למטה או למעלה

נאמי שיהאב נאי העולם הבא של סבא

השיר הזה היפהפה, תרגומו של משה דור לשיר של נעמי שיהאב נאי, משוררת אמריקאית ממוצא פלסטיני, השיר הזה אומר את הדבר החשוב ביותר שיש לי לומר. שמבחינתי ההכרעה היא לא אם אני ממזרח העיר או ממערב העיר, אלא האם אני מאלו שרוצים לחיות למטה, מתחת לאדמה הזו, או מאלו שרוצים לחיות מעליה.

במילים אחרות השאלה החשובה בעיני היא מי העם האמיתי שלי. אנשים שיורים בשלושה ילדים מטווח קצר הם לא העם שלי, ואנשים ששורפים ילד בעודו בחיים הם לא העם שלי. לא העם שלי. אנשים ששרים אחרי הרג הם לא העם שלי, ואנשים שמגנים שר שמנחם אבלים הם לא העם שלי. העם האמיתי שלי, ערבי או יהודי, הוא מי שלא מוכן יותר להפוך את הכל למקלט. מי שלא מוכן יותר לשיר כמו ששר לי אבי האהוב 'אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שזו תהיה המלחמה האחרונה', אלא מבין שאין כזה דבר מלחמות אחרונות ושהשיר היחיד שאפשר לשיר הוא אני מבטיח לך ילדה שלי קטנה שאני יותר לא יוצא למלחמה.

כי זה לא יפתר בכח. ולא בעוד כוח ועוד כוח. זה לא ייפתר בממ"דים שהאזרחים יחוייבו לבנות כדי להגן על בטחונם, ובהעדר ממ"דים למי שאנחנו מפציצים. זה ייפתר רק אם נגיד: די. הילדים שלי יפים מדי וחד פעמיים מדי מכדי שאוריש להם מוות שמוליד מוות. ואם צריך שאגור בשטח קטן יותר ושיהיה לי פחות כסף, אשרי. ואם צריך שייקח שני דורות עד שהשנאה תמיר את עצמה ליחסים, אשרי. ואם צריך שהאנחנו, אותו אנחנו של העם האמיתי שלי יצטרך לוותר על חלק מחלומותיו ולבכות מצער הויתור ורק אז לצחוק- אשרי ואשרינו. כי היינו אמיצים מספיק להגיד אנחנו רוצים לחיות מעל האדמה הזו בדרך היחידה שאפשר לחיות מעליה- בלי אלימות, ומתוך צדק הדדי.

צריך כאן קפיצת אמונה, ומה שאנשים מסוממי יאוש ושיתוק, כלומר אני, אינם מסוגלים לעשות זה קפיצת אמונה. אבל אני מרגישה שאין לנו יותר ברירה. מרגע שנהרגו ארבעת הילדים האלו, אין לנו ברירה. שנים אני מחכה למנהיג הנכון שיעשה בשבילי את ההולכה מעבר לתהום הפחדים ההדדיים והשנאה הנוראית, אבל אם אין מנהיג יבוא הדבר מהעם. העם האמיתי שלי.

זה שלא יכול יותר. זה שאין לו ארץ אחרת ולכן הוא יהפוך אותה לאחרת. הוגנת לכל אזרחיה, לא כובשת, כזו שתלד חיים.

את הדברים האלו אמרתי היום לחיים אדור בקול ישראל ולקובי מידן בגל"צ. אני אסירת תודה להם על שהם פתחו בפני את ביתם כדי לומר בו את אשר על לבי. עכשיו אני אומרת את זה פה, בביתי שלי.
מודעות פרסומת

38 תגובות

מתויק תחת שונות

38 תגובות ל-“למטה או למעלה

  1. לאה

    תודה. תודה על אומץ הלב. תודה על הלב. תודה.

  2. רעות

    הפלאת לנסח את מה שאני מרגישה.
    תודה!

  3. אור שרגאי

    אורית יקרה,
    כמו תמיד את מתמללת את ליבי בצורה מאד מדוייקת.
    האם פירסמת גם בפייסבוק? שם יש למילים כנפיים הרבה יותר גדולות ומהירות,
    ויכולת להגיע גם למקומות אחרים!
    אם זה בסדר מצידך, אני אשמח לפרסם ולשתף ולהכריז ולהצטרף וכל השאר…
    המשך שבת (וימים רבים עד אינסוף) של שקט ושלווה ושמחה
    אור

    באיחולים של שלווה ושפע
    אור

  4. נטאלי

    תודה.
    כל כך נקי ומדויק.
    מצטרפת גם לקריאותיך.

  5. אורית, בדיוק כך! אני אתך, בעם הזה שלך. 'עמך עמי'..
    (רק איפה הדפני ליף הצעירה שתקום להנהיג את העם הזה? אבל דפני כזו שלא ישבר ותעלם אחרי שנה. לא פשוט.. אבל הלוואי שיצלח)

    • אני מסתובבת עם השאלה הזו אבל גם עם ההרגשה שכל כך הרבה אנשים שתוקים ישמחו להפסיק לשתוק לא רק בסחרחורת של הכח אלא גם בסחרחורת ההפוכה.

  6. שירה

    כל כך חכם וצודק

  7. אביה

    מדוייק. תודה.

  8. אילאיל

    רוצה להפסיק לשתוק. רוצה לצעוק ולהלחם. למעני ומען שלושת בנותי. יש רעיונות???

  9. שירה אביה ואילאיל תודה על התגובות שלכן. אני מחפשת את הדרך להשמיע את הקול במישור הציבורי. מחפשת רעיונות או הנחייה- הלפ ממי שיש לו מושג בהמונים.

  10. יעל

    תודה אורית, אני מאד מזדהה עם מה שכתבת. גם אני מרגישה צורך לעשות משהו, הפעם יותר מאי פעם. אין לי ממש מושג בהמונים אבל אני מאחוריך!

  11. בר

    אני איתך, מהעם שלך! ואני תוהה, האם יש בצד השני מהעם שלנו? כאלה הרוצים בשותפות הזו?
    איפה הם? למה קולם איננו נשמע??

    תנועה כזו, כפי שאת מקוה לה, לא תצלח אם תהיה חד צדדית. אנחנו חייבים למצוא את השותפים לנו גם בצד השני.

  12. ליאור

    קשה למצוא שקט לסדר את המחשבות כשתופי המלחמה מרעישים כל כך.

    אבל קודם כל- כן, למעלה. למרות שכל מוקדי הכח בפוליטיקה ובתקשורת ובצבא מסתכלים רק למטה. למרות שהקולות השפויים מפוזרים (כמעט כתבתי מרוסקים) בין שברי אינטרנט ופיסות עיתונים ורדיו, וקשה נורא לבנות מהם תמונה קוהרנטית. למרות שהאינסטינקט של כל אדם שפוי הוא להשתבלל בקונכיה שלו כשהאזעקות משתוללות.

    ואני שואל את עצמי, עם שלושה ילדים ובלי ממ"ד או מקלט או אפילו חדר מדרגות בבית, מתי ואיפה למצוא את הכוח והזמן להרים קול ולומר את זה. כשאפילו מהמעגלים הכי קרובים אני שומע אמירות כמו "אני לא מרחם עליהם יותר". הרבה יותר קל להבעיר אש מלכבות אותה, וקשה-עד-גבה-גלי לשמור על אופטימיות בימים אלו.

  13. ימה

    למעלה למעלה למעלה!! הכי למעלה שיש!!!
    תודה על כתיבת הדברים בצורה ברורה ויפה

  14. ימה

    די / איריס אליה כהן*
    בְּשֵׁם כָּל הַנָּשִׁים שֶׁבִּי הַמֻּתָּרוֹת לַלֵּב, בְּשֵׁם הַיְּלָדוֹת הַמִּתְפַּתּוֹת לַשֶּׁמֶשׁ שֶׁהָיִיתִי, בְּשֵׁם כָּל הַבָּתִּים אֲשֶׁר הֵגִירוּ שֶׁקֶט, דַּק,
    קָצוּב עָלַי בְּשֵׁם חֶלְקוֹת הַבָּר שֶׁהִקִּיפוּנִי אָז מִנְחָת הָעֶשֶׂב בַּשָּׂדוֹת וּכְלִיל הָאֲבְקָנִים הַנִּשּׂאִים, בְּשֵׁם כָּל הָרוּחוֹת שֶׁהֵבִיאוּנִי
    עַד, וְהָאֲוִיר, הַנְּשִׁימוֹת בְּעֵת, חֶמְדַּת הַגּוּף, הָאֲנָחוֹת, בְּשֵׁם כָּל הָעֵצִים שֶׁלְּאַחַר בְּשֵׁם הַצִּפֳּרִים אֲשֶׁר בְּמֹעַל כְּנָפֵיהֶן, בְּשֵׁם
    הַמֶּרְחַקִּים, בְּשֵׁם הַזְּמַן וְכָל שֶׁלֹֹּא, בְּשֵׁם הֵלְכֵי הַמַּיִם בַּנְּחַלִים, כּוֹכְבֵי הַקַּיִץ, יְצוּעִי הָרֹךְ, בְּשֵׁם הַיֹּפִי הַנּוֹרָא הַזֶּה בִּקַּשְׁתִּי

  15. תמרה

    צר לי להיות משביתת שמחות זה נכון שאנחנו מחנכים את ילדינו לסובלנות והכלה אבל כשהבריון השכונתי דופק מכות לילד שלך את תאלצי ללמד אותו גם להתגונן, להראות חוזק בניגוד לכל מה שאת מאמינה..עולם של מילים הוא עולם יפה המציאות קצת יותר מורכבת וכשהילדים שלי כבר שנים נתונים במצוקה (תנסו לגור בדרום)אני מאמינה שהם צריכים לחוות גם תחושה של בטחון וחוזקה שיש מי שמגן, כן יש רוע בעולם…ולצערי הכל כך גדול לא כולנו בעולם חולקים אותה שפה לפעמים דוקא כדי להטיב מוזר ככל שזה ישמע צריך לשים גבולות וכל הורה פה יודע איך אנחנו פועלים עם הילדים לא תמיד אנחנו נותנים בהם דבש כדי שיגדלו … תתעוררו אלו החיים!!! ושום מתנות לא יביאו שלום אנחנו לא חולקים אותם חלומות…

    • tami

      הבריון השכונתי במקרה זה הוא ראש הממשלה שלך…
      ואני מעולם לא לימדתי את ילדי להרביץ או להרביץ בחזרה. לימדתי אותם שיש דרכים אחרות כדי להגיע להידברות ולשלום. המנטליות של "כל דעלים גבר" היא זו ששלטת כרגע באיזור ואין לה סוף. הגיע הזמן לשנות את דפוס ההתנהגות הזה. אחרת לעולם לא תצאו ממעגל ההרג הזה.

    • דידי

      אורית, אני ממש מזדהה עם תמרה. אני מעריכה אותך מאוד ונהנית לקרוא את הבלוג שלך והלוואי שהייתי יכולה לראות את העולם תם ויפה כמו שאת.
      אבל כשיש גוף שמטרתו המוצהרת זה להרוג אותך ואת הילדים המתוקים שלך. וגם אותי ואת הילדים המתוקים שלי. ואת כולנו. רק כי עשינו את הטעות ונולדנו יהודים, אין ברירה אלא לכתוש אותו. פשוט אין ברירה. דווקא כי אני רוצה לחיות למעלה למעלה למעלה. ולא מתחת לאדמה.
      זה לא פוליטיקה. אין קשר לפשרות טריטוריאליות שאפשר להסכים להן ואפשר שלא. מדובר פשוט על ראיה נכוחה של המציאות.
      אני גרה ב"התנחלות", אבל אני לא שמחה שילדים בעזה מתים. זה עצוב וזה נורא.
      אבל
      חשוב להגיד שהילדים שלי ושלך ושל תמרה ושל כל בני עמי היהודים יקרים לי יותר.
      אולי זה לא פוליטיקלי קורקט ולא נעים לשמוע אבל זאת מוסריות אמיתית.
      עם חייב לדאוג דבר ראשון לעצמו. במיוחד אם זה העם היהודי שאם הוא לא ידאג לעצמו אף אחד לא יעשה את זה בשבילו (אנחנו יודעים את זה מההיסטוריה הלא כל כך רחוקה).
      רק שקט ושמחה ושלום ובשורות טובות לכולנו.

      • אם את רוצה שקט ושמחה ושלום ובשורות טובות לכולנו, את חייבת לשאול את עצמך מה יקרה פה עוד דור. לאן את מוליכה את הסכסוך, והאם ייתכן שהרב המוחלט משני הצדדים רוצה פתרון מדיני ובכל זאת שוב ושוב הפלגים האלימים משני הצדדים שהם מיעוט הולכים ומתחזקים וצובעים את כל המציאות אצלנו ואצלם. על זה אני מדברת. בואי נקבל אחריות על הצד שלנו. אמרת למשל- לכתוש. האם מאחורי המילה הזו לא מסתתרת בהלה שהופכת את עצמה לאלימות יתרה?

      • דידי

        לא מצליחה להגיב ישירות לתגובה שלך.
        לשאלתך – לא. אני לא מרגישה שהבחירה במילה הזו נובעת מתוך בהלה ואני לא חושבת שמדובר באלימות יתרה.
        העובדות ידועות ואף אחד לא מסתיר אותן.
        אירגון חמס מצהיר בריש גלי שמטרתו היא השמדת מדינת ישראל.
        אירגון חמס לא רוצה לדבר איתנו. הוא רוצה אותנו מתים. והוא לא מסתיר את זה.
        אז כן, מי שרוצה במותי – אני חושבת שצריך לכתוש אותו. ואני לא חושבת שעלי להתבייש בזה או ליפות את זה.
        לגבי הרוב שרוצה פתרון מדיני – ייתכן. על זה אני לא מתווכחת. לגבי הרוב השפוי (ואין לי ספק שהוא אכן הרוב) מקובל עלי לגמרי שצריך לדון ולראות איך פותרים את הסכסוך. ויכול להיות שהפתרון שלך לא יהיה מקובל עלי ושלי לא יהיה מקובל עליך וזה לגמרי בסדר. צריך לדון, צריך להגיע להבנות והסכמות, ולהגיע לחיים שפויים במדינה הזו.
        אני מדברת על אלה שמצהירים שכל פתרון שכולל בתוכו את מדינת ישראל חיה וקיימת לא מקובל עליהם. אני מדברת על אלה שאין להם שום בעיה להסתתר מאחורי ילדים ונשים *בני עמם*. אם אין להם רחמים על בני עמם את חושבת שיהיו להם רחמים עלינו?
        איתם אין לי שום דיבור. לכתוש, כן.

      • דידי

        ועוד דבר קטן ששכחתי.
        נחמד לרחם על תושבי עזה. אבל מה עם תושבי שדרות? להם לא מגיע שיסתכלו גם על הצד שלהם? אחרי 15 שנות סיוט…
        המחשה קטנה שבדיוק נתקלתי בה
        http://saloona.co.il/miritv/?p=4
        בשורות טובות.

  16. טליה

    רוחמה וייס, משוררת גם היא, וכותבת כמוך על המצב הנוכחי. שווה קריאה
    http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4541635,00.html

  17. תודה על התגובות החשובות. אני עובדת על משהו. אעדכן.

  18. sharonlanda

    הבלוג הזה הוא אי של שפיות בים הזוהמה שנשפכת מסביב. אני.. כבר די טובעת

  19. תמרה

    אני שמחה בשביל כל מי שמאמין שבמצב של סכנה קיומית (כמו זו שחלפה כרגע מעל בייתי) ירגיש מספיק מוגן בשירה העברית שאגב אני חובבת גדולה שלה אני מעדיפה במקרים הנ"ל כיפת ברזל וצבא חזק לפעמים ההגנה רק מתחפשת למתקפה אבל באמת היא ההגנה ..אם זה עוד לא מובן מדובר בחיי אדם..לא בראשי ממשלות…חבל כמשהי מתבטאת "תצאו ממעגל האלימות" היא לא מבינה שאם היא רוצה או לא היא חלק ממנו…גם אותי לא שאלו ובודאי שאת לא מכירה אותי ואת ילדי ואת אורח חיינו כי אם היית מכירה יכול להיות שהיית מגלה אנשים שהיית שמחה להכיר….

    • הי תמרה. שימי לב שבתשובה שלך אלי לפוסט שעסק בתוקפנות- היה טון תוקפני. גלגול של הטיעון שיפי הנפש ("מספיק מוגן בשירה העברית") אומרים מילים ואלו שמבינים שאין ברירה מפציצים, וכו'. ובכן- יש ברירה. היא כואבת, היא דורשת קפיצת אמונה שקשה מאד לשני הצדדים לעשות אחרי שנים של פחד הדדי ואלימות הדדית, אבל היא ישנה. ואני רוצה לתבוע אותה לי ולילדי. ובתוך השיח בינינו, בואי נשמור על דיבור קשוב וענייני. המייל שלי נמצא בצור קשר משמאל, שלחי טלפון ונמשיך בעל פה. שלך, אורית.

  20. אנחנו (אשכול, אני, ומנחי סדנאות הבית שהם פשוט יוצאים מן הכלל) רוצים לארגן סדנת כתיבה לנוער בקרית גת מחר, יום שלישי. טוני מוריסון אמרה שאין כאב גדול יותר מכאב של סיפור שלא סופר. ובכן, זו הגזמה פואטית אבל יש משהו נכון ודחוף בצורך לספר את הסיפור שלך. אז אם אתם בעניין, שלחו אלי מייל. הסדנא כמובן חינמית ותתרחש בתוך מרחב מוגן. אורית

  21. ykipodim

    והיום במיוחד, אני שואפת כל מילה ומילה שלך…
    חכמה. נפלאה ואמיצה ❤

  22. תודה אורית, ככל שהזמן חולף ועיניהם של ילדים יפים ומתים מביטות בי: אני אומרת מספיק!

  23. א ליפ אוף פייט'. תודה על האומץ (כמה מטריד שצריך *אומץ*) כדי לכתוב כנגד אלימות, התלהמות ותוקפנות. אני איתך בכל ליבי. זה יבוא רק מאיתנו. אם נתבטא, ולא נשתוק. אני מציע את קולי, מקלדתי וזמני לפרויקט בכיוון אם נצליח/תצליחו לחשוב על כזה.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s