התנשא לי?

הצעת הנישואין המקורית של אלכס ושלי הלכה ככה:

אורית: אולי נתחתן

אלכס: טוב

לא שאני מזלזלת בטקסט התמציתי והיעיל הזה, אבל איכשהו ציפיתי לאיזה צירוף של יונים ובלונים. אין בעיה, אמר אלכס. אני אארגן לך את כל זה. רק תני לי זמן. אז נתתי לו.

נתתי לו ארבע עשרה שנה. שלחתי אליו לינקים רלוונטיים והמלצות רשת כחומר רקע. העלתי את הנושא בשיחות נפש. העלתי את הנושא בשיחות רפש. כלום. ולכן החלטתי לקחת את הטבעת לידיים, ובאותה תנופה שבה אני מתקנת את פיאסקו העדר תמונות החתונה גם לתקן את פיאסקו העדר הפרופוזל.

חברה שלי שמעה את זה והתעצבנה. למה שאת תציעי לו נישואין, כל החיים זה ישאיר אותך מרירה. אבל זה לא מדויק. התחתנתי עם הגבר הזה בגלל מי שהוא, ואם הוא לא בנוי לדרמטיות משום סוג אוי ואבוי אם אני אשכנע אותו להיות דרמטי. בום! כתופעת לוואי תשתנה השלווה הממרוכזת שלו, ואז מה ירגיע אותי כשאני יורקת אש אחת לשעה? מה? מה? מה יאזן את העלייה החדה של טמפרטורת המוח שלי? מה לעזאזל-

טוב, טוב, מה את יורקת אש, אמרה חברה שלי. רוצה להציע- בסדר. וכך יצאה לדרך-

הצעת הנישואין טדדדדם!

גיבוש המפרט הטכני של הצעת הנישואין התחיל כשראיתי את החומר הזה וידעתי שנועדנו. חומר פלא שדוחה מיים מכל משטח. בתווך היתה את הבעיה שהוא קצת רחוק ממני, אבל שלחתי אותו בדואר ארה"ב לאורנה אהובתי שהסיעה אותו לחברה שלה שהגניבה אותו בניגוד לתקנות הבטיחות למזוודה והטיסה אותו בטראנס אטלנטי ואז שלחה אותו בדואר ישראל אלי שמשם אחרי שעה המתנה בתור אספתי אותו. מה לא מובן.

עכשיו צריך היה להכין שבלונה, לרסס את חומר הפלא השקוף על הבטון שבגן השעשועים שמתחת לבית, ולחכות. לחכות למה? לחכות לרגע שבו כל הבטון יירטב. כי אז פתאום במקום  לראות כלום שזה מה שרואים כשהכל יבש, רואים משהו אדיר. כל הבטון הופך אפור כהה ורק האותיות שלא יכולות לספוג מים נשארות אפרפרות בהירות. יפה.

ומתי הבטון נרטב? בשבועות חג המיים. שאז כל ילדי השכונה מתרוצצים מתחת לבית ויורים אחד על השני באקדחי השפרצות ענקיים וכל גן השעשועים בריכה.

אלא שבשבועות הזה חיכיתי וחיכיתי ולא קרה כלום. ירדתי לגן ושאלתי כמה חברים של הלל, תגידו מה העניינים, מתי מתחילה מלחמת המיים? אין מלחמת מיים הם ענו לי. המורה שלנו דיברה איתנו והסבירה לנו שזה לא אקולוגי. אתם נורמאליים? צווחתי. אתם נורמאאאאאליייייםםם? אני אתן לכם את כל דלי המיים שחסכתי מאליו כשלא שטפתי כלים שבוע. אני אארגן לכם רובי מיים לכל הכיתה מהכל בשקל בחמישה שקל, רק בבקשה בבקשה תרססו את הגן. אין מצב. ענו לי הילדים המרושעים והלכו לעשות מלחמת מיים בגן הרחוק שבו המורה שלהם לא יכולה לראות אותם.

אז לא היתה ברירה. היה צריך לחכות לשעת כושר ובינתיים לאט לאט להסביר לכל בני הבית למה הם ממש רוצים לרדת למלחמת מיים מתחת לבניין. בסוף זה הצליח. אולי נלך למקום פחות פומבי ? שאל אלכס הלא דרמאטי, אבל כל הילדים שהיו בסוד העניינים סרבו בתוקף "לא, אבא, אני החלקתי פה לפני שנה ואמא רוצה לשחזר את זה" שלפה נועה. המהירות שבה הגאונה הקטנה הזו ממציאה שקרים היא כנראה מחמאה להורות המתערבת שלי, אבל תכל'ס- זה עבד. נשארנו על רחבת הבטון והמשחקים התחילו.

כעבור חצי דלי המיים שהוקצב לעניין כי הכנרת וזה, סומנו כמה רגעי שיא: אלכס משתמש בבן של השכנים שסתם עבר שם כמגן אנושי בפני השפרצותיו של הלל, ענר יורה על קשישה נחמדה כי היא מטרה איטית ונוחה לכיוון, ההתנצלות נמסרה כמובן, ונועה שמחה שעכשיו לא שבועות ושהיא לא לובשת חולצה לבנה.

ובין לבין הצעת הנישואין התכסתה במיים והאותיות נגלו מתוכם:

התאספנו סביב ההצעה, ועם ענר על הידיים כרעתי טוב לא כרעתי, קראתי לפני אלכס את הכתוב ולמרבה השמחה- הוא אמר לי כן. הוא אמר לי כן!

אחר כך עלינו הביתה, שטפנו את אימת הכלים שכאמור לא שטפנו שבוע, ונתנו לילדים להתקלח במקלחון שלנו כי זה יום חג. אחר כך ארוחת חג ושוב כלים והשכבות ומשאים ומתנים. כמו תמיד היומיום השפריץ את עצמו עלינו בלי לרחם אבל בכל זאת הציצו מתחתיו כמה חיוכים שלא משנה מה תשפריץ עליהם, הם ישארו בצבע הזוהר והבהיר של עצמם.