למטה או למעלה

השיר הזה היפהפה, תרגומו של משה דור לשיר של נעמי שיהאב נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני, השיר הזה אומר את הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר. שמבחינתי ההכרעה היא לא אם אני ממזרח העיר או ממערב העיר, אלא האם אני מאלו שרוצים לחיות למטה, מתחת לאדמה הזו, או מאלו שרוצים לחיות מעליה.

במילים אחרות השאלה החשובה בעיני היא מי העם האמיתי שלי. אנשים שיורים בשלושה ילדים מטווח קצר הם לא העם שלי, ואנשים ששורפים ילד בעודו בחיים הם לא העם שלי. לא העם שלי. אנשים ששרים אחרי הרג הם לא העם שלי, ואנשים שמגנים שר שמנחם אבלים הם לא העם שלי. העם האמיתי שלי, ערבי או יהודי, הוא מי שלא מוכן יותר להפוך את הכל למקלט. מי שלא מוכן יותר לשיר כמו ששר לי אבי האהוב 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה', אלא מבין שאין כזה דבר מלחמות אחרונות ושהשיר היחיד שאפשר לשיר הוא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שאני יותר לא יוצא למלחמה.

כי זה לא יפתר בכח. ולא בעוד כוח ועוד כוח. זה לא ייפתר בממ"דים שהאזרחים יחוייבו לבנות כדי להגן על בטחונם, ובהעדר ממ"דים למי שאנחנו מפציצים. זה ייפתר רק אם נגיד: די. הילדים שלי יפים מדי וחד פעמיים מדי מכדי שאוריש להם מוות שמוליד מוות. ואם צריך שאגור בשטח קטן יותר ושיהיה לי פחות כסף, אשרי. ואם צריך שייקח שני דורות עד שהשנאה תמיר את עצמה ליחסים, אשרי. ואם צריך שהאנחנו, אותו אנחנו של העם האמיתי שלי יצטרך לוותר על חלק מחלומותיו ולבכות מצער הויתור ורק אז לצחוק- אשרי ואשרינו. כי היינו אמיצים מספיק להגיד אנחנו רוצים לחיות מעל האדמה הזו בדרך היחידה שאפשר לחיות מעליה- בלי אלימות, ומתוך צדק הדדי.

צריך כאן קפיצת אמונה, ומה שאנשים מסוממי יאוש ושיתוק, כלומר אני, אינם מסוגלים לעשות זה קפיצת אמונה. אבל אני מרגישה שאין לנו יותר ברירה. מרגע שנהרגו ארבעת הילדים האלו, אין לנו ברירה. שנים אני מחכה למנהיג הנכון שיעשה בשבילי את ההולכה מעבר לתהום הפחדים ההדדיים והשנאה הנוראית, אבל אם אין מנהיג יבוא הדבר מהעם. העם האמיתי שלי.

זה שלא יכול יותר. זה שאין לו ארץ אחרת ולכן הוא יהפוך אותה לאחרת. הוגנת לכל אזרחיה, לא כובשת, כזו שתלד חיים.

את הדברים האלו אמרתי היום לחיים אדור בקול ישראל ולקובי מידן בגל"צ. אני אסירת תודה להם על שהם פתחו בפני את ביתם כדי לומר בו את אשר על לבי. עכשיו אני אומרת את זה פה, בביתי שלי.