שטיחוני חד קרן מסוג קרנף בפרויקט התרמה! מטורף!

תוך עשר שניות נתנאלה שלפה רעיון מדויק, טענה אותו, כיוונה, ובנג. הכל היה מוכן. רק כמובן היה צריך להכין הכל.

אז את רוצה פרויקט התרמה נכון? נכון.

אז בואי נדפיס שטיחונים מספר הילדים שלך ושל עומר הופמן, אוקיי? אוקיי.

שטיחונים כאלו שמחים לחדר ילדים הולך? הולך.

כל הכסף מההכנסות ילך לאוכל לילדי פליטים. מתאים? מתאים. לא סתם מתאים. מדהים. לא סתם מדהים. מדהים לגמרי.

הנה זה.

קונים שטיחוני פי.וי.סי שמחים לחדרי ילדים או לפינה בבית שמתאים לה קצת לחייך, כל הכסף מועבר כדי לעשות טוב שנחוץ בעולם.

עומר הופמן אייר, אורית רובינשטיין עיצבה, יפתח שביט הדפיס והגאה לי את הלב כשהוא סיפר על הפרויקטים שהוא עושה בהתנדבות. כל שקל מהרווחים הולך להתארגנות של אורין קנטי ודנה אבטה שקונות אוכל לגני ילדים ולמשפחות של פליטים בדרום תל אביב. ככה. נקי.

 

כל הפרטים לאט-

מה? שטיחוני חד-קרן מסוג קרנף בגודל 60 על 80 ס"מ. יש ארבע דוגמאות אפשר לבחור.

כמה עולה? 90 ש"ח לשטיחון באיסוף עצמי מהחנות של נתנאלה.קום ברחוב הרוקמים 26 בחולון, 110 ש"ח לשטיחון פלוס משלוח עם שליח עד הבית.

שוב, למי התרומה? להתארגנות של אורין קנטי ודנה אבטה, שקונות כל חודש אוכל לגני פליטים ולמשפחות פליטים שאין להם אוכל. הכסף ממכירות השטיחים מועבר אליהן ישירות. כל רווח ישמש במלואו לקנייה של מוצרי מזון והעברת האספקה לגנים ולמשפחות נזקקות.

למי הקרדיט? לנתנאלה כחלון לוי שהגתה וליוותה ומעמידה לרשותנו את כל הצוות שלה לצורך גב לוגיסטי.

איך קונים? משלמים תשעים או מאה ועשרה ש"ח בפייבוקס הזה. מקפידים לכתוב בהערות את שמכם ואת צבע השטיח שבחרתם ואת מספרו. הצוות של נתנאלה יתקשר אליכם לתאם משלוח. אם אתם אוספים עצמאית השטיחונים יחכו לכם בחנות בחולון ברחוב הרוקמים 26. ב- 29 לינואר ובעוד מועד שנפרסם תהיה שעת סיפור של 'חד קרן מסוג קרנף' בחנות של נתנאלה. אפשר יהיה לאסוף גם באירוע עצמו.

הנה הדגמים- לפי מספרים.

דגם 1- צהוב:

דגם 2- ורוד:

דגם 3-כחול:

דגם 4 – קרם:

בהצלחה עם לבחור. זה לא קל, אבל תמיד אפשר להזמין שניים. או שלושה. או לעשות עוד ילד. טוב, די.

אנשים נגעו בירח – מתנות והשקות

נתחיל בהכי כיף: השקה למוזמנים

יש השקה! מהממת! לגמרי! בתשיעי ביוני, יום שבת, באחת עשרה בבוקר בסטודיו היפואי של סדנאות הבית.

מה בתכנון? אורי להב, אדם יפה יפה עם קול צלול צלול שמרעיד את התקרה הגבוהה גבוהה תשיר ותנגן שירים על ירח ועל אהבה. תלווה אותה הגיטרה הוירטואוזית של ערן לבנת.

אני אספר את הספר בליווי האיורים המשגעים של תמי בצלאלי שגם תהיה באירוע, תשחק השחקנית מעיין חסידוב שמבינה את הספר כל כך לעומק עד שלפעמים בא לי לשאול אותה למה התכוונתי, עודד נעמן יביים וינצח בכשרון רב על הכל, נשוחח ונעשה יחד פעילות על זכרונות וחברות. בוטיקי ומלא מלא לב. איך בא לי שזה יגיע כבר.

מי מוזמן? זוגות של הורים וילדים או סבים וילדים (לא יותר משני ילדים למבוגר אחד, אין בעיה שיבואו שני מבוגרים ואז אפשר שלושה או ארבעה ילדים).

גילאים? שש עד שמונה הכי טוב. אפשר גם חמש אבל אין מצב לפחות מזה, אפשר להביא גם ילדים גדולים יותר, הספר הוא ספר לילדים ולמבוגרים. כשאתם נרשמים תגידו לנו מה שמותיכם ושמות הילדים כדי שנחכה לכם עם ערכת זכרונות.

איך נרשמים? הו. בגלל שהפעילות שווה שווה ויש בה מקומות סופר- מוגבלים (15 זוגות הורים וילדים) אז חייבים להרשם מראש ויש עדיפות וראשוניות לקוראי הבלוג. שלחו אלי מייל ל- oritgidali בג'ימייל דוט קום. הכתובת פה משמאל אם אני לא ברורה. (שימו לב שלא להרשם דרך המייל של סדנאות הבית, לא להרשם בתגובות לפוסט, אלא להרשם במייל הפרטי שלי ולחכות לאישור על שמירת מקום)

כמה עולה? לא עולה. זו השקה למוזמנים. אתם.

וגם- חשוב:

החזית שאני צריכה בה הכי הרבה עזרה היא חזית ההפצה ברשתות. אז-

אפשר להפיץ גלויות עם ציורים וציטוטים מתוך הספר. לחצו כאן כדי להגיע לגלויות בפייס שלי ולעשות לאחת מהן share. היום אעלה גלויה ראשונה, מחר את כל השאר.

אפשר להוריד את הגלויות מכאן, כדי לשמור על המחשב ולהפיץ באינסטגרם, טוויטר, וכו'. 

השיטו באניות אלקטרוניות את הידיעה שהספר ממש ממש עכשיו בחנויות, כתבו עליו דברים, או שתצטלמו איתו ועם הילדים שלכם. מה שתרצו, מה שטוב ומיטיב.

ונסיים- במתנה (תודה תמי!)

האיור האהוב עלי מתוך הספר שאיירה תמי בצלאלי. הוא מהמם לקישוט חדר ילדים או ספריה, ואפשר להוריד אותו בלינק הזה. האיור הוא האיור של רוז'י והזקן מתבוננים בנחיתה על הירח.

יאללה.

 

אנשים נגעו בירח – אז על מה הספר?

אז על מה ספר הילדים החדש?

הספר הוא על אלטע-זאעכן של זכרונות, אלטע-זכרונות, שקונה ומוכר זכרונות שאף אחד כבר לא צריך. יום אחד עוצר האלטע- זכרונות ליד איש זקן וקונה ממנו זכרון ישן על רוז'י, אהובתו של הזקן, ביום שבו נפגשו בפעם הראשונה.

אלא שרגע אחרי המכירה של הזכרון שלו הזקן מתחרט.

הוא רודף אחרי האלטע-זכרונות, ומבקש את הזכרון שלו בחזרה. אבל עסקה זו עסקה ומה פתאום להחזיר, כל כך קשה למצוא היום זכרונות על אהבה.

מה קורה אחר כך? מה שקורה אחר כך – אבל מה שחשוב לי להעיד עליו הוא דווקא חוץ סיפורי, הוא קשור לפואטיקה של הספר.

רציתי לספר סיפור ארוך בכמה שפחות מילים. לא להסביר הכל. להשאיר מקום לרווחים, לשאלות, לפיוט. איכשהו כשאני מסתכלת על ילדים הם נראים לי כל כך מבוגרים, וכשאני מסתכלת על מבוגרים הם נראים לי כל כך ילדים, ורציתי לכתוב לכל הסוגים האלה של אנשים שהם במידה זו או אחרת אדם מעורב במשורר.

ובאמת – בעבודה על 'אנשים נגעו בירח' התאמצתי בעיקר לשתוק. לקח שבוע לכתוב את הסיפור וארבע וחצי שנים למחוק אותו. השבוע ירד משפט שלם, השבוע ירדה מילה, השבוע העורכות ביקשו להחזיר שתי מילים.

רצוא ושוב, רצוא ושוב, עד שאת המשפטים שנותרו על הדף כבר לא יכולתי למחוק. זה היה ועודנו משחק אימה. פחד לומר יותר מדי מול פחד לא לומר די. רעד עדין כמו רטט של נשימה שאני מקווה שימשיך וירעד, בכל פעם שעוד עיניים ינוחו בעדינות על השורות.

תיכף – מתנות לקוראי הבלוג, ועוד דברים טובים, אבל בינתיים תודות שאיתן אני לא מוכנה לחכות-

תודה לתמי בצלאלי, מאיירת הספר, על ציורים שהנפש נעתקת למראם ועל כל קו קטנטן ודק שעושה לי לבכות ולצחוק ולהתרחב, תודה ליעל מולצ'בסקי שרצתה את הסיפור עוד לפני ארבע שנים כשהוא היה רעיון שנסע מקרטע ומאובק בדמיוני, תודה ליעל גובר שהצליחה להסיע אותו בחכמה עד קצה הלילה, ובכלל תודה לכל אנשי ההוצאה שנוהגים בספר בעדינות ובכבוד, תודה ליועצי הסתרים מיכאל ואורה מחנות הספרים הבוטיקית 'מילתא' ברחובות שקראו עשרות גרסאות של הסיפור והכריעו בכל החלטה קטנטנה כענקית, תודה לאפרת לוי, חברה ומאיירת נפלאה שהזכירה לי שוב שזהב הוא הצבע היחיד שבאמת חייבים להשאיר בעולם, ותודה לאלכס שמסתכל איתי אל החושך וגורם לי בכל זאת להאמין.

ספר חדש- מחשבות וירח

באמצע ספר הילדים החדש (יש ספר ילדים חדש! יש!) הזקן מסתכל אל השמיים. הוא מתחיל לספר על הנחיתה על הירח: הספירה לאחור הסתיימה והחללית המריאה אל תוך הכלום. הוא ישב אז, הוא זוכר, ליד רוז'י אהובתו וכשהאסטרונאוטים שייטו בתוך החושך היא לחצה את ידו בין ידיה והוא לחץ את ידה, כאילו הם מברכים זה את זו על הדבר החשוב שהם רואים.

הזקן מתאר את המראה הזה ואז מחזיר את החללית במילותיו כל הדרך הביתה. אצבעו נשארת תלויה עוד רגע אחד באויר, והוא אומר משפט שיקר וחשוב לי פנימית: אנשים נגעו בירח.

מכאן צריך להתחיל את הדיבור. מאנשים אנשים. לא אלים, לא בני אלמוות, לא נשגבי ארץ. אנשים דיאטה, אנשים שירותים, אנשים איפה לחתום, אנשים מי לוקח מהגן, אנשים תגידי, את עוד אוהבת אותי בכלל. אנשים אנחנו. הם העיזו להכנס אל אוטו שמיים, ולהתחיל ולנסוע בתוך מי יודע מה יהיה. קפיצת אמונה שאי אפשר לחזור ממנה גם אחרי שחוזרים.

כן, תבונה אנושית בנתה מכונה שיכולה לחצות אלפי מרחקי חושך לא נודעים. אבל נצחון המדע פה הוא רק אדרת המלך. היו אנשים ראשונים שהסכימו להכנס לגוף המתכת הזה.

הם היו מוכנים להסתכן בפחד שאין שני לו. לחגור את החגורה. לספור אחורה ולשגר את עצמם קדימה. לא לדעת מה יקרה. באופן עמוק לא לדעת מה יקרה. זה נצחון של טמטום ושל אומץ, של אלו שלא חשבו על זה שיש להם אמא ואבא ומה יקרה אם יקרה משהו, אבל חשבו בודאות על זה שיש להם ילדים אז חייבים חייבים לנסות.

אנשים נגעו בירח כי הם האמינו שהם יכולים לגעת בירח. אנשים רגילים שחזרו משם אחרי שריחפו בחליפותיהם וראו אותנו, תושבי כדור הארץ, שטים גם אנחנו על כדור כחול באמצע כלום, זורחים אליהם בחזרה.

עוד על ספר הילדים החדש בימים הקרובים, ובינתיים איורים נפלאים של מאיירת הספר, תמי בצלאלי שהיא שמש של כשרון וירטואוזי, ושנות-אור של מעמקים ומרחבים.

על המתנה, ועל היסוס של עפרון

16 שנה חלמתי לפתוח סדנת שירה בסטודיו של סדנאות הבית. רק שירה, לא שירה ופרוזה כמו שאנחנו מלמדים כבר שנים, רק שורות קצרות ונשימות ארוכות. אבל-

השעון המעורר צפצף בבוקר, הילדים צלצלו בפעמון הבית בצהריים, הנהגים צפצפו סביבי בערב, הטלפון צלצל בחצות 'תשאר ער אני תיכף חוזרת', השעון המעורר צפצף שוב בבוקר- וכך עברו 16 שנה ולא הספקתי, פשוט לא הספקתי. אבל לפני כמה חודשים הרמתי את הראש ואמרתי לעצמי: אוריתי!

אני מכנה את עצמי בשם החיבה של עצמי כשצריך שעצמי לא תבהל שאני הולכת לנזוף בה. אבל רבאק אוריתי, החלום שלך לפתוח סדנת שירה כבר בן 16. לא הגיע הזמן להוציא לו רשיון נהיגה ולתת לו לנהוג את עצמו בעולם?

הגיע. אז כינסתי משוררים שריגשו אותי מבין תלמידי, צללתי איתם לסדנת שירה, וכבר במפגש הראשון הבנתי משהו מסוכן. לפעמים לא צריך להגשים חלומות מיד. לפעמים שווה לחכות עם החלומות שלך 16 שנה כדי שיתבגרו. כדי שהידיים שלהם על ההגה תהיינה בטוחות ושלוות. כדי שאפשר יהיה לנסוע איתם בכביש המהיר ואז לעצור בצד, להסתכל אחורה וללמוד משהו גם על הדרך שעברה ולא רק על הדרך שעוד תעבור.

 

זו מתנת הסיום שהכנתי לאנשי הסדנא, אני מעלה אותה פה יחד עם האיחול שלי לעצמי לכתוב משני הקצוות- המחק והעפרון, וגם כי זה רעיון יצירה לקראת ספטמבר, מזון לקלמרים הפוערים לקראתנו את פיותיהם הרעבים תמיד.

איך מכינים? אז ככה.

הכנה לצביעה- הכי פשוט לקנות עפרונות בלי מחק, או לכסות את תחתית העץ החשופה של העפרון בחתיכת וואשי כדי שלא תתפוס צבע. את הצד השני, את ראש העפרונות, הכי קל לתקוע בספוג לעיצוב פרחים.

צביעה- מרגע ששני הקצוות מכוסים מרססים הכל בספריי. זה לוקח שניות ממש ואפשר להכין עפרונות בכל צבע שרוצים.

מי שחי באנגלית יכול להזמין עפרונות צבעוניים כאן, לכתוב איתם משמאל ולהתגעגע לימין.

הדבקת השורה של השיר- אפשר להדפיס על מדבקה שקופה ולהדביק את שורת השיר. חשוב למרוח לפני כן דבק טוב ושקוף, אחרת המדבקה מתקלפת, כפי שאכן קרה לי וכך הגשתי לתלמידי שירים שחצי מהשורה שלהם נפלה באוטו. טוב שביאליק לא היה בסדנא כי עפרון 'הכניסיני תחת' עשוי היה לעורר פולמוס עברי.

אפשר גם להדפיס על וואשי צר ולהדביק, אפשר לכתוב בטוש פרמננט, אפשר לחרוט בלייזר בפאלאב, ואפשר להעביר לעפרון בכל השיטות של העברת קעקוע כולל הדפסה על נייר קעקועים.

בתמונה למעלה, סלפי עפרון ששלחה אלי ביום שאחרי שרי שביט, ולמטה תמונה קבוצתית של שורות שיר שהסתחררו בין ידי הקבוצה. קודים פנימיים מתוך מרחבי מילים יפהפיים שפוערים אותי אל העתיד- ואל ההבטחה לגלות איזה חלומות צריך להגשים מתי. לנהוג בעצמי וברצונות שלי בעדינות הזו של עפרון שהוא לעולם מהסס. 

נ.ב

בענייני הגשמת החלומות הבאים ובניגוד מוחלט למה שאמרתי על לחכות בסבלנות והכל – סדנת הכתיבה בניו יורק נפתחת בעוד פחות מחודש, סחררו הלאה את המייל שלי (oritgidali אט ג'ימייל דוט קום, לינק משמאל) לדוברי עברית בעיר הגדולה, ובענייני מילים- המלצה לספר ילדים שעינג אותי עד בלי די על נסיכות ועל אהבה.

כתב-שמחה

הבוקר נועה החביאה ללא חזור את מכשיר הטלפון שלי. "אני לא יכולה שאת שמה את אותו שיר נחות בלופ" היא הסבירה במבט קפוא. אפשר לחשוב, כולו שמתי lucky בלופ יומיים. מה זה לעומת ה'שלום לכם ילדים וילדות' שהיא היתה שומעת שוב ושוב בתור פעוטה בעת שאלכס ואני היינו מביטים במבט נבוב אל השמשה כל הדרך מרמת הגולן ועד רחובות.

ובכל זאת, אפילו שאין לי איך לנגן אותו, השיר lucky ממשיך ומתנגן בתוכי. אמנם אני לא זוכרת את המוזיקה בדיוק אז הוא קצת מתבלבל לי עם המוזיקה של דרך השלום, ואמנם שום דבר מתוך ערימת הקיטש שבו לא באמת רלוונטית לחיי, אבל מילה אחת מתוכו מדברת במקומי שוב ושוב: מזל.

לא מזל במובן השטוח של פוקס, אלא מזל כמו שנונה אומרת לגילי: 'איזה מזל זה גילי שאיתך הכל בדיוק בסדר'. המזל של לקבל מהחיים טוב נקי ולדעת בבהלה ובהכרת תודה שכל זה גם יכול היה שלא להיות.

וזה מה שמתאר את חווית החודש הזה. הבלוגריות הציפו את הרשת בחוטים זוהרים ובכשרון מהבהב בורוד, ומדי יום הגיעו במייל מתנות של אהבת-חינם מקוראי הבלוג שגרמו לי בבת אחת להתעלף ולהזדקף.

קוראי הבלוג בפרויקט ההתלהבות- הנה זה בא

ראשונה היתה גילת חסין, שמסתבר שהיא אמנית מתוקים מרהיבה, ששלחה לי שוקולדים בצורת מחקי-נונה. (זה היה יום אחרי שפרסמתי בפייסבוק שמחקי נונה הודפסו בסין והם בדרך לארץ, וזה נתן את ההשראה):

ואז גם הגיעו לגמרי בהפתעה שתי צנצנות ענק של נשיקות ושוקולדים כל כךךךך יפים שזה לא יאמן:

ואז עלה הפוסט של תדהר, שעשתה מקבץ עדין ויפהפה של שירי משוררים שמחים. כל לחיצה פותחת ללינק עם השיר. מדי פעם אני נכנסת לבלוג שלה ומשחקת עם עצמי במשחקי זיהוי. בניחוש הראשון יש לי שמונים אחוזי הצלחה בזיהוי המשורר/ת שכתבו את השיר, אבל בניחוש השני והלאה כבר יש לי מאה אחוזי הצלחה:

 

אחר כך התחילו להגיע הסרטים. למשל זה של אורנה ואבי שהניחו אבני לגו על סדין אי שם בביתם בפאלו אלטו, ובעריכה ביתית (אבל איך?? איךךך?) יצרו סרט סטופ-מושן משגע ופיוטי שפשוט נחת בתיבת המייל שלי:

זה הלינק לסרט

או הסרט של ליאור, שכתב בעבר בבלוג את הפוסט הזה על אהבה ועל מוות ושוב על אהבה, ולכבוד פרויקט ההתלהבות תפר (!) פיל מתלהב ששלושת ילדיו תפעלו. כשמחברים משאבת אופניים למצבר של האוטו ומכניסים אותה לתוך הפיל, החדק של הפיל מתנופף ומצפצף. זה גאוני וגרם לי (שוב) לצחוק ולבכות.

זה הלינק לסרט.

ואז הגיע הפוסט של לימור, שבאמצע שגרת טיפולים מייסרת מצאה זמן להתלהב ולפרגן, ובזה, ובכלל בהתמודדות שטופת החיים שלה, השאירה אותי פעורת-פה ופעורת-לב.

ואז לא הגיעה המעטפה מתמר. כלומר, ידעתי שהמעטפה בדרך כי תמר ביקשה את הכתובת שלי, אבל דבר לא התקבל. המעטפה נשלחה בדואר 24 רק שתמר ואני לא בטוחות 24 מה, אז בינתיים רק התמונה של החותמות המטריפות שבפנים, שתמר גילפה מעשה-אמן מתוך יד דקיקה ונדיבות רחבה:

איזה שפע.

ואני כבר לא מדברת על סיפורים על התלהבות שנחתו במייל שלי לפעמים אפילו בלי חתימת הכותב, על מילות התלהבות חדשות שלימדו אותי, על תמונות שילדים ציירו, על תמונות שגדולים ציירו, ועל מילים חמות שגרמו לי להרגיש גל חום פרטי.

איך טבעת הבלוגים? שאל אותי אלכס ערב אחד כשחזר מאוחר מהעבודה. זו לא טבעת, עניתי לו והרמתי עיני מהמסך. זה חיבוק.

תודה, חברים. תודה על גשם המזל הזה. אני שולחת ספרים לשישה הפרויקטים שאיכשהו בסוף הצלחתי לבחור, ורגע לפני שאני יוצאת לדואר אני נעצרת ושולחת יד. זה, מה שידי נתקלת בו עכשיו בתוך הקופסא השחורה של הלב, זה גביש אושר. אני יודעת את זה, עוצמת עיניים, ולומדת את מתווהו.

ולסיכום סיכומת-

סרט על כל מה שהיה לנו בפרויקט ההתלהבות שהוא בפשטות: כתב-שמחה. בבלוגים שהשתתפו בפרויקט דובר באומץ על צנזורה ועל השתקה שלקח שנים להשתחרר מהם, ואני מרגישה שבמשך חודש מרדנו כנגד ההשתקה הזו. הגנו כקבוצה על הזכות להתלהב, וציפצפנו על כל מה שלא נותן לנו לקפוץ ולדלג ולשיר. כי לקפוץ ולדלג ולשיר אינן עויתות-צהלה של נפשות שלא מבינות דבר על העולם, אלא ההפך, אלו מבעים של נפשות שמנסות בכל כוחן הנשחק, בתוך עולם שטוף אלימות ואלם, לאחוז בעיקר:

זה הלינק לסרט. 

ובזה באמת, אבל באמת, סיימנו. את כל שאר העדכונונות (מפגשי קוראים, איפה יחולקו מחקי-נונה שכרגע בכלל אבודים במכס, ועוד כל מיני חגיגות) אעדכן בפייסבוק בלבד. הבלוג חוזר להיות מרחב משחק של אמא של נונה שבו נעשה, כרגיל, שטויות. איזה שללינג.

יהלום לסיום וסיכום מרגש

והבוקר בפרויקט ההתלהבות- יהלום כל כך גדול שאני שוקלת לבטח את הבלוג:

דנה ישראלי– חברה אהובה שהיא באמת ישראלית כפי שרומז בעדינות שמה, אבל כל מה שהיא עושה מהמם כאילו נולד בנורבגיה, רקד בספרד, התלהט באיטליה, והתעדן בצרפת. מאחורי הקלעים היא חלמה איתי את פרויקט ההתלהבות, וזה מרגש במיוחד שהסרטון המבריק שעשתה גם סוגר את גלרית הבלוגריות המרהיבה שהיתה לנו השבוע:

מתוך הבלוג של דנה ישראלי

ואם כבר שבתם זוהרי עיניים אחרי ביקור בלינק, זו העת לסיכומים נרגשים:

פרויקט ההתלהבות- התפריט המלא (לפי סדר פרסום הפוסטים)

אבניירו– הבלוג של שירה גנני

אומאמי– הבלוג של אירה חרקובסקי

אמא מאמנת– הבלוג של אפרת לקט

לולה– הבלוג של איילת לנדאו

מוזה ויצירה– הבלוג של נתנאלה כחלון-לוי

פריזאית – הבלוג של כנרת רוזנבלום

קפה ויפה – המגזין של אפרת יפה

קרן פרפרים– הבלוג של קרן סקובץ'

רונית כפיר– הבלוג של רונית כפיר

קול אנד בלו– המגזין של נופר בן-דרור וירדן גלילי

קיפודים– הבלוג של יעל בר-כשר

הסיפור האמיתי והמזעזע של– הבלוג (גם של) מיטל שרון

בלינג בלינג – הבלוג של ליאת ורדי- בר

דנה ישראלי– הבלוג של דנה ישראלי

תודה לכל הבלוגריות ברשימה המפוארת הזו, שעמדו בלוחות זמנים בלתי אפשריים והרימו לקראת נונה לוחות זורחים בורוד. אתן מעיין גדול של אנושיות רחבת-חיבוק ושל כשרון רחב-תנופה. תודה לאפרת ליכטנשטט מ'מה את עושה כל היום' ולשרית נובק מ'מיספטל' שהביאו את נונה גם לפייסבוק ופתחו אליה ואלי את לבן, ותודה לכל המגיבים. זה נדמה כאילו זה דבר קטן להשאיר תגובה, אבל זו נשמת אפה של החברות האינטרנטית- האפשרות להניח כף בתוך הכף המושטת מן המסך, ובלחיצה רכה לומר: אני כאן. אני מקשיבה. יש טעם לנגן.

מתוך הבלוג של רונית כפיר

ובלי קשר לפרויקט, תודה ענקית לאיה גורדון נוי שהכשרון העצום שלה ברא את נונה בבשר הנייר ובנס הג'ינג', תודה לכל אנשי כנרת זמורה ביתן שהם מיילדים נפלאים, ותודה גם לאלכס שהצליח להכיל אישה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה מרב פגיעות ואושר. בשבוע הבא: פוסט אחרון בסדרה על כל הקוראים שנענו בתנופה מסחררת לאתגר ההתלהבות, ואז דממת רשת (מבטיחה…) וציפה על המים החמים של השמחה.

מתוך הבלוג של Cool and Bello

אבא שלי (ועוד אוצרות בפרויקט ההתלהבות!)

קודם-כל- גללו לסוף הפוסט, שם יש את תפריט האוצרות החדשים שעולים הבוקר במסגרת פרויקט ההתלהבות. 

וכאן- הפוסט שלי בפרויקט, פוסט על אבא שלי, לבן השיער וזהוב הלב. 

____________________________________________________

כשהייתי קטנה אבא שלי היה מעיר אותי ואת אחיי עם "איזה בוקר של זהב מתפרץ אל מעוני".

הוא היה שר אגב פתיחת התריסים, עד שבעליית הטונים החדה של "ואנקור קטן ואנקור שובב" היינו תובעים בצעקות שיפסיק. האיש שר נורא ואיום, וגרוע מזה- מכחיש את זה שהוא שר נורא ואיום.

אבל ככה, בדרך צורמת אך החלטית, אבא שלי שכנע אותי ואותנו לא רק לקום בבוקר אלא להתעורר. ולפתוח תריסים. ולהגיד 'זהב' כתנועה ראשונה עוד לפני שמיתרי הקול מתחממים.

ועד היום, אבא שלי הוא האיש הכי מתלהב ומלא חיות שאני מכירה.

נגיד, איך שהוא מתלהב מהילדים שלי, נכדיו. הקול שלו עולה לצווחות חדות בכל פעם שאני מספרת לו עוד חוכמה או עוד שטות שלהם. אוי, אבא, אני מסננת, תפסיק לעשות לי פדיחות דציביליות, אבל אוי ואבוי אם הוא יפסיק. היכולת שלו להכיר ברגע גדול בשנייה שהוא קורה. כמה מעטים יודעים לעשות את זה.

אבל החוכמה האמיתית היתה לראות את ההתלהבות שלו בזמן אסון. ראיתי אותו עובר את הסרטן של אמא שלי בדרך כל כך נמרצת ומלאת אופטימיות, שמשהו בי נצרב לגבי יחס לטרגדיה: זה לא מה שהחיים נותנים לך, זה מה שאתה נותן לחיים.

החיות שלו פשוט זינקה מתוכו. הוא לא נתן לצער לרסק אותו, והגיש לאמא שלי אהבה אוקיינית. סיפרתי פה כבר על צבעוני-הכפיים, והיו עוד אלף דוגמאות לנתינה שלא שותקת גם כשאין יותר מילים. הוא לא קפא אל מול פנסי הפרידה הדוהרת לעברו, וכשבאה התמסר למהלומתה הקשה ואז פנה הלאה אל הפעילויות ואל החברים ואל האהבה החדשה והטובה.

בכל יום נישואין ובכל יום הולדת, אגב, הוא עדיין מביא פרחים לאמא שלי, ומנקה את המצבה, ובדרך החוצה מרים טלפון לילדים שלו לשאול מי צריך עזרה עם הנכדים ולצווח למשמע חכמותיהם. מערבב אבל בשמחה, געגועים בחיים, ובעיקר- מלמד אותי שמי שיש לו יכולת לשמוח בחייו ובאהוביו ככה, המוות לא מבלבל אותו. יש לו אהובים. חיים או מתים.

בהלוויה של אמא שלי אמרתי לו שאני מעריצה אותו לא כי הוא כל יכול (כן, הוא כל יכול, אבל זה לא העיקר), אלא כי הוא יכול להכל. וזה נכון.

יש סיפור שסיפרו לי עליו שקרה לו בטירונות. המפקדים שלו הענישו אותו ואת חבריו על איזה משהו וגרמו להם לזחול בתוך שדה קוצים. אבא שלי שכנע את כולם לזחול אבל לשיר. וכך היה. מחלקה שלמה זחלה ושרה, נתנה קול לעמדה הפנימית במקום למציאות. ומה שנשאר אצל כולם היה דווקא חווית הגאווה ולא חווית ההשפלה, חוסנו המהפנט של מי שמאמין שהעולם הוא בוקר של זהב.

זה אדיר. כי החיים תמיד יביאו את שדות הקוצים שלהם. תמיד. לא חסרה פה שמש, מפקדים ברבריים ושילובים קשים בין שניהם. אבל אתה, כל עוד עומד לך כוחך הנפשי, תביא את הלשיר.

כשאנחנו חוזרים מעוד הלוויה, והיו שלוש קשות כאלו בשנים האחרונות, אני נזכרת בזה ומביטה בו מנביע שוב את מעיין השירה שממנו אני ואחיי שותים. מתחת להר של נוירוטיות וודי-אלנית, נטיה להעלב מכל דבר, ופגיעות חסרת תקנה, אבא שלי מחזיק בשביל כולנו את הלב הכי נדיב ומלא ריגשה שראיתי בחיי. ועוד לא דיברתי על האינטלקט הזוהר שלו דובר 13 השפות, על הרצינות העמוקה והיסודית שבה הוא ניגש לכל בעיה, ועל הערבות האינסופית שלו אלינו, שהיא היא האדמה שרק ממנה אפשר לקפוץ עד השמיים.

אין לי מורה גדול ממנו, אני אסירת תודה לו, ומקדישה לו את הפוסט שלי בפרויקט ההתלהבות הגדול באמת של החיים.

 

 

http://apracticalwedding.com/2015/04/diy-neon-sign-el-wire/

ומה עוד הבוקר בפרויקט ההתלהבות?

הבוקר עולים פוסטים שעוסקים בהתלהבות מאנשים קרובים. מבן-זוג, משותפה, וממורה טוב:

קול אנד בלו– המגזין העילי הזה קיים פחות משנתיים, אבל בטוח יש נגדו כבר כמה תביעות על גרימת הלם-יופי. והפעם: שתי שותפות בורקות-עיניים, קרוסלה, שעת שקיעה ו-ורוד מהבהב. אוי, הלב.

קיפודים– יעל חברתי והינשוף שלה, בבלוג שנותן כבר שנים גוף להתלהבות: בצבעים מטורפים, במלא מדיומים, בשמחת חיים ממציאנית, ובהקפדה גדולה על התשתית המדויקת שמתחת לכל. מרחיב-נפש.

הסיפור האמיתי והמזעזע של– מיטל שרון חברתי על 'החיים הוראות שימוש' לז'ורז' פרק. האישה הזאת כותבת באופן כל כך אוהב ומחשקק, עד שהסכמתי לקרוא את הספר המופרך שהיא מתארת. בתמורה הכרחתי אותה לקנות אקדח דבק-חם. תיקו.

וגם-

בלינג בלינג – אוצר הנצנצים של ליאת ורדי- בר: מנהלת, יוזמת, חולמת, הורה, בוראת, ובקצרה- אישה עם מנוע של הארלי דיווידסון. את האישה הזו צריך לשאול על קסם ההתלהבות וגם על המחירים הרגשיים שלה. ומכאן נולד השאלון האישי שראשיתו בשיחה בשעת לילה מאוחרת.

פרויקט ההתלהבות- עוד אוצרות

הבעיה עם אנשים מתלהבים שכשהם ממש מתלהבים קורים דברים מוזרים. ובאמת, ביום ראשון כשעלו הפוסטים הראשונים בפרויקט, נפשי לא ידעה לאן להוליך את השמחה, מילים שלמות ורהוטות הפסיקו לצאת לה, ומעכשיו אני על כלכלת הברות:

ואאאאאאאאאאאאאאאאאא!

שיואאאאאאאאאאאאאאאאו!

 

ן-

הבוקר, עם עליית האוצרות החדשים:

מוזה ויצירה– הבלוג היוצר והאוצר של נתנאלה כחלון-לוי, שהיא טורנדו- נפש מרגשת שמרימה הר אחרי הר, זריחה אחרי זריחה.

פריזאית – הבלוג המשובח של כנרת רוזנבלום שאני חברה שלה למרות שהיא גם חכמה וגם יפה עד כאב, גם כותבת פשוט יוצא מן הכלל, וגם מבשלת, וגם- טוב, די. די. כמה אפשר לשאת את היחסים האלה, כמה.

קפה ויפה – המגזין שטוף האור של אפרת יפה, שיש בו כל כך הרבה עידון ולב, סטייל בלי לשכוח את ה-לייף, פנינה זוהרת.

קרן פרפרים– הבלוג של קרן סקובץ', סערת יצירה. האישה שיפצה את הבית ובזמן השיפוצים תפרה שלושה תיקים והעבירה שלוש סדנאות. ניד איי סיי מור?

רונית כפיר– האישה שנולדה גבוהה כדי שיהיה מקום לכל הכשרונות שלה. מעצבת, כותבת, חושבת, אישה אוהבת והכי חשוב- מתלהבת. יש עוד, והרבה, אבל זה לא מתחרז. (אשת רדיו? מה מתחרז עם אשת רדיו?)

אז בקיצור, גם הבוקר, כמו תמיד בעצם, ההברות אמיתיות ומדויקות יותר מהמילים:

הוווווווווווווווווווווווווווווווו!

פרויקט ההתלהבות-אוצרות ראשונים

לפני כמה חודשים עבר בני הגדול בסלון והציץ לראות מה אני מקלידה. כיוון שכבר הציץ קראתי לו בקול. זה היה השיר הזה, שהתחלתי לכתוב לו כשהיה קטן.

הוא כבר לא ילד קטן. אם לדייק, הוא בגיל שבו אסור באיסור חמור להכיר בו בציבור אם פוגשים בו במקרה עם חברים מחוץ לבית, וגם בבית מותר כבר לנשק אותו רק על השיער וגם זה עם היתר מיוחד. אבל להרף קצר כשקראנו את השיר הזה, וכשקולי נשנק בזמן הקריאה, חזרנו בדיוק אל הרגע שהשיר מתאר. הרגע שבו אוחזים בכנף מעילו של הזמן, לא נותנים לו לרוץ, ומתכרבלים בו יחד.

פרויקט ההתלהבות עולה הבוקר, והפתיחה נתונה לבלוגריות שכותבות על ההתלהבות המעמקית של הורה מילד. על אסירות התודה לראות ככה ממרחק אפס איך החיים פורצים במלוא כוחם מתוך ידיים קטנות ועיניים גדולות, ועל הרגע שבו הילד שלך מגיש לך את חייך שכבר הכרת היטב כחיים חדשים, שובבים, ותמימים יותר.

הנה הן:

אבניירו– הבלוג של שירה גנני, אוצר יופי מסמא עיניים של אישה שמסוגלת להפוך אפילו בטון לשיר.

אומאמי– הבלוג מלא השיק של אירה חרקובסקי ששוב ושוב גורם לי לחבר את ה-להתלבש עם ה-להתרגש.

אמא מאמנת– הבלוג התנופתי של אפרת לקט שמלמד שהכל אפשרי (ולראיה, היא פותחת הבוקר קורס לזיליון בנות ועדיין עומדת בזמני הפרסום של הפוסט. כבוד)

לולה– הבלוג העדין והמובחר של איילת לנדאו, בפוסט ששבר ואיחה את לבי.

ביום שלישי יעלו עוד בלוגים, וכל גלרית הלינקים לפרויקט כולו תעודכן באופן שוטף פה ובפייסבוק של נונה.

ואם כבר חגיגות-

רציתי לפגוש סוף סוף כמה מקוראי הבלוג כתודה על ההשראה וההרשאה שהבלוג הזה נתן לי. אז-

אתם מוזמנים לשעת סיפור לנונה קוראת מחשבות ולנונה ומחק האויר, וגם לפעילות יצירה מקסימה, בסטודיו של סדנאות הבית בשוק הפשפשים, בחול-המועד סוכות, 30.9.15 בשעה 11:00 בבוקר.

מיועד לילדים מעל גיל 4 (ועד כיתה ב'-ג') ולהורים מעל גיל 20, הכניסה חינם אבל צריך לתאם מראש עם רוית שלנו ב- sadnaothabait@gmail.com