כתב-שמחה

הבוקר נועה החביאה ללא חזור את מכשיר הטלפון שלי. "אני לא יכולה שאת שמה את אותו שיר נחות בלופ" היא הסבירה במבט קפוא. אפשר לחשוב, כולו שמתי lucky בלופ יומיים. מה זה לעומת ה'שלום לכם ילדים וילדות' שהיא היתה שומעת שוב ושוב בתור פעוטה בעת שאלכס ואני היינו מביטים במבט נבוב אל השמשה כל הדרך מרמת הגולן ועד רחובות.

ובכל זאת, אפילו שאין לי איך לנגן אותו, השיר lucky ממשיך ומתנגן בתוכי. אמנם אני לא זוכרת את המוזיקה בדיוק אז הוא קצת מתבלבל לי עם המוזיקה של דרך השלום, ואמנם שום דבר מתוך ערימת הקיטש שבו לא באמת רלוונטית לחיי, אבל מילה אחת מתוכו מדברת במקומי שוב ושוב: מזל.

לא מזל במובן השטוח של פוקס, אלא מזל כמו שנונה אומרת לגילי: 'איזה מזל זה גילי שאיתך הכל בדיוק בסדר'. המזל של לקבל מהחיים טוב נקי ולדעת בבהלה ובהכרת תודה שכל זה גם יכול היה שלא להיות.

וזה מה שמתאר את חווית החודש הזה. הבלוגריות הציפו את הרשת בחוטים זוהרים ובכשרון מהבהב בורוד, ומדי יום הגיעו במייל מתנות של אהבת-חינם מקוראי הבלוג שגרמו לי בבת אחת להתעלף ולהזדקף.

קוראי הבלוג בפרויקט ההתלהבות- הנה זה בא

ראשונה היתה גילת חסין, שמסתבר שהיא אמנית מתוקים מרהיבה, ששלחה לי שוקולדים בצורת מחקי-נונה. (זה היה יום אחרי שפרסמתי בפייסבוק שמחקי נונה הודפסו בסין והם בדרך לארץ, וזה נתן את ההשראה):

ואז גם הגיעו לגמרי בהפתעה שתי צנצנות ענק של נשיקות ושוקולדים כל כךךךך יפים שזה לא יאמן:

ואז עלה הפוסט של תדהר, שעשתה מקבץ עדין ויפהפה של שירי משוררים שמחים. כל לחיצה פותחת ללינק עם השיר. מדי פעם אני נכנסת לבלוג שלה ומשחקת עם עצמי במשחקי זיהוי. בניחוש הראשון יש לי שמונים אחוזי הצלחה בזיהוי המשורר/ת שכתבו את השיר, אבל בניחוש השני והלאה כבר יש לי מאה אחוזי הצלחה:

 

אחר כך התחילו להגיע הסרטים. למשל זה של אורנה ואבי שהניחו אבני לגו על סדין אי שם בביתם בפאלו אלטו, ובעריכה ביתית (אבל איך?? איךךך?) יצרו סרט סטופ-מושן משגע ופיוטי שפשוט נחת בתיבת המייל שלי:

זה הלינק לסרט

או הסרט של ליאור, שכתב בעבר בבלוג את הפוסט הזה על אהבה ועל מוות ושוב על אהבה, ולכבוד פרויקט ההתלהבות תפר (!) פיל מתלהב ששלושת ילדיו תפעלו. כשמחברים משאבת אופניים למצבר של האוטו ומכניסים אותה לתוך הפיל, החדק של הפיל מתנופף ומצפצף. זה גאוני וגרם לי (שוב) לצחוק ולבכות.

זה הלינק לסרט.

ואז הגיע הפוסט של לימור, שבאמצע שגרת טיפולים מייסרת מצאה זמן להתלהב ולפרגן, ובזה, ובכלל בהתמודדות שטופת החיים שלה, השאירה אותי פעורת-פה ופעורת-לב.

ואז לא הגיעה המעטפה מתמר. כלומר, ידעתי שהמעטפה בדרך כי תמר ביקשה את הכתובת שלי, אבל דבר לא התקבל. המעטפה נשלחה בדואר 24 רק שתמר ואני לא בטוחות 24 מה, אז בינתיים רק התמונה של החותמות המטריפות שבפנים, שתמר גילפה מעשה-אמן מתוך יד דקיקה ונדיבות רחבה:

איזה שפע.

ואני כבר לא מדברת על סיפורים על התלהבות שנחתו במייל שלי לפעמים אפילו בלי חתימת הכותב, על מילות התלהבות חדשות שלימדו אותי, על תמונות שילדים ציירו, על תמונות שגדולים ציירו, ועל מילים חמות שגרמו לי להרגיש גל חום פרטי.

איך טבעת הבלוגים? שאל אותי אלכס ערב אחד כשחזר מאוחר מהעבודה. זו לא טבעת, עניתי לו והרמתי עיני מהמסך. זה חיבוק.

תודה, חברים. תודה על גשם המזל הזה. אני שולחת ספרים לשישה הפרויקטים שאיכשהו בסוף הצלחתי לבחור, ורגע לפני שאני יוצאת לדואר אני נעצרת ושולחת יד. זה, מה שידי נתקלת בו עכשיו בתוך הקופסא השחורה של הלב, זה גביש אושר. אני יודעת את זה, עוצמת עיניים, ולומדת את מתווהו.

ולסיכום סיכומת-

סרט על כל מה שהיה לנו בפרויקט ההתלהבות שהוא בפשטות: כתב-שמחה. בבלוגים שהשתתפו בפרויקט דובר באומץ על צנזורה ועל השתקה שלקח שנים להשתחרר מהם, ואני מרגישה שבמשך חודש מרדנו כנגד ההשתקה הזו. הגנו כקבוצה על הזכות להתלהב, וציפצפנו על כל מה שלא נותן לנו לקפוץ ולדלג ולשיר. כי לקפוץ ולדלג ולשיר אינן עויתות-צהלה של נפשות שלא מבינות דבר על העולם, אלא ההפך, אלו מבעים של נפשות שמנסות בכל כוחן הנשחק, בתוך עולם שטוף אלימות ואלם, לאחוז בעיקר:

זה הלינק לסרט. 

ובזה באמת, אבל באמת, סיימנו. את כל שאר העדכונונות (מפגשי קוראים, איפה יחולקו מחקי-נונה שכרגע בכלל אבודים במכס, ועוד כל מיני חגיגות) אעדכן בפייסבוק בלבד. הבלוג חוזר להיות מרחב משחק של אמא של נונה שבו נעשה, כרגיל, שטויות. איזה שללינג.

יהלום לסיום וסיכום מרגש

והבוקר בפרויקט ההתלהבות- יהלום כל כך גדול שאני שוקלת לבטח את הבלוג:

דנה ישראלי– חברה אהובה שהיא באמת ישראלית כפי שרומז בעדינות שמה, אבל כל מה שהיא עושה מהמם כאילו נולד בנורבגיה, רקד בספרד, התלהט באיטליה, והתעדן בצרפת. מאחורי הקלעים היא חלמה איתי את פרויקט ההתלהבות, וזה מרגש במיוחד שהסרטון המבריק שעשתה גם סוגר את גלרית הבלוגריות המרהיבה שהיתה לנו השבוע:

מתוך הבלוג של דנה ישראלי

ואם כבר שבתם זוהרי עיניים אחרי ביקור בלינק, זו העת לסיכומים נרגשים:

פרויקט ההתלהבות- התפריט המלא (לפי סדר פרסום הפוסטים)

אבניירו– הבלוג של שירה גנני

אומאמי– הבלוג של אירה חרקובסקי

אמא מאמנת– הבלוג של אפרת לקט

לולה– הבלוג של איילת לנדאו

מוזה ויצירה– הבלוג של נתנאלה כחלון-לוי

פריזאית – הבלוג של כנרת רוזנבלום

קפה ויפה – המגזין של אפרת יפה

קרן פרפרים– הבלוג של קרן סקובץ'

רונית כפיר– הבלוג של רונית כפיר

קול אנד בלו– המגזין של נופר בן-דרור וירדן גלילי

קיפודים– הבלוג של יעל בר-כשר

הסיפור האמיתי והמזעזע של– הבלוג (גם של) מיטל שרון

בלינג בלינג – הבלוג של ליאת ורדי- בר

דנה ישראלי– הבלוג של דנה ישראלי

תודה לכל הבלוגריות ברשימה המפוארת הזו, שעמדו בלוחות זמנים בלתי אפשריים והרימו לקראת נונה לוחות זורחים בורוד. אתן מעיין גדול של אנושיות רחבת-חיבוק ושל כשרון רחב-תנופה. תודה לאפרת ליכטנשטט מ'מה את עושה כל היום' ולשרית נובק מ'מיספטל' שהביאו את נונה גם לפייסבוק ופתחו אליה ואלי את לבן, ותודה לכל המגיבים. זה נדמה כאילו זה דבר קטן להשאיר תגובה, אבל זו נשמת אפה של החברות האינטרנטית- האפשרות להניח כף בתוך הכף המושטת מן המסך, ובלחיצה רכה לומר: אני כאן. אני מקשיבה. יש טעם לנגן.

מתוך הבלוג של רונית כפיר

ובלי קשר לפרויקט, תודה ענקית לאיה גורדון נוי שהכשרון העצום שלה ברא את נונה בבשר הנייר ובנס הג'ינג', תודה לכל אנשי כנרת זמורה ביתן שהם מיילדים נפלאים, ותודה גם לאלכס שהצליח להכיל אישה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה מרב פגיעות ואושר. בשבוע הבא: פוסט אחרון בסדרה על כל הקוראים שנענו בתנופה מסחררת לאתגר ההתלהבות, ואז דממת רשת (מבטיחה…) וציפה על המים החמים של השמחה.

מתוך הבלוג של Cool and Bello

אבא שלי (ועוד אוצרות בפרויקט ההתלהבות!)

קודם-כל- גללו לסוף הפוסט, שם יש את תפריט האוצרות החדשים שעולים הבוקר במסגרת פרויקט ההתלהבות. 

וכאן- הפוסט שלי בפרויקט, פוסט על אבא שלי, לבן השיער וזהוב הלב. 

____________________________________________________

כשהייתי קטנה אבא שלי היה מעיר אותי ואת אחיי עם "איזה בוקר של זהב מתפרץ אל מעוני".

הוא היה שר אגב פתיחת התריסים, עד שבעליית הטונים החדה של "ואנקור קטן ואנקור שובב" היינו תובעים בצעקות שיפסיק. האיש שר נורא ואיום, וגרוע מזה- מכחיש את זה שהוא שר נורא ואיום.

אבל ככה, בדרך צורמת אך החלטית, אבא שלי שכנע אותי ואותנו לא רק לקום בבוקר אלא להתעורר. ולפתוח תריסים. ולהגיד 'זהב' כתנועה ראשונה עוד לפני שמיתרי הקול מתחממים.

ועד היום, אבא שלי הוא האיש הכי מתלהב ומלא חיות שאני מכירה.

נגיד, איך שהוא מתלהב מהילדים שלי, נכדיו. הקול שלו עולה לצווחות חדות בכל פעם שאני מספרת לו עוד חוכמה או עוד שטות שלהם. אוי, אבא, אני מסננת, תפסיק לעשות לי פדיחות דציביליות, אבל אוי ואבוי אם הוא יפסיק. היכולת שלו להכיר ברגע גדול בשנייה שהוא קורה. כמה מעטים יודעים לעשות את זה.

אבל החוכמה האמיתית היתה לראות את ההתלהבות שלו בזמן אסון. ראיתי אותו עובר את הסרטן של אמא שלי בדרך כל כך נמרצת ומלאת אופטימיות, שמשהו בי נצרב לגבי יחס לטרגדיה: זה לא מה שהחיים נותנים לך, זה מה שאתה נותן לחיים.

החיות שלו פשוט זינקה מתוכו. הוא לא נתן לצער לרסק אותו, והגיש לאמא שלי אהבה אוקיינית. סיפרתי פה כבר על צבעוני-הכפיים, והיו עוד אלף דוגמאות לנתינה שלא שותקת גם כשאין יותר מילים. הוא לא קפא אל מול פנסי הפרידה הדוהרת לעברו, וכשבאה התמסר למהלומתה הקשה ואז פנה הלאה אל הפעילויות ואל החברים ואל האהבה החדשה והטובה.

בכל יום נישואין ובכל יום הולדת, אגב, הוא עדיין מביא פרחים לאמא שלי, ומנקה את המצבה, ובדרך החוצה מרים טלפון לילדים שלו לשאול מי צריך עזרה עם הנכדים ולצווח למשמע חכמותיהם. מערבב אבל בשמחה, געגועים בחיים, ובעיקר- מלמד אותי שמי שיש לו יכולת לשמוח בחייו ובאהוביו ככה, המוות לא מבלבל אותו. יש לו אהובים. חיים או מתים.

בהלוויה של אמא שלי אמרתי לו שאני מעריצה אותו לא כי הוא כל יכול (כן, הוא כל יכול, אבל זה לא העיקר), אלא כי הוא יכול להכל. וזה נכון.

יש סיפור שסיפרו לי עליו שקרה לו בטירונות. המפקדים שלו הענישו אותו ואת חבריו על איזה משהו וגרמו להם לזחול בתוך שדה קוצים. אבא שלי שכנע את כולם לזחול אבל לשיר. וכך היה. מחלקה שלמה זחלה ושרה, נתנה קול לעמדה הפנימית במקום למציאות. ומה שנשאר אצל כולם היה דווקא חווית הגאווה ולא חווית ההשפלה, חוסנו המהפנט של מי שמאמין שהעולם הוא בוקר של זהב.

זה אדיר. כי החיים תמיד יביאו את שדות הקוצים שלהם. תמיד. לא חסרה פה שמש, מפקדים ברבריים ושילובים קשים בין שניהם. אבל אתה, כל עוד עומד לך כוחך הנפשי, תביא את הלשיר.

כשאנחנו חוזרים מעוד הלוויה, והיו שלוש קשות כאלו בשנים האחרונות, אני נזכרת בזה ומביטה בו מנביע שוב את מעיין השירה שממנו אני ואחיי שותים. מתחת להר של נוירוטיות וודי-אלנית, נטיה להעלב מכל דבר, ופגיעות חסרת תקנה, אבא שלי מחזיק בשביל כולנו את הלב הכי נדיב ומלא ריגשה שראיתי בחיי. ועוד לא דיברתי על האינטלקט הזוהר שלו דובר 13 השפות, על הרצינות העמוקה והיסודית שבה הוא ניגש לכל בעיה, ועל הערבות האינסופית שלו אלינו, שהיא היא האדמה שרק ממנה אפשר לקפוץ עד השמיים.

אין לי מורה גדול ממנו, אני אסירת תודה לו, ומקדישה לו את הפוסט שלי בפרויקט ההתלהבות הגדול באמת של החיים.

 

 

http://apracticalwedding.com/2015/04/diy-neon-sign-el-wire/

ומה עוד הבוקר בפרויקט ההתלהבות?

הבוקר עולים פוסטים שעוסקים בהתלהבות מאנשים קרובים. מבן-זוג, משותפה, וממורה טוב:

קול אנד בלו– המגזין העילי הזה קיים פחות משנתיים, אבל בטוח יש נגדו כבר כמה תביעות על גרימת הלם-יופי. והפעם: שתי שותפות בורקות-עיניים, קרוסלה, שעת שקיעה ו-ורוד מהבהב. אוי, הלב.

קיפודים– יעל חברתי והינשוף שלה, בבלוג שנותן כבר שנים גוף להתלהבות: בצבעים מטורפים, במלא מדיומים, בשמחת חיים ממציאנית, ובהקפדה גדולה על התשתית המדויקת שמתחת לכל. מרחיב-נפש.

הסיפור האמיתי והמזעזע של– מיטל שרון חברתי על 'החיים הוראות שימוש' לז'ורז' פרק. האישה הזאת כותבת באופן כל כך אוהב ומחשקק, עד שהסכמתי לקרוא את הספר המופרך שהיא מתארת. בתמורה הכרחתי אותה לקנות אקדח דבק-חם. תיקו.

וגם-

בלינג בלינג – אוצר הנצנצים של ליאת ורדי- בר: מנהלת, יוזמת, חולמת, הורה, בוראת, ובקצרה- אישה עם מנוע של הארלי דיווידסון. את האישה הזו צריך לשאול על קסם ההתלהבות וגם על המחירים הרגשיים שלה. ומכאן נולד השאלון האישי שראשיתו בשיחה בשעת לילה מאוחרת.

פרויקט ההתלהבות- עוד אוצרות

הבעיה עם אנשים מתלהבים שכשהם ממש מתלהבים קורים דברים מוזרים. ובאמת, ביום ראשון כשעלו הפוסטים הראשונים בפרויקט, נפשי לא ידעה לאן להוליך את השמחה, מילים שלמות ורהוטות הפסיקו לצאת לה, ומעכשיו אני על כלכלת הברות:

ואאאאאאאאאאאאאאאאאא!

שיואאאאאאאאאאאאאאאאו!

 

ן-

הבוקר, עם עליית האוצרות החדשים:

מוזה ויצירה– הבלוג היוצר והאוצר של נתנאלה כחלון-לוי, שהיא טורנדו- נפש מרגשת שמרימה הר אחרי הר, זריחה אחרי זריחה.

פריזאית – הבלוג המשובח של כנרת רוזנבלום שאני חברה שלה למרות שהיא גם חכמה וגם יפה עד כאב, גם כותבת פשוט יוצא מן הכלל, וגם מבשלת, וגם- טוב, די. די. כמה אפשר לשאת את היחסים האלה, כמה.

קפה ויפה – המגזין שטוף האור של אפרת יפה, שיש בו כל כך הרבה עידון ולב, סטייל בלי לשכוח את ה-לייף, פנינה זוהרת.

קרן פרפרים– הבלוג של קרן סקובץ', סערת יצירה. האישה שיפצה את הבית ובזמן השיפוצים תפרה שלושה תיקים והעבירה שלוש סדנאות. ניד איי סיי מור?

רונית כפיר– האישה שנולדה גבוהה כדי שיהיה מקום לכל הכשרונות שלה. מעצבת, כותבת, חושבת, אישה אוהבת והכי חשוב- מתלהבת. יש עוד, והרבה, אבל זה לא מתחרז. (אשת רדיו? מה מתחרז עם אשת רדיו?)

אז בקיצור, גם הבוקר, כמו תמיד בעצם, ההברות אמיתיות ומדויקות יותר מהמילים:

הוווווווווווווווווווווווווווווווו!

פרויקט ההתלהבות-אוצרות ראשונים

לפני כמה חודשים עבר בני הגדול בסלון והציץ לראות מה אני מקלידה. כיוון שכבר הציץ קראתי לו בקול. זה היה השיר הזה, שהתחלתי לכתוב לו כשהיה קטן.

הוא כבר לא ילד קטן. אם לדייק, הוא בגיל שבו אסור באיסור חמור להכיר בו בציבור אם פוגשים בו במקרה עם חברים מחוץ לבית, וגם בבית מותר כבר לנשק אותו רק על השיער וגם זה עם היתר מיוחד. אבל להרף קצר כשקראנו את השיר הזה, וכשקולי נשנק בזמן הקריאה, חזרנו בדיוק אל הרגע שהשיר מתאר. הרגע שבו אוחזים בכנף מעילו של הזמן, לא נותנים לו לרוץ, ומתכרבלים בו יחד.

פרויקט ההתלהבות עולה הבוקר, והפתיחה נתונה לבלוגריות שכותבות על ההתלהבות המעמקית של הורה מילד. על אסירות התודה לראות ככה ממרחק אפס איך החיים פורצים במלוא כוחם מתוך ידיים קטנות ועיניים גדולות, ועל הרגע שבו הילד שלך מגיש לך את חייך שכבר הכרת היטב כחיים חדשים, שובבים, ותמימים יותר.

הנה הן:

אבניירו– הבלוג של שירה גנני, אוצר יופי מסמא עיניים של אישה שמסוגלת להפוך אפילו בטון לשיר.

אומאמי– הבלוג מלא השיק של אירה חרקובסקי ששוב ושוב גורם לי לחבר את ה-להתלבש עם ה-להתרגש.

אמא מאמנת– הבלוג התנופתי של אפרת לקט שמלמד שהכל אפשרי (ולראיה, היא פותחת הבוקר קורס לזיליון בנות ועדיין עומדת בזמני הפרסום של הפוסט. כבוד)

לולה– הבלוג העדין והמובחר של איילת לנדאו, בפוסט ששבר ואיחה את לבי.

ביום שלישי יעלו עוד בלוגים, וכל גלרית הלינקים לפרויקט כולו תעודכן באופן שוטף פה ובפייסבוק של נונה.

ואם כבר חגיגות-

רציתי לפגוש סוף סוף כמה מקוראי הבלוג כתודה על ההשראה וההרשאה שהבלוג הזה נתן לי. אז-

אתם מוזמנים לשעת סיפור לנונה קוראת מחשבות ולנונה ומחק האויר, וגם לפעילות יצירה מקסימה, בסטודיו של סדנאות הבית בשוק הפשפשים, בחול-המועד סוכות, 30.9.15 בשעה 11:00 בבוקר.

מיועד לילדים מעל גיל 4 (ועד כיתה ב'-ג') ולהורים מעל גיל 20, הכניסה חינם אבל צריך לתאם מראש עם רוית שלנו ב- sadnaothabait@gmail.com

פרויקט ההתלהבות- הזמנה!

בשבועיים מאז שנונה ומחק האויר יצאה לאור הטלפון שלי רוטט מדי פעם עם הודעה ממישהו שאהב את הספר. אני מגיבה אל הרטט הזה ברטט חרישי שלי, ומרגישה איך לאט לאט הוא בונה בפנים איזה חוסן שביר.

 

זה הולך ומצטבר עד כדי כך שיש לי אומץ להרים לנונה השקה אינטרנטית.

קוראי הבלוג הותיקים (מסתבר שהזדקנו. יש כזה דבר 'קוראי בלוג ותיקים'.) זוכרים את ההשקה האינטרנטית שהיתה לנונה קוראת המחשבות, וגם את העובדה שאני אדם עם ליקוי אומץ. כלומר, כשמגיע הרגע להרים השקה אינטרנטית לנונה החדשה, אז במקום להתקשר לבלוגריות שאני מעריצה ולבקש מהן להשתתף, אני מעדיפה רק לאכול משהו טעים ולדמיין אגב לעיסה חולמנית איך אני מתקשרת אליהן.

אלא שהרטט וההתרגשות גאו בתוכי מספיק כדי לשכנע אותי להתקשר ממש. ניגשתי לטלפון לאט ודיברתי מהר. אני כל כך מבוגרת ועדיין. רצה לפני המילים כדי שלא להתפס. בסוף השיחה היתה תמיד שתיקה, ואז המילה הכי משמחת ופותחת לב, וקטנה וגדולה: כן.

וככה, לפני שהספקתי להבהל, נאספה רשימה של בלוגריות סופר-משובחות שהולכות להרים את ההשקה האינטרנטית הכי שמחה שיכולתי לדמיין. פרויקט ההתלהבות:

 

מה ליבת הפרויקט?

התלהבות, כמובן.

מה עושים?

כל בלוגרית בפרויקט כותבת על המישהו שלה שאפשר להתלהב איתו. ילדה או ילד, חבר או חברה, הורה או מורה. 

טוב, מכירים אותך, בטח מעורב בפרויקט גם משהו דבילי שייבאת דרך שלוש יבשות. 

כן, נו. יש. כל בלוגרית קיבלה EL WIRE , זה חוט ניאון שמחובר לבטריה וברגע שיש חושך הוא זורח. אפשר להכין איתו שלטים מטריפים, אפשר לשלב אותו בבגדים או בנעליים, או בכלים או בעלים, או בכל דבר שרוצים שידבר בחושך.

למה את מספרת את כל זה?

גם כי אני רוצה לעשות איתכם הווו הוווו הווו ולא לסחוב את כל הנוירואפינפרין הזה לבד, מה, לעתים כל כך נדירות מתחשק לי לרקוד על מדרגות המקלדת.

הווו הווו הווו!

רגע, וגם- כי אני רוצה להזמין את קוראי האהובים, אלו שיש להם חלק בזה שבכלל הסתחררתי לתוך ההרפתקה הילדית של הנפש שלי, להשתתף בפרויקט ההתלהבות.

איך משתתפים בפרויקט ההתלהבות?

מכינים ומפרסמים סיפור על התלהבות. בפייס בבלוג איפה שבא לכם. או טוב מזה- עושים משהו שהוא הוא התלהבות. משהו חסר סייגים, עם כל הלב. מזרקה של שמחה, משהו שאומר כן גדול לעולם.

מה מקבלים?

לבעליו של הפרויקט שהכי ישמח את לבי אשלח ספר עם הקדשה אישית (ברור) ואתן לו או לה גם לבחור את הפרס הנוסף. נגיד: שיר הלל כתוב במיוחד לאהוב או לאהובה, או מפגש עם הילד שלו/שלה כדי לכתוב לו/לה סיפור אישי, ובקיצור כבר נחשוב בייחד על אפטר-פרטי שישמח ויצחיק אותנו.

מה הדדליין?

עוד שבוע. קצת צפוף אבל בלאו הכי לפרויקטים דבילים אף פעם אין זמן, חוץ מהזמן הכי צלול- עכשיו. אלוהי ספטמבר הטוב יפרוש כנפיו עלינו ונסתדר עם הלו"ז.

אוקיי, איך יוצרים איתך קשר?

כתבו לי מייל, הכתובת פה משמאל. אורית גידלי אט ג'ימייל דוט קום.

תגידי, במשך כל הפוסט הזה את כותבת לעצמך את השאלות ועונה לעצמך?

כן.

זה נראה לך הגיוני?

כן.

אוקיי, את קצת מתלהבת.

נכון. איזה מזל.

 

נונה חדשה נולדה!

כל המשפחות המאושרות מאושרות באותו אופן? איזה שטויות. המשפחה היצירתית של  איה, של היעליות יעל, ויעל ושלי, היתה מאושרת השבוע באופן שלא דומה לשום דבר אחר, כי נולדה לנו נונה חדשה:

נונה חדשה! נכון שאיה גורדון נוי היא בפשטות המאיירת הכי שמחה, שובבה ומוכשרת בעולם? נכון! איה, תעשי איתי (עוד) ילד.

אז על מה הספר?

על מחק האוויר של נונה, המחק שאיתו היא יכולה למחוק מילים שהיא מתחרטת שאמרה. למשל המילה 'שללינג', מילת ההתלהבות שכל הזמן בורחת לה מהפה ושהילי מהכיתה שלה אמרה לה שהיא מילה תינוקית. נונה מוחקת שללינג אחרי שללינג עד שהיא נשארת בין שלוליות של פרורי מחק, כשרק בועות שתיקה יוצאות לה מהפה.

עד שעובר שם גילי. גילי! שנונה כל כך רוצה בחברתו, וכשהם מתחילים לדבר בועות השתיקה של נונה מתכווצות ללב מרב הפתעה:

הם מדברים וצוחקים ובעיקר לא מוחקים, והרבה גאולות קטנות קורות ביניהם עד שמגיע העמוד האחרון שבשבילו כתבתי את כל הספר:

הילי, מלכת הכיתה הלעגנית, עוברת באיזור ורואה את נונה וגילי. היא רואה את כל הנמשים קופצים, היא רואה את ההתרגשות שיש ביניהם, ומילה אחת נפלטת לה מהפה. מילה ארוכה ושמחה:

לקח לי שנה וחצי לכתוב את הספר הזה, אבל בעצם לקח לי ארבעים ושתיים שנים לגלות מה הסוף שלו.

כי עד לפני כמה שנים לו מישהו היה מציע לי מחק קסמים שמוחק זכרונות רעים, הייתי מוחקת את כל זכרונות הילדות שלי שבהם, כמו נונה, לא ידעתי להתלהב בלי להתלהב.

נגיד את הפעם ההיא מגיל שש עשרה שבה יצאתי לטיול סוסים לאורך הריו גראנד עם בני הקולג' שבו למדתי, ולא נהגתי באיפוק הראוי. אוי, איך הייתי מוחקת את צעקותי מעל הסוס 'וואו, זה מדהים, אתם חייבים לנסות את זה, וואו', והייתי מוחקת את פניהם הלועגים של בני כיתתי, והכי הייתי מוחקת את הערב של אותו יום, שבו נאלצתי לגרור את שק השינה שלי לצד ולא הוזמנתי למדורה.

אבל מה אם זה היה מצליח לי? מה אם הייתי מוחקת את הצהלות שלי, ואז כן הייתי מוזמנת למדורה, ואף אחד לא היה לועג לי ולשמחתי המוגזמת, והייתי יושבת מאופקת ורצויה ליד כולם, ומכבה בתוכי את האש.

הרי ברור שזה כשלעצמו יותר גרוע. מדהים לגלות את זה ומדהים שלקח לי כל כך הרבה שנים לגלות את זה, אבל טוב שהיה את הרע שהיה במקום את הרע שיכול היה להיות. במילים אחרות: טוב שבמשך שנים שילמתי את המחיר של החולשה שלי -התלהבות היתר, ולא שילמתי מעולם את המחיר של אי ההתלהבות בכלל.

ויש לזה עוד קומה- בסוף, כיוון שהתעקשתי על החולשה שלי, היא התהפכה לכח פעולה בעולם. וזה אגב משהו שהבלוג וקוראיו לימדו אותי, ואין לי מספיק מילים כדי להודות על זה. בתוך השותפות האינטרנטית שכאן השתכנעתי לאט שזה בסדר להיות קופצנית, וסופרלטיבית, וילדית, לקיים ביני ובין החוץ את כל התורה כולה- והתלהבת לרעך כמוך.

ואם מותר לי משאלה, ומותר לי כי אני מורטת ריסים מאז שנונה הודפסה, אני רוצה שיהיו ילד אחד או ילדה אחת לפחות, שיעבירו את זה הלאה. שנונה תשכנע אותם שלהתלהב זה בסדר. שמותר להם להיות הם עצמם עד הסוף בכל התנופה המתמסרת. אולי בגיל מבוגר הם יכתבו על זה ספר, ואולי יקרה להם משהו אפילו יותר טוב מזה. הם יסגרו את הספר בטריקה ויקחו את הילדים שלהם לדהור על סוסים. וכשהילדים שלהם יצעקו: 'וואו, זה מדהים, אתם ממש חייבים לנסות את זה, וואו' הם יוכלו להסתכל עליהם בחיוך ולענות- כן. זה מדהים הדבר הזה,
נ.ב

החל מלפני כמה הקשות מקשים  יש לנונה עמוד בפייס. יעודכנו שם מפגשי קריאה ושטויות שמחות כמו- נונה חופשת בהודו, תגובת אוליביה לנונה, והכי- מתנה מהממת שקיבלתי מאלכס לכבוד הספר. בואו לבקר ושרשרו, בבקשה שרשרו, כדי להפיץ את שמעה של הג'ינג'ית החדשה בעולם. יש!

יוטיוב במתנה

אז מה עשיתם בלונדון? שאלה בתנו הבכורה כשחזרנו מנסיעתנו הקצרה נוצצי עיניים. ברשימת ההמלצות על דברים שאפשר לעשות בלונדון היתה למשל מסיבת ג'קוזי וקצף בתוך מנהרה נטושה של רכבת תחתית, פאב עתיק עם מקהלת גברים ששרה שירי שיכורים עד אור הבוקר, ומסעדת מופת שכל נגיסה בה עולה יותר מהשן שנוגסת בה ו-כך נשבע לנו רופא השיניים שהמליץ לנו על זה- שווה את זה לגמרי. בתנו אהובה עלינו מאד וזה שבר את לבנו כשנאלצנו לספר לה את האמת: אז אמא ואבא מאד נהנו בלונדון. הם נכנסו לחנות ספרים כשפתחו אותה בתשע ורבע בבוקר, ויצאו ממנה ברבע לתשע בלילה, כשסגרו עליהם את הדלתות.

בום. עוד דלת נסגרה עלינו. הילדה ביקשה שנתקשר אליה בגלגול הבא.

אבל רגעעעעעעע אל תלכי, תארי לעצמך את הרגע הזה: להשתרע באמצע מחלקת הילדים, לריב עם ילדים-בריטים-מנומסים- מדי-כחחח-אין-להם-סיכוי על הספרים הטובים, ולמצוא ספרי ילדים שמעוררים בי חדווה אמיתית ולא מרוסנת. קצף בג'קוזי של הלב או לא קצף?

הילדה כמובן חושבת שלא, אבל זה כי היא כבר נערה. אני לעומת זאת רוצה להגדיל ככל הניתן את המגע שלי עם כסאות הזעירים למידתי. אני רוצה לכרוע נמוך ולחפש אחרי ספרים שגורמים לי לשכוח לא רק על מה אני יושבת אלא גם על מה העולם יושב. אלו שנותנים לי את הרגע המכונף וממלאים אותי באפשר מהסוג הכי נדיר. האפשר שבכלל לא יודע מה אי אפשר.

כל מי שסיפר פעם סיפור לילד צעיר יודע את זה: הקשב של הילד נגמר במרבית המקרים אחרי שורה או שתיים. ולכן יש באמנות כתיבת ספרי הילדים את אותו כורח חמור שיש בשירה- לכתוב מעט.

בתוך המגבלה הקשה הזו מענג לגלות איך כל כותב בדרכו מכניס חתיכת אינסוף. תופס איזה נים רועד של עומק ומדבר עליו עם אנשים קטנים, לא רק כי הם יום אחד יהיו גדולים אלא כי יום אחד הם יהיו גדולה. וזה בדיוק מה שמעוצבב בספר ילדים טוב- האלמנטים של הנפש הפלאית, הרחבה מעצמה.

ובהתאם, את ספר הילדים הטוב לא מזהה הראש. הגוף מזהה ראשון. הוא צוחק, או שהוא מתכווץ, או שהוא מתרחב. זה זה. את הספר הזה חייבים לקחת הביתה.

למרבה השמחה במסע האחרון מצאתי כמה וכמה ספרי 'כן' כאלו, וקניתי אותם מיד בכריכה רכה שרק הולכת ומתרככת מאז. אלא שלונדון הבא שלי יהיה כנראה רק אחרי שהאימפריה הבריטית שוב תכבוש את ישראל, ומה בינתיים? איך להשביע את רעבוני לגילוי האוצר הספרייתי הבא?

בינתיים יוטיוב. יושבים על הספה ועדיין נחשפים לספרים שאינם בעברית, אם מחפשים סבתות שקוראות לנכדים שלהם ספרי ילדים באנגלית, לוקחים טרמפ ומקשיבים מהצד השני של המסך.

אני עושה את זה שעות על גבי שעות על גבי שעות, וככה גם עלה הרעיון של עופרי ושלי לפרויקט לחופש: להכין סרטי יוטיוב ביתיים שמציגים בעברית ספרי ילדים מאוסף האוצרות שהבאנו. התרגומים שעשינו חובבניים ומרושלים אבל זה לא משנה בכלל. העיקר המגע עם ספרים מקסימים שאחריו אפשר להחליט אם אוהבים ואם רוצים להזמין את הספר בדואר *עדיף בכריכה רכה וזולה (לחפש: paperback) **עדיף בחברות האלו של המשלוח חינם לישראל (לחפש: Book Depository) ***או שבכלל אפשר גם מיד- שנייה שזה ממש זול (לחפש: Abe Books)****כשהספר מגיע לארץ מתרגמים בעפרון או שמתאמצים קצת ומתרגמים בכל פעם בעל פה. שווה כל כך.

אז במתנה לכבוד פרוץ אוגוסט:

כשלוחצים פה מגיעים לכל הפלייליסט.

מה באוסף?
מו וילמס מככב כאן בענק. הכותב הגאון שחובה חובה להתענג גם על סדרת פיגי וג'רלד הנפלאה שלו, וגם על סדרת ספרי היונה המצחיקים שמתוכם בחרנו את:

1.פיגי וג'רלד- אנחנו בתוך ספר. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

2.פיגי וג'רלד- לחכות זה בכלל לא פשוט. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

3.היונה צריכה להתקלח  מתוך סדרת ספרי היונה. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

אם התאהבתם בפיגי וג'רלד או ביונה ( וול-קאם!) תגידו לנו. נוסיף עוד סרטים מהסדרה.

4.קנאפל באני. היינו צריכים לעשות עבודה טובה יותר בתרגום שם הספר, אבל הילדים שלי כבר התרגלו להגיד קנאפל אז ניחא. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

5.המורה שלי מפלצת (לא, אני לא), של פיטר בראון האדיר. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

ובמרגשים:

6.כשהייתי קטנה של שרה אולירי. פיסת קסם. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

7.כשאבא הראה לי את היקום של אולף סטארק. ספר חם ומצחיק על רגע שבחיי ובחיי רבים הוא הארכיטיפ של המופלאות. זה הלינק לסרט וזה הלינק לספר.

8.פרחי צד הדרך. סרט של ווקר בוקס לספר בלי מילים שכתב משורר. הוספנו אותו לפלייליסט פשוט כי זה ספר לירי ויפהפה וסרט מקסים.

כשהמשלוח הבא יגיע נעלה לפלייליסט גם את:

הגן של עבדול קסאזי , וספר מטריף לפי שיר של וולט וויטמן בשעה ששמעתי את האסטרונום המלומד.

אם יש לכם ספרים שהם אוצרות ואתם מוכנים לתרגם ולהעלות ליוטיוב- יש יש יש. שלחו לי לינק לסרט שעשיתם כדי שאוסיף לפלייליסט והלוואי שנצליח להרים אוסף גדול, שיוביל ילדים ואת הילדים שלהם למצוא בסופו של דבר את הספרים שמרחיבים את ספרייתם וחשוב מזה- מרחיבים את לבם.

יאללה- חגיגה!

למה אני כותבת ספרי ילדים, ונונה חדשה מאד

1.

לו היית יכולה לבחור, איזה כוח-על היית בוחרת? שאל אותי הלל. נראה לי שהייתי רוצה לרפא אנשים חולים, עניתי. אבל הייתי רוצה שזה יעבוד רק על אנשים שעשו בחייהם יותר טוב מרע.

2.

שיר יפה שעולה בדעתי, שיר שכתב המשורר היפני קג'ו, בתרגום יואל הופמן:

מדי פעם, כשבשל איזה צער רגשי אני ממהרת לאכול, אני חושבת על קג'ו, סועד בביתו הרחוק ממני ביותר ממאה שנה. ברגע הזה שבו אני מסיבה לשולחן ודעתי נתונה לו, אני לא סועדת לבד. ובאופן מוזר ועל-זמני, גם הוא לא סועד לבד.

3.

לפני שבוע הגיע מכתב. ילדה אחת שאיני מכירה כתבה לי- 'שתדעי לך'. מדי פעם מגיע מכתב שמתחיל ב'שתדעי לך'. ואחריו יש שורות שאני קוראת לאט ומצפינה ארוך. שתדעי לך שהספר שלך עזר לי לפחד פחות מילדים. שתדעי לך, ואלו כבר המילים שבהן אני מסבירה את זה לעצמי, שכשקראתי את הספר שלך לרגע אחד במרחק גדול ממך ומן השולחן שאליו את מסבה, בכל זאת- לא סעדתי לבד.

4.

לא התכוונתי לכתוב ספרי ילדים. המורה שלי היא נורית זרחי והספרים המונומנטליים שלה הכו אותי בשיתוק כי אי אפשר לכתוב משהו שמתקרב לזה. אבל בחשבון ראשון ואחרון אני ילדה קטנה, ונונה קוראת המחשבות, הג'ינג'ית שהייתי רוצה להיות, נולדה מן המקלדת שלי כמעט כמו וידוי לא רצוני. זה עקרוני כי היא היתה לא רק בתי הספרותית, אלא גם אחותי.

בזכותה נפגשתי עם ילדים שהבנתי ושהבינו אותי. למשל בדוגמא קטנה וכאילו זניחה: בסוף כל מפגש-קוראים של נונה אני מעיפה אל הילדים בועות סבון דמיוניות. אלא שבמקום לשבת בשיכול ידיים ולהגיד בציניות המתחפשת לאירוניה: 'נו, באמת', במקום כל הרעל הזה, הילדים פשוט קמים ומתמתחים כדי לתפוס.

מבוגרים בהגדרה הם אנשים שמאמינים למציאות ולא לדמיון. רק ילדים מבינים איזו עוולה, רגשית וחברתית, נגרמת למי שלא פועל בעולם מתוך תמימות מדעת, ומתוך הנחה שדמיון חשוב ממציאות.

5.

בזכות המפגשים עם ילדים ובזכות הדרך שבה נונה שטה בעולם קרו לי הרפתקאות הבלי בכוונה. נגיד, שקיבלתי עותק של הספר מתורגם להונגרית, שפת הילדות של אבא שלי, והוא קרא לי אותו בהפוך, סיפור הונגרי לילדה ישראלית.

או כשנונה תורגמה לאנגלית והחליפו לה את השם, ותרגלתי אובדן שליטה, דבר שאני כל כך גרועה בו, ואז היא תורגמה לסינית ולקוראנית ובכלל חטפתי התקף עוויתות כי אין לי מושג אפילו על מה להתעצבן ואין לי את מי לשאול, או כשקידמו אותי באיזה גן עם עוגה מטריפה שלה, או שלחו לי תמונת יומולדת שבהן היא השתתפה:

במילים אחרות- נונה נתנה לי משהו שהוא גדול ממנה. כשאני כותבת ונותנת לאצבעות לרקוד על המקלדת, אני עושה את זה מאותה סיבה שאנשים רוקדים- כי זה כיף. אבל כשנונה קוראת המחשבות צברה הד בעולם, קיבלתי משהו שהוא יותר מכיף: הזכות להשתתף בתרבות של עצמי בדיוק באופן שבו הייתי רוצה להשתתף. מתוך מפגש עם מחוללי התרבות הצעירים ביותר, אלו שבחייהם עשו יותר טוב מרע. ולכן, הם ראויים להרפא ובתורם, לרפא.

הבוקר נחתו בתיבת הוואטסאפ שלי תמונות מבית הדפוס. הספר הבא בסדרת נונה- 'נונה ומחק האוויר' יצא מן המכבשים. קראתי את ההודעה פעמיים- הספר הודפס. הספר הודפס! עכשיו צריך לחכות לכריכה, ואחר כך צריך לחכות להדבקה, ואחר כך צריך לחכות שיעברו השבועות האלו שבהם אני מסתובבת בעולם בלי כריכה.

כי ללדת שוב ספר זו פגיעות מוחלטת. ואני מתכוונת לעשות את מה שעשיתי בכל חדרי הלידה שלי- להעביר את זה ביחד.

אז תתכוננו- החודש הקרוב יוקדש כולו לנוניות ולספרי ילדים. המלצות לספרים יפים, ספרים מתורגמים מאנגלית במתנה לקוראי הבלוג, וסתם עדכונונות.

אוי, יש לי ציר, ביי.