת בלב – אוי, תרבתו אותי, לימדו אותי להזהר, ולא בא לי שזה ימשיך. ולכן- הדיון הראשון עם חברתי עסק בשאלה איך בכל זאת לעשות צבע ואש גם בגיל לא טווסי בכלל. נתחיל ממה יש לשירה להגיד על זה.

1

עקרון שירה ראשון: שתיקה היא אולי המילה הכי חשובה בשיר.

וחברתי מסבירה את זה במונחי בגדים: לפעמים כדאי לך לשתוק הרבה ולדבר מעט ופראי. מרבית הבגדים בצבע אחד או בפלטת צבעים שקטה, ופריט או שניים שמדברים חזק: עם ההדפסים המטורפים שאת אוהבת, נניח. מכאן ואילך תוסיפי אקססוריז שמדברים בצורה ולא בצבע.

אבל בא לי להגזים, אני אומרת- אז תגזימי הרבה היא עונה. אם וולט ויטמן – אז לחצות בגוף ובמילים את כל ארצות הברית. אם שרשרת זהב – אז המון שרשראות זהב. שובב.

בית שני

2

עקרון שירה שני: איזונים בין הפכים. נגיד, בין שפה לירית לשפה דיבורית.

בית 3

וחברתי אומרת: יופי. אזני בין גבוה לנמוך, נשי גברי, גלוי מוסתר: בא לך על הז'קט המחוייט – לאזן בכפכפים. בא לך על גופיית הסבא – לזרוק מעל פנינים, בא לך ללכת עם חצאית שחושפת ברכיים – לאזן בחולצה סגורה, בא לך על השמלה הנשית – לאזן בכובע גברי.

3

עקרון שירה שלישי: דחיסות. הרבה משמעויות דחוסות בתוך מעט תנועות מילוליות שהולכות ומתרבות בתוכך.

בית 4 חצי

וחברתי אומרת: שכבות. צעיף מבצבץ מתחת לצווארון גולף גרררר, חזיית תחרה מבצבצת מתחת לחולצה לבנה. שלושה פריטים שעושים חוויה של מורכב: במקום רק חולצה ומכנסיים, חולצה ומכנסיים ושרשרת או ז'קט.

4.

עקרון שירה רביעי: פרטים קטנים, בבקשה פרטים קטנים. מספיק לשבור שורה במקום מתוכנן היטב, והשיר כולו נטען.

בית לפני אחרון

וחברתי אומרת: תתחילי לתרגל: לקפל שרוול כמו שצריך, לשים רק חלק מהחולצה במכנס, לערבב פרינטים על בסיס צבע שחוזר בשני הבדים, לקשור חגורה בקשר הורס במקום סתם לשים, לזרוק כובע מעל, והכי- לדעת לקשור צעיף.

אוי, אוי, בצעיפים אני ממש מבינה! אני אומרת. אני יודעת, היא עונה לי. הזכרתי את זה כדי שיהיה לך תירוץ לסעיף נפרד.

5

סעיף נפרד: צעיפים! טבעות צעיף!

נהניתי מאד מהסעיף הזה.

6

עקרון שירה חמישי: בכל שיר יש נקודה שהיא יהלום מוחלט ואי אפשר לקיים את השיר בלעדיה.

בית אחרון

וחברתי אומרת: בכל ארון יש לפחות בגד אחד יפה באמת שאותו את צריכה לקנות בכל מחיר ועליו את צריכה להתעקש. מה זה במקרה שלך? ג'ינס נורמאלי שיעשה הרבה חסד להרבה ירכיים שלך, חולצה פשוטה מבד מעולה, ו- היא אהבה משהו מהמלתחה הקיימת שלי (!), מעיל הגשם האדום.

אוי, מעיל הגשם האדום שלי. מעכשיו ועד סוף הפוסט אני מוכנה רק לדבר על מעיל הגשם האדום שלי.

מעיל דק בצבע מושלם ובגזרה מושלמת, פיסה של יופי טהור המוכן לקדם את פניו של הגשם הראשון. חברה שלי אוהבת אותו, אני אוהבת אותו, הבעיה היחידה היא שיש 39 מעלות בחוץ.

לא נורא. ניסיתי לשכנע את אלכס שנדליק מזגן על שש עשרה מעלות ונשב לארוחת חורף רומנטית אני, הוא, והמעיל. אלכס הרים את הטלפון, חייג אחד ואפס ואז הודיע לי שאם אני מתקרבת למזגן הוא לוחץ שוב על האפס.

וכך מצאתי את עצמי שוב עם גופיה וכפכפים, הולכת על הקטע של להיות מאושרת.

נ.ב

אני מתלבשת לא כדי להראות טוב, אלא כדי לחשוב שאני נראית טוב – זה מה שעושה את ההבדל בפועל. אבל זה כבר לפוסט אחר. בינתיים- השיר ששזור פה הוא השיר 'אחוזה' של אגי משעול. נכון שיר מופתי? נכון.

נ.ב.ב

טבעת צעיף אפשר בקלות לחתוך מפרספקס בכל חותך לייזר. וזה הסבר אחד מיני רבים לשימוש אפשרי בטבעת הממזרית הזו.

20 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות, שירה

החברה המכשפה, וארון הבגדים (וגם- תיכף ניו יורק)

כשהייתי צעירה נכנסתי לאיזו רשת בגדים ואמרתי למוכרת- תני לי מכנס שחור וחולצה שחורה, מכנס אפור וחולצה אפורה, וזהו, לא צריך יותר מזה במלתחה. העיניים של המוכרת התכווצו למראה נשמתי התועה וארנקי המוטעה. מההה???!, עניתי לשאלה שהיא לא העיזה לשאול, אם אני אהיה מאושרת אני אהיה יפה, ואם אני אהיה לא מאושרת שום בגד לא יעזור לי.

נו, אז מה השתנה, שאלה אותי חברתי בעלת הטעם המשובח שאותה הזמנתי הבוקר כדי לעשות לי מייקאובר. אני כבר לא צעירה, עניתי, זה מה שהשתנה. מאושרת מאושרת ידה ידה, ספרי לי כל מה שאת יודעת.

הושבתי אותה מול תיקיית 'מלתחה חדשה לקנייה' שהכנתי מבעוד מועד, וחיכיתי לשיעור הראשון שלי. מכנסי האפורים וחולצתי האפורה התגהצו עלי מרב ציפייה.

אלא ששלוש שעות משם, לא התקדמתי הרבה. חברתי הסתכלה על כל פריט, צמצמה את עיניה, ואז הורידה אותו לתהום רוקן הפח. כך נמחק מתיקיית החלומות שלי סרבל הורס חבל על הזמן ("חבל על הזמן"), פונצ'ו חרדלי נפלא ("נו, באמת"), והכי- ז'קט הנמר החי והבוער שאפילו הוא נפסל בנימוק משכנע ("לא"). אבל למה, למה למההההההה שאגתי בלחישה.

העמדתי פנים שאני ממשיכה להקשיב ושצליל הפריטים הנמחקים לא מלחיץ אותי כלל, אבל באצבעות כבר הקלדתי מסמך חדש: מה שאני איכשהו יודעת. במילים אחרות- שירה.

אלכס הרצה פעם הרצאה נפלאה על הקשר בין כתיבת שירה לכתיבת קוד, וזה חייב לעבוד גם באופנה. אם יש עקרונות של שירה שאני יכולה איכשהו להסכים עם עצמי עליהם, הם יעבדו גם בבגדים.

רשימה של עקרונות? נחרה חברתי הפאשיסט-ניסטה, כן, רשימה.

IMG_7963

נו, טוב, היא ענתה ובעיניים שלה ראיתי את מבט היאוש המוכר לי הו – יותר מדי. יופי! לא יהיה לה לב לסרב ואנחנו יוצאות לדרך. צפו לדיווחים במהלך השבוע.

כן, זה קשור באיזה אופן לגעגועים שלי לאמא שלי ולסטייל שלה, כן זה קשור באיזה אופן לזה שאחרי שכתבתי בפוסט הקודם על שרוולי האנגורה לא הבנתי למה לא מפחלצים בגדים שממש יפים עליך כדי שישרדו יותר משנתיים, וכן, זה קשור לזה שאני בתקופה שבה אני צריכה דברים שישמחו אותי. קוס, דברו אלי בנימוס, הנה אני באה.

נ.ב

חשוב מאד! אני מגיעה לניו-יורק בספטמבר כדי ללמד את סדנת הכתיבה של אשכול ושלי. קוראי הבלוג שהעט שלהם מתגעגע לעברית- בואו בואו בואו. זה הלינק לאירוע בפייסבוק, תיכף הוא גם יעלה לאתר של סדנאות הבית, והנה כל הפרטים בקיצור: סופ"ש בניו-יורק בתכנית חופשי במנהטן של בית הכנסת סטפן וייס, כל השאר בשיעורי אינטרנט. כותבים באינטנסיביות, צוחקים מלא, ובסוף הולכים לבדוק מה הסיילים שרצים בעיר, כי עד אז נדע הכל על אופנה.

4 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

עיצוב הסטודיו- התפריט

ובכן- נראה לי שבזה סיימנו בבלוג את סדרת עיצוב הסטודיו. מה היה לנו?

הספריה והפז האינטלקטואלי הראשון בעולם

של אנשים ועכברים

פרגוד השירה

DSC_0011 (2)

נברשת העפרונות 

נברשת עפרונות קולאז

ושירים ומשוררים מתחבאים

קולאז כריות משוררים

ו.. זהו. אנחנו קמים אל בוקר שבו לא צריך לסחוב לוחות עץ ענקיים או לתלות מאות עפרונות או להכין צלליות ממדבקות שכל הזמן נקרעות ודיו בד שכל הזמן נמרח על הבגדים. איזו הקלה. איזה שעמום.

אין ברירה. חייבים להתחיל את ההרפתקה הבאה. ובהתאם מחר בבלוג- המסך הירוק ונפלאותיו. בינתיים- אשכול ואני פנינו לפיבן שבא ללמד סדנת אמן ביום שישי בסטודיו (חנוך פיבן! האמן הבינלאומי! האיש שיכול ליצור פורטרט מכל חפץ! פיבן בא ללמד סדנת אמן ליצירה ולכתיבה בסטודיו! לא, זה חובה לבוא, כל הפרטים כאן), בקיצור, שאלנו את פיבן איזה פורטרט יתאר היטב את האדם המעמיק, פורץ הדרך והנשגב שעיצב את כל הנפלאות הזו. תשובתו:

29_43_scholars-and-scientists_albert-einstein_ilustracion_normal

מצד שני, פיבן מצליח לגרום לכל קוף להראות הרבה יותר טוב:

20_34_scholars-and-scientists_ilustracion_normal

אז אולי אי אפשר לקחת את זה כמחמאה.

3 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

עיצוב הסטודיו: שירים מתחבאים

רצינו: שהסטודיו יימשח בשירה, ינשום וינשוף את הרוח הגדולה של כותבים שכתבו בתוך העברית ואליה.

לא רצינו: להפוך את המרחב כולו לנגוע בצטטת.

הפתרון: לפזר חפצים שמדברים בשקט שירה ועל שירה, הערות שוליים שמתסתתרות במרחב ומחייכות אל הטקסט עצמו.

שורה של זלדה

shlomi

כמה מעט נחוץ כדי לומר כל כך הרבה: חוט בין שלומי לשלומך. בכל רגע יכול להקרע, בכל רגע יכול להתגלות.

שלומי

אני לא בטוחה כמה מהמבקרים בסטודיו רואים את המחברת הקטנה הזו עם שתי דמויות מיניאטוריות שמודבקות עליה וכותרת זהב על העטיפה, אבל זה כל העניין. ששורה דקה כזו מתחבאת ומתגלה פתאום, חושפת את מוטו העומק ומדנדנת לרגע בחוטים העדינים המשוכים בין אנשים.

שורה של צבי מרמלשטיין

שיר הסוכר שכבר הזכרתי בעבר, הוא מהיקרים לי בעולם. גם הוא עוסק בחסד שבין שניים. באיך אפשר למשוך מתוך החולין חוט של סוכר שבחום היחסים הופך לקרמל:

צבי מרמלשטיין שיר הסוכר

כאן מתחבא (עדיין בתוך הארון שלי, תיכף יגיע גם לסטודיו) על מיכל שבתוכו סוכר. מתגלה רק למי ששותה את התה שלו בלי להתקמצן על המתוק.

המצלמה שלי, אגב, מקולקלת, אז התמונות שפה הן מהטלפון. במציאות זהו לא סוכר זרחני אבל אלו כן שורות שמאירות בשקט.

 

sugar

כריות משוררים

כל העניין הוא להשעין את ראשנו על כותבים שמילים שלהם מתרוצצות בתוכנו, מכאן- כריות המשוררים:

קולאז כריות משוררים

ופה כבר על ספת הסטודיו:

כריות על ספת הסטודיו

שיחה מצחיקה בתהליך ההכנה- השיחה עם התופרת שעזרה לי עם הריצ'רצ'ים:

-מי על הכריות?

-מה זאת אומרת? נתן זך דליה רביקוביץ יהודה עמיחי ולאה גולדברג

-ומי אלו? המשפחה שלך?

 

אז כן. המשפחה שלי.

 

ואחרונה: מנורת האישה הקוראת- במקום שיר של עמיחי

זה ניסיון לחקות חיתוך נייר יפה שמצאתי ברשת ולחתוך אותו מעץ. במהלך העבודה בפאבלאב ניסינו לכתוב בתוך הספר (זה שבידיים של האישה) שורה של עמיחי, אבל בכל פעם האותיות היו קטנות ועלו באש קרן הלייזר, והיה צריך לחתוך שוב עץ חדש. בסוף ויתרנו. כתוב שם רק 'שירה' ועל אנשי הסטודיו המלאכה לגמור. לברוא שורות שיעלו באש בתורן. להדליק עוד גפרור במדורה של העברית:

קולאז מנורת שירה

 

מנורת שירה copy

ויש עוד. עוד שירים שמוצפנים במרחב ומחכים להתגלות, עוד טקסטים שמציצים מכל מיני פינות. אספר עליהם לאט לאורך השנה, אבל בינתיים אני רק רוצה לחגוג את הרגע שקרה אתמול. הלבשתי את הציפות על הכריות ואז נשענתי אחורה ואמרתי לאשכול: אני חושבת שזהו. זה מרגיש כמו בית.

נ.ב.ב. איך?

את כל הטקסטים ופני המשוררים (כריות משוררים, מיניאטורת זלדה, מיכל סוכר) צבענו דרך שבלונה שנחתכה ממדבקה. את חיתוך העץ (מנורת האישה הקוראת) עשינו במכונת הלייזר.

נ.ב.ב.ב

מחדשות הסטודיו: ביום שישי אנחנו משתפים פעולה עם מוזיאון תל אביב, ואיילת גונדר-גושן הנפלאה תעביר שם סדנת כתיבה במחיר כניסה למוזיאון. כל הפרטים אצלנו באתר. ובמוצאי שבת אנחנו מביאים לראשונה הצגה לחלל הבית- הצגה מצחיקה מצחיקה מצחיקה של בועז פינקוביץ: מופע ההשקה הגרוע ביותר בתולדות הספרות הישראלית, כאן גם הראיון לרדיו.

15 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

עיצוב הסטודיו: נברשת העפרונות

יש פרויקטים שצריך להיות לא שפוי כדי לעשות ולא שפוי כדי לא לעשות. החיים הם כמובן פרויקט כזה, ובקטנה גם נברשת העפרונות.

להלן: הנברשת, מאות עפרונות תלויים בוו על שלד ברזל. היה צורך בעשרות שעות עבודה כדי לתלות את כולם. כל הכבוד לפועלות שלי שהתייצבו מדי בוקר עם רון בלב ופלייר ביד כדי לתלות עפרון אחר עפרון, אגב כך שהן מתקלטות בלופ את איי וואנה סווינג פרום דה שנדליר, יה:

פועלות הנברשת קולאז

 

זו היתה עבודה מייגעת אבל היא הלכה די חלק עד שהגענו לקופסא האחרונה של העפרונות (!) א-ח-ר-ו-נ-ה. קול צווחה נשמע על הספה, הבלונדינית היפה גילתה שדווקא העפרונות האחרונים הם עם מחק שחור. לאאאאאאאאאאא. איך ניסע עכשיו לדרום תל אביב לקנות בדיוק את העפרונות האלה ובכלל אין לי אוטו, ומחר כבר קבעתי עם חשמלאי בסטודיו, ולמה דווקא לי זה קורה וזהו, כלו כל כוחותי ונשבר נשבר נשבר ה-

מה זה כלו? שאלה הבלונדינית וחייכה אלי. ביד שלה היו 17 עפרונות לבני מחק. מסתבר שבזמן שאני יבבתי על מר גורלי למרגלות הנברשת, הגאונה הזאת תלשה והדביקה מחקים. היא הכליאה בין המחקים הלבנים של העפרונות השבורים שזרקנו במהלך ההרכבה, לבין העפרונות החדשים שלמי הגוף ושחורי המחק. התוצאה: שלמות.

הרכבנו את העפרונות האחרונים והתחבקנו. אני והחברות של הבת שלי. בלי בושה. איך אפשר היה לעמוד בפני זה, הצלחנו להרים שנדליר שנדליר:

נברשת עפרונות קולאז

ניסינו לדמות איך זה ייראה עם נורה בפנים אז גררנו מנורת שולחן לפנים הנברשת:

IMG_1244

למחרת כאמור כבר היתה התלייה האמיתית בסטודיו. במקור אשכול ואני פינטזנו לתלות את השנדליר בלב החלל אבל שותפי הבוקר שלנו שיש להם טעם מאד משובח בעיצוב קצת נבהלו מהפיל הכתום, וכיוון שהפרויקט הלא שפוי של החיים בכל זאת חשוב יותר מהפרויקט הלא שפוי של הנברשת, התפשרנו על תליית השנדליר בכניסה לסטודיו:

DSC_0001

ומאז היא שם. מרשרשת במשב עפרונות ועושה את האור הנהדר שלה, והאמת שגם משמשת כסימבול לעמל הזה של הכתיבה, שבסוף שלו יש יש. יש.

נ.ב

לא התכוונתי אבל יצא מתאים לתאריך – חג נורות שמח!

 

26 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות

הו מיי פרגוד

הכל התחיל כשגילינו שצריך לתחום את חלל הסדנאות עם פרגוד, כלומר צריך לקנות פרגוד, איכס לקנות, צריך לבנות פרגוד, אוי לבנות, איך בונים פרגוד, פ-ר-ג-ו-ד: ארבעה מטר רוחב, מטר שמונים גובה, אלמנט דומיננטי בחלל שאם הוא ייצא מכוער יהיה צריך פרגוד חדש כדי להסתיר אותו. גוד.

למרבה המזל, היה לי את הנשק הסודי: הפאבלאב, שזו מעבדה פתוחה שכבר עפתי עליה בעבר, ושם פגשתי את אידה ששייכת לאנשים שלא רק שיש עליהם דיבור אלא יש עליהם לחשוש. מספרים שהיא יכולה לעשות הכל אבל עדיף שלא לדעת איך היא עושה את זה.

חודש אחר כך, כשראיתי אותה מטפסת על מכונת חיתוך לייזר ומפרקת אותה כדי שאפשר יהיה לחתוך בה לוח ענק שבכלל לא אמור להכנס לתוכה, מרימה שני מטר של עץ צפצפה ומסדרת אותו כך ששני קווים יחתכו זה לצד זה בלי סטייה של מילימטר, חודש אחר כך הבנתי על מה מדברים.  אלוהי הפרגודים, הפרויקטים הגדולים ומזימות העל, בבקשה תמיד תסבך אותי עם פרפקציוניסטים.

בדרך לרגע הנכסף של החיתוך קרו כמובן כל התקלות האפשריות. המכונה של החיתוך התקלקלה. אף אחד לא ראה את זה חוץ מאידה ששלושה טכנאים ניסו לשכנע אותה שהכל בסדר אבל היא הביטה בהם במבט חד ללא שום סטייה. שבוע אחר כך, אחרי שהביאו את כל הקודקודים הארציים לגלות שהיא צודקת, אכן יש מיקרו מילימטר של רעד, שבוע אחר כך תוקנה המכונה, ואז כשאידה לא השגיחה שכנעתי מתלמד במעבדה לעזור לי בחיתוך וחתכתי בטעות ם סופית בלי להשאיר מקטע שנאחז בעץ. אידה חזרה מהפסקת העישון, הביטה בחור הקטן והריבועי, הביטה בי ובלי מילים עזרה לי להשתפר כאדם.

אחר כך גילינו ש:עץ זה דבר שמתכופף. חוצפה. תכונות של חומר זה דבר כל כך מיותר, ש:להכניס לאוטו לוחות ענק וילדים לא הולך ביחד, ש: להשאיר כמה ילדים במעבדה זה לא נורא, הם אוהבים את הכבשים שהודפסו במדפסת התלת מימד ומרסקים אותן כהכנה לפשטידת רועים סינטטית. ובקיצור, גילינו שכשעושים פרויקט בפעם הראשונה כל מה שיכול לקרות קורה, אבל בסוף קורה גם שיר: הנה, שישה לוחות צפצפה שעונים על הקיר וביניהם נמשך טקסט אחד ארוך.

IMG_1314

הובלתי את הלוחות הביתה, פרשתי אותם בסלון וניסיתי לשכנע את עצמי שלא צריך לצבוע אותם. מזל שהילדים יצאו מהחדר ושאלו אם אני עובדת על פרויקט ליד ושם. שייסה. שמתי להם ביד רולר וצבע והוריתי להם להתחיל לעבוד.

צביעת הפרגוד

בסוף סאגת הצביעה שנסכם אותה בכך שתמיד רציתי רהיטים לבנים או לפחות רהיטים עם נגיעות של לבן הלוחות כבר קיבלו עידון מסוים ועכשיו נשאר רק להכניס אותם שוב לאוטו שנבהל שזה שוב קורה לו, להוביל אותם לבונה הפרגודים, להוביל אותם הביתה לצביעת המסגרת, להוביל אותם לסטודיו ולחבר. שטויות. אנחנו כבר שם.

מזל שנפלתי על דודו, בונה הפרגודים המוכשר שחשב לעומק על כל שלב בתהליך הבנייה וההרכבה וממש לקח אותי ביד עד הציר האחרון. אני מתה על אנשים שאני משלמת להם כי יש להם ידיים טובות ומגלה שקיבלתי בחבילה גם לב.

וסוף סוף סוף סוף נברא פרגוד השירה:

DSC_0012 (2)

 

מואר קולאז

השיר שעל הפרגוד הוא שיר יפהפה של מארי אוליבר בתרגום הנקי והמדויק של דורית ויסמן שחבל רק שיש בו ם סופית:

אווזי בר- חלק ראשון

אווזי הבר חלק שני

 

כשמניחים אור מאחורי הפרגוד השורות זורחות. ובכלל הוא נפלא ומלא הוד. באמת שיותר יפה מבתמונות. מדי פעם כשאני מארגנת את הסטודיו לכבוד בואה של סדנא חדשה אני מחייכת אליו וחושבת שבחיים אבל בחיים לא הייתי בונה אותו שוב, אבל איזה מזל שאת זה אני יודעת רק בדיעבד.

18 תגובות

מתויק תחת עיצוב הבית, שונות