ארבע שנים

היום זה היארצייט של אמא שלי. במהלך השנה האחרונה כתבתי שיחות קצרות איתה או שיחות עם מותה, והושטתי אל האצבעות הזקורות של הפייסבוק. היום, מתוך עייפות וגעגוע, אני קוראת בשיחות האלו שוב, ונדהמת.

כי אני מגלה איך, כרגיל ליחסים שלנו, אני מדברת בהן בעיקר על עצמי. כמה מרוכזת בעצמה ילדה יכולה להיות, גם כשהיא אישה גדולה.

אבל אולי זה העניין כולו. ריכוז עצמי כזה יתכן רק ביחסים שבהם מישהו אומר: את חשובה. את חשובה לי יותר מכל דבר בעולם. שבי רגע. ספרי לי מה שלומך. אז אני מספרת.

1.

ומה עם ההרגל לתאר לה מה אכלתי היום, ומה עם ההרגל לזרוק נעליים בכניסה כשאני באה לבקר, ומה עם ההרגל של להפגש איתה במסעדה כל חמישי ולשלם רק את הטיפ, ומה עם ההרגל של להתקשר לשאול אותה שאלות שאין לי כח לגגל, ומה עם ההרגל של להצחיק אותה דווקא כשלא התכוונה לצחוק, ומה עם ההרגל של לספר לה ראשונה כשמשהו טוב קורה, ומה עם ההרגל של לעבור את סריקת הדאגה שלה, ומה עם ההרגל שאכפת לה אם יש לי שוב פצעים על הפנים, ואם יש לי שוב חור בלב, ואם יש לי מספיק גרביים גם בגיל ארבעים ושתיים. כל ההרגלים האלה, משוכללים וחלקים משנים של שימוש, מי עכשיו ישתמש בהם כשאני לא צריכה אותם יותר.

2.

חצי שנה בערך אחרי ההלוויה היא התקשרה אלי. אני לא מדברת על צלצולי הסרק שהיו מהפלאפון שלה גם אחרי שהמספר נותק. אני מדברת על שלוש האותיות המהבהבות על המסך: אמא. מתוק מתוק מתוק היה הרגע הזה, אבל כעבור הרף חטף אותו הרגע שאחריו. נזכרתי. זה לא מכשיר הטלפון שלי, זה המכשיר של אלכס שבמקרה לקחתי היום, זה לא בשבילי האמא הזאת. ואם היתה זו היא הייתי מחייכת בתוך הקול. הייתי מאריכה בדיבור לא כפי שנהגתי לקצר ולהצר. הייתי מתקנת את הטעות ארוכת השנים שנקראת: נדבר אחר כך, אין לי זמן.
כי יש לי זמן, הרבה זמן, ואני לא רוצה למלא אותו רק בלהמתין.

3.

כשהייתי בת שלוש עשרה נסעתי איתה ללונדון. ישנו על הספה של חברים רחוקים, הלכנו לראות עצמות של דינוזאורים, וקנינו לי סוודרים. לפחות עשרה סוודרים. אולי אפילו יותר. היא, שדיברה את שפת-היופי ברמת שפת-אם, חשבה שהגיוני לבזבז את כל תקציב המסע שנחסך במשך שנים על שרווולים נהדרים מאנגורה. בסוף הטיול דחסתי בעזרתה את שלל הקניות למזוודה ושלחתי אל בטן המטוס, ואז התחילו החרדות: אולי הטכנאים טעו בחישוב, ואולי יגמר הדלק, ואולי תהיה נחיתת אונס באוקיינוס ולא אוכל להציל את כל הסוודרים שיצופו לידי בים. ישבתי מתוחה בכיסא וסרבתי לניחומים שלה על הקטסטרופות שעוד לא התרחשו, אבל בסופו של דבר נגעו גלגלי המטוס בקרקע. הרפיתי את כיווץ הכתפיים. הגענו בשלום, והמזוודה הגיעה בשלום, והאסונות הנוראים שדמיינתי לא קרו בסוף. לא ככה, על כל פנים.

אמא בלונדון

מודעות פרסומת

19 תגובות

מתויק תחת שונות

19 תגובות ל-“ארבע שנים

  1. לאה ניר

    לרוב לא מגיבה… ריגשת אותי עד דמעות
    כבת של…אמא של…

  2. מרגש ומעורר במיוחד.

  3. קרן

    כל כך יפה כתבת

  4. תודה, חברות, תודה.

  5. אריאלה

    אורית היקרה, כל פעם דמעות ההזדהות צפות בי כשאני קוראת את המילים שלך. תודה שאת נותנת לי להרגיש שאני לא לבד.

  6. חן

    תודה על התזכורת להנות מהרגעים הקטנים שיש לנו עם המשפחה שלנו!

  7. מקסים ומרגש. תודה.

  8. היי לך. דווקא היום, יו נואו, מהצד של הגדולים, אחרי שקראתי את מה עם ההרגלים האלה שלך, הבטחתי לעצמי לייצר עוד, אפילו יותר הרבה מאלה שכבר הצלחתי לייצר ולהטמיע בה, והצלחתי, אני יודעת, כמו שני מוכנה להתערב שאמא שלך ידעה כי אמהות יודעות

  9. בסוף אלה תמיד הדברים הכי קטנים… לא ה-יתמות, לא מות האם, לא ה- אובדן. אלו אמא וילדה וגרביים וסוודר וחור.
    המילים שלך הגיעו לי בול ללב ושלא תדעי עוד כזה צער.

  10. Rachel Shraiber

    יש לי זמן

  11. אוריתי,
    כמו תמיד, אני קוראת כאן ומתגעגעת אל האמא שאין לי, ויותר מזה אל האמא שלא היתה לי מעולם. כמו שאומרים בקלישאות – אשרייך שהיתה לך אמא כזו, שהיו לך הרגלים כאלו. זה כלל אינו מובן מאליו. ושאת יודעת לעשות מכאב ומגעגוע כזה יופי.
    חושבת בהתרגשות על יצירת המופת של מונה חאטום שראינו עכשיו בטייט: מראה קטנה על קיר, שחרוטות עליה המילים:
    you are still here

  12. כל כך מרגש!! שמחה שיוצא לי לקרוא את הפוסט הזה כשהמילה "אמא" עדיין מהבהבת לי על המסך. לפחות מחר לא אקצר בדיבור

  13. תודה חברות חברות, שימחתן אותי בתגובות שלכן, ובשותפות הזו במעשה ההיות אמא היות בת היות כאן.

  14. אוריתי אהובה, כשאני קוראת אותך תמיד זה מרגיש כאילו מישהו שלח יד אל הלב שלי, אחז בו, מחץ והרחיב בו זמנית. אבא שלי לא עונה כבר שנים. אני הולכת להתקשר לאמא. מחבקת אותך.

  15. הפוסטים שלך הם כמו חישוב מסלול מחדש של הווייז עבורי.
    אני כאן בבוסטון,
    אין אימא
    ואין אדמה.
    וכל האור מזמן הלך לו 🙂
    שולחת חיבוק.

    • "……
      והיא פנתה ממני בעבר,
      לתפור לה בגד קונכיות תמיד רציתי ;
      היא הוגלתה לתוך גופי הגס מכבר.

      אבל אמי האהובה נתנה אותה לי פיקדון
      ואחפש אותה על קצות אצבעותי ;
      היא קיננה על קיר סלעי אדום
      ומבטה תועה עדיין בעיניי.

      ( אלזה לסקר-שילר )

  16. אני

    אורית, אני חושבת שתשמחי לקרוא ספר בשם "רשימת המשאלות". מדבר על אישה שלאחר שאימה האהובה נפטרה (והיו להן מנהגים משותפים דומים לשלך ולשל אימך) האמא במקום להשאיר לה כסף רב וירושה גדולה כמו לשאר האחים, הא משאירה לה רשימה של משאלות שהבת בעצמה כתבה בגיל 14 ומאז שכחה ממנה. הצוואה של האם היא שהבת תגשים את המשאלות. בדרך הבת עוברת מהפך ריגשי ותודעתי מדהים.
    ספר מעולה.

  17. Sarit

    אני יראה את היום שבו אמי לא תענה לטלפון יותר. וגם לא תחזור אלי. כל פעם שמחשבה כזו מעיזה לצוף אני ממרקת אותה החוצה. בוינדקס וסמרטוטים עם מגבים ונייר מגבת והמון תנועות ממש חזקות עם כל השרירים שצברתי ביד. כשקראתי את הפוסט הזה המגבים המעפעפים שלי (בטח אלרגיה לאיפור) עבדו המון. היטבת לתאר דבר כל כך חמקמק. תודה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s