אבא שלי (ועוד אוצרות בפרויקט ההתלהבות!)

קודם-כל- גללו לסוף הפוסט, שם יש את תפריט האוצרות החדשים שעולים הבוקר במסגרת פרויקט ההתלהבות. 

וכאן- הפוסט שלי בפרויקט, פוסט על אבא שלי, לבן השיער וזהוב הלב. 

____________________________________________________

כשהייתי קטנה אבא שלי היה מעיר אותי ואת אחיי עם "איזה בוקר של זהב מתפרץ אל מעוני".

הוא היה שר אגב פתיחת התריסים, עד שבעליית הטונים החדה של "ואנקור קטן ואנקור שובב" היינו תובעים בצעקות שיפסיק. האיש שר נורא ואיום, וגרוע מזה- מכחיש את זה שהוא שר נורא ואיום.

אבל ככה, בדרך צורמת אך החלטית, אבא שלי שכנע אותי ואותנו לא רק לקום בבוקר אלא להתעורר. ולפתוח תריסים. ולהגיד 'זהב' כתנועה ראשונה עוד לפני שמיתרי הקול מתחממים.

ועד היום, אבא שלי הוא האיש הכי מתלהב ומלא חיות שאני מכירה.

נגיד, איך שהוא מתלהב מהילדים שלי, נכדיו. הקול שלו עולה לצווחות חדות בכל פעם שאני מספרת לו עוד חוכמה או עוד שטות שלהם. אוי, אבא, אני מסננת, תפסיק לעשות לי פדיחות דציביליות, אבל אוי ואבוי אם הוא יפסיק. היכולת שלו להכיר ברגע גדול בשנייה שהוא קורה. כמה מעטים יודעים לעשות את זה.

נדנדה אבא ואורית

אבל החוכמה האמיתית היתה לראות את ההתלהבות שלו בזמן אסון. ראיתי אותו עובר את הסרטן של אמא שלי בדרך כל כך נמרצת ומלאת אופטימיות, שמשהו בי נצרב לגבי יחס לטרגדיה: זה לא מה שהחיים נותנים לך, זה מה שאתה נותן לחיים.

החיות שלו פשוט זינקה מתוכו. הוא לא נתן לצער לרסק אותו, והגיש לאמא שלי אהבה אוקיינית. סיפרתי פה כבר על צבעוני-הכפיים, והיו עוד אלף דוגמאות לנתינה שלא שותקת גם כשאין יותר מילים. הוא לא קפא אל מול פנסי הפרידה הדוהרת לעברו, וכשבאה התמסר למהלומתה הקשה ואז פנה הלאה אל הפעילויות ואל החברים ואל האהבה החדשה והטובה.

בכל יום נישואין ובכל יום הולדת, אגב, הוא עדיין מביא פרחים לאמא שלי, ומנקה את המצבה, ובדרך החוצה מרים טלפון לילדים שלו לשאול מי צריך עזרה עם הנכדים ולצווח למשמע חכמותיהם. מערבב אבל בשמחה, געגועים בחיים, ובעיקר- מלמד אותי שמי שיש לו יכולת לשמוח בחייו ובאהוביו ככה, המוות לא מבלבל אותו. יש לו אהובים. חיים או מתים.

בהלוויה של אמא שלי אמרתי לו שאני מעריצה אותו לא כי הוא כל יכול (כן, הוא כל יכול, אבל זה לא העיקר), אלא כי הוא יכול להכל. וזה נכון.

יש סיפור שסיפרו לי עליו שקרה לו בטירונות. המפקדים שלו הענישו אותו ואת חבריו על איזה משהו וגרמו להם לזחול בתוך שדה קוצים. אבא שלי שכנע את כולם לזחול אבל לשיר. וכך היה. מחלקה שלמה זחלה ושרה, נתנה קול לעמדה הפנימית במקום למציאות. ומה שנשאר אצל כולם היה דווקא חווית הגאווה ולא חווית ההשפלה, חוסנו המהפנט של מי שמאמין שהעולם הוא בוקר של זהב.

זה אדיר. כי החיים תמיד יביאו את שדות הקוצים שלהם. תמיד. לא חסרה פה שמש, מפקדים ברבריים ושילובים קשים בין שניהם. אבל אתה, כל עוד עומד לך כוחך הנפשי, תביא את הלשיר.

כשאנחנו חוזרים מעוד הלוויה, והיו שלוש קשות כאלו בשנים האחרונות, אני נזכרת בזה ומביטה בו מנביע שוב את מעיין השירה שממנו אני ואחיי שותים. מתחת להר של נוירוטיות וודי-אלנית, נטיה להעלב מכל דבר, ופגיעות חסרת תקנה, אבא שלי מחזיק בשביל כולנו את הלב הכי נדיב ומלא ריגשה שראיתי בחיי. ועוד לא דיברתי על האינטלקט הזוהר שלו דובר 13 השפות, על הרצינות העמוקה והיסודית שבה הוא ניגש לכל בעיה, ועל הערבות האינסופית שלו אלינו, שהיא היא האדמה שרק ממנה אפשר לקפוץ עד השמיים.

אין לי מורה גדול ממנו, אני אסירת תודה לו, ומקדישה לו את הפוסט שלי בפרויקט ההתלהבות הגדול באמת של החיים.

 

 

ומה עוד הבוקר בפרויקט ההתלהבות?

הבוקר עולים פוסטים שעוסקים בהתלהבות מאנשים קרובים. מבן-זוג, משותפה, וממורה טוב:

קול אנד בלו– המגזין העילי הזה קיים פחות משנתיים, אבל בטוח יש נגדו כבר כמה תביעות על גרימת הלם-יופי. והפעם: שתי שותפות בורקות-עיניים, קרוסלה, שעת שקיעה ו-ורוד מהבהב. אוי, הלב.

קיפודים– יעל חברתי והינשוף שלה, בבלוג שנותן כבר שנים גוף להתלהבות: בצבעים מטורפים, במלא מדיומים, בשמחת חיים ממציאנית, ובהקפדה גדולה על התשתית המדויקת שמתחת לכל. מרחיב-נפש.

הסיפור האמיתי והמזעזע של– מיטל שרון חברתי על 'החיים הוראות שימוש' לז'ורז' פרק. האישה הזאת כותבת באופן כל כך אוהב ומחשקק, עד שהסכמתי לקרוא את הספר המופרך שהיא מתארת. בתמורה הכרחתי אותה לקנות אקדח דבק-חם. תיקו.

וגם-

בלינג בלינג – אוצר הנצנצים של ליאת ורדי- בר: מנהלת, יוזמת, חולמת, הורה, בוראת, ובקצרה- אישה עם מנוע של הארלי דיווידסון. את האישה הזו צריך לשאול על קסם ההתלהבות וגם על המחירים הרגשיים שלה. ומכאן נולד השאלון האישי שראשיתו בשיחה בשעת לילה מאוחרת.

מודעות פרסומת

9 תגובות

מתויק תחת נונה ומחק האוויר, נונה קוראת מחשבות, ספרי ילדים

9 תגובות ל-“אבא שלי (ועוד אוצרות בפרויקט ההתלהבות!)

  1. את משאירה את הקוראים (קוראת) ללא מילים, ועם דמעה קטנה בזווית של כל עין. יחי הזהב שבו, שבך.

  2. אהבה אוקיינית. עלו דמעות בעיני מקריאת הביטוי הזה. איזה כיף לכם שהוא שלכם האיש המופלא הזה.

  3. בא לי לבכות,
    בא לי לצחוק,
    בא לי לשיר לילדים המתבגרים שלי כל בוקר (גם אם זה יעלה לי ביוקר),
    בא לי לרשת את כל הבית בחוטים ורודים זוהרים בחושך,
    בא לי לשמוח,
    בא לי להתלהב

    תודה אורית על כל המילים היפות ומלאות החוכמה שלך. אני מאמצת לי אותן לשנה החדשה.

  4. ריבי

    זה לא יכול להיות ואפילו לא הגיוני (ובטח ובטח מנוגד לכל חוקי המדע…) אבל יש לי בול! בול! אבא כזה…לי אמנם לקח 38 שנים להדבק בהתלהבות שלו אבל זה רק בגללי. תודה על כל ההתלהבות הזאת שזה בדיוק מה שאני צריכה לפתחה של שנה חדשה ודרך חדשה. מאחלת לנו להתלהב הרבה בצוותא ולעיתים קרובות.

  5. אוריתי היפה, שגורמת לי בכל פוסט שני לצחוק תוך שאני דומעת ונצבטת. אני לא יכולה שלא לתהות מה ילדייך שלך יאמרו עלייך בפרויקט ההתלהבות האישי שלהם, עוד שלושים שנה. ואני לא יכולה שלא לקנא בהם.

  6. אז מי אני בכלל

    סוף סוף אני מבינה
    לא פעם שאלתי את עצמי
    מה זה? איך היא נוצרה? מיוחדת כזאת כולה?
    והנה עכשיו אני מבינה
    זה מהאבא שלה.
    שתהיה לכם שנה טובה טובה

  7. חברות, תודה על התגובות האוהבות שמציפות אותי לעת בוקר בטל.

  8. מיכליקה

    התרגשתי. הצטמררתי. חייכתי. כמעט בכיתי.. אשרייך.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s