הבוקר נועה החביאה ללא חזור את מכשיר הטלפון שלי. "אני לא יכולה שאת שמה את אותו שיר נחות בלופ" היא הסבירה במבט קפוא. אפשר לחשוב, כולו שמתי lucky בלופ יומיים. מה זה לעומת ה'שלום לכם ילדים וילדות' שהיא היתה שומעת שוב ושוב בתור פעוטה בעת שאלכס ואני היינו מביטים במבט נבוב אל השמשה כל הדרך מרמת הגולן ועד רחובות.
ובכל זאת, אפילו שאין לי איך לנגן אותו, השיר lucky ממשיך ומתנגן בתוכי. אמנם אני לא זוכרת את המוזיקה בדיוק אז הוא קצת מתבלבל לי עם המוזיקה של דרך השלום, ואמנם שום דבר מתוך ערימת הקיטש שבו לא באמת רלוונטית לחיי, אבל מילה אחת מתוכו מדברת במקומי שוב ושוב: מזל.
לא מזל במובן השטוח של פוקס, אלא מזל כמו שנונה אומרת לגילי: 'איזה מזל זה גילי שאיתך הכל בדיוק בסדר'. המזל של לקבל מהחיים טוב נקי ולדעת בבהלה ובהכרת תודה שכל זה גם יכול היה שלא להיות.
וזה מה שמתאר את חווית החודש הזה. הבלוגריות הציפו את הרשת בחוטים זוהרים ובכשרון מהבהב בורוד, ומדי יום הגיעו במייל מתנות של אהבת-חינם מקוראי הבלוג שגרמו לי בבת אחת להתעלף ולהזדקף.
קוראי הבלוג בפרויקט ההתלהבות- הנה זה בא
ראשונה היתה גילת חסין, שמסתבר שהיא אמנית מתוקים מרהיבה, ששלחה לי שוקולדים בצורת מחקי-נונה. (זה היה יום אחרי שפרסמתי בפייסבוק שמחקי נונה הודפסו בסין והם בדרך לארץ, וזה נתן את ההשראה):
ואז גם הגיעו לגמרי בהפתעה שתי צנצנות ענק של נשיקות ושוקולדים כל כךךךך יפים שזה לא יאמן:
ואז עלה הפוסט של תדהר, שעשתה מקבץ עדין ויפהפה של שירי משוררים שמחים. כל לחיצה פותחת ללינק עם השיר. מדי פעם אני נכנסת לבלוג שלה ומשחקת עם עצמי במשחקי זיהוי. בניחוש הראשון יש לי שמונים אחוזי הצלחה בזיהוי המשורר/ת שכתבו את השיר, אבל בניחוש השני והלאה כבר יש לי מאה אחוזי הצלחה:
אחר כך התחילו להגיע הסרטים. למשל זה של אורנה ואבי שהניחו אבני לגו על סדין אי שם בביתם בפאלו אלטו, ובעריכה ביתית (אבל איך?? איךךך?) יצרו סרט סטופ-מושן משגע ופיוטי שפשוט נחת בתיבת המייל שלי:
או הסרט של ליאור, שכתב בעבר בבלוג את הפוסט הזה על אהבה ועל מוות ושוב על אהבה, ולכבוד פרויקט ההתלהבות תפר (!) פיל מתלהב ששלושת ילדיו תפעלו. כשמחברים משאבת אופניים למצבר של האוטו ומכניסים אותה לתוך הפיל, החדק של הפיל מתנופף ומצפצף. זה גאוני וגרם לי (שוב) לצחוק ולבכות.
ואז הגיע הפוסט של לימור, שבאמצע שגרת טיפולים מייסרת מצאה זמן להתלהב ולפרגן, ובזה, ובכלל בהתמודדות שטופת החיים שלה, השאירה אותי פעורת-פה ופעורת-לב.
ואז לא הגיעה המעטפה מתמר. כלומר, ידעתי שהמעטפה בדרך כי תמר ביקשה את הכתובת שלי, אבל דבר לא התקבל. המעטפה נשלחה בדואר 24 רק שתמר ואני לא בטוחות 24 מה, אז בינתיים רק התמונה של החותמות המטריפות שבפנים, שתמר גילפה מעשה-אמן מתוך יד דקיקה ונדיבות רחבה:
איזה שפע.
ואני כבר לא מדברת על סיפורים על התלהבות שנחתו במייל שלי לפעמים אפילו בלי חתימת הכותב, על מילות התלהבות חדשות שלימדו אותי, על תמונות שילדים ציירו, על תמונות שגדולים ציירו, ועל מילים חמות שגרמו לי להרגיש גל חום פרטי.
איך טבעת הבלוגים? שאל אותי אלכס ערב אחד כשחזר מאוחר מהעבודה. זו לא טבעת, עניתי לו והרמתי עיני מהמסך. זה חיבוק.
תודה, חברים. תודה על גשם המזל הזה. אני שולחת ספרים לשישה הפרויקטים שאיכשהו בסוף הצלחתי לבחור, ורגע לפני שאני יוצאת לדואר אני נעצרת ושולחת יד. זה, מה שידי נתקלת בו עכשיו בתוך הקופסא השחורה של הלב, זה גביש אושר. אני יודעת את זה, עוצמת עיניים, ולומדת את מתווהו.
ולסיכום סיכומת-
סרט על כל מה שהיה לנו בפרויקט ההתלהבות שהוא בפשטות: כתב-שמחה. בבלוגים שהשתתפו בפרויקט דובר באומץ על צנזורה ועל השתקה שלקח שנים להשתחרר מהם, ואני מרגישה שבמשך חודש מרדנו כנגד ההשתקה הזו. הגנו כקבוצה על הזכות להתלהב, וציפצפנו על כל מה שלא נותן לנו לקפוץ ולדלג ולשיר. כי לקפוץ ולדלג ולשיר אינן עויתות-צהלה של נפשות שלא מבינות דבר על העולם, אלא ההפך, אלו מבעים של נפשות שמנסות בכל כוחן הנשחק, בתוך עולם שטוף אלימות ואלם, לאחוז בעיקר:
ובזה באמת, אבל באמת, סיימנו. את כל שאר העדכונונות (מפגשי קוראים, איפה יחולקו מחקי-נונה שכרגע בכלל אבודים במכס, ועוד כל מיני חגיגות) אעדכן בפייסבוק בלבד. הבלוג חוזר להיות מרחב משחק של אמא של נונה שבו נעשה, כרגיל, שטויות. איזה שללינג.
זה הולך ומצטבר עד כדי כך שיש לי אומץ להרים לנונה השקה אינטרנטית.
אז מה עשיתם בלונדון? שאלה בתנו הבכורה כשחזרנו מנסיעתנו הקצרה נוצצי עיניים. ברשימת ההמלצות על דברים שאפשר לעשות בלונדון היתה למשל מסיבת ג'קוזי וקצף בתוך מנהרה נטושה של רכבת תחתית, פאב עתיק עם מקהלת גברים ששרה שירי שיכורים עד אור הבוקר, ומסעדת מופת שכל נגיסה בה עולה יותר מהשן שנוגסת בה ו-כך נשבע לנו רופא השיניים שהמליץ לנו על זה- שווה את זה לגמרי. בתנו אהובה עלינו מאד וזה שבר את לבנו כשנאלצנו לספר לה את האמת: אז אמא ואבא מאד נהנו בלונדון. הם נכנסו לחנות ספרים כשפתחו אותה בתשע ורבע בבוקר, ויצאו ממנה ברבע לתשע בלילה, כשסגרו עליהם את הדלתות.
