יום הבחירה

הבוקר, לקראת נסיעה מתוכננת לכותל, הילדים הכינו פתקי משאלות מאלוהים. עופרי ביקשה שלום על ישראל, וענר ביקש לראות בת-ים אמיתית לפחות פעם אחת בחיים. הסתכלתי עליהם וידעתי שלענר יש יותר סיכוי מאשר לעופרי להגשים את המשאלה שלו. הלב שלי התקמט כפתק.

ובדיוק אז חברה התקשרה. נו, היא שאלה, את והבית השמאלני שלך הלכתם כבר להצביע?

ומאחורי החיוך שלה היתה אנחה כבדה. כל כך הרבה שנים שאנחנו חברות עד שכבר אין לנו כח להתווכח. לא כי איבדנו את התקווה לשכנע זו את זו, אלא כי בגלובלי יותר איבדנו את התקווה. שתינו אמהות לבנים, שתינו תופרות להם יחד תחפושות של גמדים, אבל שתינו גם נלביש אותם בעוד כמה שנים מעכשיו בתחפושת של חייל ונשלח אותם לעשות דברים שאף אחת מאיתנו לא מסכימה איתם. ולמה? כי אין ברירה.

אבל מי אמר שאין ברירה? מי אמר שאי-אפשר שעמים שלמים ישתנו? מי אמר שאנחנו תקועים בדרך ללא מוצא ונגזר עלינו לחכות בה עד שמכונית תכנס בנו מאחור ותרסק אותנו למוות? כמה יאוש צריך לאכול עד שמאבדים לגמרי את האומץ הפשוט לומר- די? וחשוב מזה כמה יאוש צריך כדי לא לדעת להבחין בין הזדמנות אמיתית (נגיד: היוזמה הסעודית) לבין הזדמנויות סרק?

ועל זה אני רוצה לדבר. לא כי אני מבינה בזה משהו אלא כי פגשתי מישהו שמבין. קוראים לו פרופ' עירן הלפרין, אחד הפסיכולוגים הפוליטיים החשובים בעולם כיום, שהמחקרים שלו עומדים על השורה התחתונה שעמים יכולים להשתנות. אפילו אנחנו שתקועים עמוק כל כך בסכסוך שבו כל הצדדים לופתים זה את זה בלפיתת מוות, אפילו אנחנו (כמו גם אנשים בסכסוכים גרועים משלנו) יכולים לקוות ברצינות לא נאיבית לעתיד אחר. יכול להיות לנו טוב באמת. לא טוב לבינתיים.

אני כותבת את השורה הזו ונשנקת. יכול להיות לנו טוב באמת.

כמובן שהמחקרים של  עירן עמוקים ויסודיים מזה, הם מניחים שהבעיות לפתרון הסכסוך הן פסיכולוגיות ולכן חוקרים את הדרכים הפסיכולוגיות להביא לתזוזה בעניינן. הלוואי שאוכל לעזור לתווך את הידע שלו החוצה מהאקדמיה, אבל עד שנתקדם בזה, בינתיים בואו נעבוד עם נקודת ההתחלה:

שיכול להיות לזה סוף.

אני קוראת את השורה הזו ורק אז מעיזה להרים את עיני לילדים שלי, מתוך ידיעה שהבחירות שלי מסתיימות היום ומעכשיו אולי לארבע השנים הקרובות, אבל הבחירה שלי מתחילה עכשיו. והיא חייבת להיעשות קודם כל ברמת הנפש שלי: במרד ביאוש.

אם לא אעשה את זה הכל ישאר כשהיה. כמו שחברה שלי ואני תקועות בויכוח האינסופי שלנו, כמו שחצי עם בוחר הפוך מהחצי השני וממלכד אותו מתוך כוונות טובות. הדרך היחידה לזוז קדימה היא לרדת אל שכבת היסוד שאצלי היא כמעט כבר רקובה: אל האמונה שיכול להיות אחרת.

עוד כמה דקות אשלשל את הפתק שלי לקלפי כמו פתק משאלות לכותל, אבל לא אחכה לפוליטיקאים שיעשו את מה שאני ביני לביני צריכה לעשות: לשוב ולהאמין. לא להסכים לאפטיות ולדשדוש ולאין ברירה. למרות העובדות, למען העובדות העתידיות. למען התקווה שאיננה סרק.

מודעות פרסומת

6 תגובות

מתויק תחת Uncategorized

6 תגובות ל-“יום הבחירה

  1. Efratfin

    נהדר

    Sent from my iPhone

    >

  2. varda

    כל כך נכון. נראה כל כך אוטופי ומייאש!

  3. אני

    ואני מהצד השני של המפה, רגע לפני שמגלים את התוצאות (חוסר וודאות מוחלט… מייאש…) ועדיין מאמצת את המוטו: "לשוב ולהאמין. לא להסכים לאפטיות ולדשדוש ולאין ברירה. למרות העובדות, למען העובדות העתידיות. למען התקווה שאיננה סרק."

    כי כמו שכתבת, כולנו עם כוונות טובות. והייאוש וחוסר האמונה שמאפיינים את התקופה האחרונה משותפים לכולנו. וכולנו כל כך אוהבים את המדינה הזו!!

    אז מאחלת לכולנו שיהיה לנו רק טוב, שנחזור להאמין בעצמנו וביכולת שלנו להוביל לשינוי למען כולנו ולמען השלום (מסתבר שרבות מהמטרות שלנו משותפות, רק הדרך שאנחנו חושבים שתוביל לשם היא שונה).

  4. אבל מה עושים ביום שאחרי
    כשהמועקה כלכך גדולה, כאילו כל פתקי ההצבעה מהקלפיות כולן הונחו לי על החזה ואני מתקשה לנשום- מביטה בפיצקול בן השנה ומתנצלת, סליחה גוזל, באמת שניסינו, גם הפעם לא הצלחנו לשנות והעתיד נראה רע, רע מאוד, עתיד נוסח 1984 מעבר לפינה.

  5. שרה

    אורית יקרה יקרה. מאמינה כל כך בשינוי. ביכולת שיהיה כאן טוב יותר. כנראה שאני מאמינה מהצד הפוליטי השני, אם את נאמנה להגדרה את והבית השמאלני שלך… ביום שני אמרתי לתלמידים שלי שהם חייבים להבין שמי שמחזיק בדעות הפוכות משלי אוהב את המדינה בדיוק כמוני. עכשיו אני צריכה להחליט האם להאשים אותו בהרס המדינה כי הוא לא חושב כמוני, או להרחיב את המבט שלי ולהבין שגם הוא מבקש רק טוב.
    זאת נראית לי נקודה טובה להתחיל בה.
    ומאיפה להמשיך- בדיוק משבירת הקונבנציות. אני ויתרתי על הפנטזיה ששתי מדינות לשתי עמים תעשה פה את ארץ דובוני אכפת לי או אפילו סתם כזאת ששפוי לחיות בה.
    אני באמת מאמינה שלשכנים הפשלתינים שלי מגיעה אוטונומיה אמיתית לחיות וליצור בה, אבל אני רוצה שחייהם יהיו ארוגים בחיי, כך שלהם ולי יהיה יותר מדי מה להפסיד אם לא נשכיל לשמור על הכבוד ההדדי. (ע"ע בטחון שנשמר טפו טפו בשוק של העיר העתיקה) כלמדתי גיאוגרפיה לפני עשרות שנים קראו לזה מעבר מפתרון סכסוכים לניהול סכסוכים. לוותר על השאיפה להגיע לנקודת הסכמה סופית כי לשם כנראה לא נגיע אף פעם (בין אם בתוך עצמנו ובין עם שכנינו) הדרך היעילה בויתר היא למצוא את הדרך המכבדת והמכילה ביותר לחיות זו לצד זו מבלי לשנות זו את זו.

    ואחרון- כנראה שאת כל כך נוגעת לי בבפנים של הלב שהיה לי חשוב לכתוב תגובה פוליטית- זה לא קרה בערך מאז רצח רבין…

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s